מיפוי ראשון של ישראל

המיפוי הראשון של ארץ ישראל המערבית;

המפה הגדולה של ארץ ישראל; סקר ראשון של ארץ ישראל המערבית

כבר בתקופת השבתון הראשון שלי באנגליה, בשנת 1965, כאשר ישבתי במשרדי קרן החקר הבריטית, ה-P.E. F, התרשמתי ביותר מהחומר הרב שהיה שם. סיכמתי דברים על תולדותיה, כיצד ומתי נוסדה, האישים שהקימו אותה ופעילותם בה, התחומים שבהם פעלה, העושר הרב של ספרים ומקורות שנמצאים בה, במיוחד של ספרות הנוסעים המערביים, ונושאים נוספים. אך באותם ימים לא עסקתי עדיין בנושא החשוב של המיפוי הראשון של ארץ ישראל המערבית, 1871–1877, בידי אנשי הקרן. בהמשך אתמקד בנושא זה ואעמוד על חשיבותו הרבה. כל זאת לאחר שקודם לכן זכו אנשי הקרן הבריטית להצלחות בעבודותיהם בתחום חקר ירושלים וסיני ובעריכת סקרים נוספים בארץ.[1]

לאמיתו של דבר, ניתן לומר כי מפעל המיפוי של ארץ ישראל המערבית הפך להיות אז במידה רבה המשך ייעודה העיקרי של קרן החקר הבריטית, וצורך הגשמתו היווה גורם מרכזי לפעילותה הרבה. מפעל זה הופקד בידי חיל המהנדסים הבריטי, וכבר בשנת 1871 פנתה המשלחת הראשונה שלו לדרכה לארץ ישראל, כשאפוטרופוסיה הם חברת החקר הבריטית ומיניסטריון המלחמה הבריטי גם יחד. נקל להבין כי סיועה של הממשלה הבריטית במבצע זה תאם את האינטרסים האימפריאליים, שהרי למיפוי האזור, הקרוב לשטח החיוני של תעלת סואץ, נודעה חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה.[2] 

אנשי המשלחת הראשונים שהגיעו לארץ נחתו בנמל יפו כאשר בידיהם גיליונות שדה שהוכנו באנגליה, רשת קואורדינטות משורטטת וקווי חוף מותווים. במרוצת פעולתה ניהלו אותה כמה קציני צבא, שחלקם התחלפו במרוצת השנים. השניים הנודעים שבהם היו לוטננט קונדר, אז קצין צעיר כבן 24 מחיל המהנדסים הבריטי, וקצין בריטי צעיר נוסף, בן 25, מי שעתיד להתפרסם ברבות הימים כלורד "קיטשנר של חרטום", וכמיניסטר המלחמה הבריטית במלחמת העולם הראשונה. ביוני 1875, במרוצת עבודתה, הותקפה המשלחת באזור צפת בידי ערביי האזור. הם הביאו להפסקה זמנית של עבודתה, אך בהמשך היא התחדשה. בספטמבר 1877 נסתיים, למעשה, מפעל המיפוי הראשון של ארץ ישראל המערבית, אשר הקיף שטח בן 6,000 מייל מרובע, מקו צור-בניאס בצפון ועד עזה-באר שבע בדרום.[3]

עבודת המיפוי הראשונה של ארץ ישראל המערבית אינה פחותה בחשיבותה ממפעל הסקר עצמו שנעשה בהמשך. זו הייתה מלאכת מיפוי יסודית שיצרה את המפה המדויקת והמפורטת הראשונה של ארץ ישראל. בדרך כלל הגיעה המפה לרמת דיוק גבוהה, ולמעשה הביאה לגילויה הטופוגרפי של הארץ.[4]

כשנתיים לאחר סיום עבודת המיפוי הראשונה, בשנת 1880, ראתה אור המפה הגדולה של ארץ ישראל המערבית ב-26 גיליונות גדולים, אחידים מבחינת ההיקף ובקנה מידה של 1 מייל אנגלי = אינטש (1:63.360). שנתיים לאחר מכן הודפסה מפה בקנה מידה קטן יותר (1 מייל = 3/8 אינטש) שהקיפה את ארץ ישראל ב-6 גיליונות, וראתה אור בארבע צורות שונות: עם שמות ערביים בלבד; עם שמות מקומות מן המקרא; עם שמות מקומות מהברית החדשה; עם סימון אגני הניקוז של נחלי הארץ.[5] 

