פילוסופיה יוונית בירושלים

היוונים באים

לפי מקס דימונט (Dimont) היהדות ידעה להשתנות במהלך ההיסטוריה בתגובה לאתגרים חיצוניים, וגילתה חיוניות וכוחות פנימיים[1]. עד סוף התקופה הפרסית היהודים התמודדו עם התרבות הפגאנית בעלת המאפיינים המאגיים, אך עם הגעת היוונים היהדות והיהודים נאלצו להתמודד עם המחשבה היוונית המתקדמת. היוונים הביאו עימם פילוסופיה, מדע, רפואה, מתמטיקה, אסטרונומיה, גמנסיון, תיאטרון, פוליטיקה ודמוקרטיה, ובעקבות כך התפתח מאבק רעיוני בין התרבות היהודית לתרבות ההלנית—בין הדוניזם למוסר, ויותר מכך, בין הרעיונות הפילוסופיים היווניים לבין תורת משה ועקרונות המונותאיזם הדתי.

בתגובה לפילוסופיה, פיתחו היהודים את המדרש (שניצניו היו קיימים כבר קודם לכן), בתגובה למדע היווני את לימוד התורה, בתגובה לאפיקורסיות ולהדוניזם את האמונה, ובתגובה לכוח הפוליטי והצבאי של היוונים את הציפייה לגואל משיח. אפשר לומר שכתגובה לכיבוש ההלני התפתחה התורה שבעל פה וכן הספרות המיסטית והאפוקליפטית. וכך, המדרשים השונים בהם מופיעים דיאלוגים בין רבנים, הטיעונים הלוגיים שבתוך דיאלוגים אלו כגון "אף על פי כן" או "צא ולמד", הושפעו מהפילוסופיה היוונית, מאמצים את הטכניקות שלה, אבל נותנים תשובה במישור אחר, לא של ההגיון אלא של האמונה.

אם ביוון לדוגמא, היה את הנוהג של הסימפוזיון, שבו היו מסבים לאחר הארוחה שותים יין ודנים בשאלות של חוכמה בהשראת אל היין דיוניסוס, הרי שהיהדות מציעה לספר ביציאת מצרים, להגות בנס האלוהי תוך כדי שתיית יין (ארבע כוסות). היהדות שמה את האלוהות והקדושה מעל האדם, בעוד שהתרבות היוונית שמה את האדם במרכז.

היוונים הצטיינו באדריכלות ובאמנות, ובנו את המקדשים היפים ביותר בהיסטוריה כגון הפרתנון, וגם ליהודים היה מקדש אך הגישה של שני העמים אל הקדושה והמקדשים הייתה שונה. המקדש היווני היה נדבך מרכזי בחיי הפוליס והסדר החברתי העירוני. הוא האדיר והעצים את העיר שבה הוקם, והיווה מקום להזדהות ולקיום החובות האזרחיות, ולאו דווקא מקום מושבו של האל, שאמנם נכח בו אך נראה כמו בן אדם רגיל, רק קצת גדול יותר. המקדש היה יצירה תרבותית של חברה, שהגדיר אותה. המקדש היהודי היה מקום מושב שכינה, ערפל מיסטי, כוח עליון.

בנוסף לתפקידם הציבורי, המקדשים היווניים היו יצירות אמנות שנועדו להרחיב את דעתו של האדם, ותפקיד חשוב במיוחד היה לפסלים. תפקידו של המקדש היווני היה להשפיע על המבקר בו, לעורר בו מודעות לנוף, לארץ, לשמיים, לחברה שהוא חלק ממנה, וגם לעצמו. דרך הפסלים, ספג המבקר את המיתולוגיה והגיע לחיבור עם עצמו ועם האלים. המקדש היה אמור לעורר באדם מודעות חדשה, רגשות מעודנים והרגשה חדשה—את המוזה, שהיא זו שצריכה להניע אותו בחייו. ביהדות המקדש אמור היה לעורר את הרגש הדתי, לגרום לחוויה של קדושה.

