שבתאי צבי
בסוף המאה ה-17 מתגברת ההתעניינות בקבלה, וספר הזוהר נהיה פופולרי יותר ויותר. פליטים מרוסיה (פרעות ת"ח ות"ט) הגיעו לאימפריה העות'מאנית. על רקע זה צומח גל נוסף של משיחיות שמגיע לשיא בהופעתו של שבתאי צבי שחי ופעל בירושלים[1], ובהקשר זה כדאי לציין גם את רבי אזולאי, מקובל מפורסם מהמאה ה-17 שבילה מספר שנים בירושלים ונודע בחיבורו חסד לאברהם. הוא מביא בספרו ציור של הקליפות וטוען שיש בהן פרצה מעל ירושלים שדרכה אפשר להגיע לשמיים. הוא נפטר בשנת 1663, בזמן שלירושלים (וגם לחברון, מקום מושבו) הגיע ה"משיח" המיועד שבתאי צבי.
ב-1662 מגיע לירושלים צעיר כריזמטי ותימהוני בשם שבתאי צבי. הוא שוהה ברובע היהודי שנתיים, מכוון כוונות, מגיע לגבהים רוחניים, ומשתכנע אט-אט שהוא המשיח המיוחל. בירושלים גרו אז 200–300 משפחות יהודיות, ביניהן רבים העוסקים בקבלה. הישיבה היחיד הפועלת בעיר היא ישיבת בית יעקב שנוסדה ב1658 על ידי רבי ישראל יעקב חאגיז בתמיכת יהודים מליברנו איטליה. מנהיגי הישיבה הופכים לימים למתנגדים החריפים ביותר לשבתאות ולשבתאי צבי, אבל אחד מתלמידי הישיבה – נתן העזתי, הופך לתומך הכי חשוב שלו.
שבתאי נוהג מנהגי חסידות, מתבודד בחדר התבודדות, ואף יוצא לימים להרי יהודה ומדבר יהודה, שומע קולות ובת קול מתוך הקברים, ומתבודד עם אלוהים. ב-1664 הוא הופך להיות שד"ר (שליח דרבנן) של הקהילה היהודית בירושלים ויוצא בשמה למצרים. במסגרת מסע זה הוא נפגש עם נתן העזתי, שיתכן שהכיר קודם, וזה משכנע אותו באופן סופי שהוא הוא המשיח.
הראשון ביהדות שנקרא משיח הוא דווקא כורש מלך פרס. משיח נחשב בתחילה כמי שיש לו תפקיד פוליטי ומעשי בהבאת עצמאות מדינית לישראל. עם התפתחות הנצרות והתורה המשיחית של ישוע, מתפתח גם מושג המשיח ביהדות. משיח בתחילה הוא מלך שנמשח. עם הזמן עבר המושג לייצג מלך אגדי, שיבוא בסוף הימים, יגאל את ישראל ויכונן מלכות שמיים על פני האדמה, גורם לכבוד ה' לרדת לארץ ולהתגשמות נבואות הנביאים.
אלא שקבלת האר"י נותנת למשיח ממד עמוק יותר; הסיבה לגלות ישראל היא תאונה קוסמית שבמהלכה נשברו הכלים, וניצוצות האור של צלם אדם קדמון לכל קדומים התפזרו בין הקליפות שיצרו את העולם. האור שהיה בדמות אדם קדמון לכל קדומים נכלא בקליפות שמהוות את העולם. תפקידו של עם ישראל הוא לאסוף את ניצוצות האור מהארצות והעמים השונים בכדי ליצור מחדש את צלם האדם – אדם קדמון לכל קדומים, והפעם בזכות ולא בחסד. וכך תפקיד המשיח הוא ליצור מלכות שמיים על פני אדמה שתהיה מבוססת על צדק ושלום, ברוח חזון הנביאים, ותשמש את העולם כולו, ומרכזה יהיה בירושלים. המשיח הוא דמות אגדית שתשכנע את העמים ותוביל את העולם כולו לקראת גאולה.
