אלכימיה והשושלת האומאית
לאחר החליפים אבו בכר ועוּמַר שהיו מארבעת החליפים ישרי הדרך עלה לשלטון חליף עות'מאן, ולאחריו עלי אִבּן טאלב, וזה הוחלף על ידי השושלת האֻמַּיִּית ששלטה על החליפות המוסלמית במשך 90 שנה, מ־661 לספירה ועד 750 מדמשק. ראשון עולה לשלטון הגנרל מֻעַאוִויה, הוא היה מאחת המשפחות המכובדות של מכה שהתנגדה בתחילה לנביא, אבל אחר כיבוש מכה ב־630 הפך למוסלמי ומונה למפקד צבאי שהשתתף בכיבוש סוריה בזמן עוּמַר, והפך למושל סוריה על ידי החליף הבא שהיה קרוב משפחה שלו – עות'מאן. כתוצאה מרצח עות'מאן הוא נקט עמדה כנגד עלי וצאצאיו, ולאחר מות עלי הוכרז חליף בירושלים ב־24.1.661. באותו היום התרחשה רעידת אדמה עזה שהחריבה את יריחו.
מֻעַאוִויה שלט על האימפריה המוסלמית המתרחבת במשך 20 שנה ורומם את מעמדה של ירושלים. לפי המסורת, כשקיבל משלחת מעיראק אמר להם: "באתם אל ארץ הקודש, ובאתם אל ארץ ההיאספות ותחיית המתים, ובאתם אל ארץ אשר בה קברי הנביאים"[1]. בין השאר הוא קידם ופיתח את מסורת העלייה לרגל המוסלמית לירושלים, שמשלימה או באה במקום העלייה לרגל למכה (לרוב עולי הרגל לירושלים היו כאלו שעשו את דרכם למכה ושילבו בין שני האתרים).
את דרכו של מֻעַאוִויה המשיך בנו יזיד הראשון, ששלט שלוש שנים. בתקופתו התרחש ההרג של חֻסיין ומשפחת הנביא בכַּרְבַּלַא. השיעים טוענים שהוא היה כופר, נואף, שתיין ואף קשור לכת עובדי השטן. כך או כך, לאחר מותו עלה בנו מֻעַאוִויה השני לשלטון למשך כמה חודשים, אבל הוא נפטר ללא יורשים והאימפריה התדרדרה לאנדרלמוסיה.
בעקבות כך קרו שני דברים: האחד הוא שמורד בשם אִבְּן זֻבַּיְר שהיה מחברי הנביא (הילד הראשון שנולד למהגרים ממכה למדינה) השתלט על הערים הקדושות מכה ומדינה ועל חלקים גדולים מהעולם הערבי. ממלכתו היוותה מעין תחרות לשלטון בית אֻמַּיָּה. והשני הוא שהשלטון עבר לענף אחר של השושלת. וכך, הבן של מֻעַאוִויה השני, יזיד, הפך להיות אלכימאי במקום חליף (ראו פרק על אלכימיה), ובן דודו מַרְוַאן הראשון הפך להיות החליף. הוא אמנם שלט זמן קצר (פחות משנה), אבל הצליח לייצב את האימפריה. מי שעלה אחריו היה עַבְּד אל־מַלִכּ, ששלט 20 שנה והתחיל תקופה חדשה בתולדות ירושלים – בונה אותה מחדש בצורה מפוארת, ובמיוחד את מתחם הר הבית וכיפת הסלע. בנו של עַבְּד אל־מַלִכּ, אל־וַלִיד המשיך את מפעלי הבנייה בירושלים ובנה את מסגד אל־אַקְצָא.
