הודו הרוחנית בירושלים

הודו בירושלים

הודו נחשבת, ובצדק, לארץ הרוחניות: מקום של יוגים, פקירים, נזירים, מנזרים, מקדשים ופולחני דת. זהו מקום שבו הדת היא חלק מהיום־יום. הרוחניות של הודו הגיעה למערב בסוף המאה ה־19 וכבשה אותו, והיא משפיעה עד היום על רוחניות העידן החדש ומביאה מושגים כגון קרמה, מאיה (אשליה), נירוונה, ופרקטיקות כגון מדיטציה, יוגה, טנטרה ועוד.

ניתן להשוות את המפגש של המערב עם הרוחניות המתקדמת של המזרח למפגש של אנשי ימי הביניים עם הרוחניות המתקדמת של העולם הקלאסי ברנסנס, מפגש שהביא לשינוי נקודת ההתייחסות הדתית מהאל אל האדם. כשם שהמלומדים של ימי הביניים המאוחרים אימצו תפיסות עולם חדשות, וכשם שכתבי החוכמה העתיקים, כפי שהם מופיעים בקורפוס הרמטיקום למשל, החיו את מדעי הנסתר במערב — ניתן היה לצפות שדבר דומה יקרה בעקבות המפגש של הנצרות המערב־אירופית עם הכתבים הבודהיסטיים וההינדואיים, עם הפילוסופיה והמסורת החיה. אולם זה לא קרה באופן גורף, אלא רק באופן חלקי.

המפגש של המערב עם תורות מוסר גבוהות, עם הסבר מעמיק של החוויה הדתית ומבנה העולמות הלא־נראים, ועם ההבנה לגבי החלקים הרוחניים באדם כפי שקיימת במזרח, הראה שהתוצר הרוחני של אירופה — המחשבה הפילוסופית והחוויה המיסטית — אינם רק תוצאה של התפתחות היסטורית מסוימת, אלא קשורים לארכיטיפים אנושיים אוניברסליים. זה היה הזרז לתחילת ענף מחקר הדת ההשוואתית ומדעי הדתות, שחלוציו, כגון מקס מולר ואחרים, היו אנשים שחקרו את הבודהיזם ואת התורות הרוחניות של המזרח, והתפלאו למצוא בהן דברים דומים לאלו של ישוע ושל המיסטיקנים הנוצרים הגדולים. הכושר הדתי נתפס ככושר עצמאי באדם, כמו הכושר האסתטי, והחלו ניסיונות להסביר אותו, את דרך פעולתו וכיצד הוא משפיע.

המטריאליזם המערבי אמנם ספג כמה מושגים מהמזרח, אך לא הובס. נהפוך הוא: אם כבר, אזי הוא כבש חלקים גדולים מהחברה ההודית, שהייתה חברה מסורתית ודתית — בין אם הינדים, מוסלמים, סיקים או אחרים. ובכל זאת, מעניין לבדוק האם היו וישנם קשרים סינכרוניים והשפעות הדדיות בין ירושלים, מרכז הרוחניות המערבית, לבין המסורות החיות של הודו. ואכן היו כאלו במהלך הדורות, ובעיקר בתקופת המנדט, כשפלשתינה והודו היו תחת אותו שלטון — בריטי — ואמצעי התחבורה והתקשורת השתפרו. אך גם בימי הביניים התקיימו קשרים כאלו.

ירושלים השפיעה על הרוחניות ההודית בשתי דרכים עיקריות. הראשונה היא דרך האסלאם. במשך שנים רבות חלק גדול מהודו היה תחת שלטון אסלאמי, ברובו מתון ונוטה לכיוון הסופיזם, ובעל זיקה למקומות הקדושים לאסלאם, ובהם ירושלים — מקום המסע השמימי. כך עולי רגל הודים רבים הגיעו במהלך המאות לירושלים, ואחד המפורסמים שבהם, שעליו נספר במאמר זה, הוא באבא פריד, מקדושי המסדר הסופי צ'יסטי, אך גם אחד המשוררים הדתיים החשובים בהודו, המקובל גם על הסיקים.