סיכום מפעל הסקר הכללי

במשך השנים 1881–1884 פרסמה החברה את אשר עשתה בשבעה כרכים עבי כרס, תחת השם "סקר ארץ ישראל המערבית". אלה כללו את הנושאים הללו: שלושת כרכי הלוואי למפות ובתוכם איורים, תוכניות, חתכים והערות שנרשמו בידי אנשי הסקר והושלמו בעקבות מידע שהועבר אליהם ממקורות מהימנים. הכרך הראשון נתפרסם ב-1881, השני ב-1882 והשלישי ב-1883. בשלושת הכרכים סודרו הפרקים בהתאם לגיליונות המפה, וכל פרק חולק לשלושה מדורים: 1) תיאור פיזי של האזור. 2) סקר ארכיאולוגי מפורט. 3) הערות על התושבים ותוספת מהפולקלור הערבי. ארבעת הכרכים הנוספים אינם קשורים ישירות למפות.[6]        

בספרי האחרון, "כיצד נוצרה ארץ ישראל בעת החדשה, 1799–1949", שראה אור בירושלים, תשע"ט (2018), הקדשתי את כל הפרק השלישי לשאלה "מהי ארץ ישראל של המאה התשע-עשרה? הריקה היא אם מלאה?". לסיכום בסוף קראתי: "'ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ' – נכון או לא נכון?". לא אבוא לחזור כאן על כל התשובות שנתתי שם, אך אציין כי הגעתי אליהן, במידה רבה, מהעבודות והחומרים שמצאתי בכתבים ובמקורות של קרן החקר הבריטית ולמדתי היטב. כמובן גם ממקורות נוספים של חוקרים ונוסעים מערביים אחרים, אשר הגיעו לארץ בתקופת המאה ה-19 ועוד.[7]

אספר בהקשר לכך על אירוע נוסף שממנו למדתי רבות. עוד בעת תקופת שהותי בשנת השבתון הראשונה שלי בלונדון (1965) התקשר אליי באחד הימים היסטוריון נודע מהאוניברסיטה העברית בארץ, חוקר התקופה העותמאנית, פרופ' אוריאל הד, שהכרתיו במקצת.[8] הוא סיפר לי כי הוא שוהה בשבתון באוקספורד, וכי שמע מידיד משותף שאני ומשפחתי שוהים בלונדון. הוא שאל אם נהיה מוכנים להחליף דירות בינינו לזמן קצר מסוים – אנחנו נעבור לדירתם באוקספורד והם יעברו לדירתנו בלונדון. הרעיון מצא חן בעינינו ויישמנו אותו. הסתובבנו הרבה באוקספורד ובהמשך גם יצאנו עם המכונית שהייתה לנו לאזורים נוספים בסביבה. עם סיום תקופת החלפת הדירות חזרנו ללונדון. שם פגשנו שנית במשפחת הד והחלפנו שוב את המפתחות. בהזדמנות זו, סביב שתייה קלה, התפתחה גם שיחה מעניינת ביני ובין פרופ' הד. פרשתי בפניו את התלבטויותיי בקשר לעבודה שאני עושה בלונדון. סיפרתי לו שמצאתי חומר חשוב ומעניין מאוד מבחינתי על ארץ ישראל במאה ה-19, בארכיון של קרן החקר הבריטית וכן גם במוסדות נוספים באנגליה. אמרתי לו שברצוני לסכם חומר זה ולפרסמו, אך אינני יודע טורקית וגם את הערבית המעטה שלמדתי כבר שכחתי. הבעתי בפניו את החשש שאקבל ביקורת על עבודה שכזו, בגלל אי שליטתי בשפות אלו. תשובתו הפתיעה אותי. הוא ענה לי שאם אדם לומד טורקית ומתמחה בה, הוא יעשה שגיאה, לדעתו, אם יתמקד בהמשך בעיקר בחקר ארץ ישראל, שכן חשיבות חלקה של ארץ ישראל בנושא הלימוד של האימפריה העות'מאנית, במאות השנים של קיומה, היא מצומצמת מאוד. לעומת זאת ללומד טורקית ומתמחה בה, החשיבות שיש בלימוד ובהכרה של האימפריה העות'מאנית כולה והמרכזים החשובים שלה, שבהם מצויים גם מקורות המחקר העיקריים ללימודה, היא גדולה הרבה יותר.[9]      

מעודד מדבריו של פרופ' הד החלטתי שבעתיד, אם יזדמן לי, אמשיך לעבוד בדרך המחקר שלי עד כה, כאשר אני מתבסס בעיקר על עבודות המיפוי והסקר הבריטי, שנעשו בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19, כדי ללמוד מהן כל אשר ניתן על ארץ ישראל של אותה תקופה. עתה, כאשר הגעתי לשבתון השני שלי בלונדון בסוף 1980 וחזרתי לעבוד במשרדי קרן החקר הבריטית, מצאתי שוב, כ-15 שנים לאחר השהות הקודמת שלי במקום, את אותם חומרים, נמצאים במקומם, כפי שהיו.    

