הסיכאזם והפילוקליה בירושלים

גרגוריוס מסיני (1255–1346) הוא אחת הדמויות החשובות ביותר בפיתוח זרם ההסיכאזם בנצרות האורתודוקסית היוונית, הוא התפרסם בפעלו בהר אתוס ובבית שהקים בשנותיו המאוחרות בבולגריה, אבל לפני שהגיע להר אתוס הוא עלה לרגל לירושלים ושם קיבל את ההשראה לשליחותו.
הנצרות האורתודוקסית ייחודית בכך שהחל מימי הביניים ועוד קודם לכן התפתח בה זרם מיסטי הדוגל באפשרות של אדם להתאחד עם האל, להפוך לדמוי אל (תיאוזיס), להגיע אליו ולחוות אותו. במאה ה־14 זה הפך להיות הגרעין הפנימי והמרכזי של הלימוד הדתי. התרגולת המרכזית במסגרת זו היא של ההסיכאזם (הירגעות), שיטה המזכירה מנטרות הודיות או זיכר סופי, חזרה רפטטיבית על משפט מסוים בליווי נשימות, דימויים וכוונות. על שם השיטה נקרא הזרם כולו. המסורת הזאת מפותחת עד היום בהר אתוס וממנו היא משפיעה על כל העולם האורתודוקסי כולו.

משמעות המילה הסיכאזם (Hesychasm) ביוונית היא דממה או הרגעה, שקט ושלווה. הטכניקה היא חזרה על טקסט קצר שוב ושוב, "אדוננו ישוע המשיח, בן האלוהים, רחם עלי!" (הטקסט נקרא "תפילת ישוע"). צריך לשנן את הטקסט, להתרכז בו, להגות אותו ולהפנים אותו. זה נעשה בליווי נשימות והעלאת דימויים מנטליים, וכך הנזירים יכולים להתחבר לאור האלוהי הנמצא במהות כל הדברים, ולגרום להופעת האל בתוכם. האור הרוחני נקרא בתיאולוגיה האורתודוקסית "האור של הר תבור", והדרך נקראת "תיאוזיס" (Theosis), הפיכת אדם לאל.

כשם שאלוהים הפך את עצמו לאדם, כך אדם יכול להפוך עצמו לאל. אין זה אל במובן העמוק ביותר, אלא האצלות האנרגיה האלוהית שמתייחסות לאור הרוחני. הדרך אל ההארה מורכבת משלושה שלבים: השלב הראשון הוא קתרזיס – טיהור (ומכאן שם התנועה הקתרית בדרום צרפת במאות ה־12–13), השלב השני הוא הארה (ניצוצות של אור המופיעים בהקשרים שונים), והשלב השלישי הוא אקסטזה שבקדושה, שמשמעותה להיות כלי שרת בידי האלוהים, דרגה השמורה רק לקדושים.

הכתבים המשמשים מסורת זו, מתארים את הטכניקות של ההסיכאזם, מביאים את הפרשנות הרוחנית של הברית החדשה ומשמעות הופעתו של ישוע נקראה הפילוקליה, זהו מעין ספר זוהר נוצרי שבו אוסף של כתבי מיסטיקנים מהמאות 4–15 (ראו בהמשך), כולל כאלו שפעלו בירושלים.

המסורת החלה במנזר סנטה קטרינה בסיני במאה השישית, אך נשענה על מיסטיקנים נוצריים קדומים יותר. דמויות חיקוי ומופת שלה הם משה ואליהו, שכן שניהם הופיעו עם ישוע במעמד ההשתנות בהר תבור. הופעתם מוסברת בכך שהם היו היחידים בהיסטוריה שהתוודעו לאלוהים בהר סיני, ומשום כך זכו להארה. משה דיבר עם אלוהים דרך ענן מסתורי שנראה כמו עמוד אש בלילה וענן ביום. הוא שהה ארבעים יום על ההר ונתמלא באור האלוהי, וכשירד פניו קרנו ונבצר מבני ישראל להסתכל עליו.