הופעת קבלת האר"י, המושגים של צמצום, שבירה ותיקון, התיאור של הספירות בדמות אדם קדמון לכל קדומים, והאקלים המשיחי הכללי – כל אלו הכשירו את הקרקע להופעת טענות על התגלות אלוהית משיחית באדם, ומי שרכב על הגל הזה היה שבתאי צבי.
שבתאי צבי מביא ממד חדש למושג המשיח: על המשיח לסבול למען ישראל. תהליך התיקון יתבצע דרכו ודרך דמותו ולא דרך אחרים בהנהגתו. עליו לתת דוגמה אישית ולרדת אל הקליפות ברמתן הנמוכה ביותר. רק מהמקום הנמוך ביותר ניתן לדעת את השמות האלוהיים במלואם, שזו תכליתו של האדם בבריאה. ממקום של רע אפשר לדעת את הטוב, ממקום של כיעור אפשר לדעת את היופי. רק על ידי ירידה לקליפות ניתן לחלץ את האור שבתוכן ולראות את הטוב שברע, את היופי שבכיעור, ולאחד את כל העולם עם האל, להפוך את הכול לאחד, שזה תפקידו של האדם.
אפשר לומר שגם בנצרות, ישוע יורד אל הקליפות, בנו של האלוהים מופיע בעולם הזה בכדי לסבול למעננו, אך הוא לא שותף פעיל בתכונות הקליפות. הוא מביא אור למקומות של החושך, ולא נהפך לחושך בעצמו. מושג האלוהות של שבתאי צבי והמשיחיות שלו גורס שעל המשיח להשתתף בתהליך של החושך בכדי להעלות את החושך לאור, ולא כפי שעשה ישו – להביא מלכות שמיים על פני האדמה, ולו לזמן קצר אחד. ישו לא מחלץ את ניצוצות האור מתוך קליפות החושך, אלא מתעלם מהם. הוא מביא נקודת מבט גנוסטית של שני עולמות הקיימים במקביל ונלחמים ביניהם. ביהדות הנטייה היא להתייחס לעולם הפיזי כחלק מהעולם האלוהי, לכול כאחד.
בנבואות הנביאים על החורבן מתוארת ירושלים בתור עלמה המתפלשת בעפר, והיא נקראת להתנער מאפרה ולקום ולהתעורר. הנבואות הן על המצב הגרוע של העלמה ירושלים וחידוש ימיה כקדם, ואף באופן מפואר יותר. לימים זוהתה ירושלים או ציון עם השכינה, שנמצאת במצב של אבל, התפלשות בעפר, של ריחוק מהמלך, אך בבוא היום תתעורר ותחזור למעמדה כמלכה, כמעבירה דרכה את האור האלוהי. שבתאי צבי מזהה את עצמו עם השכינה, הוא ההופעה שלה בעולם. זוהי המשמעות של המשיח, לפי שיטתו.
אנו רואים ששבתאי צבי מערבב כמה מושגים קבליים שהתחילו להשתרש בעם באופן עמוק בתקופתו ומייחס אותם אליו, ומכאן כוחו. המושגים הם: שכינה, משיח, צלם אדם קדמון לכל קדומים, והתהליך הדיאלקטי של שבירה ותיקון. כלי נוסף ששבתאי צבי משתמש בו באופן גאוני הוא פרשנות אזוטרית של התורה.
לפי הקבלה, בתורה יש ארבע רמות של הבנה: פשט, דרש, רמז וסוד. בתוך הסוד נמצא כל התהליך הדיאלקטי של הבריאה, השבירה והתיקון. פרשנות נכונה של התורה מחלצת את ניצוצות האור מתוך הקליפות ויכולה להביא ליצירת גוף רוחני, צלם, באדם ובעולם.
שבתאי צבי עסק רבות בלימוד הפירוש הנסתר של התורה וראה עצמו כמומחה וכמוביל בתחום זה, עד כדי כך שתורה חדשה הופיעה בו, כשם שניתנה תורה למשה. הוא נהיה בעצמו התורה, מכיוון שהתורה ניתנה לגלות לבני אדם את סודות הבריאה וכחלק מתהליך התיקון, והוא עצמו מגלם בדמותו את סודות הבריאה ואת תהליך התיקון, הרי שמותר לו לעבור על איסוריה. הזיהוי של עצמו עם התורה לא הובן כפשוטו על ידי מרבית העם, אלא ההבנה הייתה שיש לו מפתחות לצד הנסתר של התורה, לתורת הסוד שבה. כדי להדגים זאת הוא ערך טקס נישואין מיסטי בינו לבין ספר תורה בסלוניקי.