התפיסה היוונית של המקדש הביאה חלק מהעם היהודי כולל כמה מחוגי הכוהנים, שאימצו את התרבות היוונית (המתייוונים), לרצות ולעשות שינויים בבית המקדש. הם רצו להפוך אותו למקדש הלני, שישרת את התרבות ההלנית החדשה והחברה של הפוליס שהחל מתהווה בירושלים, ופועל יוצא מכך לשנות את הפולחן ולהציב פסלים בתוכו (בניגוד למצווה המפורשת מהתורה "לא תעשה לך פסל"). המתייוונים השתלטו על עמדות הכהונה הבכירות כולל עמדת הכוהן הגדול (מנלאוס), והקימו בעידודו של אנטיוכוס בירושלים חבר אזרחים – פוליס ומוסדות אזרחיים ביניהם גם גמנסיון, בו ילדיהם קיימו תחרויות אתלטיקה ערומים בסגנון יוון (האצטדיון היה כנראה באזור הר הבית אך לא נמצא עדיין).

עם עלייתו לשלטון של אנטיוכוס הרביעי, ומאבקי השלטון על ירושלים בין מתיוונים למתנגדים החל ניסיון אקטיבי לכפות את ערכי התרבות, הדת ואורחות החיים ההלניים על כלל האוכלוסייה ביהודה ובעקבות כך נגזרו לראשונה גזרות דת. זה הביא להתנגשות עם היהודים המסורתיים, מה שהוביל לפריצת מרד החשמונאים בהנהגת המכבים. חשוב לזכור, שהיהדות באותה תקופה עדיין לא הייתה מגובשת, וכללה קבוצות שפירשו את התורה בצורה אלגורית ברוח הפילוסופיה היוונית, וקבוצות כולל כוהניות שאימצו את תרבות יוון. לפיכך, המאבק בין המתייוונים לחשמונאים היה במידה מסוימת מלחמת אזרחים בין שתי תפיסות עולם שונות.

עם הגעת היוונים לאזורנו הארץ חווה התפתחות ופריחה כלכלית הנובעת מרשת המסחר שהיוונים משמרים ומפתחים, מהשווקים הגדלים של הערים החדשות, מההמצאות הטכנולוגיות, ומצורת ארגון החברה היעילה יותר. האוכלוסייה גדלה וכך גם ירושלים שמתפשטת לגבעה המערבי, הר ציון והרובע היהודי והארמני. באזור הרובע היהודי נבנית מצודה ענקית ובה מגדלים רבים שנקראת חקרא, שהיא המעוז של המתייוונים, אותם יהודים שקיבלו עצמם את התרבות היוונית.

הפילוסופיה היוונית

ההשפעות של ההלניזם על הדת היהודית החלו כנראה כבר במאה ה-6 לפנה"ס, עם הופעת הפילוסופיה היוונית והתפשטות המושבות היווניות ברחבי העולם. חכמי יוון לימדו תורה אוניברסלית שנפוצה ברחבי הים התיכון ומעבר לו. ניתן לראות הקבלה במאה ה5 לפנה"ס בין הופעת הפילוסופיה היוונית לבין פעולתו של עזרא הסופר בגיבוש החומש, ולאחר מכן ניתן לראות השפעות הלניסטיות על ספרות החוכמה והכתובים.

לפי אדית המילטון[2], היוונים נפרדו מהאמונה המאגית והמיסטית והחלו לבסס את חייהם על ההיגיון והשכל האנושי. הם ביקשו למצוא סדר בעולם ולחיות על פיו.העולם הקדום נשלט על ידי כוחות לא צפויים, לא ידועים, שהאדם היה בחסדיהם. ויחד עם זאת בכל מה שנוגע לחברה אנושית יש לאדם אפשרות ליצור כל סוג של ארגון שהוא בזכות הגיבורים מייסדי הערים שהם חצי אלים חצי בני אדם, וארגון זה מתבסס על המחשבה ולאו דווקא על האמונה.

היווני כיוון להשתמש במחשבתו. הכוהן המזרחי אמר תמיד: "עד כאן ולא יותר, יש גבולות למחשבה". ביוון לא היו גבולות למחשבה ולכן הכוהנים מילאו תפקיד שולי של הקרבת קורבנות טקסית וחברתית ותו לא. פרומתיאוס, כמי שמביא תרבות לבני אדם, נקרא "מחשבה תחילה", וזה אף מה שאפיין את היוונים: השימוש במחשבה כאמת מידה לחיים. כתוצאה מכך התפתחו בתרבות היוונית הפילוסופיה וההיגיון, המוטו של היוונים היה: "כל הדברים היו בתוהו עד שמחשבה עלתה ועשתה בהם סדר".

