חוכמה עתיקה משולשת

חוכמה עתיקה משולשת

החוכמה המשולשת של ימי קדם כללה אסטרולוגיה, מאגיה ואלכימיה, וזה מופיע בשמו של טרימגיסטוס – המשולש בחוכמה. לפי האגדה לוחות הברית הראשונים היו כתובים על אבן ספיר אלוהית, בדומה ללוחות חוכמה ומאגיה עתיקים אחרים של העולם העתיק שהיו חרוטים על אסטלות פלאיות, כפי שהיה במצרים. המילה נחשבה אלוהית, והופעתה על אבן פלאית נתנה לה כוח, כמו במקרה של שמות השבטים החרוטים על אבן הספיר שעל כתפי הכוהן הגדול, או על אבני החושן.

הלוחות (אסטלות) המפורסמים ביותר הם לוחות הברקת של הרמס טרימגיסטוס, המופיעים בספרות ההרמטית החל מהמאה ה2 לפנה"ס (יש הטוענים לתאריך מאוחר יותר של המאה ה1 לספירה). בלוחות אלו היה תמצית הידע של העולמות הלא נראים, מדעי המאגיה, אלכימיה ואסטרולוגיה והם קרויים על שמו של האל הרמס מקבילו של אל החוכמה ההמצרי תחות. אבל היו גם אסטלות חוכמה עתיקות בארץ ישראל, כך לפחות לפי הספר הגנוסטי "שלוש הסטלות של שת"[1] (מאה 2 לספירה), המגלה דבר קיומם של לוחות אבן ועליהם ידע עתיק שאותו העלו אדם, נוח, שת וחנוך.

לוחות הברקת נמצאו במצרים והיו חלק מהמורשת הרוחנית של ספריית אלכסנדריה, ומהקורפוס הגדול יותר של ספרות הרמטית שנקרא "קורפוס הרמטיקה"[2]. לפי מה שכתוב בקורפוס הלוחות המקוריים היו בקברו של אברהם בחברון, והגיעו לאלכסנדריה בידי אלכסנדר מוקדון. האבן שעליה הם היו כתובים היא האזמרגד ומקורה מהמזרח. הרמס הוא התגלמות או גלגול של משה, שהיה חלק מקבוצה של מורי חוכמה לאנושות ,[3] והוא נקרא טרימגיסטוס – משולש בחוכמה, מכיוון שהוא מייצג את שלושה החכמים שמבקרים את אברהם ושלושת המאגים שבאים מהמזרח ללידת ישוע. הם מביאים עמם שלוש מתנות – מור, זהב ולבונה המייצגות את שלושת המדעים של אסטרולוגיה, אלכימיה, ומאגיה.

שלושת המדעים הם שלושה סוגי חוכמה עתיקה: החוכמה של השמש מיוצגת על ידי האלכימיה. מטרתה היא להביא את הגוף לידי שלמות דרך זיקוק, וזה נקרא הMagus Opus,  החוכמה של הירח מיוצגת על ידי האסטרולוגיה, ומטרתה מציאת איזון בין פנים לחוץ (תנועת כוכבי הלכת היא סמלים בשכלו של האחד). החוכמה של העולמות הלא נראים מיוצגת על ידי המאגיה ויש לה שני פנים: האחד הוא מאגיה שחורה, והשני הוא תיאורגיה (הפעלת הכוחות) – מאגיה לבנה, קשר עם מלאכים וכוחות אלוהים, במטרה להפוך אדם לאל ולהביא בסופו של דבר להתאחדות עם האל.

במילים פשוטות יותר, וכפי שאני מבין זאת: המאגיה עוסקת בזימון כוחות, התחברות אל כוחות, כשהשאיפה היא לכוחות יותר ויותר גבוהים, עד כדי התאחדות עם האל; האלכימיה היא מדע של תהליכי שינוי שמטרתו להתחבר לזהב שבתוכנו, או במילים אחרות, לזכות בחיי נצח; והאסטרולוגיה היא הידע של איך לחיות בצורה הרמונית בהתאם למיקומנו ותפקידנו ביקום. אדם צריך לפעול לפי הנטייה האסטרולוגית שלו, כל היקום נמצא בתוכנו, ואנחנו צריכים להסתנכרן בין המיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס.

כתבי הקורפוס הרמטיקום עוסקים בטובו ואחדותו של האל, בשלמות של העולם, וקוראים לטיהור הנפש בדרך לגאולה, הם מכוונים למסע הרוחני המוביל לחזיון אלוהים, לידה מחדש ושחרור של הנפש. זה נעשה בעזרת אקסטזה, מדיטציה, מאגיה ומדעי הניחוש ובהם אסטרולוגיה. יש המייחסים אותם לניסיונות תלמי השני לקבץ באלכסנדריה את חוכמת העולם.

בספרי הקורפוס מושם דגש על ידע אינטואיטיבי, בד בבד עם גישה חיובית כלפי היקום ותפקיד האדם בו. אלוהים מתגלה דרך כל הדברים, שהם גם צורות מחשבה שלו. האדם יכול להיות עצמו כאלוהים, להרגיש ולחשוב את הכול, ולראות דרך כל הדברים את האלוהים. הכתבים מסבירים ומציירים תמונה של עולמות עליונים. הם קשורים לבתי הספר של האורפיזם, פיתגורס ואפלטון ומכילים את חוכמת מצרים העתיקה. במצרים היו כמה בתי ספר של ידע רוחני, אחד מהם קשור להרמס, ומרכזו העתיק היה בהרמופוליס שבמצרים התיכונה.