אנו רואים שערבוב מושגים, שמות, ופירושם דרך דמותו של שבתאי צבי הינו אופייני לשבתאות. זוהי מעין תנועת עידן חדש, בה מנופפים באופן חופשי בשמות ומונחים כמו גאולה, משיח, סתרי תורה, צלם אדם קדמון לכל קדומים, ועוד. אלה שמות שהיו טעונים באופן חזק על ידי התת-מודע הקולקטיבי של הקהילה היהודית, ומספיק היה לנופף בהם כדי ליצור אפקט רגשי חזק בקרב המוני העם, מעין כריזמה של המונים, או דמגוגיה שמנגנת על רגשות שמעוררים מושגים ארכיטיפיים.
זה מסביר את הצלחת השבתאות, אך יש כאן ממד נוסף, עמוק יותר: השבתאות מצליחה לחבר את כל הכוחות הללו, את כל הווקטורים הטעונים של הציפייה לגאולה, החיפוש אחר הרוחני באדם, הניסיון להבין את סתרי התורה, לכדי מערכת מושגים המקיימת יחסי גומלין בינה לבין עצמה, אשר נסובה סביב דמותו של שבתאי צבי. דמות המשיח היא מעין עוגן פיזי נגיש לכל אותם מונחים קבליים תיאורטיים, נקודת התממשות שלהם ואפשרות להתייחסות מעשית.
כתוצאה מכך, השבתאות מצליחה לעורר כוחות נפשיים רדומים בקרב המאמינים, וזאת הייתה תופעה אמיתית שהיה לה ערך בפני עצמה, כפי שמציין גרשום שלום. בסופו של דבר, כשהגיע רגע המבחן שבתאי התאסלם בלחץ הסולטאן, וזה היה משבר גדול מאוד. משיח יכול למות, אבל הוא לא יכול להתכחש לדתו. אלא שלשבתאות ולשבתאי עצמו היה הסבר לכך, והפעם זה לא היה רק התירוץ של ירידה לקליפות, אלא משהו שנגע ברובד עמוק יותר.
בזמן שהייתו של שבתאי צבי בירושלים, הישיבה החשובה ביותר הייתה בית יעקב בראשות רבי ישראל יעקב חגיז. הוא היה מתנגד בולט של שבתאי צבי, אולי בגלל שנתקל בו בירושלים, וכבר נאמר: אין נביא בעירו. אבל לאחר מותו של שבתאי צבי
תורת אמת וחסד
שבתאי צבי ידוע במקורות היהודיים כמשיח שקר, אחד שהבטיח ואכזב. אפשר לפטור את כל התופעה השבתאית וטיעוניו כשיגעון ותו לא. אך במבט נוסף ומעמיק יותר אפשר לראות (אם רוצים) איך הוא בכל זאת הצליח לגעת באמת מסוימת, אלא שהוא עצמו לא ראה זאת בימי חייו, וגם לא חסידיו, ורק בפרספקטיבה של זמן אפשר לגלות זאת.
זה קשור למשפט שהפך להיות למוטו של התנועה השבתאית, "תורתי אמת וחסד". הפרשנות של שבתאי צבי לשני התארים, לאחר המרתו, הייתה שהאמת היא היהדות והחסד הוא האסלאם. לפי תפיסה זו, היהדות והאסלאם אינם צריכים במהות לסתור זה את זה, אלא הם שני אספקטים של אותו דבר. הדת האמיתית היא שילוב של שניהם, כמו שכתוב: "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו" (תהילים פה, 11). אומר שבתאי צבי: "כבר ידעת כי תורת ישמעאל נקראת תורת חסד ותורתנו הקדושה היא אמת".