היוונים של התקופה הקלאסית מחליפים את הדת של האמונות התפלות בפילוסופיה המחפשת את הסיבות והמקור של כל הדברים. הפילוסופיה היוונית מגיעה למסקנה שהאל האמיתי אינו דומה לאדם. היא מבקרת את תפישת האלוהים של הקדמונים, ומציעה במקומה תפישה אחרת של אלים כאלגוריה לעקרונות קוסמיים , ובהם מוסר וצדק, המבטאים את דרך ההתנהלות של העולם, האלים הופכים להיות מבני תמותה לעקרונות מופשטים. וכדאי להוסיף בהקשר הזה כי לפי רודולף שטיינר והפסיכולוגיה היונגיאנית: האלים היווניים הם כוחות נפשיים אותם אנחנו קולטים מבחוץ, ומכאן נולדו ספרים כמו "אלה בכל אישה" או "אל בכל גבר".

וכך, במאה ה-6 לפנה"ס, קבוצה של פילוסופים וסופיסטים מתחילה למתוח ביקורת על המוסר ההומרי. קסנופנס איש קולופון (470–570 לפנה"ס) כותב: "מייחסים לאלים כל מה שמביא חרפה ובושה בקרב בני האדם", וכן: "בני תמותה סבורים כי האלים נולדים כמוהם, כי לבושים הם כבני אדם, קולם קול אנוש ודמותם אנושית… בני חבש סבורים כי האלים שלהם שחורים ואפם חרום, ואילו לפי שבט התראקים, עיני תכלת לאלים ושערותיהם אדומות." קסנופנס מגיע למסקנה: "קיים אל עליון בקרב האלים ובני האדם, שאינו דומה לבני תמותה לא בצלם ולא ברוח. האל כולו רואה, כולו חושב, כולו שומע, ללא קושי הוא מניע את הכל בשכלו ובמחשבתו

עם התפתחות הפילוסופיה מקבלת הדת ממד נוסף, הדרך שבה התבטאה התחושה הדתית אצל סוקרטס, אפלטון, וחבריהם, הייתה בחיפוש אחר מצוינוּת, או במילה אחרת – "הצטיינות". החיפוש שלהם היה יותר מרצון להצטיין, הייתה זו השלמות הגבוהה ביותר שהם חיפשו, ושאליה יכול האדם להגיע. ויחד עם זאת צריך לזכור כי הפילוסופיה היוונית היא שאיפה לחוכמה ולא ידיעה סופית ומושלמת, שזה בלתי אפשרי עבור בני אדם. כותב סימונידיס: "לא נראית בנוכחות פיזית על ידי עיניים של אנשים היא המצוינות, פרט לזה אשר במאמץ עליון, בזיעה ניגרת, מגיע לגבהי הגברוּת."

יש דרכים רבות להצטיין בדרך אל האלוהים ובהם האמנות והשירה. חיקוי הגוף האנושי הוא כלי אמיתי של מחשבה ורוח, וכך לדוגמא, הפסל פידיאס יצר פסלים שכל מי שראה אותם החל להרהר בשמימי, כל מי שראה אותם התרחק מעצמו. כותב דיון קרסוסטום: "אני חושב שאם אדם עם לב כבד, שחייו היו קשים, יעמוד לפני הפסל, הוא לא יזכור יותר את קשייו. פידיאס הוא מרפא היגון, מביא שכחה של כל הדאגות."

במאה ה4 לפנה"ס מגיעה הפילוסופיה היוונית לשיאה דרך שני ענקי רוח – אפלטון ואריסטו. תלמידו הפרטי של אריסטו הוא אלכסנדר מוקדון, האיש שעתיד לכבוש את הארץ ולהתחיל תקופה חדשה. אלכסנדר הגדול רוצה לאחד את כל בני האדם בתרבות אוניברסלית המשלבת בין מזרח למערב, ורואה בכל בני האדם בניו של אב אחד. הוא ביקש לאחד בין היוונים, הפרסים, המצרים והפיניקים, ולהשכין שלום בעולם, להפיץ תרבות והשכלה, וכך נוצר ההלניזם – תערובת סינקרטית של אמונות ומסורות, שהתקבלה והתפתחה בתוך חברה של התיישבות עירונית חדשה. החיילים בצבאו של אלכסנדר מוקדון ביחד עם גורמים באוכלוסיות המקומיות שנטו לקבל על עצמם את תפישות ההלניזם (במיוחד השכבות הגבוהות), הקימו ערים חדשות בכל העולם לפי מודל הפוליס היווני ובכלל זה ארץ ישראל, וכנראה גם בירושלים. העיר לא הייתה בהכרח מקום, אלא חבר האזרחים