הראשון ב-14 הספרים של הקורפוס הרמטיקום הוא הספר "פואימנדרס" (Poimandres) – הרועה של בני אדם, המדבר על דמות גדולה מהחיים המופיעה למספר בחזון ומדריכה אותו. היא הזכירה לנוצרים את ישוע או כוח הכרייסט, ולכן הפכה לחשובה.  האדם המואר עולה דרך שבעת הרקיעים לקבל את הסודות וברכת המוארים ברקיע השמיני. החניך ההרמטי אומר: "אני בשמיים, אני באדמה, אני במים, באוויר, אני בחיות, בצמחים, ברחם, לפני הרחם, אחרי הרחם, בכל מקום." הקורפוס הרמטיקום עוסק במשהו שהוא מעבר לעולם הזה, המופיע כאן דרך אור, מיינד, מחשבה, לוגוס, וגורם לעולם הפיזי לנוע, יורד דרך שבעת הרקיעים ומופיע בארבעת היסודות.

הספר האחרון בקורפוס הוא "הדרשה הסודית על ההר" (מזכיר את דרשת ההר של ישו), ומדבר על לידה מחדש שבה מחליף החניך שנים-עשר מְענים (מלשון עינוי) בעשר תכונות אלוהיות (מזכיר את הקבלה), המובילות להכרה של העצמי ושל האלוהים. עשר התכונות האלוהיות הן: ביטוי הגיוני, שמחה, שליטה עצמית, צדיקות, שיתוף, אמת, טוב, חיים, אור (תכונה אחת חסרה כי המגילה קרועה). שנים-עשר המְענים קשורים לשנים-עשר המזלות, ואלה הם: אי ידיעה, עצב, חום מזג, תאווה, חוסר צדק, קמצנות, טעות, קנאה, רמאות, כעס, חיפזון ורשעות. הכרה של העצמי האמיתי מתרחשת דרך עירור זכרונות אלוהים במחשבה, ולאו דווקא דרך למידה

הקורפוס הרמטיקה לא מתייחס לתנ"ך וגם לא למיתולוגיה היוונית, יש לו מיתולוגיה משל עצמו אך בתוכה מככבים דמויות תנ"כיות וניתן למצוא קשר בין כמה מספרי הקורפוס לספרות החיצונית היהודית. כך או כך, אם נתייחס לשלושת המדעים שעליהם הקורפוס מתבסס: מאגיה, אלכימיה ואסטרולוגיה, הרי שיש להם תפקיד חשוב במיסטיקה היהודית הקדומה

מאגיה

יש הבדל בין מאגיה שחורה לבין מאגיה לבנה טבעית. המאגיה הלבנה מאחדת טבע ודת, משתמשת בטקסים, זימונים, לתקשר עם ישויות שאינם ברגיל חלק מעולם הפיזי הנברא כולל מלאכים ואלים, ישנו כוח בסיסי כלשהו שקיים ביקום מעבר לתופעות הנראות, אותו ניתן לגייס לטובת האדם. המאגיה הלבנה שואפת להתפתחות אנושית. היא מבוססת על התבוננות בטבע ובאלוהות. לימוד הטבע, ורכישת האפשרות לשלוט ולתעל כוחות גדולים לטובת האדם.

אם נתמצת את שלושת החוקים העיקריים של המאגיה הרי הם אלו:
1. דומה מושך דומה, אם אתה רוצה לייצר זהב צריך זהב תחילתי
2. כמו שלמעלה ככה למטה, כל דבר פיזי יש לו שורש רוחני ויש השפעה הדדית בין העולמות
3. מחשבה יוצרת, אדם נהיה מה שהוא חושב עליו, יש כוח מאגי לרצון והמחשבה האנושיים.

היום אנחנו חיים בתרבות מיסטית המאמינה שלא משנה מה שקורה בחוץ, מה שחשוב זה מה שיש בלב והראש שלנו, אלא שהמאגיה טוענת שאנחנו חלק ממערכות גדולות יותר מאיתנו, ברמה הפלנטרית, קוסמית ואישית, ויש יחסי גומלין ביננו לבין הסביבה. אי לכך, המאגיה מתבטאת דרך בגדים, בניינים, חומרים, צמחים, בעלי חיים, וגם דברים מופשטים יותר כגון סמלים, צבעים, מספרים, צורות, ובמיוחד דרך שפה.

לפי התפישה המאגית לאנרגיה יש שלושה לבושים, צבע, צליל וריח, העולם הוא דואלי פיזי ואנרגטי, ותמרון של הלבושים הללו יכול לזמן אנרגיה. יש הבדל בין מאגי ורוחני, מאגי הוא כל דבר שקשור לעולמות הלא נראים, אנרגטיים, גם אם הוא כנגד האדם, המיסטי מטרתו התאחדות עם האלוהים ולכן קשור בבחירה מוסרית. יש במאגיה סמלים, שימוש בצבעים, ריחות וצלילים, נוסחאות קסם, ועוד. העניין במאגיה הוא במקרים רבים השילוב והחיבור בין חומרים שונים, אפשר להגיד שחלק מהפעולות שנעשו במקדש כמו למשל הקטורת היו מאגיות, וכי הסקרמנטים בנצרות והאוכריסטיה הם סוג מסוים של מאגיה.