גרגוריוס מניסה, אחד משלושת אבות הנזירות הביזנטית במאה הרביעית, כתב ספר שנקרא "חיי משה" ובו הוא טוען – "החושך המאיר שבו משה אומר כי הוא רואה את האל, הוא מעשה של האל הכל־יכול, היוצא מרצונו מתוך הטרנסנדנטליות שלו, אך נשאר במהותו מעל השגה אנושית." הנזירים ההסיכאזים ניסו להתחבר לחושך המאיר, המוביל להתאחדות עם האל. התפישה הייתה שכשם שמשה ראה את האלוהים על ההר, כך פתוחה דרך זו בפני כולם.

גם אליהו זכה לראות את האל דרך ההסיכאזם. הסיפור של התגלות האל לאליהו בהר סיני הוא דרמטי מאוד וחבוי בו סוד: "ויאמר צא ועמדת בהר לפני יהוה והנה יהוה עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יהוה, לא ברוח יהוה, ואחר הרוח רעש, לא ברעש יהוה, ואחר הרעש אש, לא באש יהוה, ואחר האש קול דממה דקה." (מלכים א', 19). הסוד הוא שבתוך הדממה הדקה, בתוך השקט, ניתן למצוא את האלוהים.

בנוסף על כך, אליהו עלה לשמיים בסוף חייו. ואכן, מנזרים רבים במקומות נישאים ברחבי העולם האורתודוקסי מוקדשים לאליהו העולה לשמיים. סיפור זה מבטא את המסתורין של הפיכת אדם לאל, את התיאוזיס, שאליהו משיג דרך התוודעות לסוד ההסיכאזם בהר סיני. הסיפור של אליהו הוא של אדם הזוכה לחיי נצח, המצטרף לאלים בזכות מעשיו בחייו, והוא אותו סיפור של הרקולס, או של דמויות מיתולוגיות אחרות שזכו להצטרף לפנתיאון היווני.

במאה השישית הופך המנזר בהר סיני למרכז של ההסיכאזם. יוחנן קלימקוס כתב שם את ספרו "הסולם לגן עדן", בו מפורטת הדרך של התיאוזיס – הפיכת האדם לאל. הקריאה החוזרת בשם ישוע ("תפילת ישוע") עומדת במרכז התרגולת של רוחניות נזירית. בדרך אל האל חשובה במיוחד התפילה הפנימית, "תפילת ישוע", ובנוסף לה התבוננות וחיי פרישות. אלה מביאים להאלהה הנעשית עם ההתנסות באור המיסטי, שהוא אור ההשתנות של הר תבור.

אלוהים ברא את האור ביום הראשון, אבל השמש נבראה רק ביום הרביעי, ולכן האור שנברא ביום הראשון הוא אור רוחני, אור גנוז המבטא את הלוגוס, המילה, הצל של האלוהים, הקיים בינינו לבינו ומהווה את הדרך אליו. השמיים נבראו ביום הראשון, אבל הרקיע רק ביום השני, אז איך יכולים להיות שמיים ללא רקיע? התשובה היא שהשמיים שנבראו ביום הראשון הם שמיים רוחניים, האצלות של אלוהים.

גם האדם נוצר בדרך דומה: בפרק א' של ספר בראשית נברא האדם בצלם אלוהים, זכר ונקבה, ואילו בפרק ב' נוצר בתחילה רק הגבר מן האדמה ולאחר מכן מצלעו נוצרה האישה. מיהו אפוא האדם שנוצר בפרק הראשון? זהו האדם האלוהי, מה שהקבלה קוראת דמות אדם קדמון לכל קדומים, שהנצרות המיסטית קוראת לו לוגוס, בן האדם, דמותו של ישוע. זהו האלפא והאומגה, צלם האלוהים. בזכות הופעתו של ישוע על פני האדמה, יש חסד אלוהי שמאפשר לאדם לחזור לישות הרוחנית המקורית שלו בגן עדן.

המרכז הרוחני בהר סיני היה חשוב גם למוסלמים הראשונים, ויש דיווחים על מיסטיקנים סופים כגון גונאיד מבגדד, שעולים לרגל להר סיני, וגם סיפורים על מעבר של ידע רוחני מהנזירים הקדושים אל הסופים (כמו במקרה של סלמן הפרסי), אלא שחילופי השלטון הביאו למעבר של המרכז הרוחני לביזנטיון, והחל מהמאה ה־11 למנזרים בהר אתוס.