מטרתו של שבתאי צבי, בדיעבד, המשיחיות שלו הייתה בחיבור שבין היהדות לאסלאם ובהתעלות מעל שניהם לדת אישית, רוחנית, שפורצת מחוץ למסגרות הדת הרגילה והמאובנת ויכולה לתת תשובות לחיי אדם. שבתאי דורש על סיבת הכינוי הזה ועל ההוויה הכפולה של המשיח בשתי הדתות גם יחד: "כי הישמעאלים אין להם אלא מה שמסרו להם אבותיהם, ועל כן נקראת תורתם חסד ולזה אמר בתהלים כו', כי חסדך לנגד עיני, הוא סוד הצעיף שהוא נגד העיניים…".
"היה מרנן וקורא בתורת חסד הוא קוראן של אומה ישמעאלית, וזהו פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה."[2]
האסלאם מביא את הרוח, החסד; היהדות מביאה את המוסר, דבקות, אמת. האדם צריך שיהיו לו בחיים את שני הדברים בכדי להתקרב אל האלוהים. האמת לא מספיקה, מכיוון שהיא יבשה. החסד לא מספיק גם הוא, מכיוון שחסר בו ידע, חסר בו מסגרת, חסרים בו קודים מוסריים, סיבות. אין קיום לגוף מבלי הרוח, אבל גם לרוח אין קיום מבלי הגוף. האסלאם נותן את הרוח, היהדות איבדה את הרוח אך היא מחזיקה את הגוף. בכדי להיות משיח אמיתי, שבתאי צבי היה צריך לאחד באישיותו את שניהם, והוא ניסה: בשנת 1666 הכריח אותו הסולטאן להתאסלם או למות, והוא בחר להתאסלם. באותה התלהבות שבה היה משכנע המונים שהוא משיח, באותם פרצי אקסטזה האופייניים כל כך לדרווישים המוסלמיים, הוא ניסה לשכנע את היהודים ללכת בעקבותיו. רובם דבקו במסורת אבותיהם, חלק השתכנעו, וחלק פסחו על שני הסעיפים. שבתאי צבי היה קורא בקוראן ומתמלא ברוח, ויחד עם זאת הוא לא זנח את המסורת היהודית, הנחת התפילין, הציצית, את ייעודו כמשיח היהודים. כל אימת שיכול היה ומתאימה הייתה לו השעה, המשיך לקיים מצוות שראה טעמים לקיומן והמשיך וראה עצמו כיהודי.
שבתאי צבי החל לזהות עצמו כדמות "אדם קדמון לכל קדומים" של הקבלה, כדמות האור של מוחמד, האדם השלם, של האסלאם המיסטי. הוא מצליח לחבר בתוך עצמו את תפיסות האדם הרוחני בשתי הדתות. וכך הוא חותם את אחד ממכתביו: "נאום אחיכם מאמת אמונת ה' אל אמת זה השער לה צדיקים יבואו בו". כלומר: מחמד – שהוא מאמת בטורקית – הוא שבתאי צבי, הוא השער אל ה', המאמת את האמונה האמיתית.
בשנותיו האחרונות כמוסלמי מתחבר שבתאי צבי למיסטיקן צופי בשם ניאזי מִצְרִי (1618–1694) שהיה שייח של המסדר החִלוותי. הוא נולד במלטייה שבטורקיה למשפחה מוסלמית אדוקה. אביו היה שייח' במסדר הנקשבנדי. בשנות העשרים המוקדמות שלו החל במסע רוחני עצמאי, נסע למצרים בעקבות חלומותיו, שם בילה שלוש שנים מכוננות, וחזר לטורקיה בכדי ללמוד אצל משורר ממסדר החלוותיה בשם אוּמי סינאן. באותה תקופה הייתה מסורת של פריקת עול בקרב המיסטיקנים הסוּפיים. ניאזי מִצְרִי יצא לתרבות רעה, תרבות של דמיונות, אקסטזה, הפניית עורף לעולם הזה. לפרנסתו הוא עבד כעושה נרות. אבל ראה עצמו יותר כפקיר.