שלושה דברים שהפתיעו אותי ביותר כבר בביקורי הקודם בקרן החקר הבריטית, בנושא מפעל המיפוי המפורט הראשון של ארץ ישראל המערבית, הפכו לנושאים שעסקתי בהם בשבתון השני שלי.

הראשון שבהם היה: מדוע בכלל החלה הקרן הבריטית, במועד כה מוקדם, ראשית שנות השבעים של המאה ה-19, לעסוק במפעל זה? נראה כי הרעיונות הראשוניים להקמת הקרן עצמה הונעו, כפי שציינתי כבר, מסיבות דתיות. אלו החלו כבר בראשית המאה ה-19 ונמשכו לאורכה, עד לכנס הרשמי המפואר להקמת הקרן ב-12 במאי 1865. בכנס עצמו כבר היה אפשר לראות שינוי חשוב בפעילות הקרן: תוכנית מפעל המיפוי החשוב הראשון של ארץ ישראל המערבית הופקדה בידי חיל המהנדסים הבריטי, תחת  ההדרכה וההנהלה של מינסטריון המלחמה הבריטי.

נראה כי אין למצוא הסבר אחר לכך מאשר השינויים המדיניים-פוליטיים שהחלו מתרחשים באירופה ובמזרח התיכון ואשר הביאו להתגברות החדירה הבריטית לאזורי מצרים ותעלת סואץ, לצד תוכניות לחדירה לשטח ארץ ישראל המערבית, כפי שנקראה לאחר מכן. הדבר התחזק במיוחד עם הקמת גרמניה המאוחדת, בידי הקנצלר הגרמני הנודע ביסמרק, ניצחון גרמניה על צרפת בשנת 1870 והרעיון לבסס עליונות צבאית גרמנית באיסטנבול. לעומת זאת, היחסים בין צרפת לבריטניה החלו אז משתפרים ביותר. על רקע כל אלה אפשר להבין גם את רכישת מניות תעלת סואץ בידי ממשלת דיזרעאלי הבריטית, בנובמבר 1875, וגם את החשיבות הרבה שהחלו לתת בבריטניה לאזור של ארץ ישראל המערבית, עוד קודם לכך, וכתוצאה מכך גם למפעל המיפוי של ארץ ישראל המערבית.[10]

השני שבהם, היה הביטוי התנ"כי "מדן ועד באר-שבע", שהחל להיקבע על ידי הבריטים באשר לשטח  הגבולות של ארץ ישראל המערבית, למעט הנגב, כבר בשנות השבעים של המאה ה-19, עם תחילת מפעל המיפוי החשוב שלהם, עוד לפני תחילת פעילות התנועה הציונית בעלייה הראשונה.[11] לעומת זאת את השיר הנודע, "מדן ועד באר-שבע", ביישוב היהודי, חיבר לראשונה כנראה רק זאב ז'בוטינסקי, וזאת כאשר היה במאסר בעכו, לאחר נפילת טרומפלדור בפרשת תל חי בגליל. השיר נודע אז גם כשיר "אסירי עכו". הוא נכתב ב-1.3.1920 והולחן ב-1921.

אצל הבריטים הביטוי התנ"כי "מדן ועד באר-שבע", שזכה לשימוש כבר בשנות השבעים, התחזק חיזוק רב נוסף לאחר פרסום ספריו החשובים והנודעים של ג'ורג' אדם סמית: הגיאוגרפיה ההיסטורית של הארץ הקדושה, שראה אור לראשונה ב-1894, והאטלס הגיאוגרפי-היסטורי של הארץ הקדושה, שראה אור בשנת 1915. שני הספרים הללו התפרסמו ונמכרו בהוצאות ובמהדורות רבות, בעשרות אלפי עותקים, והיו בעלי השפעה רבה ביותר ברחבי אנגליה. בזמן הצהרת בלפור ציין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, כי ספריו של ג'ורג' אדם סמית שימשו לו כמנחה במחשבותיו על ארץ ישראל וממנו למד להגדיר את גבולות ארץ ישראל "מדן ועד באר-שבע". גנרל אלנבי, בעת כיבושה של ארץ ישראל, נשא איתו, בתרמילו, שני ספרים בלבד: ספר התנ"ך וספרו של ג'ורג' אדם סמית.[12]