מאגיה שחורה קשורה לקללות, כמו למשל בלעם שרצה לקלל את ישראל, והיא יותר מכנית באופייה. כלומר אדם שהוכשר להיות מאג יכול להפעיל את עקרונות המאגיה כלפי כל דבר, לאו דווקא בהקשר דתי או התפתחותי. וכך אפשר להכין שיקוי אהבה, או לגרום לעין רעה. היהדות באופן כללי התרחקה ממאגיה, במיוחד מאגיה שחורה, ויצאה נגד מכשפים וקוסמים. אבל במידה מסוימת הייתה בה מאגיה לבנה, במיוחד בקרב כתות פורשות כגון האיסיים.

אלכימיה

מוטיב נוסף המופיע במשכן ובמקדש הוא השימוש במתכות, ובמיוחד כסף, זהב ונחושת. במבט רוחני זה קשור למדע האלכימיה. אפשר להגיד שאברהם הוא האלכימאי הראשון (כמו גם האסטרולוג) כיוון שלפי המדרש הוא הושלך לכבשן אש ולא קרה לו דבר, נוסף לזה תנור עשן ולפיד אש עובר בין בתרי הבהמות בברית בין הבתרים.

גם שלמה המלך שהיה החכם באדם (כמו טרימגיסטוס) נחשב לאלכימאי הראשון וזאת מכיוון שהוא יוצר את כלי הזהב והכסף של המקדש במעבה האדמה כדרך האלכימאים. . המעבדות האלכימיות התקיימו לרוב מתחת לאדמה בכדי למנוע הפרעה של קרינות מהיקום. אחד המקומות המוגנים ביותר מקרינה על פני כדור הארץ מפני הגובה הנמוך שלו מתחת לפני הים הוא יריחו (יש עוד שכבות של אוויר). שלמה יודע איך לצקת תוכן רוחני, ולכן הכלים שהוא יוצר הם לא רק זהב פיזי, אלא גם זהב רוחני.

הזהב הוא אחד מהחומרים שמאפיינים את גן עדן ככתוב "שם האחד פישון הוא הסובב את כל ארץ החויל האשר שם הזהב, וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדלח ואבן השוהם" (בראשית ב' 11-12). ארבע נהרות גן העדן יצאו מתחת אבן השתייה, ולכן הזהב נקשר לירושלים.

במשכן היה מעבר בין נחושת, כסף וזהב ככל שהתקדמת פנימה אל הקדושה, על מזבח הנחושת בערה אש שלא כבתה. במזבח ובכיורים היה נחושת, וכך גם בים הנחושת במקדש, העמודים מסביב לחצר המשכן היו עשויים נחושת, וכך גם העמודים בועז ויכין בכניסה למקדש, אבל בקודש הקודשים היה זהב, ובאולם היה זהב וכלים מזהב. הכסף היה קיים בלוחות המשכן בבסיס העמודים הפנימיים ובכלים של הלווים כגון החצוצרות. את הכסף והזהב לבניית המשכן תרמו הנשים מתוך המראות והתכשיטים שלהן, וזה היה חלק מתיקון חטא גן עדן. המעבר מנחושת לזהב דרך ההתעוררות של הכסף (חצוצרות) סימל את התהליך האלכימי של שינוי והארה. הנחושת בחצר נקשר לנחש הנחושת של משה שמשמש לריפוי בני ישראל במדבר. עד ימי חזקיהו היה העם עובד את נחש הנחושת של משה במקדש, ככתוב: " וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחשתן" (מלכים ב', יח' 4). המסורת זו עברה גם לאדריכלות כנסיות בה אנו מוצאים שימוש בדלתות נחושת בפתחים, וגביעי זהב וכסף במזבח.

המטרה של האלכימאים הייתה להפוך מתכות פשוטות לזהב. אלא שיש לזה כמה רמות, הרמה היותר עמוקה היא איך אדם מתחבר לזהב שבתוכו, הופך בעצמו לזהב. וזה לא רק הזהב הפיזי, כי גן העדן הוא קיום בממד אחר. המעבדה האלכימית הגדולה ביותר היא הגוף האנושי, והתהליכים של השינוי שאנחנו עוברים במהלך חיינו נועדו לזקק ולזכך את הגוף שהוא עצמו בצלם אלוהים, אבל ובמיוחד את החלקים (מרכזים) האנרגטיים שבתוכנו, ליצור בתוכנו חומרים עדינים יותר. לפי האלכימיה התהליך של השינוי שאנחנו עוברים הוא תהליך בן שבעה שלבים המקבילים לשבעה המתכות הידועות בכדור הארץ, כשכל מתכת קשורה לאחד הכוכבים הנעים בשמיים, כוכבי הלכת: וכך השמש קשורה לזהב, הירח לכסף, מרקורי לכספית, וונוס לנחושת, מרס לברזל, יופיטר לבדיל וסאטורן לעופרת.