באמצע המאה ה-17 ניאזי מִצְרִי היה לראש הטקה, מרכז של החלוותים באיסטנבול, וייסד טקה כזו גם בעיר בורסה. תורתו הייתה תורה אנטינומית ולא אורתודוקסית במיוחד, מה גם שהוא לא טרח להסתיר את ביקורתו הפוליטית על השחיתות השלטונית, ולכן הוא גורש כמה פעמים באשמת כפירה. הגירושים רק חיזקו אותו בדרכו וגרמו לו להיות יותר ויותר פופולרי, מה שגרם להגברת הרדיפות מטעם השלטונות. עם הזמן החלה להתפתח סביבו תנועה משיחית.
על רקע זה אפשר להבין את הקשר המיוחד שהיה לו עם שבתאי צבי, שנהג להיפגש איתו באופן אישי לימים ארוכים והיה מתארח בטקה שלו באיסטנבול. בנוסף לכך ניאזי פעל גם בבורסה, סלוניקי ואדריאנופול, וגם שם היה לו, כנראה, קשר למרכזים שבתאיים. בסופו של דבר ניאזי הורעל על ידי אויביו ומת בשנת 1694. השירים שלו, לעומת זאת, חיים עד היום וממשיכים להיות מושרים על ידי הסוּפים.
"חשבתי שבכל העולם לא נשאר מי שיאהב אותי.
ואז עזבתי את עצמי, עתה בכל העולם אין אדם זר.
ראיתי בכל דבר קוץ ולעולם לא וֶרֶד
היקום נהיה גן וְרָדִים, אף קוץ לא נשאר.
יום ולילה ליבי נאנח 'אהההה'! אינני יודע איך זה קרה –
עתה אף 'אהההה' לא נשאר.
נעלמה הדואליות, הגיעה האחדות, נפגשתי עם החבר ביחידות.
ההמונים עזבו, האחד הגיע, רק האחד נשאר.
דת, חמלה, מסורת ושם טוב – כל אלו היו חשובים לי מאוד.
הו ניאזי – מה קרה לך? שום זכר של דת לא נשאר."
רבי יהודה החסיד
ב-1697 אדם בשם רבי יהודה החסיד מושפע מרעיונות שבתאיים ומקים תנועה משיחית שמטרתה עלייה לישראל וזירוז פעמי המשיח, הוא בן 41 ועושה מסע על פני אירופה במשך שלוש שנים שבמהלכו הוא מגייס אנשים רבים נוספים לשיירה שלו, זוכה לתמיכה של מקומיים, ועולה לירושלים. בשנת 1700 עם אלף איש. אלא שאז קורה דבר בלתי צפוי, והוא פטירתו תוך כמה ימים, נדמה כאילו יד הגורל מתערבת. ובעקבות כך הקבוצה מתפזרת ומתפוגגת, ורק מגרש שהם רכשו בכספי הלוואה שלא היה ביכולתם להחזיר נשאר ונקרא מאז על שמו – חורבת יהודה החסיד. המגרש דרך אגב הוא המקום שבו התיישב מאה שנה מוקדם יותר השל"ה הקדוש מפראג, ושבו יבנה יותר ממאה וחמישים שנה לאחר מכן בית כנסת האשכנזי הראשי על ידי תלמידי הגאון מווילנה – בית כנסת החורבה
בין העולים נימצא שבתאים המצפים ששבתאי צבי יתגלה מחדש בירושלים בשנת 1706, ארבעים שנה לאחר התאסלמותו, ובראשם חיים מלאך, מקובל חשוב שהגיע למסקנה זו מתוך עיון בזוהר ובכתובים. הוא הפך למרכזי בקהילה לאחר מות יהודה החסיד, אולם השפעתו נחלשה לאחר שהנבואה לא הוגשמה. יש אומרים שיהודה החסיד עצמו היה שבתאי או החשיב עצמו כמשיח, כך או כך הוא נודע בתור אדם חסיד ויש משהו שקורה בין הצדיק לבין הארץ הקדושה שכנראה היה בעוכריו. שהצדיק פוגש את ארץ הקודש משהו מאד עוצמתי יכול לקרות וזה פועל בשני הכיוונים, ולכן יש לנו חיבור בירושלים בין צדיק – המלך דוד לבין מקום – ירושלים, ולכן הרבי מלובביץ לא ביקר בארץ, מייסד חב"ד ניסה לעלות שלוש פעמים לארץ ולא הצליח, ומייסד החסידות הבעל שם טוב לא עלה לארץ למרות שרצה כי נמסר לו דרך חזיונות שלא הגיעה השעה.