הדרך השנייה שבה הודו קשורה לירושלים היא המסורת שלפיה ישוע לא מת בצליבה, אלא הורד מן הצלב, ולאחר שנרפא עשה את דרכו להודו, שם חי עד גיל מופלג ונקבר. לפי מסורות אלו, עוד לפני שהחל את פועלו בגיל שלושים, ישוע הגיע להודו ולמד שם את הדרך הרוחנית, עבר חניכה, ואכן לפי הדמות העולה מבד טורין — התכריך שבו ישוע היה קבור — מדובר באדם בעל מראה מעט הודי. גם מבחינת מהות התורה, תורתו של ישוע על אהבה מזכירה את התורות הרוחניות ההודיות. מסיבות אלו יוגננדה, האיש שהביא את היוגה למערב בתחילת המאה ה־20, הגיע לביקור משמעותי בן חודש בירושלים בשנת 1931, וביקור זה השפיע על המשך דרכו הרוחנית.

בירושלים יש זאוויה של עולי רגל הודים, בצמוד למתחם הר הבית. שם קבור מוחמד אקבאל, ה"אבא" של פקיסטן וממובילי המאבק ההודי לעצמאות. בעיר יש גם בית הארחה וזאוויה של המסדר הצ'יסטי ליד שער הפרחים.

באבא פריד בשער הפרחים

המסדר הצ'יסטי הוא המסדר הסוּפי העיקרי בהודו ובחלקים מדרום־מזרח אסיה. המיוחד בו הוא השימוש במוזיקה, במזמורים דתיים, בטקסי הזִכְּר ובתרגולים, כולל כלים מוזיקליים, בסוג של מוזיקה הנקראת קוואלי. לאחרונה מספר מוזיקאים ישראלים אימצו סגנון זה ואף כתבו בו שירים בעברית. לא רבים יודעים זאת, אבל אחד השייח'ים החשובים של המסדר, שהוא היחיד המקובל כקדוש גם על הסיקים בהודו, קיבל את ההארה בירושלים, ושמו הידוע כמעט לכל הודי מוסלמי או סיקי הוא באבא פריד Baba Farid) ‏1173–1266)

המסדר הצ'יסטי הוקם כבר במאה ה־10 כענף של תורת איברהים אבן אדהם (ראו פרק), אך המייסד האמיתי הוא מוהי א־דין צ'יסטי, שהגיע להודו בתחילת המאה ה־13 והתיר להוסיף את המרכיב המוזיקלי לפולחן. הוא קבור במקדש הצ'יסטי באג'מר שברג'סטן, המשמש כאתר עלייה לרגל. תלמידו ויורשו של מוהי א־דין היה קוטוב א־דין בחטיאר, ותלמידו ויורשו של זה בהנהגת המסדר היה באבא פריד, אחד הקדושים המפורסמים והחשובים בהודו — משורר ומיסטיקן המקובל גם על ההינדים והסיקים. רבים מחרוזיו מופיעים בספר הקדוש של הסיקים,Guru Granth Sahib  המורכב משירה מיסטית.

כשבאבא פריד היה עדיין אדם צעיר המחפש את דרכו, הוא עלה לרגל לירושלים, שם שהה באכסניה ההודית ליד שער הפרחים, אל־זאוויה אל־הינדייה (Al-Zawiyya al-Hindiyya) הקיימת עד היום, אולי משום שהמקום קרוב לקברו של איברהים אבן אדהם, אחד ממורי המסדר בשלשלת המסירה. במשך היום הוא טאטא את רחבת הר הבית, ובשאר זמנו התפלל והתקדש. באכסניה יש חדר שבו בילה ארבעים יום בהתבודדות — מה שנקרא אצל הצ'יסטים צ'ילה, כור מצרף — ויש בו תמונה שלו ושלט לכבודו. שם זכה להארה[1]. שהותו בירושלים הביאה במשך השנים להגעתם של עולי רגל מוסלמים הודים רבים לעיר, שקיימו במקום את טקסי הזִכְּר ושירת הקוואלי שלהם.