תפקידה של המאגיה הוא לזמן כוחות, ואילו האלכימיה משנה אותם. המהות של האלכימיה היא לא תהליך מכני בן שבעה שלבים, אלא הגעה לחיי נצח, מציאת אבן החכמים שמסוגלת לשנות את החומרים, לפרק את המתכת הקיימת ולהרכיב אותה מחדש בתור מתכת אחרת, כי כל המתכות בנויות משילוב בין שלושה חומרים: גופרית, מלח וכספית. הגופרית נותנת את תכונת ההתלקחות של החומר וגם את הצבע שלו, המלח את מידת היציבות והחוזק, והכספית את מידת הגמישות. בכל מתכת יש יחס אחר ביניהם, ולכן הדרך להפוך ברזל לזהב היא קודם כול להפריד בין המרכיבים ואז לחבר אותם מחדש, אבל במינון אחר.

לפי החוכמה הקדומה העולם מורכב מארבע יסודות: אדמה, אוויר, מים ואש וארבע מצבים שהם יבש, רטוב, חם וקר. בכל מתכת יש שתי איכויות חיצוניות ושתי איכויות פנימיות הקשורות לארבע המצבים, למשל זהב באופן חיצוני מורכב מחום ולחות ובאופן פנימי מקור ויובש פנימי. לכסף איכויות אחרות, אם יוציאו ממנו את האיכויות הפנימיות יהפוך לזהב, וזה נעשה אל ידי אליקסיר – שיקוי חיים המורכב מחומרים צמחיים וחיות ומביא רפואה לנשמה ולגוף.

אם לוקחים את התהליך האלכימי כאלגוריה לחיי אדם, הרי שהשלב הראשון בדרך הוא הפירוק (או המסה) של האישיות, המקביל למוות של האלכימאי, "מי שרוצה להיכנס למלכות השמיים צריך קודם לכן להיכנס עם גופו לרחם אימו ושם למות". לאחר מכן, בעזרת המפגש עם אבן החכמים, עוברים תהליך של טיהור והבשלה, איחוד הניגודים, האבן מרפאת מחלות, מחזירה נעורים, היא שיקוי חיים המעניק בסופו של דבר חיי נצח. מהות האלכימיה היא לא רק שינוי, אלא מציאת או זיקוק (Distillation)  הזהב שבתוכנו. מבחינת בית המקדש אבן החכמים היו לוחות הברית שבתוך ארון הברית שבקודש הקודשים

התהליך של השינוי (עבודה) נקרא מַגְנוּם אוֹפּוּס (Magnum opus) והוא הורכב מכמה שלבים, שלעיתים מיוצגים על ידי צבעים: קודם כל וכשלב מקדים בסיסי השאיפה הייתה להגיע אל הפרימה מטריה Prima Materia, החומר הראשוני שהיה קיים לפני הבריאה וקיים בכל. חומר זה נקשר למושג אלכימי חשוב שנקרא נפש העולם Anima Mundi. היקום הוא יצור חי עם אינטליגנציה, הגיון וכוונה בזכות אותה נפש עולם. לפי המחשבה הפלטונית התנועה של כוכבי הלכת היא ביטוי מתמטי של נפש זו. לפי ההרמטיקה הקדומה, ישנם קשרים ויחסים בין כל הדברים, שהם ביטוי של נפש העולם. הסטואה זיהתה את נפש העולם עם הלוגוס, ואילו הגנוסטיים זיהו את נפש העולם עם סופיה. לאחר ההגעה אל הפרימה מטריה מגיעים התהליכים האלכימים של זיקוק ושינוי, ואלו מיוצגים על ידי הצבעים שחור, לבן, צהוב ואדום.

קודם כול ממוססים או מפרקים את המתכות הנחותות לגורמים. זה נעשה בצורת השחרה, והתהליך נקרא לכן נגרדו (Nigredo) מלשון שחור. אחר כך מטהרים את החומרים ומזקקים אותם וזה נקרא אלבידו (Albedo) מלשון לבן. בשלב כלשהו מכניסים פנימה מעט מהחומר החדש, או במילים אחרות, הזהב שבתוכנו מתעורר וזה נקרא קיתריניתס (Citrinitas) וקשור לצהוב (צריך זהב בכדי לייצר זהב). ולבסוף מחברים את החומרים מחדש בצורה החדשה ונוצר זהב, וזה נקרא רובידו (Rubedo)  מלשון אדום. השלבים האחרונים של השינוי נעזרים באבן החכמים, באש האלכימית שמהותה אהבה. השאיפה של החומר היא להגיע לשלמות, לעבור תהליך ספיריטואליזציה. המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס משקפים זה את זה, אלא שהטבע זקוק להתערבות ועזרה אנושית בכדי להגיע לשלמות וכאן נכנס תפקידה של האלכימיה.

במאות הראשונות לספירה האלכימיה פורחת. מרים היהודייה, אישה שחיה באלכסנדריה במאה השנייה לספירה, נחשבת לאימא של האלכימיה, היא המציאה את החומצה המלחית, וכלים אלכימאים שונים. הספרים מזהים אותה עם מרים אחות משה ומרים המגדלית, כמורה מוארת שמעבירה תורה קדומה, שמקורותיה היהדות האזוטרית ומצרים העתיקה, וכך אומרת מרים: "אחד הופך לשניים, שניים הופכים שלושה, ומן השלושה בא האחד כרביעי". הפסיכולוג קארל יונג פירש את המשפט כמטפורה להתפתחות ה"עצמי". אפשר לדמות את המשפט הזה כעיגול שבתוכו יש משולש, שבתוכו יש ריבוע שבתוכו יש עיגול קטן נוסף, שזה סמל של ארבע היסודות יחדיו (מעין מנדלה)[4].