רבי יהודה החסיד לא שעה כנראה לאזהרות והתוצאה הייתה טרגית, לאחר התפזרות הקבוצה לא היה כאמור מי שיחזיר את ההלוואות שהם לקחו לצורך הקמת בית כנסת ושכונה. והמוסלמים הרסו את בית הכנסת (שנקרא מאז "החורבה") ולא התירו ליהודים אשכנזים להיכנס בשערי העיר עד שהכסף יוחזר (בסופו של דבר החוב נפרע בתחילת המאה ה-19).
בעקבות עליית רבי יהודה החסיד יש עליות נוספות, וב-1702 עולה המקובל אברהם רוויגו מאיטליה לארץ ומקים בירושלים ישיבת מקובלים, אליה מצטרפים הנותרים מפמליית רבי יהודה החסיד.
מיסטיקה ומשיחיות במאה ה18
במאה ה-18 מתרחשת גדילה והתפתחות של הרובע היהודי בירושלים. מוקמים בו מוסדות לימוד חשובים ומגיעים אליו כמה מהדמויות החשובות של העולם היהודי. לקראת שנת 1740 (ת"ק בלוח היהודי) יש ציפייה משיחית שמביאה לעלייתם לארץ של הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו), כותב מסילת ישרים, את רבי חיים אבולעפיה (שמחדש את היישוב היהודי בטבריה, צאצא של רבי יעקב בירב, מי שניסה לחדש את הסמיכה בצפת במאה ה16), חיים בן עטר, רבי שלום שרעבי, ורבים וגדולים אחרים. העלייה נעזרה בחלקה בשלטונו של דאהר אל עומר בגליל.
לאחר כשלונו של שבתאי צבי וכישלונה של תנועת השבתאות השאיפה המשיחית לא גוועה אלא לבשה פנים אחרות. אחד הרעיונות למשל היה לייסד חבורות של מקובלים שביניהם ישרור ואהבת לרעך כמוך, כדרך לקירוב הגאולה. הרעיון של חבורה שחושבת ומתקדשת כאיש אחד, הוא השלב הבא באבולוציה האנושית של מיינד קולקטיבי, כפי שאומרים בדמנהור – אדם על. אחדות שתביא לתיקון הכלל – תיקון השכינה
הרצון של המתקדשים היא לקיים מצוות ותפילות עם כוונות האר"י, ועדיף לעשות זאת בארץ ישראל, קדושת הארץ והמאמץ הקשור בהגעה ובשהייה בה מעצימים את הפעולה הרוחנית מאגית. רק בארץ ישראל אפשר להבין לעומק את סודות הקבלה ולהשיג השראה אלוהית ועליית הנשמה בעקבות ביקור והשתטחות על קברי האר"י והרשב"י.
בסוף המאה ה17 פועל בירושלים רבי רפאל מרדכי מלכי שהיה גם רופא ופעל בעיר 30 שנה עד שנת 1702, הוא היה מחותן עם משפחת משה חאגיז ורבי חזקיה דה סילווה, מנהיגי הישוב היהודי בעיר. מלכי מגיע למסקנה שמה שצריך לעשות כדי לזרז את הגאולה הוא הקמת מרכז רוחני ותורני בירושלים, כי כתוב "מציון תצא תורה ודבר ה מירושלים" ולכן חייבים להקים בירושלים מעין סנהדרין ורק אז יבוא המשיח, הדרך היא להקים ישיבה שיש בה לפחות 70 תלמידים, הלימוד בחברותא עוזר גם הוא להחשת הקיצין. הוא מגלה כתב יד עתיק אצל הארמנים המנבא שלקראת יום הדין היהודים יחזרו לירושלים ויתקינו בה בית מדרש ל70 איש, ומשיחות עם הפטריארך הארמני הוא מבין שזו אחת הסיבות לנוכחות שלהם בעיר.