השלישי שבהם, אולי החשוב מכולם, הוא העובדה שאת גבולות מפת ארץ ישראל המערבית סימנו אנשי קרן החקר הבריטית, כבר בספטמבר 1877, בדיוק במעגל, סביב ארבעת הסנג'קים (מחוזות המשנה) הערביים: עכו, שכם, ירושלים ועזה.[13] לדעתם מעגל זה סימן את שטח ארץ ישראל המערבית.[14] במפה שלהם הם הכניסו גם 27 שמות של יישובים שנראו להם חשובים, אלא שאלה אינם משקפים את המספר הכללי, הגדול בהרבה, של יישובים שהיו בשטח זה. אלו מצויים במפה הגדולה והמפורטת של ארץ ישראל המערבית שהזכרתי לעיל, שראתה אור ב-26 גיליונות גדולים בשנת 1880, וכן גם בשלושת כרכי הלוואי של "סקר ארץ ישראל המערבית" שנזכר לעיל. 

מכיוון שידעתי שהמקורות האלה נמצאים גם בארץ, בבית הספרים הלאומי ובספריית המפות של המחלקה לגיאוגרפיה, ומאחר שהערכתי כי יידרשו שנים רבות לעבור על כל החומר הזה, על מנת למצות כל מה שניתן ללמוד ממנו, החלטתי להתמקד בתקופת השהות שלי בלונדון, בעיקר במפעל המיפוי הראשון של ארץ ישראל המערבית ולדחות את הטיפול בכל שאר הנושאים הקשורים בפעילות קרן החקר הבריטית לתקופה שלאחר חזרתי ארצה. 

גודל האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל ב-1880

עם חזרתי מאנגליה, בראשית שנת 1981, לאחר השבתון השני שלי בה, הבאתי עימי לארץ כבר את כל הידע והחומר שצברתי בקרן החקר הבריטית בלונדון. מטרתי אז הייתה לנסות לחשב, בעזרת החומר שמצאתי שם ושחלק ניכר ממנו אפשר היה למצוא גם בארץ, מה היה גודלה הכללי של האוכלוסייה בחלקה המערבי של ארץ ישראל בשנות השבעים של המאה ה-19, עוד לפני העלייה הציונית הראשונה ארצה. בעצם הייתה זו האוכלוסייה הערבית של הארץ, שכן האוכלוסייה היהודית בה התרכזה עד אז בארבע ערי  הקודש בלבד: צפת, ירושלים, טבריה וחברון. אולי כמה משפחות בודדות חדרו לכמה ערים נוספות, קטנות, לצורכי עבודה, אך לא יותר. בקשר לגודל האוכלוסיה הערבית בארץ לא היו אז עדיין נתונים מפורטים. החלטתי לנסות לבדוק זאת על ידי חלוקת הארץ לשלושה חלקים, תוך חישוב  גודל האוכלוסייה בארץ לפי חלקים אלו:

• העיר ירושלים
• 12 ערים גדולות נוספות שנמצאו בארץ, בארבעת הסנג'קים (מחוזות המשנה): בסנג'ק עכו – עכו, נצרת, צפת וטבריה; בסנג'ק שכם – שכם וג'נין; בסנג'ק ירושלים – בית לחם וחברון (מלבד ירושלים שהוזכרה קודם בנפרד); בסנג'ק עזה – עזה, יפו, רמלה ולוד.[15]
• היישובים הכפריים הערביים שהיו בארץ ישראל המערבית, בארבעת הסנג'קים שנזכרו לעיל.[16] 

העיר ירושלים וגודל האוכלוסיה בה בשמונים השנים הראשונות של המאה ה-19

על ירושלים כבר הרחבתי מאוד את הכתיבה בספריי,[17] אין טעם לבוא ולחזור על פרטים שנכתבו כבר שם.[18] בקשר לירושלים, הדבר החשוב ביותר שיש לשים לב אליו הוא השינויים המשמעותיים שעברה עיר זו החל מראשית המאה ה-19 עד לפני העלייה הציונית הראשונה (ב-1882). בראשית מאה זו היה הגודל הכללי של האוכלוסייה בירושלים, על פי אומדן, כ-9,000 נפש: 4,000 מוסלמים; 3,000 נוצרים; 2,000 יהודים. הקהילה היהודית הייתה מורכבת, רובה ככולה, מבני העדה הספרדית. בתחילת המאה ה-19 החל גידול ניכר באוכלוסיה היהודית בירושלים, כולל האשכנזית, וב-1840 היא הגיעה כבר לכ-5,000 נפש. בהמשך, עוד לפני תחילת ההתיישבות הציונית, בשנים 1840–1880, חל גידול מרשים נוסף במספר היהודים בעיר, מ- 5,000 בקירוב ב-1840, ל-17,000 נפש בקירוב ב-1880. לאחר תחילת ההתיישבות הציונית בעלייה הראשונה המשיך לגדול היישוב היהודי בירושלים, כך שעד לערב מלחמת העולם הראשונה, 1914, הוא הגיע כבר ל-45,000 מתוך כלל אוכלוסיית העיר, שמנתה כ-70,000 נפש.[19]