למרות שאין כתבים ישירים של מריה היהודיה, היא מצוטטת על ידי כותבים מאוחרים יותר, החשוב שביניהם הוא זוסימוס מאחמין במצרים התיכונה, שחי ופעל בתחילת המאה ה4 לספירה, הוא כתב ספרים על אלכימיה שמופיעים בכתבים של כותבים ערבים מאוחרים יותר. שבע המתכות סימלו שבע השפעות ששולטות על מגוון הופעות החיים, שבעה רקיעים, וגם שבעה שלבים במסע הרוחני, ומכיוון אחר שבעה גילאים בחיי אדם, שבהם הוא צריך להשלים את המסע מהמתכת הנמוכה – ברזל או עופרת – אל הזהב.

שבע המתכות נקשרו למנורה עם שבעה הקנים בבית המקדש שנעשתה (נוצקה) במעבה האדמה על ידי שלמה מגוש זהב אחד, האש שדלקה במנורה הייתה אש פלאית, אש אלכימית, וזה מסביר באופן אחר את נס החנוכה. החיפוש של האלכימאים לא היה אחר הזהב, אלא אחר האש הקדושה שמאפשרת את תהליך השינוי, האש הפנימית באדם שדוחפת אותו להגשים את ייעודו בחיים, המקדש וחווית הקדושה שהוא הציע אמורים היו לחבר אדם לאש הפנימית הזו, אש האמונה, שבמידה ותבער תהפוך את ירושלים ועם ישראל לאור לגויים, כל יום דלקה אש תמיד על המזבח בעזרה וכל יום הוחלף השמן במנורת הקנים, כשיש תמיד נר אחד דולק, בזמן המדבר אלוהים הופיע בתור עמוד האש וזה מה שאפשר לבני ישראל להשתנות ממנטליות של עבדים ולהפוך לעם סגולה, לאש היה תפקיד חשוב גם בדתות אחרות וצריך להזכיר בהקשר זה במיוחד את דת זרתוסטרא שם היא נחשבה לקדושה. שריד לחשיבותה של האש ביהדות נמצא במנהג הדלקת הנרות לקראת שבת, יש אש מכל מיני סוגים, וסוג אחד הוא אש מזמנת, לא כל אש היא אותו הדבר.

אסטרולוגיה

לפי מקורות יהודיים אברהם אבינו היה לא רק אלכימאי, אלא גם האסטרולוג הראשון, ולכן נאמר שירבה זרעו ככוכבים אשר בשמיים והוא עובר בין 12 בתרים בברית בין הבתרים. אבל גם הנכד שלו יעקב עוסק באסטרולוגיה, וזה מתברר בברכה שהוא נותן  ל12 בניו, ברכת יעקב לשבטים, שבה כל אחד מהם מאופיין במאפיינים אסטרולוגיים. החשיבות והמרכזיות של המספר 12 בישראל כפי שמופיע במספר השבטים, במספר אבני החושן ועוד, והשימוש בשנה בת 12 חודשים מגלה לנו על החשיבות של התפיסה האסטרולוגית ולו גם באופן לא ישיר.

כשבני ישראל יוצאים ממצרים הם מסודרים לפי 12 השבטים שלכל אחד מהם דגל בצבע הקשור למזל האסטרולוגי שלו. בחושן הכוהן הגדול יש 12 אבני חן שכל אחת מהן קשורה לאחד השבטים, אבל גם להשפעה אנרגטית אסטרולוגית. כשבני ישראל מתיישבים בארץ הם מחלקים אותה ל12 נחלות לפי 12 שבטים. החלוקה היא למעשה חלוקה אסטרולוגית כי ישראל היא כמו מיקרוקוסמוס של העולם והיקום כולו.

האסטרולוגיה מופיעה במצרים ומסופטומיה ועוברת ליוון בתקופה הקלאסית דרך בתי הספר של המסתורין. התורה יוצאת נגד עבודת הכוכבים שמש וירח, אבל יחד עם זאת בכדי להיות חבר בסנהדרין היה צריך ידע באסטרולוגיה, וגלגלי מזלות מופיעים בבתי כנסת ברחבי הארץ. הסתירה נפתרת על ידי המשפט: "הכל צפוי והרשות נתונה", נכון הוא שהכל הוא לפי החוקיות השמימית ונקבע מראש, אבל לבני אדם יש זכות בחירה, ועל ידי הברית בין אלוהים לעם ישראל הגורל שלהם הוא גבוה יותר מזה שנקבע במזלות, כנאמר "אין מזל לישראל", וכך כשמופיע גלגל מזלות בבית כנסת תמיד יש מעליו סצנות המראות את הברית בין אלוהים לעם ישראל.