החברות האזרחיות הלניות בנו תיאטראות ומקדשים בערים החדשות והעתיקות, הקימו גימנסיות שבהן נרכשה השכלה וחכמה, בנו שווקים ובתי מרחץ. התורות הפילוסופיות היווניות היו מדריך לחיים כשהן נעות בין שתי קצוות, מצד אחד התורה של הסטואה, ששמה דגש על חובה מוסרית, ומצד שני האפיקורסיות, ששמה דגש על הנאה וחיים כאילו אין מחר. במסגרת הסטואה החלה להתפתח תפיסה של "אזרח עולם", שכל בני האדם חברים בעיר היקום, תחת אותו חוק אלוהי, המבוסס על אהבה והסכמה מרצון. חוק זה מבוסס על ההיגיון האלוהי, כלומר הלוגוס, שניצוצות ממנו יכולים להופיע בתוך תבונת היחיד. היקום הוא יצור חי מלא חכמה.

החוכמה

בירושלים של ימי בית שני יש יצירה ספרותית הנקראת ספרות החוכמה, והיא כוללת את ספר משלי, קהלת, חלקים מתהילים ואיוב, וכן את הספרים החיצוניים של ברוך ובן סירא. בן סירא היה אדם שחי בירושלים במאה ה-2 לפנה"ס, ספר ברוך נכתב כביכול על ידי ברוך בן נריה, עוזרו של הנביא ירמיהו בגלות (אבל למעשה כנראה שבמאה ה2 לפנה"ס). את משלי וקהלת כתב כמובן שלמה המלך, ואת תהילים דוד.

ספרות החוכמה מהדהדת את תפישות החוכמה בתרבות ההלנית כישות עצמאית. בתקופה זו החוכמה מחליפה את הנבואה כמדריכה את עם ישראל, כמשהו שיש לשאוף אליו. בתוך החוכמה קיימת המידה הטובה והפרשנות של התורה, המופיעה אחר כך בספרות חז"ל. בית המקדש משרה חוכמה על הסנהדרין המתכנס בו, על החכמים והרבנים, ועל העם העולה לרגל.

החוכמה היא נציגת אלוהים בעולם, והיא מקבילה לסופיה היוונית. במקורות השונים  של התנ"ך והספרות החיצונית מתוארות תכונותיה. אחד החשובים שבהם הוא משלי פרק ח', המוקדש כולו לתיאור תכונותיה של אותה ישות מופשטת: לחוכמה עצה ותושיה, היא קשורה לאמת ולצדק, ראשיתה יראת אלוהים. היא הייתה קיימת מראשית הזמן והיה לה תפקיד בבריאה. יש לשמוע לה כי היא מראה את הדרך לאלוהים, ובמיוחד לשליטים. הפירות של ההליכה בדרכיה רבים, אך יש להישמר ולשקוד בדרכיה. גם בבן סירא פרק א' יש תיאור של החוכמה.

בראשית, החוכמה שכנה עם אלוהים, בלתי מושגת (איוב כח'), אלא שאלוהים מצא אותה ונתן אותה לישראל (ברוך ג'). לכן היא יכולה להופיע על פני האדמה. החוכמה היא ישות נקבית, ובתור שכזו פונה אל בני אדם (משלי א'), אלא שהיא מצריכה הבנה שנובעת מאמונה וקשר רוחני, בכדי שהחוכמה תביא את דבר האלוהים היא צריכה את הבינה, וכך יש לנו שתי ספירות – חוכמה ובינה בעץ החיים. הגויים אינם מסוגלים להבין את החוכמה, למרות מאמציהם, כי אין להם את החיבור לאלוהים. החוכמה נוכחת בקרב עם ישראל, ובמיוחד במקדש ובירושלים.

