הוספיטלרים ואדריכלות גותית

המסדר ההוספיטלרי

המסדר ההוספיטלרי לוקח את שמו מהמילה "הוספיטל" – בית חולים באנגלית. ואכן, זה היה מסדר שבתחילת דרכו (וגם כיום) שם לו למטרה את הטיפול בחולים. הוא הוקם בסוף המאה ה-11, עוד לפני תחילת מסעי הצלב, כאשר קבוצה של סוחרים עשירים מאמלפי שבאיטליה ראתה את סבל החולים מבין עולי הרגל לירושלים, והחליטה לעזוב באבירות רבה את שאר עיסוקיה, ולהקדיש עצמה לטיפול בחולים ברוחם של ישוע והחמלה הנוצרית. הם הקימו בית חולים ראשון מסוגו בעולם בירושלים והקדישו עצמם למען החולים. הם נשבעו שלא יאכלו לפני שהחולים יאכלו, לא ישנו לפני שהחולים יהיו מטופלים במיטתם, ושיקדישו עצמם למען האחרים, יהיו מי שיהיו.

בית החולים פעל בתחילה במסגרת המסדר הבנדיקטיני, ומי שהנהיג אותו בשנותיו הראשונות היה אדם בשם ג'ראד הקדוש (Blessed Gerard). עד לאותה תקופה החולה נחשב למי שחטא, והמחלה נתפשה כעונש על חטאיו. ההוספיטלרים שינו תפיסה זו וראו במחלה השתתפות בסבלו של ישוע ומתנה שמימית, ובחולה ראו אדם שנברא בצלם אלוהים. הם היו הראשונים שקבעו תקן של מיטות במחלקה, ארוחות וטיפול, ושיכנו חולים בתנאים טובים ובמתן יחס אישי ואנושי.

ג'ראד הקדוש היה אחד מהאנשים שרק ירושלים יכולה לטפח ולגדל. הוא נולד כנראה באזור אמלפי (לפי גרסה אחרת בצרפת) ועזר להקים מחדש את המוסדות הנוצריים בירושלים לאחר ההרס של אל-חכים בתחילת המאה ה-11. החל מ-1080 הוא היה מעורב בניהול בית ההארחה ובית החולים של הבנדיקטינים, שפעל במסגרת מנזר סמוך לכנסיית הקבר שהקימו האמאלפים ונקרא "מריה לטינה". ג'ראד נודע כקדוש ועושה ניסים. בירושלים של אותה תקופה הייתה סובלנות יחסית ואוכלוסייה רב-לאומית ורב-דתית, וג'ראד התחבב על כולם. בית החולים שירת את כלל האוכלוסייה.

כשצרו הצלבנים על ירושלים, ג'ראד נשאר לטפל בחולים ובפצועים, וסבל עינויים מידי השליטים המוסלמים. אבל כשהנוצרים הקימו מחדש את בית החולים ותיקנו תקנה שהוא ישרת רק נוצרים קתולים, התעקש ג'ראד לטפל בכולם – כולל מוסלמים – ללא משוא פנים. אנחנו יודעים את הדבר לאשורו מכיוון שבתקנון בתי החולים של המסדר יש תפריט לחולים שאוכלים חזיר וכאלו שלא, שהם מן הסתם יהודים ומוסלמים.

כך או כך, ג'ראד פרש מהמסדר הבנדיקטיני והקים מסדר עצמאי, שלימים הפך למסדר ההוספיטלרי והוכר רשמית בתור כזה ב-1113 או לכל המאוחר ב-1119. לאחר ייסוד המסדר ההוספיטלרי הוא התפשט בכל רחבי הממלכה ואירופה. כנסיית סנטה מריה מגורה, הסמוכה לכנסיית הקבר, נבנתה ככנסיית האם שלו (שרידים ממנה משולבים במבנה כנסיית הגואל הלותרנית). ג'ראד פעל בירושלים עד יום מותו ב-1120 והוכר כמבורך ולימים כקדוש. שרידיו נמצאים בצרפת.

מי שהחליף את ג'ראד בראשות המסדר ההוספיטלרי ושינה את אופיו היה ריימונד דה פוי (ראש המסדר 1121–1160). הוא הפך את המסדר ההוספיטלרי למסדר בינלאומי חזק ולוחם, בעל נכסים רבים, הבונה ומחזיק מצודות, ומשמש מעין צבא של הממלכה הצלבנית – בדומה לטמפלרים – וזאת בנוסף לתפקידו המסורתי כמטפל בחולים ופצועים. עם תחילת מסעי הצלב הפכו ההוספיטלרים למעין חיל הרפואה של הצבא הצלבני, וריימונד השלים את התהליך של הפיכתם למסדר צבאי הדומה באופיו למסדר הטמפלרי.