מעניין לציין כי לפני כמאה שנה התגורר באכסניה ההודית מחפש דרך צעיר, שהיה קרוב ברוחו למסדרים הסופיים והתפרסם לימים במערב. שמו גורדייף, וכיום יש מספר קבוצות בארץ המתרגלות את שיטתו הרוחנית. לפי מקורות מסוימים הוא שהה בארץ ופגש קבוצה נסתרת של איסיים שהתגוררו במנזר לא רחוק מים המלח. חבר של גורדייף בשם בוקצבסקי (האב אוולסי) הצטרף לאחד ממנזריהם לפניו וכתב לו עליהם. מה עשה בדיוק גורדייף בעיר בתחילת המאה ה־20 ולשם מה הגיע לכאן — איננו יודעים באמת. אולי בגלל באבא פריד.

מוחמד אקבאל בירושלים

האימפריה הבריטית, ששלטה על רבע מהעולם, נקראה „האימפריה שבה השמש אינה שוקעת לעולם”, והודו הייתה היהלום שבכתר. חלק גדול מתושבי הודו היו מוסלמים, ואלו החלו לפתח זיקה לירושלים, במיוחד בתקופת המנדט. הזיקה הזו התגברה לאחר שאחד המנהיגים הלאומיים החשובים ביותר של המוסלמים בהודו, עלי גוהאר, נקבר בהר הבית בשנת 1931.

מוחמד עלי גוהאר (Mohammad Ali Jauhar) היה ממובילי המאבק ההודי לעצמאות, ושיתף פעולה עם גנדי ונהרו בתחילת דרכו, ואף כיהן לזמן קצר כראש הקונגרס ההודי. הוא היה חלק מארגון־גג של מוסלמים בהודו, ששאפו להחזרת החליפות העות'מאנית ולהכרה בה כסמכות דתית המאחדת את כל המוסלמים בעולם, וראו בכך גם פתרון תרבותי לשאלת האסלאם בהודו.

החליפות העות'מאנית כסמכות דתית המשיכה להתקיים עד מותו של עבדול מג'יד השני בשנת 1942. הוא היה חליף לפי התואר, שמונה בשנת 1922 בתקופת הרפובליקה הטורקית, לתקופה קצרה, עד שגורש מטורקיה ומצא מפלט בצרפת. הוא היה אדם מעניין, וגם מוזיקאי וצייר מוכשר. התקווה הייתה שהוא ישיא את בתו לשליט מדינת היידראבאד שבהודו — ניזאם היידראבאד — שהיה באותה תקופה האיש העשיר בעולם, וכי בנם יהיה גם שליט היידראבאד וגם חליף של המוסלמים בכל העולם.

כדי שזה יקרה, היה צורך לגייס תמיכה כלל־אסלאמית לחליף המיועד, ולכן עלתה המחשבה ליצור מוקד תמיכה כזה בירושלים, שתהפוך לבירת האסלאם הבינלאומית — מרכז פאן־אסלאמי של השכלה ורוחניות שיפיץ את אורו בעולם. לשם כך נדרשו המוסלמים בהודו לתמוך במוסלמים בפלשתינה. ירושלים נחשבה ללא תחליף: גם מפני קדושתה וחשיבותה הדתית, גם מפני שבמכה ובמדינה פעלו אז גורמים קיצוניים, וגם מפני שמבחינה פוליטית ומדינית היא לא הייתה קשורה לאחד מבעלי האינטרסים הגדולים בעולם המוסלמי, כגון טורקיה או מצרים, ובכך יכלה לזכות בהכרה רחבה. המעמד הבינלאומי שלה וההקשר הנוצרי־אירופי חיזקו את תפיסתה כמקום שיחזק את מעמד העולם המוסלמי, במיוחד מול האימפריה הבריטית.