עמודי החוכמה הם שבעה (משלי ט' 1). לחוכמה יש רוח קודש וטהרה, היא השפעה שמגיעה מאלוהים, "רוח פי עליון ונגה כבוד האל", "זוהר אור העולם וראי זך" (חכמת שלמה ז' 26). היא מחדשת את העולם, ובכל דור מתגשמת דרך נשמות קדושות והנביאים. הדוגמה הטובה ביותר לאדם שגילם את החוכמה בדמותו היא כמובן שלמה המלך, שהתאהב בה וחיפש אותה מנעוריו (חכמת שלמה ב'). החוכמה "היא ראשית דרכי אל, והמבדלת בין דבר לדבר" (חכמת שלמה ח' 4).[3]

הספרייה של אלכסנדריה

אחד המוסדות החשובים ביותר בפוליס היוונית היה אקדמיה, בדומה לזו שהייתה באתונה, מרכז של לימוד והשכלה שהוא גם ספרייה, וייתכן שספריה כזו הייתה גם בירושלים, וזה מסביר את המפעל הספרותי הכביר שהתקיים בה במאות 2-3 לפנה"ס, זאת רק השערה לא מבוססת אבל היא מעוררת מחשבה. כך או כך, הספרייה המפורסמת והחשובה בעולם הייתה זו של אלכסנדריה, בירתה של הממלכה התלמית, ששלטה על ארץ ישראל מזמנו של אלכסנדר מוקדון ועד 200 לפנה"ס, במשך 120 שנה.

מצרים התלמית הייתה אחת משלוש הממלכות ההלניסטיות שנוצרו לאחר התפרקות האימפריה של אלכסנדר מוקדון. הממלכה נוסדה על ידי תלמי הראשון, אחד האנשים המקורבים ביותר לאלכסנדר, שהיה אחד מהדיאדוכים – יורשיו. הייחוד של התלמיים היה אימוץ התרבות המצרית,  חיבור בין הפילוסופיה היוונית לבין הרגש הדתי והמאגיה המצרית. השושלת התקיימה במשך 300 שנה, עד תקופתה של קליאופטרה, ובמידה מסוימת התרבות שהתפתחה במסגרתה המשיכה גם בשנות הכיבוש הרומאי. התלמים שלטו על ירושלים במשך 120 שנה.

תלמי הראשון שלט במצרים ובאימפריה שהוא הקים בשנים 323–285 לפנה"ס, הוא היה אחד מחבריו הקרובים של אלכסנדר הגדול, מפקד צבאו ושומר ראשו, ולפי השמועה אחיו למחצה מפיליפוס. תלמי השתתף במסע של אלכסנדר לאורקל של אמון בסיווה, שם אלכסנדר הוכרז כפרעה, ונותר כמושל מצרים לאחר כיבושה. לאחר מותו של אלכסנד הציע את חלוקת האימפריה, ויחד עם זאת דאג שגופתו של אלכסנדר תגיע למצרים ותקבר בממפיס, עיר הבירה המצרית העתיקה. הוא היה דיפלומט מוכשר, ובמהלך חייו עסק במלחמות עם הדיאדוכים האחרים על רודוס, קפריסין ולוב. בחלק מהמלחמות הפסיד, אך ניצח בקרב מכריע בעזה בשנת 312 לפנה"ס, ניצחון שהבטיח את שלטונו על מצרים, וגם על ארץ ישראל, לבנון, כרתים, קפריסין, לוב, חלקים מאסיה הקטנה, ועוד. תלמי היה גם סופר, שכתב היסטוריה על מסעותיו של אלכסנדר. לאחר כיבוש ירושלים הוא הביא יהודים רבים להתגורר באלכסנדריה, וייצר שם קהילה יהודית חשובה ומשפיעה.

המיזוג בין התרבויות התבטא בייסוד כת סראפיס(Serapis) ,  דמות אלוהית חדשה המשלבת את אלי יוון ומצרים, זאוס ואוסיריס, סראפיס הוא השפעה חדשה שהגיעה לעולם, שאותה השליטים היוונים של מצרים ייצגו, הוא היה קשור למותו ותחייתו של אלכסנדר הגדול, לרוח שלו שמשוטטת בעולם, תלמי עצמו חלם על פסל שנמצא בסינופה שבטורקיה והביא אותו משם, סראפיס היה קשור לחלומות וחזיונות, והוא נגלה לקיסר אספסיאנוס לאחר חורבן בית המקדש, בדרכו מירושלים לרומא לפני שהפך לקיסר. האל סרפיס הופיע בדמות אדם, אך גם בדמות שור האפיס המקודש, שמתעבר מקרן אור והוא בנה של אלת השמיים חתחור, ועל ידי כך מוזגו התפישות האלוהיות היוונית והמצריות.