בן אחר של עַבְּד אל־מַלִכּ בשם סֻלַיְמַאן היה למושל ארץ ישראל (גנד פלסטין), הוא נהג לבלות עתות ארוכות בירושלים וייסד את העיר רמלה ולימים נעשה חליף בעצמו (715-717). ומי שהחליף אותו בתפקידו היה עֻמַר השני, שנחשב לחסיד וצדיק (כנראה שהשם עושה משהו), ונהג לעלות לרגל במסע רגלי לירושלים כשהוא לובש בגדי צמר גסים. לאחריו שלט אח אחר – יזיד, ולאחר מכן ובמשך 20 שנה הִשׁאם אבן עבד אל מלכ (724-743), שבנה את ארמונות הִשׁאם ביריחו. כך או כך, שלטון השושלת היה קצר יחסית – 85 שנה, ובשנת 750 הם מוחלפים על ידי העבאסים שמעבירים את הבירה לבגדד.
עובדה לא מוכרת היא שהראשון בשושלת האֻמַּיִּת, מֻעַאוִויה בן אבו סֻפְיָאן, הוכרז כחליף באִילְיָה – היא ירושלים. יש אומרים שלאחר מכן הוא הלך להתפלל בכנסיית הקבר וקבר מרים, מכיוון שכיפת הסלע עדיין לא הייתה קיימת. כמה מהחליפים שבאו אחריו (כגון עבד אל מלכ) גם כן הוכרזו בירושלים. דמשק, ממנה שלטו האֻמַּיִּים, לא הייתה רחוקה מירושלים, וייתכן כי האֻמַּיִּים אף שקלו להעביר את בירתם לירושלים – מקום שנחשב חשוב יותר מבחינה דתית. ייתכן כי האֻמַּיִּים תכננו לשהות בירושלים בקיץ ולרדת לארמונות שלהם ביריחו בחורף, ולכן נבנו ארמונות מפוארים מדרום להר הבית וארמונות מפוארים לא פחות ביריחו. אותו הסידור היה קיים גם בדמשק – שם הם שהו בקיץ, ובחורף ירדו לארמונות שלהם ליד הכנרת, בבית ירח או חירבת מינים, שם מזג האוויר היה יותר נוח.
במילים אחרות, האֻמַּיִּים בונים בירושלים וסביבתה מערך של קדושה הכולל ארמונות, מסגדים, נתיבי עלייה לרגל, ומבנה מופלא וייחודי של כיפת הסלע – באופן שישקף את האמונות המתפתחות שלהם ואת הקשר בין הרוחניות של העבר לזו של הדת החדשה. בתכנון ובבנייה משתתפים אנשים מרקע דתי אחר, כגון כעב אלאחבאר המומר היהודי, התורמים את הידע הרוחני שלהם למעשה היצירה.
הארמונות האומאיים
מדרום-מערב לרחבת הר הבית, היה פעם מתחם גדול של חמישה ארמונות שכמו עוטף את הפינה הדרום-מערבית של הרחבה. השטח של כל ארמון היה כשמונה דונם והם התנשאו לגובה 2–3 קומות עם חצר מרובעת במרכזם. בתוך הגן הארכיאולוגי מרכז דודסון ניתן לראות שחזור של יסודות אחד מהם. לפי רוזן-איילון[2], הארמונות היו חלק מתכנון-על של מתחם הר הבית בכללותו על ידי האומאיים. הקיר המערבי של הארמון המרכזי מקביל לקיר המערבי של מתחם הר הבית, והקיר המזרחי גובל ברחוב הנמצא על ציר צפון–דרום ברור המחבר בין כיפת הסלע, מסגד אל-אקצא ואזור הארמונות. הקיר הצפוני של הארמון מקביל לקיר הדרומי של מתחם הר הבית ורק רחוב צר מפריד ביניהם. בעבר היה גשר מעל הרחוב המחבר את מהארמון ישירות למסגד אל-אקצא והרחבה שלידו.