מי שהובילו את תנועת החליפות היו שני האחים עלי גוהאר ושוקראת, שכאמור שיתפו פעולה לזמן־מה עם התנועה ההודית הלאומית הכללית, שהונהגה בידי ההינדים ובראשם גנדי. האחים ייסדו את הליגה המוסלמית של הודו, שדחפה בסופו של דבר להקמת מדינה מוסלמית נפרדת — היא פקיסטן — וכן את אוניברסיטת האומה האסלאמית בדלהי. שוקראת עלי היה האח הבכור של גוהאר ושותפו לדרך. לאחר מותו של אחיו בלונדון, במסגרת שיחות השולחן העגול לפתרון הבעיה ההודית, הוא מילא את בקשתו של אחיו להיקבר בירושלים, וזימן את הוועידה המוסלמית העולמית הראשונה בירושלים. הרעיון היה שכפי שהאחים ארגנו ליגה מוסלמית בהודו, כך ניתן יהיה לארגן ליגה מוסלמית עולמית ולהחזיר עטרה ליושנה, וכי המקום המתאים לעשות זאת הוא ירושלים.

בהמשך לוועידה, שאורגנה בשיתוף עם המופתי אל־חוסייני, ניסה שוקראת עלי לסייע לאל־חוסייני, באמצעות קשריו עם המיליארדרים במדינת היידראבאד, להקים אוניברסיטה אסלאמית בירושלים. הוא כנראה ראה בכך צעד מתבקש ומשלים לליגה מוסלמית עולמית, בדומה לאוניברסיטת האומה האסלאמית שהאחים הקימו בדלהי שבהודו.

אחד מתוצרי הלוואי של הקשר המוסלמי ההולך ומתהדק בין הודו לפלשתינה היה שחאג' אמין אל־חוסייני ביקש מן ההודים, כבר בשנת 1924, שישלחו משפחה שתטפל בזאוויה ההודית ליד שער הפרחים. כך הגיע לירושלים השייח' נאזיר חסן אנסארי (Sheikh Nazir Hasan Ansari) שהיה חלק מתנועת החליפות של האחים עלי בהודו, כדי להשגיח על הזאוויה, וצאצאיו עושים זאת עד היום.

השליטה המשותפת של הבריטים בהודו ובפלשתינה הביאה לתנועת עולי רגל מוסלמים הודים לירושלים, שהחיו את המקום. כך, בשנת 1931, הגיע לזאוויה זו מוחמד אקבאל, הנחשב לאב הרוחני של התנועה הלאומית הפקיסטנית. אקבאל היה הראשון שהציע להקים מדינה מוסלמית נפרדת בהודו, והיה מעורב בפוליטיקה ובמאבק לעצמאות. הוא המשורר הלאומי של פקיסטן, אך היה גם אביר האימפריה הבריטית.

אקבאל הגיע לירושלים כאחד המוזמנים לכינוס האסלאמי הכלל־עולמי הראשון, שאורגן בידי שוקראת עלי. גם החליף עבדול מג'יד השני הוזמן, אך הבריטים הטילו על כך וטו ולא הרשו לו להיכנס לארץ. הוועידה הציגה קו של שלום וטענה שהמשתתפים בה הם ידידים של כולם ואויבים של אף אחד, אך למרות זאת חלק מהדוברים, ובמיוחד המופתי, ניצלו את הבמה לתעמולה אנטי־ציונית ולאומית. מוחמד אקבאל אמר בדבריו כי הוא אינו מודאג מהמאבק בין האסלאם לדתות אחרות, אלא ממה שמתרחש בתוך העולם המוסלמי עצמו. עיקר דאגתו נבע משני גורמים: מחד גיסא, החומרנות והמלכודות של העולם המודרני (המערבי), ומאידך גיסא, הלאומנות המוגזמת והקיצונית. הוא טען שלאחר שהפלסטינים השתחררו מעריצות השלטון הטורקי, הם נלכדו במלתעות הציוויליזציה.

למרות אזהרותיו של אקבאל, חלק ממשתתפי הוועידה פנו ללאומנות קיצונית, שהסתיימה באסון. כבר במהלך הוועידה התגלו חילוקי דעות ומחלוקות קשות בין משתתפיה, היוזמה להקמת אוניברסיטה אסלאמית בירושלים עלתה על שרטון, וכך גם יוזמות אחרות. עם זאת, רעיון שיתוף הפעולה המוסלמי והקשר שלו למאבק על ירושלים נזרע, ובסופו של דבר הביא להקמת הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, שבו חברות כיום 58 מדינות.