ויחד עם זאת, למסדר ההוספיטלרי היה עיקרון שלפיו עליהם לטפל בכל פצוע שהוא, ויהיה זה גם מוסלמי או יהודי. הם היו מוכנים להקריב את הכול למען החולים שלהם. בארכיון שלהם נמצא סיפור מדהים על סלאח א-דין, המנהיג הגיבור המוסלמי שנלחם בצלבנים שנים רבות. הוא ביקש לבדוק האם נכונות האגדות על העקרונות הנעלים של ההוספיטלרים, ולכן הגיע לבית החולים שלהם כשהוא מעמיד פני חולה. אחת משיטות האבחנה באותם ימים הייתה חלימה – שיטה עתיקה שהייתה נהוגה במקדשי מצרים ויוון בימי קדם, וגם במקדש אסקלפיוס מצפון להר הבית בירושלים בסוף ימי בית שני (ראו פרק בספר 1), וקיימת עד היום במנזרים אורתודוקסיים שבהם יש בתי חולים.

וכך, החולה האלמוני חלם שהתרופה למחלתו היא מרקחה שאחד ממרכיביה הוא ליבו של סוס ראש המסדר. ההוספיטלרים נשבעו להקדיש עצמם וכל מה שיש להם למען החולים, אבל באותם ימים הסוס היה חשוב לאביר יותר מכול, מכיוון שבו היו תלויים חייו. לאחר התייעצות ארוכה החליטו ההוספיטלרים שהסוס יוקרב למען הצלת אותו חולה מסתורי, מפני שזו הייתה השבועה שלהם ועליהם לעמוד במילתם.

בעקבות כך סלאח א-דין גילה עצמו לפני ההוספיטלרים והכיר בהם כאנשי כבוד, ולימים גמל להם על חסדם בזמן כיבוש ירושלים על ידו, כשהתיר להם להמשיך ולהפעיל את בית החולים עד שכל החולים שלא היו מסוגלים ללכת יבריאו ויוכלו לעזוב בבטחה, ויש אומרים שהוא אף תרם כסף לבתי החולים שלהם.

ליד כנסיית הקבר, לכיוון דרום-מזרח, היה את המתחם הגדול של ההוספיטלרים שהוקדש למריה הלטינית, ובתוכו בית חולים ראשון מסוגו בעולם, שהוקדש לעולי הרגל והוקם כבר במאה ה-11. בשיאו יכלו להתאשפז בו כ-2,000 איש, וחלקים מהמבנים שלו (קשתות) שרדו והם מקיפים חצר יפה ובה לוח הנצחה למסדר ולבית החולים. בסמוך לבית החולים הייתה כנסיית מריה הגדולה  (Santa Maria Majora)  וכנסיית מריה הקטנה (Santa Maria Latina) , שממנה שרד שער כניסה (כיום הוא חלק מכנסיית הגואל) ובו תבליט של גלגל מזלות אסטרולוגי – עדות לחשיבות של האסטרולוגיה בימי הביניים.

בבניין סמוך, שהיה חלק מהמתחם ההוספיטלרי ואולי שימש כמנזר, הייתה חצר קלויסטר יפה וגם היא שרדה ומשולבת כיום באכסנייה הקרויה על שם מרים וצמודה לכנסיית הגואל. במקום יש מוזיאון של החפירות באתר ובית קפה קטן, אבל מעל לכול – חצר מקסימה שמעבירה טוב יותר מאלף מילים את ההרגשה של אותה תקופה.

המתחם ההוספיטלרי השתרע על פני שטח אזור המוריסטן של היום, וכלל גם כנסייה לכבודו של יוחנן המטביל, שקיימת עד היום אך עברה לרשות היוונים האורתודוקסים. הפטרון של המסדר ההוספיטלרי היה יוחנן המטביל, ועצם מגולגלתו נשמרה בכנסייה הזו. עולי הרגל נהגו לבוא לכנסייה כדי לקבל את האנרגיה מהעצמות הקדושות, ובתקווה שזה מה שיעזור להם לא להיות מאושפזים בבית החולים הסמוך.