הקמת ארמונות כה גדולים בירושלים הביאה למחשבה כי השליטים האומאיים תכננו להעביר את הבירה שלהם מדמשק לירושלים, רק שהם לא הספיקו להשלים את המהלך, כי הם הוחלפו על ידי בית עבאס בשנת 750 לספירה. יש ארכיאולוגים הטוענים כי בניית הארמונות מעולם לא הושלמה. יחד עם זאת, החליף שנחשב לבונה הארמונות הוא אל-וליד, ששלט בשנים 695–705, כלומר הרבה זמן לפני עליית בית עבאס, ולא הגיוני שהם לא הושלמו. פפירוס בשם אפרודיטו (Aphrodito) שנמצא במצרים מלמד אותנו שאל וליד הוא זה שבנה את המסגד והארמונות, אבל זה לא מופיע במקורות אחרים, אלא רק במאוחרים יותר. במקורות המוקדמים מסופר שעבד אל מלכ בנה את מסגד אל אקצא. כך או כך, אל-וליד היה בונה גדול שבנה את המסגדים הגדולים בדמשק וגם במדינה, והבנייה של הארמונות מתכתבת עם השלמת הבנייה של מסגד אל-אקצא על ידו והשלמת המערך המקודש של הר הבית וירושלים.
כנראה שהארמונות היו מאוכלסים בצורה כלשהי, ייתכן ששימשו את החליף בזמן שביקר בירושלים, או ששימשו לאירוח עולי רגל. הארמונות נחרבו כנראה ברעידת אדמה בסוף התקופה האומאית וקיומם נשכח. לפי אייל מירון בסמוך ל"בית הליבה" של רחבת הכותל יש בניין אומאי מונומנטלי נוסף ששופץ שהיה חלק מהמערך האומאי, אבל בניגוד לארמונות הוא שופץ על ידי העבאסים והיה חלק מהמערך העבאסי המקודש במשך מאות שנים.
אלכימיה מוסלמית קדומה
אחד העוזרים והאנשים המקורבים לעבד אל-מלכ היה חאליד איבן יזיד, בנו של החליף האומיי השני יזיד הראשון (Khalid ibn Yazid). הוא נחשב לאלכימאי המוסלמי הראשון. חאליד נועד להיות חליף, אבל הוא היה צעיר מדי כשמת אחיו מועאויה השני, וקיבל בהשלמה את מעבר החליפות לענף אחר של המשפחה, למרואן הראשון. כשבגר הוא השקיע את זמנו ומרצו בלימוד תורת הסוד, הפרשנות המיסטית של הקוראן והאלכימיה. ובנוסף לכך מונה לתפקידים רבים, ובהם המושל של אזור חומס ומפקד הצבא. הוא היה פעיל בזמן בניית כיפת הסלע, ויכול להיות שהוא האחראי לידע ששימש בבניית הבניין המופלא (הוא היה בן 24 בזמן הבנייה).
באגדות הוא נקרא המלך חאליד. במקום השאיפה להיות חליף, הוא פיתח שאיפה גדולה הרבה יותר, והיא הגעה לחיי נצח. וכך, חאליד הפך להיות האלכימאי הערבי הראשון. כאיש צעיר החפץ בידע, הוא ציווה על מלומדים יוונים וקופטים (חלקם מהדור שלפני הכיבוש המוסלמי) ממצרים לתרגם את הספרות האלכימית ההרמטית העתיקה לערבית.
על פעלו של חאליד אנחנו לומדים ממכתביו של אחמד אל-בלאד'רי – היסטוריון מוסלמי מסוף המאה ה-9. לפי האגדה, נזיר בשם מריון לימד אותו את הידע האלכימי וכתב עבורו את הספר הראשון שיצא בערבית על אלכימיה. אחד משמות הספר הוא "האיגרת של הנזיר החכם מריאנוס לנסיך חאליד איבן יאזיד" (The Epistle of the Wise Monk Maryanos to the Prince Khālid ibn Yazīd) אך לרוב הוא נקרא ספר חיבור האלכימיה(The Book of the Composition of Alchemy) . הנזיר מריון למד אצל אחד מגדולי האלכימאים הביזנטיים, סטפנוס מאלכסנדריה (Stephanus of Alexandria), והיה האחרון ששמר על מסורת הידע העתיק (ראו פרק על אלכימיה בספר הראשון).