זהו זרם המשתמש בטכניקות של מדיטציה, חזרה על מנטרה שנקראת תפילת האדון, תוך כדי נשימות ודימויים מנטליים בכדי לנקות את הראי של הלב ולהיפתח לאור הרוחני. הזרם ההסיכאזי נהיה מרכזי בנצרות האורתודוקסית במאה ה־14 והוא התבסס במנזרים בהר אתוס, אבל המוצא של המחשבה והתרגול ההסיכאזי הוא במנזר סנטה קתרינה, מנזרי יהודה כגון מר סבא ומרכזים נזיריים במזרח התיכון ובאנטוליה.

התפישה הנוצרית המלווה את התרגול נקראת תאוזיס, האפשרות של בן אדם להפוך להיות דמוי אלוהים, והיא מאמינה שאמנם אי אפשר לקלוט את אלוהים ישירות ולהתחבר אליו, אבל יש מדרג של האצלות הנובע ממנו ואליהם ניתן להתחבר, ועל ידי כך האדם נהיה דמוי אלוהים. התורה של זרם זה מופיעה במעין ספר זוהר נוצרי שבו פרשנות מיסטית של הברית החדשה ותיאור המסע הרוחני הנקרא "פילוקליה" והוא אוסף כתבים של האבות הנֵפְטִיים (אלו שנשארים ערים בלילה) מהמאה ה־4 לספירה ועד המאה ה־16, כולל כאלו שפעלו בירושלים.

גריגוריוס מסיני נולד ליד סמירנה בתורכיה ב־1268 לקראת סוף השלטון הצלבני בארץ, בגיל 22 הוא נתפס על ידי המוסלמים ונמכר כעבד, אבל שוחרר ולאחר מכן עבר לקפריסין, הפך להיות פרח נזורה, ואז למנזר סנטה קתרינה בהר סיני שם לקח על עצמו את נדרי הנזירות, הוא הפליא את כל חבריו בידיעותיו, מסירותו ודבקותו, שירת כטבח ואופה והיה מוכן לעשות כל מלאכה, אחרי כמה שנים של כניסה לעומק התורה הנוצרית עלה לרגל לירושלים, ושם נגלתה לו שליחותו, להסתובב במנזרים הנוצריים וללמוד את התורה המיסטית – ההסיכאזם.

הוא עבר לכרתים שם מצא מורה ולאחר מכן ביקר בכל המנזרים בהר אתוס, כשלמד מספיק מצא תא שבו הוא יכול להתבודד ושם בילה כמה שנים בהתחברות לאור הרוחני, האור של הר תבור. גריגורי חידש את מסורת ההסיכאזם בהר אתוס, וכשהעותמאנים החלו פושטים על ההר הוא עבר להרי סטרנדגה בבולגריה והמשיך שם את בית הספר הרוחני שלו, תלמידיו הפיצו את התורה והתרגול של ההסיכאזם בכל העולם האורתודוקסי, יוון, בולגריה, סרביה ואפילו רומניה.

גריגורי עומד על התפקיד המרכזי של זיכרון האל, "וזכרת את יהוה אלוהיך" (דברים ח, יח). "וזכרת את יהוה אלוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה". זיכרון האל הופך אדם מודע כל העת לחסד של הטבילה, שנסתר בשל החטאים. זיכרון האל לא יכול להשתחרר בקהל, אלא בבדידות.

ל"תפילת ישוע" נלווית אקסטזה. הנזירים הקדושים הקרינו את אור החסד. כאשר נזיר מתבודד היה שקוע בתפילתו, תאו היה מוצף אור. הנזיר הבודד בתאו מסוגל להתחבר לאור הראשוני לפני הבריאה. כך מתאר התיאולוג שמעון מביזנטיון (בתחילת המאה ה־11) חוויות שעברו עליו: "הענקת לי, אלי, את האפשרות שמקדש פגיע זה, גופי האנושי, יתאחד עם בשרך הקדוש, שדמי יימס בדמך. מעתה ואילך אני אהיה האיבר השוקד והמאיר שלך."

יש קשר בין תפילה, אור מיסטי והאלהה. "מי שנוטל חלק באנרגיה האלוהית נעשה בעצמו, במידת מה, אור. הוא נעשה אחד עם האור ויחד עם האור הוא רואה בערות גמורה את כל מה שנסתר מעיני אלה אשר לא זכו לחסד זה."