בירושלים היו כמה בתי חולים של ההוספיטלרים, אחד מהם הוקם ב-1153 על ידי ריימונד ברובע היהודי ויועד לחולים גרמנים, ולכן שירתו בו רק נזירים גרמנים, ולימים הוא נקשר למסדר הטבטוני. השרידים של כנסיית מתחם זה נראים עד היום בסמוך למדרגות הירידה לכותל.

ההוספיטלרים, בעקבות הפיכתם למסדר צבאי, קיבלו את המשימה להגן על עולי הרגל וגבולות הממלכה, והם התמחו בבניית מצודות. וכך, כמה מהמצודות היפות ביותר בארץ, כגון זו של כוכב הירדן, קשורות אליהם. לימים אגודות הבנאים של ימי הביניים היו קשורות למסדר הזה, ויש אומרים שהוא השפיע גם על ייסוד אגודות הבונים החופשיים.

לפי מסורת הבונים החופשיים, הרי שחלק מחברי המסדר ההוספיטלרי עסקו בבנייה אופרטיבית בארץ, ולימים הקימו אגודות של בונים חופשיים באירופה לאחר החזרה למולדת. וכך כתוב באחד הספרים שלהם:
"בזמן מסעי הצלב בישראל, נסיכים רבים, אדונים ואזרחים, הקדישו עצמם, ונשבעו להקים מחדש את המקדש של הנוצרים בארץ הקודש, להעסיק עצמם בהחזרה של הארכיטקטורה שלהם למצבה הראשוני. הם הסכימו ביניהם על מספר סימנים עתיקים ומילים סימבוליות שנמשכו מהבאר של הדת, במטרה לשמש להכרות בין הפאגנים והמוסלמים. סמלים ומילים אלו הועברו רק לאלו שהבטיחו חגיגית, ולפעמים לרגלו של מזבח, לא לגלות אותם לעולם. הבטחה מקודשת זו הייתה, לכן, התקשרות מכובדת לאיחוד הנוצרים מכל הלאומים באחווה אחת. זמן מה לאחר מכן יצר המסדר שלנו קשר אינטימי עם האבירים של סנט ג'ון מירושלים, מאותו הזמן האכסניות שלנו קיבלו את השם של סנט ג'ון."

ועוד טוען בונה חופשי בשם רמסי^[1]:
"המילה בונים חופשיים לא צריכה להילקח במובנה המטריאלי, הפשטני, כאילו מייסדינו היו רק עובדים פשוטים בבניין, או רק גאונים סקרנים שביקשו לעשות את האמנות של הבנייה מושלמת. הם לא היו רק ארכיטקטים מוכשרים שרוצים להקדיש את כשרונותיהם ורצונם לבנייה של מקדשים חומריים, אלא גם נסיכים דתיים ולוחמים שתכננו להאיר ולהנציח ולהגן על המקדשים החיים של הגבוה ביותר. למרות שמקורם של הבונים היה בבתי הספר של מסתורין העתיקים, הם היו נוצרים אדוקים, ומקור ההשראה שלהם היה הבניינים שנבנו ושהם פגשו בישראל בזמן מסעי הצלב" – כלומר, אלו היו ההוספיטלרים או אנשים שקשורים אליהם.

ריימונד דה פוי הפך את המסדר להיררכי, מיסטי ואזוטרי באופיו, וקבע בתוכו שמונה אחוות (קבוצות) ואת הסמל של המסדר – צלב מלטזי המתפצל בקצהו לשמונה קצוות. לפי ההוספיטלרים ומסדרים נוצריים אחרים, ובהתבסס על הפילוסופיה היוונית, המשמעות של הצלב היא אימוץ ארבע תכונות (מזגים) של היות אדם: זהירות, מתינות, צדק, ואמונה. המתאימים לארבעה סוגי הקיום של האדם:
פיזי – זהירות.
רגשי – מתינות.
מוסרי – צדק.
רוחני – אמונה^[2].

בפילוסופיה היוונית העתיקה מדובר על ארבע תכונות – מזגים שמרכיבים את ה"ארטֵה" – המעלה הטובה של האדם: אומץ, מתינות, צדק וחוכמה. מעל כולם היא אהבת החוכמה, ומכאן המילה: פילו–סופיה – אהבת החוכמה, אלא שבנצרות החליפו את החוכמה באמונה ואת האומץ בזהירות.