לפי דוד פלוסר[5], העניין בימי בית שני היה ההשגחה והבחירה החופשית, הצדוקים האמינו בבחירה חופשית, האיסיים בהשגחה, והפרושים בשילוב של השניים, יש תחומים שבהם יש לאדם בחירה, במיוחד בין הטוב והרע. עניין ההשגחה מזכיר את האמונה הסטואית, ומכוון להשפעת הכוכבים על בני אדם, ויש במגילות מדבר יהודה חיבור שבו יש התייחסות לצורה חיצונית של אנשים לפי אסטרולוגיה, לעומת זאת הצדוקים דגלו בשכל שניתן לבני אדם בכדי להחליט על דרכם, ולכן יש בחירה, ואם צריך אפשר להתייעץ בתורה, הכל כבר ניתן ועכשיו זה תלוי בנו. התפיסה הפרושית מתבטאת בביטול גזר הדין של אנשי נינווה על ידי יונה, הכל צפוי והרשות נתונה

צריך להבין שאסטרולוגיה היא לא רק ניבוי עתיד ואמונות תפלות כפי שמופיע היום במדורי העיתונים, אלא תיאולוגיה מורכבת ומתקדמת המסבירה את חוקיות העולם, מעין מדע של מבנה העולמות הבלתי נראים, הקשור בטבורו להסברים על מבנה עולמות אלו שמופיעים במיסטיקה היהודית הקדומה ובקבלה שלאחר מכן, וכך בספר היצירה שהוא הספר הקבלי הראשון שנכתב כביכול על ידי אברהם יש לנו זהות בין אותיות עבריות כוכבי לכת ומזלות אסטרולוגים.

אסטרולוגיה ביטאה את אורח המחשבה של פילוסופים יוונים ואחרים בימי בית שני. לפי הפילוסופיה הפיתגוראית ישנם שלוש צורות חיים: חיפוש אחר הנאה, חיפוש אחר תהילה, וחיפוש אחר חוכמה, השלישית עדיפה. יש בעולם סדר וזה מתבטא במילה "קוסמוס" – סדר ביוונית. התבוננות בשמיים מכוונת את האדם לסדר פנימי והוא נהיה דומה ליקום. "אם תחיה באופן מסוים, שיבהיר/יגדיל בך את השיתוף לכל הדברים החיים ואת השיתוף לכל הטבע כולו, אז הנפש שלך תהיה במצב טהור יותר".

פיתגורס סבר שהגופים השמיימיים הם אלוהיים ומונעים על ידי הנפש האתרית, המיידעת את היקום וקרובה לנפש האדם. בשיטתו המספרית והגיאומטרית יש התאמה לתיאוריות אסטרולוגיות, והדודקגון, המצולע בן 12 צלעות שמייצג את האתר, נושא את השם של יופיטר, משום שיופיטר משלים מעגל כל 12 שנים.

ישנה אסטרולוגיה של הכוכבים הקבועים, 12 מזלות שמקורותיה עתיקים, וישנה אסטרולוגיה של כוכבי הלכת 7 גופים שנראים נעים בשמיים והם: שמש, ירח, מרקורי, וונוס, מרס, יופיטר וסאטורן. לפי ספר היצירה שבע האותיות הכפולות בשפה העברית בגד כפת ו-ר מייצגים את שבע הפלנטות, ואילו 12 האותיות הפשוטות את המזלות. קני המנורה בבית המקדש ייצגו את שבע הכוכבים שנעים בשמיים, והלחמים בשולחן לחם הפנים את 12 שבטי ישראל ובהמשך לכך את 12 המזלות.

החיבור "אפינומיס" של אפלטון מתייחס לדת הכוכבים, וטוען שהמדעים הם מתנת האלים, והאסטרונומיה והאסטרולוגיה הן המדעים העליונים. האדם שואף להבין את הטבע ולהיבלע במחשבות על ההרמוניה השמיימית . הלימוד של הגופים השמימיים וההרמוניה שלהם מביא חוכמה, שמחה וגמול בעולם הבא, שם יחיה האסטרונום חיים שלמים של הרהור בזוהר השמיימי ויגיע לאושר.

פוסידוניוס מאמפה (135–51 לפנה"ס) מאבות הפילוסופיה הסטואית היה האישיות האינטלקטואלית והענק הרוחני החשוב ביותר באימפריה הרומאית של תחילת המאה ה-1 לפנה"ס. הוא היה אסטרונום, גיאוגרף, היסטוריון, פוליטיקאי, פילוסוף ואיש אשכולות, שנולד בסוריה למשפחה יוונית, למד באתונה והסתובב ברחבי העולם הרומאי. פומפיי וקיקרו היו בין תלמידיו, פילון האלכסנדרוני, סנקה ורבים וטובים אחרים הושפעו ממנו. בית הספר שהוא הקים ברודוס הפיץ את אורו בעולם כולו. הוא נחשב למי שחיבר בין הרוחניות של המזרח (הקרוב) לזו של המערב, תרם לעיצוב הפילוסופיה הסטואית וליצירת התיאולוגיה האסטרלית (של הכוכבים).

פוסידוניוס הגדיר את האדם כ"רואה ומבטא השמיים". הטבע נתפש כמכוון את האדם להסתכל ולהרהר בשמיים. שאר החיות פונות כלפי האדמה, אך האדם מרים עיניו בגאווה לכוכבים. העין נתפשה כפלא הגוף האנושי – ראי קטן שמסוגל להכניס לתוכו את היקום, פתח לנפש, תווך בין האלים הכוכביים לבין ההגיון. הראייה נתפשה כעליונה על פני שאר החושים. לפי פוסידוניוס, תנועות השמיים מכוונות על ידי חוקים בלתי נראים והעין נמשכת לגלות אותם. התכונה הבסיסית של הכוכבים היא שהם נצחיים, קבועים ונעים לפי חוקיות מתמטית ועל ידי כך מייצגים את התבונה שהיא קנה מידה לאמת, אל מול עולם התופעות החולף של הטבע.[6]