כתוצאה מהמפגש של העולם הלני עם המזרח התפתחה תפיסת המשיח, סוטר (Soter) – דמות גואל עולם, דמות גדולה מהחיים שתושיע את המין האנושי, אך קודם כול תדריך ותאיר אותו. דמות המורה-הגואל התחברה עם דמות האדם השלם והרוחני שהופיעה ביהדות באותה תקופה – אדם שעלה במדרגות והיכלות והגיע לשמיים, כדוגמת חנוך או מלכיצדק, וגם עם דמות זרתוסטרא. הפרסי או הפרעה המצרי. מלכי השושלת התלמית, ובפרט תלמי הראשון, קראו לעצמם סוטר (Soter)  כלומר מושיעים, וזיהו עצמם עם אלים. מטרתם הייתה להביא את הלוגוס, ה"נאוס" (Nous) למין האנושי.

לאחר תלמי הראשון עולה לשלטון תלמי השני פילדלפוס ששולט בשנים 285–246 לפנה"ס. הוא זה שהקים את הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, ובמסגרת זו אסף ידע מכל העולם, ובכלל זה מירושלים. התלמים הביאו לאלכסנדריה מלומדים מכל רחבי העולם היווני והחליטו לתרגם ליוונית יצירות דת, מוסר ומדע ממצרים, פרס, בבל ועוד. תלמי השני ביקש לתרגם את התנ"ך, וכתוצאה מכך נוצר "תרגום השבעים". הספרייה היית מקדש למוזות, מוזיאון, והיא הוקמה באזור שבו חייתה אוכלוסייה יהודית, מצרית ויוונית גדולה

במסגרת זו נשלח שליח אל הסנהדרין בירושלים (אריסטיאס) כדי לקבל את כתבי הקודש היהודים ובראשם התנ"ך. זה היה כנראה זרז למפעל ספרותי יהודי שהתרכז בירושלים, במסגרתו נכתבו הספרים החיצוניים, כגון ספר היובלים, חנוך, ומשלי בן סירא. והחל תהליך חתימת התנ"ך. נראה שהתנ"ך נחתם בתקופה זו, מכיוון שמרד החשמונאים שהתרחש לאחר עזיבת התלמים את הארץ וכיבושה על ידי הסלאוקים לא נכלל בתוכו. לאחר שקיבלו אישור מההנהגה היהודית החלו התלמים במפעל מופלא של תרגום התנ"ך ליוונית על ידי שבעים חכמים, במה שידוע כתרגום השבעים

חמשת המלכים התלמיים הראשונים תמכו בהעשרתה והגדלתה של הספרייה, כל אחד תורם את תרומתו הייחודית בתחום התמחותו. הספרן הראשי הראשון היה דמטריוס מפלרון, היסטוריון, איש אשכולות, מושל אתונה, שהיה תלמידו של אריסטו. הספרן השני היה אפולוניוס מרודוס, מי שכתב את מסע הארגונאוטים (יאסון וגיזת הזהב). הספרן השלישי היה ארטותנס מקריניה, תלמידו של זנון מקיטיה, מייסד הסטואה. הוא הראשון שמדד את היקף כדור הארץ.

אגרת אריסטיאס

האזכור הראשון של הספרייה באלכסנדריה מופיע בספר מהמאה ה-2 לפנה"ס, המתאר יווני בכיר, שר חצר של תלמי השני בשם אריסטיאס, הנשלח על ידי המלך לירושלים לכהן הגדול אלעזר, כדי לבקש את עזרתו במפעל תרגום התנ"ך ליוונית. אריסטיאס מבקר בבית המקדש בירושלים, משוחח עם הכהן הגדול ומתפעל מחוכמת ועומק היהדות. הוא מתאר את ירושלים ואת מנהגי היהודים ומשבח אותם ואת חוכמתם. וזה בהמשך ליחס המכבד של חלק מהפילוסופים היוונים ליהדות.

לפי יוספוס פלביוס ב"קדמוניות היהודים", היוונים הקדומים, ובהם אריסטו, העריצו את היהודים והיהדות. הראשון שמזכיר את היהודים ומתאר את ירושלים הוא תלמידו של אריסטו, הקטאיוס איש אבדרה, שכתב ספר חשוב על מצרים.