ארבעת התכונות – המזגים שאליהם האביר ההוספיטלרי צריך לשאוף מבוטאים על ידי ארבע הזרועות של צלב המסדר, הצלב המלטזי, שלו שמונה קצוות. שמונה הקצוות הם הדרך שבה ארבעת הזרועות – המזגים – באים לידי ביטוי, וזה נעשה על ידי שמונה דרכים, ואלו הם:

חיי אמת
אמונה כנה
כפרה על חטאים
ענווה וצניעות
אהבת צדק
רחמנות
יושר
הקרבה

שמונה דרכים אלו מופיעות בדרשת ההר, הדרשה החשובה ביותר שישו נתן, בה מפורטים עיקרי האמונה הנוצרית – דרשה שמתחילה בשמונה ברכות "אשרי", שכל אחת מהן טומנת בחובה אחת משמונה הדרכים.

לאחר כישלון מסעי הצלב עבר המרכז של המסדר לקפריסין ולרודוס, ומשם למלטה. הוא המשיך להתקיים עד כיבוש מלטה על ידי נפוליאון בסוף המאה ה-18, אז הוא הפסיק להתקיים כמסדר בינלאומי צבאי, אבל חלקים ממנו המשיכו להתקיים כמסדרי צדקה לאומיים הקיימים עד היום. כך הסניף האנגלי של המסדר ההוספיטלרי מקים בית חולים לחולי עיניים בגיא בן הינום – אזור מלון הר ציון היום – בסוף המאה ה-19, ורוכש את מתחם האכסנייה הלותרנית בתחילת המאה ה-20.

בשטח שבין האכסנייה הלותרנית, השוק של רחוב דוד, אזור אכסניית מרים וכנסיית הגואל הלותרנית – נמצאת חצר הגובלת ברחוב ובה מעין מזבח הנצחה לזכר בית החולים של ההוספיטלרים שעמד במקום. על המזבח כתובת הקדשה וסמלים – דגלים של המסדר ההוספיטלרי. מקום טוב לעצור ולהיזכר במעשי החסד שנעשו במקום, והקידוש של הטיפול בחולים – הרבה לפני זמנה של האם תרזה.

האדריכלות הגותית

הקתדרלות הגותיות נחשבות לשיא הישגי האדריכלות האנושית מאז ועד ימינו – מבנים מופלאים שמפליאים את כל רואיהם. מבקר האמנות הנודע ארווין פנופסקי טוען שהמיסטיקה של דיוניסיוס האריופגי (Areopagite) היא שעומדת בבסיס התבנית של הכנסייה הגותית הראשונה בעולם – סן-דני, שנבנתה על ידי האבוט סוגריוס והושלמה ב-1144, בתמיכת אליאנור מאקוויטניה וברנאר מקלרבו^[3]. כנסיית הקבר מתייחסת במידה מסוימת למיסטיקה זו.

אבוט סוגריוס (Abbot Suger) אב מנזר סן-דני בפריז במאה ה-12. דיוניסיוס האריופגי היה מלומד סורי מהמאה ה-6, שכתב את הספר Corpus Dionysiacum (ראו פרק על פטרוס האיברי), וזיהה עצמו עם דמות המופיעה בספר מעשי השליחים לצד פאולוס – דיוניסיוס. כתביו הגיעו למנזר סן-דני בצרפת, והוא זוהה עם דניס, הבישוף של פריז והקדוש שלה. תורתו מפתחת את מושג התאוסיס – החזרה אל האל. הוא פיתח את התפיסה של תיאולוגיה מיסטית, היררכיה שמימית, מיסטיקה סמלית ושמות אלוהיים. לפי תפיסתו, ניתן להגיע לאלוהים דווקא דרך שלילתו, ולא דרך חיובו – באמצעות שתיקה, חושך ואי-ידיעה.