המקובל עמנואל ריקי שהפיץ את תורת הארי חישב שתחילת תהליך קץ הקיצים יגיע בשנת ת"ק כלומר 1740 וזה הביא להתעוררות משיחית דתית מחודשת, בתהילים צ' 4, כתוב: אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור, ולכן שישה ימים של בריאה שווים 6000 שנה ושנת 1740 היא אמצע האלף השישי, שבסופו תבוא הגאולה. עמנואל חי ריקי נולד באיטליה, ועלה תחילה לכמה שנים לצפת, לאחר מכן כתב ופעל באיטליה, ולבסוף עלה לירושלים ב1737 הוא כתב את הספר משנת חסידים. לפי תורתו הגלגול הוא תיקון של נשמה, הגאולה היא תהליך היסטורי של 41 שנה שיתחיל ב1740. בירור הרע מהטוב, רדיפות. הדרך להחיש את הגאולה היא לימוד הקבלה, אמת ואמונה.
את ההשקפות המוקדמות של מלכי, ריקי ואחרים מאמצים, לפי אריה מורגנשטרן[3], שלושה גדולי הרוח של אמצע המאה ה18: הרמח"ל, רבי חיים אבולעפיה (שהיה צאצא של רבי יעקב בירב, מי שניסה לחדש את הסמיכה בצפת במאה ה16) ורבי חיים בן עטר. וזה מביא לגל עליה לירושלים שמביא את הישוב היהודי בה לשיא של 5000-10.000 איש. העלייה נעזרת בשיפור התנאים הפיזיים והבטחון בארץ, ובהקמת ועד הפקידים למען ירושלים של יהודי קושטא
בשנות ה30 של המאה ה17 הוקם ועד פקידי ירושלים בקושטא שעזר בביסוס הישוב היהודי בירושלים, הישוב היהודי מנה 2000 איש, אך גדל במהירות לכמה אלפים טובים. זה הביא להקמת בית הכנסת האיסטנבולי והאמצעי, בנוסף ליוחנן בן זכאי ואליהו שהוקמו בתחילת המאה במתחם בתי הכנסת הספרדיים ולהקמת שמונה ישיבות במקום אחת שהייתה עד כה.
האור חיים
רבי חיים בן עטר (1696–1743) נולד במרוקו למשפחת רבנים שבמקורה היא מספרד. הוא עלה לארץ ב1741 לאחר חיים מלאי מאבק ותלאות בארצו. לא לפני שעבר ממרוקו לאיטליה ב1739 הוכר על ידי יהודי ליוורנו מקבל את תמיכתם ומדפיס את הספר אור החיים שעליו עבד במשך 40 שנות חייו. לאחר מכן עלה לארץ ישראל מושפע מחישובים משיחיים ולוקח דוגמא מחיים אבולעפיה. בתחילה שהה שנה בגליל, במסגרתה ביקר בקברי צדיקים רבים, משתטח על הקברים ובמיוחד קבר האר"י ולבסוף עלה לירושלים והקים שם את בית מדרש. הוא היה פרשן תורה המשלב מדרש וקבלה וכתב את הספר אור החיים, ולכן כינויו הוא "אור החיים" ובית המדרש נקרא גם הוא "אור חיים". הוא מקובל מאוד על החסידים, שרואים בו מעין משיח ובבעל שם טוב מעין ממשיך דרכו.
בחלק של הרובע היהודי הנושק לרובע הארמני ישנו מוזיאון חצר היישוב הישן, מקבץ של חדרים עתיקים המאחד בתוכו שני מקומות חשובים מבחינת הקבלה: האחד הוא החדר והבית שבו נולד האר"י, והשני הוא בית הכנסת אור החיים שהיה מרכז ישיבה שייסד הרב והמקובל חיים בן עטר שמכונה "אור חיים". בנוסף אליו יש חדר שהוא מעין בית כנסת ספרדי של האר"י, לפי המסורת מזמן שהותו בירושלים, ובאופן מעשי זה היה בית כנסת חשאי עד אמצע המאה ה-19, שאז הפך להיות גלוי.