"שלטון חולף, אנשים עוברים ממצב למצב, מעבדות לאימפריה, אך אותם חודשים של השנה תמיד מביאים באופק את אותם כוכבים. כל הדברים שנתונים למוות נתונים לשינוי. השנים חולפות, האדמה משתנֵית, כל מאה משנה את אופי האומות, אך השמיים נשארים אותו דבר, ושומרים בכל חלקיהם את החלוף של הזמן שלא מוסיף להם דבר, או לוקח מהם דבר. וזה יישאר אותו דבר לנצח, מפני שתמיד זה היה כך. כך זה נראה לאבותינו, וגם צאצאינו יראו את אותם שמיים. זה אלוהים, מפני שזה לא משתנה במהלך הדורות". (Marcus Manilius – Astronomica)

האל בעל הכנעני נקרא בדת האסטרולוגית "מרעולם", הרקיע של הכוכבים הקבועים מכיל את כל שאר הספירות. הכוח האלוהי ששכן בו ושגרם לו לנוע זוהה לעיתים כ"בל" – כלומר כזאוס. לעיתים הייתה התייחסות לחומר שממנו עשויים הכוכבים ברקיע עליון והוא נקרא "אתר", הוא בער בכוכבים אבל מילא גם את החלקים הריקים בשמיים. קורבנות הוקרבו לאתר, הוא נחגג במזמורים כמקור של כל האור וכמגרש החושך.

לפי פוסידוניוס, מתחת לספירה של כוכבי הרקיע הקבועים, שהם האלוהות הקבועה והנצחית (יופיטר הרוחני), יש שבע ספירות של כוכבי לכת נעים: סאטורן, יופיטר, מרס, שמש, וונוס, מרקורי, ירח. השמש נמצאת באמצע, מובילה את השיירה, מעליה שלושת הכוכבים האיטיים והחופשיים: סאטורן, יופיטר ומרס, ומתחת לה הכוכבים המהירים, שמוגבלים בזווית שלהם על פני הרקיע: מרקורי, וֶנוּס וירח. מה שמניע את כל המערכת הוא חום השמש, ומכיוון שהתנועה קבועה ומתנהלת לפי חוקיות מתמטית, אזי היגיון העולם נמצא בשמש. יוספוס פלביוס שייתכן שגם הוא הושפע מרעיונות הסטואה מתאר את המנורה בבית המקדש בדיוק במונחים הללו: הקנה המרכזי הוא השמש, שלושה הקנים משמאל הכוכבים המוגבלים, ושלושה הקנים מימין הכוכבים החופשיים (קדמוניות היהודים, ספר ג׳, ו׳, 7.).

מתחת לספירת הירח (שהיא התחתונה מבין השבע) מצויות ארבע הספירות של היסודות: אש, אוויר, מים ואדמה. השילובים של ארבע אלה יוצרים את עולם התופעות, העולם הפיזי, מתחת לארבעת היסודות ובתוכם, במיוחד באוויר, יש צבא של ישויות ומהויות שמתווכות בין האדם לבין האלים.

השמש היא מקור אנרגיה ייחודי הגורם לעולם לנוע. מכיוון שכך, היא גם השליטה על הגורל, על הטבע, היא הנפש המחייה את היקום כולו, כשם שהלב מקיים את האדם (ולכן היא כונתה "הלב של העולם"). השמש היא שליטת ארבע העונות וארבעת היסודות. השמש מזינה, מייצרת והורסת צמחים ובעלי חיים על ידי כוחה השמיימי ושינויי מסלולה, על ידי היום והלילה שמחממים, מקררים, מייבשים, ומרטיבים (ארבע האיכויות הדינאמיות). הכוכבים חבים לשמש את תכונותיהם ואת אורם.

אלא שהיקום איננו יכול להיות מוּנע על ידי כוח עיוור, ומכיוון שמה שמניע אותו היא השמש, הרי שבתוכה נמצאת אש ההיגיון, סיבתיות, אינטליגנציה. היא נתפשה על ידי התיאולוגים הקדומים כסיבת העולם, לוגוס, שֵׂכֶל המכוון את המיקרוקוסמוס האנושי ומופיע בתור מחשבות. העיגול הזוהר שלה שולח בהתמדה קרניים אל פני האדמה וניצוצות של אש לתוך הגופים, וגורם להם לחיות (לאחר המוות הניצוצות רוצים לחזור למקום שממנו הם באו, כלומר, לשמש). השמש היא היוצרת של נשמות, זורעת לנצח את יבול הנשמות.

בפילוסופיה של פוסידוניוס מלווה המדע של האסטרונומיה ברגש דתי מעודן. במיסטריות של דת הכוכבים ההתחברות לאור ההיגיון של השמש מרווה את הצמא לאמת, והשיכרון שנובע מכך מעלה את האדם לרקיעים עליונים. זהו שיכרון שיש בו לא יותר מאשר שאיפה לידע אלוהי. בדת האסטרלית החדשה לא רק שמקום המיסטריות מועבר מהאדמה לשמיים, אלא גם האופי שלהם משתנה מרגשי למחשבתי.