באשר לירושלים ברצוני להוסיף סיפור אישי שאירע לי בקיץ 1986 בכנס בין-לאומי שנערך באנגלית באוניברסיטת חיפה, בנושא: "האוכלוסייה וההגירה בפלשתינה בשנים: 1840–1948". אני הייתי אז באנגליה והוזמנתי לבוא להרצות בכנס. הנושא שבחרתי להרצות עליו היה "גודלה והרכבה של  האוכלוסייה בארץ ישראל – פלשתינה בשנת 1870". בין המשתתפים היו גם חוקרים ומרצים ערבים, כולל גם מחו"ל. אחד מהם בחר לתת הרצאה על ירושלים. כאשר פתח את הרצאתו אמר כי דבריו יבוססו על מקורות עות'מאניים שבהם הוא עוסק, וכי בירושלים הוא מתכוון להתייחס גם לכל הסנג'ק של מחוז זה, כולל כל הכפרים שהיו בו. בהמשך הגיע גם למסקנה שכמעט ולא היו יהודים בסנג'ק ירושלים בתקופה של שלהי השלטון העות'מאני, כיוון שצירף את אוכלוסיית כל היישובים הכפריים בסנג'ק לאוכלוסיית ירושלים, ולא כלל את הרוב הגדול של היהודים הרבים שהיו אז בירושלים, אשר העדיפו לא לקבל נתינות עות'מאנית אלא לשמור על נתינותם הקודמת ואף לקבל נתינות  זרה, כמו אמריקאית ואף אחרות.[20] כאשר הגיע תורי להרצות תקפתי קשות את הרצאתו והצבעתי על כך שאין להתעלם מההתפתחות המרשימה ביותר של העיר ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית, במאה ה-19, ועד למלחמת העולם הראשונה, וכי אין לקשור את כל היישובים הכפריים הערביים הרבים שנמצאו באזור של סנג'ק ירושלים, ושניתן למצוא אותם כבר במאות רבות קודמות, עם ההתפתחות  המרשימה של ירושלים, במיוחד החל מלאחר הכיבוש המצרי של מוחמד עלי, בשנות השלושים של מאה זו. אז החלה עלייה של אוכלוסייה יהודית דתית רבה ביותר לעיר, עד כדי שינוי משמעותי כללי בהרכב האוכלוסיה שלה, ויש תיעוד מפורט על כך. כמו כן החלה אז חדירה והשפעה רבה ביותר של מעצמות המערב לירושלים, כולל גם הסיוע שהחלו מגישות ליישוב היהודי בה. מרוב התרגשות אף סיימתי ואמרתי כי לא יעזור שום דבר, אפילו "עמידה עם הראש למטה והרגליים למעלה" לא תוכל לשנות את העובדה כי גידול היישוב היהודי הדתי-מסורתי בירושלים במאה ה-19 הביא ליצירת רוב ניכר של אוכלוסייה יהודית בעיר בזמן זה.[21]

שנים עשר היישובים הגדולים בארץ ישראל במאה ה-19 (מלבד ירושלים) עד ל-1880

הנושא השני שהחילותי חוקר אותו, באשר לארץ ישראל, היה שנים עשר היישובים הגדולים האחרים שנמצאו בה במאה ה-19 עד לשנת 1880: עכו, חיפה, יפו, רמלה, לוד, עזה, חברון, בית-לחם, שכם, נצרת, טבריה וצפת. כבר בשנת 1970, כאשר נתקיים בירושלים "סמינר בין-לאומי על ההיסטוריה של ארץ ישראל והיישוב היהודי בה בתקופה העות'מאנית", השתתפתי בו בהגשת מאמר באנגלית והרצאה על הנושא: "האוכלוסייה של הערים הגדולות בארץ ישראל בשמונים השנים הראשונות של המאה ה-19, לפי מקורות מערביים". את הכנס ארגן "המכון ללימודי אסיה ואפריקה של האוניברסיטה העברית ויד יצחק בן-צבי". לאחר הכנס, ב-1975, פורסם המאמר בצורה מלוטשת יותר, על ידי המוסדות שצוינו בתוספת הוצאת מגנס, כאשר הוא זהה מבחינה כללית למאמר הקודם, כולל טבלאות הסיכום שבהם. שניהם מבוססים ביסודם על נתונים שנלקחו מספרות "נוסעי ארץ ישראל" הענפה ביותר מהמאה ה-19, במיוחד של הכותבים הנאמנים בה, 155 במספר, עם ציון שמותיהם ופרטים עליהם. המאמרים מתייחסים גם לנתוני המפקד הסטטיסטי השלם הראשון של ארץ ישראל המערבית משנת 1922, המכיל בנפרד רשימה ופרטים של שנים עשר היישובים העירוניים (מלבד ירושלים) שעלו באוכלוסייתם על אלף נפש.[22] באפריל 1981 אף הופיע בכתב העת "קתדרה" מאמר נוסף שלי על אותו נושא הכולל בתוכו כבר גם מפות ותמונות וכן כמה תיקונים ותוספות לטקסט בהשוואה למאמרים משנות השבעים.[23]                                                           