הפילוסוף שהקים את הספרייה באלכסנדריה היה דמטריוס מפלרון, גם הוא תלמידו של אריסטו. נראה כי היה קשר בין דמטריוס להקטאיוס, ייתכן ששניהם השתייכו לאותו בית ספר שעבר מיוון לאלכסנדריה והיו קשורים לאסכולה הפריפטטית (של אריסטו). ממשיך דרכם, מאה שנה מאוחר יותר, היה פילוסוף יהודי הלני בשם אריסטובולוס מאלכסנדריה. אריסטובולוס טען כי מקור הפילוסופיה והמטפיזיקה היוונית הוא יהודי. לדבריו, המשוררים הקדומים כמו הומרוס, הסיודוס ואורפיאוס, והפילוסופים הגדולים כמו אפלטון, רכשו את חוכמתם מכתבים ומחכמים יהודים, כשהחכם הגדול ביותר היה משה. מי שממשיך את התפיסה הזו לגבי הקשר בין תרבות יוון לישראל הוא פילון האלכסנדרוני. וגם המלומד הנוצרי מהמאה ה3 לספירה קלמנט מאלכסנדריה אומר: "מהו אפלטון אם לא משה מדבר אטית (יוונית)?"[4]

בתהליך היווצרותה של תרבות יוון הקדומה יש השפעה פיניקית ניכרת, במיוחד בכל מה שקשור לכתב ולמיסטריות העתיקות (של הכבירים בסמותרקי). הכתב הובא ליוון על ידי קדמוס נסיך פיניקי מצור, ויש דמיון באותיות בין הכתב הפיניקי ליווני, ואי לכך בין הכתב העברי ליווני. לדבר הזה יש חשיבות גדולה בשימור המשמעות המקורית של טקסט דתי כגון התנ"ך לאחר התרגום. אלוהים בורא את העולם במילים אבל הוא מדבר עברית, התרגום ליוונית משנה את המשמעות של הטקסט, אבל בעקבות הקשר בין שתי התרבויות והכתבים הרבה מהמשמעות נשמרת, ולעיתים נוספת משמעות חדשה שהייתה עד כה חבויה בטקסט.

ייתכן כי הוגי הדעות היהודים באלכסנדריה בלבלו בין ההשפעה הפיניקית-בבלית על חכמי יוון לבין השפעה יהודית. ברור שאם הייתה השפעה בין התרבויות היא לרוב הייתה של תרבות יוון על היהדות, ולא להיפך, משה לא דיבר אטית, אבל פילון האלכסנדרוני פיתח פרשנות של התנ"ך ברוח הפילוסופיה והאלגוריה היוונית, וכך גם אחרים מתקופתו באלכסנדריה בעיקר, אך גם בירושלים. אין ספק שהתרבות הגבוהה שהביאו היוונים לעולם העתיק, ובכלל זה מצרים ויהודה אתגרה את היהדות, אך זו ידעה לענות לאתגר בפיתוח יצירה רוחנית ותרבותית משלה.

שליחותו של אריסטיאס הוכתרה בהצלחה. שבעים ושתיים חכמי סנהדרין חזרו איתו ושוכנו על ידי תלמי השני בתנאים נוחים באי פארוס שליד הנמל, שם הם שוכנו בחדרים נפרדים ועסקו בתרגום חמישה חומשי התורה, למרבה הפלא התרגום של כולם יצא זהה והוא ידוע עד היום כתרגום השבעים.

מפעל ספרותי בירושלים

ירושלים הייתה תחת שלטון הממלכה התלמית 120 שנה, עד 200 לפנה"ס, ולאחר מכן תחת שלטון הממלכה הסלאוקית במשך יותר מ30 שנה שקטות, עד לתחילת רדיפות הדת ומלחמות החשמונאים. במשך התקופה הארוכה הזו של יותר מ150 שנה מתנהל פרויקט תרבותי ספרותי אדיר של העלאה על כתב של חלק מספרי התנ"ך כגון איוב, קהלת, שיר השירים, עריכה וחתימה של שאר ספרי התנ"ך, וכתיבה של חלק מהספרים החיצוניים ובהם ספרי חוכמה ואפוקליפטה.