אבוט סוגריוס התעמק בכתביו של דיוניסיוס, אולי מתוך מחשבה שהוא פטרונה של פריז הקבור במקום. הוא האמין שהמחשבה הפשוטה עולה דרך דברים חומריים, ושניתן לעורר תחושה של קדושה דרך תמונות, פסלים ואדריכלות. האור בכנסייה צריך לשקף את התיאולוגיה והמיסטיקה הנוצרית החדשה. וכך הוא עזר לפתח סגנון אדריכלי חדש שיתאים לתפיסות אלו, כפי שמתואר בספרו Little Book on the Consecration of Saint-Denis

הדמות החשובה הנוספת שפיתחה את התפיסה הדתית-אדריכלית החדשה, הוא ברנאר מקלרבו (Bernard of Clairvaux) – איש הדת החשוב ביותר במאה ה-12. שני אישים אלו טענו כי מבנה הכנסיות צריך לבטא את מדרג האצלת האנרגיות האלוהיות, והציעו לפתח ולטפח סוג כנסיות חדש, שיבטא באופן פיזי את הרוחניות המתחדשת. זאת ועוד, הפילוסופיה הנוצרית שהתפתחה החל מהמאה ה-12 לימדה כי ניתן להגיע לאלוהים לא רק בכוח האמונה, אלא גם בכוח התבונה. ניתן להגיע לאלוהים בעזרת מאמץ מחשבתי מורכב וקפדני, אך גם עדין ורגיש. העדינות, הרגישות והקפדנות באו לידי ביטוי בפסלים, בקישוטים ובמורכבות המבנה של הקתדרלות הגותיות. המורכבות והעדינות של המבנים שיקפו את המורכבות והנשגבות של המחשבה החדשה, והאור הצבעוני הנכנס ומציף את הכנסייה שיקף את המיסטיקה המתפתחת של אור וחושך.

המחשבה התבונית באה לידי ביטוי בפרופורציות ובהרמוניות החבויות בבניין – ביחסים שבין הגובה לרוחב, בין המגדלים לבניין, וכן בפסלים ובציורים של דמויות המבטאות את החוכמה. בקתדרלה של סיינה, למשל, מופיעות דמויות של פילוסופים ואנשי חוכמה כגון סוקרטס, הרמס טריסמגיסטוס, זנון, וכן דמותה של סופיה – אלת החוכמה.

הקתדרלות הגותיות מבטאות בצורה ובפרופורציות את גוף האדם, בדיוק כמו המקדשים של העולם העתיק. לפי התיאולוגיה של פאולוס, מייסד הנצרות, הכנסייה היא גופו של ישוע. היו אנשים שלקחו את ההסבר הזה צעד נוסף קדימה וחשבו שמבנה הכנסיות עצמו צריך לבטא את גופו של ישוע – ומכאן גם את גוף האדם. וכך, אולם האורך בכניסה לקתדרלה נקרא ספינה (Nave) משני צדדיו יש לעיתים אולמות צדדיים, הנקראים ספינות צד (Aisles) הספינה וצדדיה הם הגוף. את האולם הראשי של הקתדרלה חוצים אולמות רוחב – טרנספט (Transept) שהם הידיים. אחריהם נמצא מקום המקהלה (Choir) והאפסיס (Apsis)  שבו המזבח – זהו הראש, מקום הקדושה^[4].

בנוסף לגוף האדם, הקתדרלות מבטאות את מבנה העולם ואת מעשה הבריאה, וזאת לפי התפישה המופיעה בתורות רוחניות כגון הקבלה או הגנוסטיקה שמבנה האדם משקף את העולם ולהיפך. ולפי רוח העקרונות של בניית מקדשים בעולם העתיק. המדרג של הופעת אלוהים בעולם הוא ארבעה שלבים, שהם: אלוהות, רוח, נפש וחומר, המקבילים לארבעה מצבי הצבירה של החומר – אנרגיה, גז, נוזל ומוצק. מבחינה הנדסית, ארבעה שלבים אלה הם ארבע צורות גיאומטריות: נקודה, קו, ריבוע (דו-ממדי) ומרובע (תלת-ממדי).

ארבע הצורות הגיאומטריות מתבטאות בבניין באופן הבא: הלחם והיין בטקס האוכריסטיה הם ביטוי של נוכחות האלוהים בדמותו של ישוע בעולם, וצורתם נקודה או עיגול. המזבח שעליו/דרכו מופיעה האלוהות הוא ביטוי הרוח האלוהית בעולם וצורתו קו ישר. הוא מסמל את ארון הברית. המקום שבו נמצא המזבח – אזור המקהלה – הוא הנפש שדרכה מופיעה רוח אלוהים בעולם, וצורתו ריבוע. זהו קודש הקודשים שאליו מורשים להיכנס רק הזקנים, בעלי התפקידים והכוהנים. גוף הכנסייה הוא העולם הפיזי וצורתו מלבנית – מרובעת. בתוכו נמצאים הקהל וקהילת המאמינים, שהיא הופעה של הכנסייה וישוע בעולם.