היישובים הכפריים בארבעת הסנג'קים של ארץ ישראל המערבית

הדבר המפתיע ביותר באשר לידע על היישובים הכפריים הערביים בארץ הוא שכבר בשנות השבעים של המאה ה-19 הצליחה המשלחת של קרן החקר הבריטית, שמאחוריה עמד מינסטריון המלחמה הבריטי, למפות גם את כל היישובים הכפריים שהיו אז בארץ, אשר נמצאו במסגרת ארבעת הסנג'קים של ארץ ישראל המערבית. בספרי האחרון "כיצד נוצרה ארץ ישראל בעת החדשה" הקדשתי את כל הפרק השלישי לנושא "מהי ארץ ישראל של המאה התשע-עשרה? הריקה היא אם מלאה". בחלק מפרק זה[24] אני עוסק באוכלוסייה הכפרית בארבעת הסנג'קים, ושם[25] אני מציג גם מפות מפורטות של היישובים הכפריים בשניים מהסנג'קים שם, אלו של ירושלים ועזה. כדאי מאוד לראות אותן.[26]     

לא אחזור כאן על כל הדברים שכתובים שם, כולל המקורות והפרטים הרבים שהבאתי בקשר לכל סנג'ק וסנג'ק. ניתן גם להרחיב רבות על הפעילות של קרן החקר הבריטית בארץ ישראל החל מראשית שנות השבעים של המאה ה-19, עוד לפני ראשיתה של העלייה הציונית ארצה בשנת 1882, אבל אנסה לסכם דברים רק בשני נושאים מרכזיים הקשורים אליה, הנראים לי כחשובים ביותר.

א) כבר בראשית שנות השבעים של המאה ה-19, עוד לפני התנועה הציונית, הבריטים היו הראשונים לקבוע כי יש ייחוד לאזור של ארץ ישראל המערבית, "מדן ועד באר-שבע", וקבעו את גבולותיו לפי  ארבעת הסנג'קים העות'מאנים שהיו אז באזור: סנג'ק עכו, סנג'ק שכם, סנג'ק ירושלים, סנג'ק עזה. הדבר היה קשור בתוכניות המדיניות שלהם להשתלטות על תעלת סואץ, שהחלה מהווה את הדרך הראשית למזרח ולהודו, פנינת האימפריה שלהם.[27] התוכנית בארץ, מבחינת הגבול המזרחי, התאימה להם, שכן הוא נמשך לאורך קו הירדן מצפונו ועד לדרום ים המלח. למרות שמבחינת הסנג'קים, כאלו התקיימו גם ממזרח לירדן וגם מצפון לקו הצפוני שהם קבעו ליחידת ארץ ישראל המערבית שלהם. בתקופות קודמות, היו אף זמנים, שהסנג'קים הדרומיים של ארץ ישראל המערבית היו קשורים דווקא לצד של דמשק והצפוניים לצד של בירות או ערים אחרות בדרום לבנון.[28]  

נראה גם שלא היה כל קשר בין היהודים, כולל התנועה הציונית לאחר שקמה, לפעילות הבריטית שהחלה חודרת לארץ ישראל המערבית. זו הייתה קשורה, כמצוין, לתעלת סואץ וכל שנקשר אליה. הקשר היהודי-בריטי שהביא להצהרת בלפור נוצר רק בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