מסורת ההסיכאזם דגלה בכך שחיי הנזירים הם על פי המלאכים, יש מאבק בין אנרגיות אור שמובלות על ידי מיכאל שר האור לבין אנרגיות חושך של העולם. יש שוויון בין האלהה לבין גאולה, הנובע מחידת ההתגשמות. האל ברא את האדם כשהוא מצויד באורח התרבות אלוהי ובלתי חומרי. המיניות והמוות נפלו עליו בשל החטא הקדמון. התגשמותו של הלוגוס (המילה האלוהית) אפשרה את התיאוזיס, אבל הדבר נעשה תמיד אך ורק בחסד אלוהים.

הנזירים טענו שהם יכולים לראות את האור הרוחני הנמצא בעולמות המקבילים לשלנו בתוך כל דבר וסביבו. כשישוע מופיע לפני תלמידיו בצורתו האמיתית, כישות אור רוחנית. ההשתנות לא הייתה בישוע, אלא בתלמידים, שזכו, הודות לחסד אלוהי, לראות את ישוע בצורתו האמיתית, בצורת האור שהיא המקור של כל הדברים, נפתחה אצלם הראייה הרוחנית. כל בני האדם ניחנו ביכולת זו, והיא תוחזר אליהם בזמן הגאולה.

מקורות ירושלים של הפילוקליה

הפילוקליה (Philokalia) היא אוסף של כתבים מיסטיים נוצריים שחוברו מהמאה ה-4 ועד המאה ה-15, ונאספו על ידי שני נזירים מהר אתוס, מקריוס וניקודימוס בסוף המאה ה-18. השם המלא של הספר הוא: "הפילוקליה של הקדושים הנֵפְטיים (Nepsis ביוונית פירושו ערנות) שנאספו מאבותינו הקדושים מלאי האל, שדרכה, באמצעות הפילוסופיה של התבוננות וסגפנות, האינטלקט מטוהר, מואר ונהיה שלם."

השם פילוקליה משמעו "אהבת היופי, הטוב והנאצל" והוא אומץ לראשונה על ידי גרגורי התיאולוג ובסיליוס הגדול, כשאספו בספר את כתביו של אוריגנס מהמאה ה-3. מאז היו פילוקליות רבות, אלא שזו האחרונה הפכה להיות הספר המשפיע ביותר והחשוב ביותר בנצרות האורתודוקסית של היום. ניתן לומר שהפילוקליה היא מעין פרשנות מיסטית של הספרים הקדושים, ספר הזוהר של הנזירים הנוצרים.

חלק מהכותבים בפילוקליה מתייחסים לאגרות של פאולוס, שבהן יש רמזים לתורה מיסטית עמוקה. תפישת האדם בנצרות האורתודוקסית היא חיובית; החטא הקדמון הוא חטא אבות, ולא משהו הטבוע בתוכנו. נהפוך הוא – בתוכנו יש דמות אלוהים ששום דבר לא יכול למחוק אותה. אלוהים נוכח בכל דבר נברא ואין בלתו. המוטיב העיקרי השזור בפילוקליה הוא התיאוזיס – אפשרות האדם להפוך לאלוהי. זאת המשמעות האמיתית של הגאולה. הנושאים הנוספים הם: חרטה, הלב, תפילה, תפילת ישוע, הירגעות–יציבות, ודבקות (Passion) בתוכנו יכולה להיוולד מודעות חדשה, לב חדש וטבע אלוהי שיהפוך אותנו ליותר ממה שאנחנו כעת.

באורתודוקסיה יש אחדות של גוף ונפש הקשורות זו בזו. בתוכנו יש נאוס ((Nous ביוונית המייצג את הנפש ודרכו אנו חווים את אלוהים וDianoia- הקשור להיגיון, ללוגיקה. ה"נאוס" הוא העין של הנפש, המראה שדרכה ניתן לראות את אלוהים, שהתכסתה בלכלוך ופיח עקב הנפילה מגן עדן, ושצריך למרק אותה באמצעות התבוננות, תפילה ותרגול רוחני.