כותב מניליוס: "כשם שאני בן תמותה, אני יודע שאני נולד ליום, אך כשאני עוקב אחרי ריבוי הכוכבים במסלולם, רגליי כבר אינן נוגעות בקרקע, אני עולה לזאוס עצמו שמאכיל אותי באמברוזיה, מזונם של האלים."

בזמן קיום המקדש בירושלים היו הכוהנים צופים לזריחת הירח בכדי להודיע על הולדת החודש, הידיעה הייתה עוברת דרך רשת של מדורות במקומות ציון גבוהים שהגיעה עד לגלות בבבל, בנוסף לכך היו כתות כגון האיסיים שהתייחסו לשנת שמש ולא ירח וצפו בשתיקה ובקדושה בזריחת השמש מעל הרי מואב. יציאת השבת מתקיימת כשרואים שלושה כוכבים בשמיים, ויש להניח שבמקרים רבים אחד מהם הוא וונוס, הכוכב הבהיר ביותר שנמצא קרוב לחצי מזמנו בצד השמש השוקעת בזמן השקיעה. הרבה ממעגלי האבנים העתיקים, המקומות הקדושים המגליתים ולעיתים גם המקדשים היו מקומות תצפית אסטרונומיים, ומפתה לחשוב על פסגות הרי ירושלים כמקום כזה, מקום שבו האור הפיזי הוא אחרת גם השמיים נראים אחרת, אלא שבתוך עיר גדולה שיש בה זיהום אור חמור קשה להרגיש ולהתייחס להיבט הזה שהוא חשוב לא פחות ולדעתי הרבה יותר מאשר הדרמות החולפות של השלטון על פני האדמה.

בסוף ימי בית שני נופל כוכב על פני האדמה בבית לחם סמוך לירושלים, וזה סימן לתחילתה של תקופה חדשה, לידתו של ישוע. חכמי פרס המאגים שעוסקים באסטרולוגיה מנבאים את האירוע הזה ובאים לירושלים בחיפוש אחר התינוק האלוהי שזה עתה נולד ויחד איתם הם מביאים שלוש מתנות: זהב מור ולבונה, המייצגים את שלושה המדעים של אלכימיה, מאגיה ואסטרולוגיה. ההבדל המהותי בין מור ללבונה הוא שמור הרבה פעמים מופיע כשמן מור, וזה גם השמש ששימש למשיחה, ולכן יש לו תכונות מאגיות, בעוד שלבונה מופיעה כקטורת, ועל ידי השריפה שלה היא מזמנת אנרגיות מבחוץ  ומשמשת בפולחן דתי של אלים שמימיים ולכן הקשר לאסטרולוגיה.

אסטרולוגים מודרניים קישרו את ירושלים למזל תאומים, בגלל הכפילות של ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, תפקידה כאור לגויים הנובע מהקשר של מרקורי כוכב מזל תאומים לתקשורת, אלא שאסטרולוגים קדומים כגון תלמי קישרו את אזור הלבנט למזלות אש ובמיוחד למזל טלה, זה מתכתב עם הייחוס של שבט בנימין שבגבולו ירושלים שכנה למזל טלה, כפי שמופיע בברכת השבטים "בנימין זאב יטרף", הזאב היה חיה שקשורה למאדים ולכן למזל טלה.

אם נתייחס אל הארץ כאורגניזם המייצג את האדם האסטרולוגי Homo Signorum ובו ירושלים היא אזור הטבור, הרי שירושלים קשורה למזל בתולה, וזה מתאים ללידה של ישוע לבתולה בבית לחם הסמוכה. גם מזל בתולה וגם תאומים נשלטים על ידי הכוכב מרקורי, ואם כך נשאלת השאלה מה הם השמש והירח, לפי החלוקה של הארץ הרי שהירח קשור לבקעת הירדן, והשמש לאזור השפלה, בית שמש. הנושא של האדם האסטרולוגי בארץ ישראל מתחזק מכוח העובדה שההיטל של הירח על הארץ בזמן ליקוי שמש הוא כרוחב הארץ מהים ועד הירדן, וכדאי להזכיר בהקשר של זה הנס של יהושע: שמש בגבעון דום, ירח בעמק איילון. יש כאלו שקשרו את ירושלים ללבנה, מכיוון שהיא לב הארץ ותצפיות הלבנה נעשו ממנה, ויש שקישרו אותה לשמש, מכיוון שהיא מרכז העולם, אבל לדעתי הזיהוי שלה עם מרקורי, גוף השמיים הקרוב ביותר לשמש, שליח האלים המעביר את כוחה של השמש הלאה, משמש מתוון עבורה, הוא הנכון.

הערות

[1] Robinson, J. M. (Ed.). (1977). The Nag Hammadi Library in English. Harper & Row

[2] Copenhaver, B. P. (1992). Hermetica: The Greek Corpus Hermeticum and the Latin Asclepius in a new English translation, with notes and introduction. Cambridge: Cambridge University Press.

[3] Holroyd, S. (1994). The elements of Gnosticism. Element.

[4] נצר, ר. (2004). מסע אל העצמי: אלכימיית הנפש – סמלים ומיתוסים. מושב בן‑שמן: מודן

[5] פלוסר, דוד גוסטב, וסרג’ רוזר. יהדות בית שני, חכמיה וספרותה. יד יצחק בן-צבי, 2002.

[6] Cumont, F. (1912). Astrology and Religion among the Greeks and Romans (Vol. 581). GP Putnam's sons.