ב) לעומת זאת, התנועה הציונית לא הגבילה עצמה בראשיתה לצידה המערבי של ארץ ישראל. כאשר החלה לפעול התנועה הציונית והועלה הרעיון להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל הייתה הכוונה גם לצידה המזרחי. כך היה המצב עד לתקופת הנציב הרברט סמואל, אשר הוא שקרע את ארץ ישראל המזרחית מזו המערבית בעת ראשית כהונתו. אולי גם הוא הושפע, במידת מה, בתוכניתו לניתוק בין שני חלקי ארץ ישראל, המערבית והמזרחית, מהידיעה על הרעיון הבריטי הקודם, משנות השבעים של המאה ה-19. אם כי ברור כי הסיבה העיקרית להחלטתו על הניתוק הייתה הרצון להשגת פשרה בין היהודים לשבטים הרבים של הבדואים הערבים שהתקבצו בעבר הירדן המזרחי.[29]

הערות

[1]  ראו לעיל גם  בהערות המפורטות, וכן בספרי, גילויה מחדש, עמ' 177–189. שם על קרן החקר הבריטית, מבצעים ראשונים, על "ירושלים שמתחת לקרקע" ועל סיני שבגבול ישראל.  

[2]  ראו ספרי, גילויה מחדש, המיפוי והסקר, ראשי המפעל ומבצעיו, עמ' 190. וראו במפורט גם בספר שהתפרסם בעקבות עבודת ד"ר:J.J. Moscrop, Measuaring Jerusalem: the Palestine Exploration Fund and British Interests in the Holy Land , 2000.

[3]  פירוט בעניין ראו בספרי, גילויה מחדש, עמ' 190–191. שם גם על ההוצאות הכספיות הרבות שבהן היה כרוך מפעל המיפוי של הארץ. על קונדר וקיטשנר ראו שם, גם בהמשך, עמ' 198–200.

[4]  ראו שם בספרי, עמ' 198, וכן ההפניה שם לספרו של פרופ' י' שטנר, "מפת א"י ותולדותיה".

[5]  ראו שם בספרי, עמ' 197, בהערה המפורטת בעמוד זה.

[6]  ראו שם בספרי, עמ' 196, השורות הראשונות בשולי ההערה המפורטת בעמ' זה. שם עוד ארבע הערות נוספות המפרטות את ארבעת הכרכים הנוספים של מפעל הסקר: 1) כרך מיוחד עם 1000 שמות שלוקטו בסקר. 2) כרך מאמרים שלוקטו ונערכו מחדש לאחר שהופיעו קודם בביטאון החברה. 3) כרך על ירושלים עם החפירות הרבות שנערכו בה. 4) כרך מסכם על אודות הפלורה והפאונה של ארץ ישראל אשר נכתב ונערך בידי חוקר הטבע הנודע הנרי בייקר טריסטראם.

[7]  ראו בעניין זה לאורך כל ספרי שנזכר לעיל וגם בספרים ובמאמרים נוספים שלי על המאה ה-19, וגם בהמשך בעמודים הבאים.

[8]  את פרופ' אוריאל הד הכרתי במקצת משניים מפרסומיו. מאמרו על "דאהר אלעמר שליט הגליל במאה הי"ח, ירושלים תש"ב 1941/2" והמאמר על "המשבר של מפרץ אילת בשנת 1906" ראו אור בתוך ספר אילת, של החברה לחקירת ארץ- ישראל ועתיקותיה.

[9]  אוריאל הד (26 ביולי 1913 – 13 במאי 1968) נפטר באופן פתאומי בגיל 55. השיחה הייתה כשלוש שנים בלבד לפני כן (1965). סיימתי את אותה שיחה בבקשה שאוכל להמשיך להתייעץ איתו בנושא, והוא הביע את הסכמתו.

[10]  סיכומי דברים בנושאי המעורבות של מעצמות המערב באזור המזרח התיכון, גם בקרבה לארץ ישראל, ראו גם בספרי, כיצד נוצרה א"י, עמ' 147–154 ובמקורות המצוינים שם.

[11]  על חשיבות המיפוי והסקר של ארץ ישראל ע"י קרן החקר הבריטית ראו גם בספרי, כיצד נוצרה א"י, עמ' 79–80 ובמקורות המצוינים שם.

[12] ראו פרטים נוספים בספרי, כיצד נוצרה א"י, עמ' 91 בהערות, ובנושא הארץ הקדושה גם הפרק הקודם שם. גם במאמרי "לאופייה של הספרות הגיאוגרפית-היסטורית" בקובץ השני של מחקרים בגיאוגרפיה היסטורית, עמ' 13–27.

[13]  בספרי, כיצד נוצרה א"י, נתתי משקל רב למפת א"י המערבית. היא שולבה בספר פעמיים – פעם אחת במבוא, מיד לאחר הצהרת בלפור, ופעם נוספת בעמ' 127, בפרק השלישי, שבו עסקתי במפורט בגודל האוכלוסייה הערבית שהייתה אז בארץ.