השלב הראשון בדרך הרוחנית הוא החרטה, מבלעדיה אין דבר, וכך כותב הסגפן ניילוס (Neilos) שהיה תלמיד של ג'ון כריסוסטומוס (סוף המאה ה-4), ולאחר מכן ראש מנזר באנקרה. הוא הראשון שמזכיר את תפילת ישוע (התפילה החוזרת):
"בסיפור התנכ"י אלישע זורק את מקלו לנהר הירדן ומעלה משם את הגרזן שתלמידו איבד. המשמעות של זה היא שהוא מגלה את המחשבות החבויות של תלמידו שהחביא בתוך עצמו לנוכחים. הירדן במקרה זה מסמל חרטה, מפני שבירדן יוחנן המטביל גרם לאנשים לחזור בתשובה. כשאדם לא מדבר במדויק על חזרה בתשובה, וגורם למאזיניו לבוז בכך שהוא לא מגלה את כוחה הנסתר, הוא גורם לגרזן לשקוע במים, אלא שאז מקל, שמסמל את הצלב, מחזיר את הגרזן מהמעמקים לפני השטח. לפני הצלב המשמעות האמיתית של החזרה בתשובה הייתה נסתרת, וכל מי שניסה לדבר על זה היה אשם באי-דיוק וחיפזון. לאחר הצליבה המשמעות של החזרה בתשובה נגלתה לכל, באמצעות העץ של הצלב."

מוטיב נוסף שמשתמע משם הקובץ (הנזירים הנפטיים) הוא העמידה על המשמר – ערנות. ג'ון כריסוסטומוס עצמו מציין כי האדם הוא שדה קרב בין השטן ואלוהים, וצריך לעמוד תמיד על המשמר, וכך הוא כותב:
"יש בתוכנו, במישור של הנָאוּס Nous – באנגלית: שכל, תבונה, היגיון, מיינד, מלחמה שהיא קשה יותר מזו שברמה של החושים. העובד הרוחני צריך ללחוץ קדימה עם האינטלקט שלו לעבר המטרה, כדי לקדש באופן מושלם את הזיכרון של אלוהים בליבו כמו יהלום יקר או פנינה. הוא חייב לוותר על הכול, כולל הגוף, ולהימנע מהחיים הנוכחיים, אם הוא רוצה שאלוהים בלבד ישכון בליבו, מפני שהחזון הנָאוּתי (במישור הנָאוּס) של אלוהים, יכול בפני עצמו להרוס את רוחות הרוע."

האיבר הרוחני שאליו מתייחסים הנזירים הנפטיים הוא הלב. זהו לא הלב הפיזי, אלא מעין מראה רוחנית הנמצאת בתוכנו. כבר מהמאה השלישית מבחינים בשלושה שלבים בדרך אל אלוהים: טיהור, הארה ואיחוד. הלב הוא המקום שבו הם קורים, וכך כותב פטר מדמשק, הכותב העיקרי שמופיע בפילוקליה לאחר מקסימוס המוודה, שחי ופעל במאה ה-12, ויש אומרים בארץ ישראל (אולי במדבר יהודה):
"זה שעשה את ליבו טהור, לא רק שידע את המהויות הפנימיות של מה שנובע מאלוהים ותלוי בו, אלא לאחר שיעבור דרך כולם, הוא במידה מסוימת יראה את אלוהים עצמו, שזה החיבור הכללי של כל הברכות. כשאלוהים בא לשכון בלב כזה, הוא מכבד אותו על ידי חריטת אותיותיו שלו עליו, דרך רוח הקודש, כשם שעשה על לוחות הברית. הוא עושה זאת בהתאמה לדרגה שאותו לב פיתח, דרך התרגול של מעלות והתבוננות. לב טהור הוא זה שאין לו נטייה כלפי שום דבר בשום צורה, כשאותו לב בפשטות קיצונית נהיה כמו לוחות כתיבה חלקים וממורקים, אלוהים בא לשכון בהם ולכתוב בהם את חוקיו שלו. לב טהור הוא זה שמציע את המחשבה לאלוהים נקייה מכל צורה ודמות, ומוכנה להיות מוטבעת רק בארכיטיפים שלו, שדרכם אלוהים מתגשם."