האור החיים נקרא בחסידות "הנר המערבי", ונוהגים לפקוד את קברו בהר הזיתים. בית הכנסת שהוא הקים ננטש, ולימים הפרושים האשכנזים שחזרו לירושלים בהנהגת רבי מנחם מנדל משקלוב רכשו אותו. מי שהיה אחראי על המקום לפני נפילת הרובע במלחמת השחרור היה מוכתר הרובע מרדכי וינגרטן.
בתי הכנסת הספרדים
הגידול באוכלוסייה היהודית בירושלים במאה ה-16 הביא לצורך בהקמת עוד בתי כנסת, וכך נוסדו בתי הכנסת הספרדים כשהראשונים הם בית כנסת יוחנן בן זכאי ובית כנסת אליהו הנביא.
בית כנסת יוחנן בן זכאי נבנה בסגנון מורי ספרדי, במקום שבו היה לפי המסורת בית מדרשו של רבי יוחנן בן זכאי. יש בו באופן יוצא דופן ובדומה לבית כנסת הרמב"ן שני ארונות קודש, באמצעו במה עם פיתוחי נחושת יפים, התקרה גבוהה ובמדף עליון בבית הכנסת יש שופר וכד שמן שלפי המסורת הם מימי בית שני. בבית הכנסת מוכתר הרב הראשי הספרדי.
בית הכנסת אליהו הנביא צמוד לבן זכאי, והוא היה כנראה מקום תלמוד התורה שלו בתחילה. יום אחד התקיימה תפילה בתלמוד התורה (בית כנסת אליהו הנביא) והיה חסר אדם למניין, משום מקום הגיע פתאום אדם שזוהה לאחר מכן כאליהו הנביא, ולכן כשבית כנסת יוחנן בן זכאי כבר לא יכול היה להכיל את כל המתפללים והיה צורך להקים בית כנסת נוסף, קראו אותו על שם אליהו הנביא. הכיסא שעליו ישב אותו אדם מסתורי קודש והוא נמצא כרגע בגומחה צדדית, ואם יושבים עליו זה מביא ברכה, במיוחד לנשים עקרות.
בתחילת המאה ה-18 הקהילה היהודית הספרדית גדלה עוד יותר והתעורר צורך להקים עוד בית כנסת, וכך הוכשר השטח בין שני בתי הכנסת הוותיקים והוא נקרא בית הכנסת האמצעי. עשרים שנה מאוחר יותר הוקם בית כנסת האיסטנבולי שיועד ליהודים העות’מאנים ובנוי בסגנון עות’מאני. המיוחד בבית כנסת זה הוא שהבימה נמצאת בקיר המנוגד – מרוחק – מקיר ארון הקודש והספסלים של הקהל בין שניהם, וכך נוצר מתח דו-קוטבי בין שני החלקים – צדדים של בית הכנסת – המודגש על ידי כך שהכניסה היא מצד מזרח, בסמוך לארון הקודש. האדריכלות הזו, ביחד עם החלונות הצבעוניים וארבעת עמודי הבמה המרשימים משיש, נותנת לבית הכנסת אווירה מיוחדת, שכנראה לה התכוונו המתכננים.
כשם שיש כנסיות שהוכנסו בהן במודע או שלא במודע ארכיטיפים של קדושה, כך גם יש בתי כנסת כאלו בעולם ובמיוחד בירושלים. יש קשר בין מקום לאדם, וישנם מקומות שעוזרים לעורר באדם את חוש הקדושה בעזרת מחוללי קדושה שיש בהם. כזה היה בית המקדש בירושלים, וכך גם כמה מבתי הכנסת בעיר. ונזכיר בהקשר זה את בית הכנסת הגדול ברחוב המלך ג'ורג' ואת בית כנסת החורבה ויהודה החסיד, עליהם נרחיב בספר השלישי.
הערות
[1] שלום, ג. (1967). שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו (כרך א–ב). תל־אביב / ירושלים: עם־עובד / שוקן.
[2] Ibid
[3] מורגנשטרן, א'. (2006). מיסטיקה ומשיחיות מעליית הרמח"ל עד הגאון מווילנא. ירושלים: הוצאת שלם.