[14]  על העובדה שיש הקבלה בין גבולות א"י המערבית מתקופת המנדט, ללא הנגב (שהיה אזור נדידה של בדואים), לגבולות של ארבעת הסנג'קים, כפי שהיו כבר במאה התשע עשרה, עמד כבר דוד ויטל בספרו המהפכה הציונית, ג, עמ' 16. שם הוא מציין גם כי הנוצרים האירופים ראו את ארץ אבותיהם כזהה לגמרי לפלשתינה הגיאוגרפית-היסטורית, שכללה את ארבעת הסנג'קים שציינתי. וראו הציטוט בנידון בספרי, כיצד נוצרה, עמ' 100, הערה 3.  

[15]  בכמה מאמרים ראשונים שלי איחדתי את הערים רמלה ולוד יחד, ואז צוינו רק 11 ערים.

[16]  בספרי החדש "כיצד נוצרה ארץ ישראל בעת החדשה" הקדשתי פרק שלם (פרק שלישי) לנושא: מהי ארץ ישראל של המאה התשע עשרה? הריקה היא אם מלאה? ראו שם, עמ' 97–156. 

[17] גילויה מחדש ועיר בראי תקופה.

[18]  בשנת 1976 נסעתי לקונגרס גיאוגרפי בין-לאומי בברית המועצות, ולקראתו הכנתי חוברת באנגלית:  Legislative and Cultural Factors in the Development of Jerusalem 1800–1914 , שבה הערות רבות חשובות. בעמ' 61 טבלת האוכלוסיה בירושלים 1800–1968. חוברת זו מסרתי לספריית יד בן-צבי.

[19]  באשר לנושאי גידול האוכלוסייה היהודית בירושלים במאה ה-19 וגם באשר לגידול האוכלוסייה הערבית והאירופית בה בכל התקופה הזאת הרחבתי מאוד את הכתיבה בספרי, כיצד נוצרה, במיוחד בפרק השלישי: מהי ארץ ישראל של המאה התשע-עשרה, הריקה היא אם מלאה? עמ' 97–154, ובפרק הרביעי: ירושלים – עיר הקודש, עמ' 157–204.

[20]  על ההיקף העצום של השטח הכללי של סנג'ק ירושלים לעומת השטח המצוצמם ביותר של העיר ירושלים בתוכו ראו בספרי, כיצד נוצרה, המפה בעמ' 131. באשר ליהודים בירושלים, הוא התייחס רק לאלו שהיו נתינים עות'מאנים. על שם הכנס והרצאתי שם ראו גם בספר לעיל, עמ' 148 הערה 74.

[21] דבריי החריפים הביאו לרעש בקהל. לאחר מכן ננזפתי בידי חברים שטענו שלא הייתי צריך להיות בוטה כל כך כלפי אורח שבא מחו"ל, אך לאחר זמן אמר לי אחד מידידיי שגם הוא חשב כך בתחילה ושאכן הוא מבין את עמדתי. פרטים  על כל נושא היישוב היהודי בירושלים במאה ה-19 ראו בספרי כיצד נוצרה, פרק רביעי, ירושלים עיר הקודש, עמ' 157–203.

[22]   מארגן הכנס היה פרופ' משה מעוז מהאוניברסיטה העברית. יש לשים לב שהמאמר פורסם מוקדם מאוד, הנוסח לקראת ההרצאה הוא מ-1970 והנוסח הסופי לאחר ההרצאה מ-1975.

[23] פרטים בעניין זה ראו במאמרי "שנים-עשר היישובים הגדולים בארץ ישראל במאה התשע עשרה", קתדרה 19, 1981, עמ' 144–83. וראו בחוברת קתדרה זו גם מאמרו של ש. ספיר על חברות המיסיון האנגליקנית, שפעלו בארץ ישראל, עמ' 155–170.

[24]  עמ' 128–147.

[25] עמ' 131–147.

[26]  בתוכן העניינים של הפרק המצוין, בעמ' 98, יש פרטים על כולו, תוך הכוונה בעמ' 128 לאוכלוסייה הכפרית של ארבעת הסנג'קים ולמקורות שניתן למצוא בקשר אליהם. ראו גם בעמודי הפתיחה של פרק זה, עמ' 99–100. 

[27]  ראו במפורט בספרי "כיצד נוצרה ארץ ישראל בעת החדשה" עמ' 127–148.

[28]  ראו למשל בספרי, עיר בראי תקופה א', עמ' 126 וכל תת-הפרק שם על השלטון העות'מאני. 

[29]  בנושא זה ראו גם בספרי, כיצד נוצרה, עמ' 345–391.