הדרך שבה אלוהים מתגלה בעולם מופיעה בטקסים הנערכים בכנסייה: האלוהות שהיא נקודה – הלחם והיין – מואצלת דרך קו ישר שהוא המזבח, שעליו מתבצע הטקס (רוח), ומופיעה דרך אזור המקהלה הריבוע – שבו מתבצע הטקס (נפש), ומשם היא עוברת אל האולם שהוא גוף הכנסייה המרובע, בו נמצאת הקהילה שמקבלת את הסקרמנט (גוף).

האדריכלות הגותית הייתה מכוונת כלפי האלוהים, ולכן הכנסיות היו ארוכות וצרות, קתדרלות גותיות שהתרוממו לגובה רב, ולא עוד אלא שהיו בנויות מעמודים וקמרונות הפונים כלפי מעלה וביניהם חלונות צרים ומאורכים, הכול נטה כלפי האורך וכלפי המעלה, הד לזה ניתן לראות גם בציורי הדמויות של אותה תקופה. כל הקדושים נעשים פתאום ארוכים מאד. הקפלים של הבגדים מזכירים את אלומות העמודים. קפלים – הרבה מאוד קפלים, וורטיקאליים, שיוצרים שוב את החירוץ לאורך ואת הקווים המוארכים.

הגותיקה שואפת לגובה. הקתדרלות מתנשאות לגבהים אדירים של יותר ממאה מטר! (גובה המגדלים). השימוש בקמרונות צולבים אפשר להגביה את תקרת האולמות הפנימיים עד לגבהים בלתי נתפסים של חמישים מטר! בתוך הקתדרלות עצמן היחס שבין הגובה לרוחב מתקרב ל-1:4, וזה מוסיף לתחושת ההתעלות^[5].

הבנייה לגובה מתאפשרת בזכות הקמרונות הצולבים והשימוש בקשתות תמיכה חיצוניות, שמורידות את המשקל מהקירות ומאפשרות בנייה אוורירית. זאת ועוד, חלק גדול מהקירות נהפך לחלונות זכוכית, כך שבמקרים רבים הקירות מהווים רק מסגרת אבן שאינה שוקלת הרבה.

קיומן של התמיכות החיצוניות, מעין פיגום נצחי, יכול היה לגרוע מיופיו של הבניין, אלא שאנשי הגותיקה הפכו חיסרון זה ליתרון. קשתות התמיכה החיצוניות עוטרו בפסלים ובתגליפים, שהופיעו גם במקומות רבים אחרים בבניין והיו לחלק ממהותו. בחלונות הופיעו סבכות אבן, כך שהמבנה כולו נראה גבוה, מורכב ועדין. חשוב להדגיש שהתפיסה שמאחורי סוג הבנייה החדש קדמה להתפתחות הבניינים ולא להיפך.

דוגמאות לאדריכלות בעלת השפעה גותית מוקדמת ניתן למצוא כאמור בחלקים של כנסיית הקבר הצלבנית. אולם הופעה מלאה יותר של סגנון אדריכלי זה מופיעה בירושלים רק במאה ה-19 עם הקמת הפטריארכיה הלטינית (ראו פרק בספר 3) שתוכננה באופן אישי על ידי הפטריארך הראשון ולרגה בסגנון נאו גותי.

הערות

[1] Ramsay, A. M. (1737/2006). Ramsay's Oration (translated & edited by K. L. Little). In Freemasonry Research Forum. Retrieved from https://www.freemasonryresearchforumqsa.com/ramsay.php

[2] est, K. L. (2010). Chivalry: The origins and history of the orders of knighthood. Ian Allan Publishing.

[3] Panofsky, E. (1985). Abbot Suger on the Abbey Church of St.-Denis and its art treasures (2nd ed., G. Panofsky-Soergel, Trans.). Princeton University Press. (Original work published 1946)

[4] ועידת טרנטו קבעה שיש לספק מראה נקי של המזבח עבור המתפללים, ושהטקס ישמע לכל מי שנוכח בכנסייה. על ידי כך היא מחברת בין המזבח, טקס האוכריסטיה המתבצע מעליו ואזור המקהלה – לבין גוף הכנסייה וקהל המאמינים.

[5] קונטי, פלביו, מן האמנות הגותית עד הרוקוקו: גותיקה, רנסנס ברוק ורוקוקו, תרגם: עדי בסוק, תל־אביב: דביר, 1992.