לאחר הוועידה התמקד מוחמד אקבאל בפעילות ספרותית וכתב את ג'ואיד נאמה, יצירתו הספרותית החשובה ביותר, שבה הוא מעניק הדרכה לבנו כיצד לבנות חברת מופת במדינה החדשה. אקבאל הושפע עמוקות מרומי, וב"ג'ואיד נאמה” — הדומה במקצת ל"קומדיה האלוהית” של דנטה — מוביל אותו רומי דרך מחוזות התרבות והרוחניות, גן עדן ועולמות דמיוניים, כולל מפגשים עם אישים היסטוריים ואנשי רוח מובילים, מניטשה ועד אל־חלאג', בדרכו להכרת עצמו והעולם. אקבאל היה סוּפי מאמין ומתרגל, ונחשב למשורר החשוב ביותר בשפת האורדו במאה ה־20.

 יוגננדה בירושלים

פרמהנסה יוגננדה (1893–1952) נחשב לאבי היוגה במערב. הוא למד, דרך המורה להירי מהיאסיה, את הקריה יוגה – טכניקה שהגיעה אליו מדמות אגדית הנקראת מהאווטאר באבג'י, קדוש שחי לנצח ומבלה חלק מזמנו במערה בהימלאיה. היוגה הזו מופיעה ביוגה סוטרות של פטנג'לי. בשנת 1920 הוא קיבל הוראה להביא את היוגה למערב ועבר לארצות הברית, אך בשנים 1935–1936 עשה מסע בעולם בעקבות מסורות רוחניות, ובמסגרת זו ביקר גם בירושלים. במכתב שהוא כותב לאחר ביקור זה[2] עולים הדברים הבאים:

לפי יוגננדה, ישוע עדיין נגיש ופעיל בירושלים. הוא היה איתו במהלך הביקור, שכלל את העיר העתיקה, הר הזיתים, בית לחם, בית פגי, הר ציון וגם הקרנטל. ישוע מגלה לו את המסתורין העתיקים ומפליא אותו בנוכחותו. במכתב הוא מזכיר חוויות רבות שהיו לו באירופה ובמזרח התיכון, ואומר במפורש שעם כל זאת, מבחינה רוחנית אין כמו ירושלים, למרות הלכלוך וההזנחה של חלקים ממנה. במכתב הוא גם מביע את הסימפתיה שלו למפעל הציוני היהודי.

לאחר הביקור בירושלים, ישוע היה נוכח יותר בישותו של יוגננדה – חלק ממנו, הרבה יותר מאשר קודם לכן. לפי דבריו, מקומות קדושים משנים את הנפש אצל אנשים שיש להם אמונה בתדרים של הקדושים. בשנותיו האחרונות אסף יוגננדה את ההרצאות שלו על ישוע, והן התפרסמו בספר שנקרא "הביאה השנייה של ישוע". כנראה שהוא תמך בתיאוריות של Nicolas Notovitch שהתפרסמו בספר מסוף המאה ה־19 על החיים הלא ידועים של ישוע, החניכה שלו בהודו ובטיבט כשהיה צעיר. גם Swami Abhedananda וכנראה שגם Nicholas Roerich תמכו בכך.

לפי המורה מיכאל אומרם אייבנהוב, שלטענתו פגש את באבג'י, ישנה זהות בין באבג'י וישוע. אלו שני מורים רוחניים של האנושות: אחד חי והשני חי בעולם שמעבר. הם אומרים דברים דומים ומקדמים את האהבה, החוכמה והאמת בעולם. צריך לציין כי המסורת של ביקור ישוע בהודו והגעתו אליה לאחר מותו היא מסורת חיה, והיא מקובלת גם על המוסלמים. במיוחד מי שמטפח אותה בישראל הם האחמדים בחיפה. גם התיאוסופיה דוגלת בכך, ולא בכדי.

ביבליוגרפיה

[1] Johnson, P. (2015). An Indian Corner in Jerusalem. Jerusalem Quarterly, 62. P.97

[2] https://yoganandafortheworld.com/israel-egypt/?utm_source=chatgpt.com