הנזירים הנפטיים עסקו בתפילה של הלב, תפילה פנימית, תפילת ישוע שהיא התפילה הבלתי פוסקת. תאודורוס הסגפן הגדול הוא אחד הכותבים המאוחרים מהמאה ה-17. הוא החל את דרכו במנזר מר סבא במדבר יהודה, הפך להיות הבישוף של אדסה, וניצר את בן הסולטאן. הפך לפופולרי מאוד ברוסיה. לפי תפיסתו תפילה היא הדרך הטובה ביותר להתחבר אל האל, אלא שיש תפילה טקסית ויש תפילה אמיתית, וכך הוא כותב:
"במיוחד חשובה תפילה טהורה, תפילה שהיא מתמשכת ולא מופרעת. תפילה כזו היא מצודה בטוחה, נמל מוגן, מגן של מעלות, הרס של תשוקות. היא מביאה עוז לנפש, מטהרת את האינטלקט, מביאה מנוחה לאלו הסובלים, מנחמת את המתאבלים. תפילה היא שיחה עם אלוהים, הרהור בלא-נראה, דרך החיים המלאכית, גירוי כלפי האלוהי, הביטחון של דברים שהתגעגענו אליהם, הפיכת הדברים שקיווינו אליהם לאמיתיים. בתור סגפן אתה חייב לאמץ מלכה זו של מעלות בכל כוחך. התפלל יומם ולילה, התפלל בזמנים של דחייה ובזמנים של רוממות, התפלל עם פחד ורעד, עם עמידה על המשמר ומחשבה ערנית, כדי שהתפילה תתקבל אצל האלוהים, כפי שנאמר בתהילים: עיני האל על הצדיקים ואוזניו פתוחות לתפילותיהם".

"התפילה מודה על הברכות שהתקבלו ומבקשת סליחה על הכישלונות, כוח שיחזק אותנו בעתיד. מכיוון שבלי עזרת אלוהים הנפש לא יכולה לעשות הרבה. יחד עם זאת, לשכנע את הרצון שתהיה לו תשוקה עזה לאיחוד והנאה עם אלוהים שאליו הוא עורג, ולכוון אותו באופן טוטאלי אליו – זהו הגדול שבהישגים של מטרתנו."

האהבה היא העיקר שבנצרות, כפי שכותב פאולוס באיגרת הראשונה אל הקורינתיים: "אם בלשונות בני אדם ומלאכים אדבר ואין בי אהבה, הריני כנחושת הומה או מצלתיים רועשים". מקסימוס המוודה מרחיב בנושא זה ואומר:
"אהבה וחיבה אמיתית, כלומר אמונה ומצפון נקי, הם בבירור תוצאה של דחף חבוי בלב, מפני שהלב יכול לייצר בעצמו בלי צורך בגירוי חיצוני."

מקסימוס המוודה הוא האיש המצוטט ביותר בפילוקליה, אולי בגלל תמיכתו בתיאוזיס ובתפיסת הגאולה והחזרה של האנושות למצב אחדות עם האלוהים. הוא חי במאה ה-6 וה-7, נולד בישראל והיה המזכיר האישי של הקיסר הראקליוס. הוא היה הראשון שכתב ביוגרפיה מלאה של מרים. עבר לקרתגו ולמד כתבים ניאו-פלטוניים. הוא נקרא "המוודה" מכיוון שעונה קשות אך לא מת מות קדושים. כדי למנוע ממנו לדבר חתכו לו את הלשון, וכדי למנוע ממנו לכתוב חתכו לו את היד. הוא עבר לגאורגיה ושם נפטר. במילים אחרות, הדת הנוצרית ששמה לה את האהבה כאידיאל – לא תמיד נהגה לפי התכונה הזו.

אדם נוסף שפעל בירושלים ומופיע בפילוקליה הוא St. Hesychius of Jerusalem איש דת מירושלים במאה ה-5. מעבר לפרשנות המיסטית שלו לא ידוע לנו הרבה על חייו. כנראה שמנזר מר סבא במדבר יהודה היה מרכז של הסיכאזם, מיסטיקה נוצרית ופרשנות אזוטרית של הברית החדשה והישנה, כבר מהתקופה הביזנטית, ובמיוחד בימי הביניים ועד לעת החדשה.