בנוסף לחאליד, באותה תקופה מתבלטת גם דמותו של בן של השליט מרואן הראשון, שהפך להיות דרוויש סופי בשם עדי אבן מסאפר, וייסד לימים את הדת היזידית. מכאן אנחנו למדים שהשליטים של בית אומאיה התעסקו, בחלקם, בתורת הנסתר, ולמדו מסורות רוחניות שהיו נפוצות באותה תקופה בעולם העתיק, כגון אלכימיה, תרגמו אותן לערבית ומכלילים אותן בתרבות ובדת החדשה שהתפשטה בעולם והייתה עדיין בתהליכי גיבוש.
יש לציין שגם בקרב השיעה יש טענה ללימוד אלכימיה של לא אחר מאשר האימאם השישי ג'עפר א-צאדק, שפעל בזמן שבו האימפריה העבאסית השתלטה על המרחב המוסלמי. לפי טענותיהם, האלכימאי המוסלמי הנודע ביותר, אבו מוסא ג'אבר אבן חיאן, היה מתלמידיו.
עם הופעת המסדרים הסופיים באסלאם, מתפתחת אלכימיה רוחנית המקשרת את הלב לאבן החכמים – אבל לא הלב הפיזי, אלא איבר רוחני בתוכנו שמשקף את העולמות הלא נראים. המטרה של אלכימיה זו היא לנקות את מראת הלב ולהפעיל מרכזים אנרגטיים רדומים במערכת האנושית. זה נעשה דרך הכנסת אדם למצבים רגשיים קיצוניים שיוצרים בתוכו חומרים חדשים, ותרגולות של מדיטציה, נשימות, מנטרות ועוד. המונח "אלכימיה של הלב"[3] מופיע ככותרת אחד הספרים של אל-ע'זאלי, גדול המלומדים הסופיים מהמאה ה-11.
בימי הביניים עברו התפיסות האלכימיות השונות לאירופה דרך המפגש של המוסלמים בספרד, סיציליה ומסעי הצלב. וזה יכול להסביר מזווית אחרת את אימוץ כיפת הסלע כסמל של המסדר הטמפלרי.
באופן כללי ניתן להגיד שבכיפת הסלע יש סמליות אלכימית, בין אם מודעת או לא מודעת. אבן השתייה היא הפרימה מטריה (חומר ראשוני) מצד אחד, ואבן החכמים מהצד האחר. מעליה יש את הכיפה, המסמלת בעזרת העיטורים הפנימיים שלה מסע של טרנספורמציה והתעלות – את המסע האלכימי. הצד החיצוני של הכיפה מבטא את מטרת התהליך – הפיכת המתכת הפשוטה (הפרימה מטריה) לזהב. היחסים הגיאומטריים והפרופורציות בבניין יוצרים מעין מנדלה שמבטאת את איחוד הניגודים, ולכן גם את רוח האלוהים, או כיסא הכבוד. הצבעים של כיפת הסלע – צהוב וכחול – הם השמש בשמיים, המסמלת את שבעת הרקיעים מעל הארץ, בינינו ובין אלוהים. וזה מתקשר לעלייה של מוחמד דרך שבעת הרקיעים, שהם שבעת הכוכבים הנעים בשמיים. יש קשר בין שבע המתכות המוכרות בימי קדם ושבעת הכוכבים או הרקיעים (ראו פרק אסטרולוגיה בספר הראשון).
הערות
[1] לבנה, עפר. 2000. עיונים במעמדה של ירושלים באסלאם הקדום : קובץ מאמרים. יד יצחק בן-צבי, ירושלים. עמ' 97
[2] Rosen-Ayalon, Myriam, The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif: An Iconographic Study, Jerusalem: The Institute of Archaeology, The Hebrew University of Jerusalem, 1989.
[3] al-Ghazālī. (2010). The Marvels of the Heart: Science of the Spirit (Book XXI of the Iḥyāʾ ʿUlūm al-Dīn) (W. J. Skellie, Trans.; T. J. Winter, Foreword). Louisville, KY: Fons Vitae.