המשמעות של מפעל יצירת הספרים הזה הוא שבירושלים באותה תקופה היו מוסדות לימוד חוכמה ודת, ובדומה לאפלטון שהעלה על הכתב את הדיאלוגים שלו, כך גם החכמים של ירושלים העלו על הכתב את ספרי התנ"ך והספרים החיצוניים. בחלק מהספרים ניתן למצוא השפעה יוונית. אלא שבשונה מהספרות היוונית ספרי התנ"ך הם ספרי אלוהים, המילה שאיתה נברא העולם, בדומה קצת לספרי הקודש של המצרים, והם מבוססים לרוב על מקורות עתיקים יותר.

גם ביוון הייתה מסורת של ספרים שנכתבו ברוח אלוהים ובמיוחד אצל כתות המיסטריות כגון בית הספר האורפי. אלא שלתנ"ך יש ייחוד משלו, מעין רוח אלוהים ששורה בו. היכן היה המוסד הספרותי שהוציא מתחת ידיו תוצר כה מרשים? מי היה חבר בו? מה היו ההשקפות הפילוסופיות של החברים בו? מה נכתב בהשראה אלוהית ואיך הכותבים התחברו אליה? ומה הגיע מדורות קודמים? התשובה לכל השאלות הללו נמצאת בהיסטוריה של ירושלים

ספרי התורה נחתמו ונתקדשו כבר במאה ה-5 על ידי עזרא הסופר, שהחל מסורת של קריאה בהם בציבור, וזה היווה כלי שלטוני ומאחד, אפשר באותו אופן להציע שספרי התנ"ך האחרים נחתמו ונתקדשו על ידי מנהיגי העם הבאים, החשמונאים, בכלי לאחד ולשלוט בעם, אבל אין לנו תיעוד של מעמד קריאת תנ"ך בציבור, ואין לנו גם מלך או מנהיג שמתגאה בכך, ולכן ייתכן כי חלק מספרי התנ"ך נקראו תחילה בחוגים סגורים. זה היה כלי בידיהם של הפרושים ללימוד, התקדשות, ופיתוח זהות לאומית יהודית. אבל יותר מכל (ובהשפעת תרבות יוון) זה היה כלי להתחבר אל הלוגוס, הרוחניות Nous האנושית, כלי לזמן את החוכמה.

הרבה נכתב על צופנים שונים הקיימים בתנ"ך, משמעויות נסתרות המתגלות עם דילוג מספרי כזה או אחר על רצף האותיות במילים (למשל כל 5 אותיות או כל 7), לפי מייקל דרוזנין בספרו הצופן התנכ"י[5] כל מה שקרה וכל מה שיהיה נמצא בתנ"ך, כולל שמות של אנשים חשובים בימינו ואירועים משפיעים, הטענה הזו מתבססת על הסתברות מתמטית ונתמכת על ידי פרופסורים למתמטיקה, ויחד עם זאת יש פרופסורים רבים אחרים שמבטלים אותה. צופן מסוג אחר התגלה על ידי המיסטיקן פטר דנוב מבולגריה שקרא את התנ"ך ולפתע חווה סינסתזיה, בלבול של החושים שבו ניתן לראות קולות וכן הלאה. דנוב ראה את הפסוקים בתנ"ך לובשים צבעים לפי קוד של חמישה צבעים: לבן, אדום, כחול, צהוב וירוק, וטען שבתנ"ך נחבאים חמישה תדרים, המספר חמש מופיע במספר חומשי התורה והיה קשור גם לסמל של מלכי דוד והחשמונאים והוא הפנטגרם

הערות

[1] Dimont, M.I. 1994. Jews, God and history. Mentor Book, New York.

[2] Hamilton, E. (1993). The Greek Way (Vol. 230). WW Norton & Company.

[3] ספר חוכמת שלמה נכתב באלכסנדריה במאה ה-1 לפנה"ס והושפע מהתפישות הנאופלטוניות לגבי החוכמה.

[4] Clement of Alexandria. (1885). The Stromata, or Miscellanies (W. Wilson, Trans.). In A. Roberts & J. Donaldson (Eds.), Ante-Nicene Fathers (Vol. 2, pp. 299–567). Buffalo, NY: Christian Literature Publishing Co. (Original work published ca. 200 CE)

[5] דרוזנין, מייקל. (1997). הצופן התנ"כי. תל אביב: ידיעות אחרונות.

ראו הרצאה על תרבות יוון הקלאסית