הורדוס רוצה לבנות רחבה מקודשת ענקית שעליה יתנשאו הבניינים והמקדש המופלאים שהעולם לא ראה כמוהם. הוא רוצה להעתיק רחבות דומות שנמצאות במקומות אחרים בעולם (כגון קיריני בצפון אפריקה), כחלק מהנטייה שלו להעתיק את פלאי העולם העתיק ולהוסיף עליהם (נמל קיסריה הוא העתק של נמל פיראוס ביוון, הרודיון העתק של קבר אוגוסטוס ברומא). אלא שהטופוגרפיה של ירושלים הררית והמקדש נמצא בראש גבעה, אך לא איש כהורדוס יירתע מכך. בעיני רוחו (חזונו) הוא רואה את האפשרות ליצור רחבה שטוחה במקום שלכאורה הוא בלתי אפשרי, להמשיך את הרחבה הקיימת שהקימו החשמונאים לכיוון צפון ודרום, כך שהיא תתנשא לגובה 50 מטר מעל סביבותיה. בדרך זו הוא הופך את ההר למישור, ויוצר מתחם מקודש שמפליא את כל רואיו. "החומה עצמה הייתה המפעל הגדול ביותר ששמעו עליו בני אדם (מעולם)". (קדמ' טו, 396).
אורך קירות התמך של הר הבית הוא מעל 1500 מטר, רוחבם הוא 4.5 מטר, ובמקום הגבוה ביותר (פינה דרום מזרחית) האבנים אכן מתנשאות לגובה 50 מטר (ומעליהם היו מבנים נוספים שהתנשאו לגובה עשרות מטרים נוספים). בסך הכל קיר התמך יוצר רחבה ענקית בגודל 140 דונם המאפשרת ליותר מ100.000 איש להיות בנוחות על ההר, ומעל 200.000 בצפיפות (כפי שקורה עד היום בזמן תפילות לילת אל קאדר המוסלמיות).
הבנייה של הורדוס השתמשה בעקרונות אדריכלות המקדשים היוונית-רומית הקלאסית. בתוך מבני הר הבית בכלל ובית המקדש בפרט היו פרופורציות, הרמוניות וסימטריות שהדגישו את יופיו של המקום, החל מריבוע החזית המושלם, וכלה ביחס בינו לבין שאר הבניין. אף על פי שבית המקדש של הורדוס לא היה בנוי לפי הסדרים היווניים הקלאסיים הוא עורר מחשבה ארכיטיפית, ולפי חז"ל נראה כמו אריה שואג. האידיאה של יפי מקדשו של הורדוס חוזקה על ידי הקומפוזיציה שלו בתוך רחבת הר הבית, מיקומו ביחס למבנים האחרים שבה ובראשם הבזיליקה ומצודת האנטוניה, הפרופורציות וההרמוניות שלו ביחס לעצמו ואליהם, הקשר לסטווים ולעמודים, הלשכות והסורג, החצרות והשערים.
בדומה למקדשי העולם הרומי האחרים, נמצא במקדש הורדוס שימוש באבנים מפוארות, מדרגות כניסה ושערים, חצרות, הוספת מרכיבים עיטוריים בשטח החיצוני של המבנה, כגון המנורה של הלנה בכניסה או חודים של זהב על גגו, כביכול נגד העורבים, אבל בנוסף לכך גם כסמל לאור הרוחני הקורן ממנו באופן שהופך את בית המקדש לדמות שמש, ועוד. תרומה חשובה הייתה היחס של בית המקדש לזריחת השמש במזרח מעל הר הזיתים וההתייחסות להרים שבסביבה (ראו פרק גיאוגרפיה מקודשת של ירושלים) והעיר שסביבו.
במילים אחרות, בית המקדש הפך לאחר מכפי שהיה קודם לכן. לא רק מקום פולחן אלא גם ביטוי אדריכלי של אידיאלי היופי והשלמות, המובילים לחוויה אסתטית וקדושה, הבנייה החדשה של בית המקדש השתקפה בבנייה החדשה של ירושלים, ובכלל זה הארמון של הורדוס והמצודות שלו (האנטוניה מצפון להר הבית ומצודת פצאל, היכן שהיום מגדל דוד). אלו היו אותן אבנים ואותם מודולים (Module) אדריכליים במקומות השלטון החילוני והדתי, ועל ידי כך נוצר קשר בין המלוכה לבין המקדש ונקבע מעמדו של בית המקדש כמרכז פוליטי של העם היהודי בארץ ובתפוצות.
ראו הרצאה על מקדש הורדוס – היבטים ניהולים ואדריכליים
הורדוס רוצה לבנות בירושלים מקדש שיפליא את כל רואיו. פלא עולמי שיעמוד בשורה אחת עם שאר פלאי העולם העתיק. מקדש שיהיה מקור לגאווה ומושא להזדהות עבור יהודים בכל רחבי העולם. בניין שיסמל את גדולתו וחשיבותו של העם היהודי, ויהווה אבן דרך בהשתלבותו בסדר העולמי רומאי החדש. הוא רוצה לבנות מבנה בהיקף וממדים שלא נראו כמותם בישראל מעולם, תוך כדי שימוש בחידושי האדריכלות והבנייה הרומאים.
לצורך כך הוא מכשיר אלף כוהנים כדי שיבנו את המבנה המקודש עצמו ונותן להם עצמאות בחלק הזה של הפרויקט, כמו בא אליהם ואומר: "תראו אני יודע מה אתם חושבים עלי, אבל זה לא יעזור לכם, אני כאן בכדי להישאר, במקום שנשקיע את זמננו בריבים, בואו נרתום את כוחותינו המשותפים למען רימום מעמדו של העם היהודי והאל היהודי בעולם על ידי בנייה מחדש של בית המקדש". הוא כנראה שגם מציע להם לתרום מכספו לפרויקט (היה האיש העשיר בארץ), וכמו אומר: "על כל שקל שאתם תשימו אני אשים שניים". ובנוסף על כך רומז שאם הם לא יוציאו את האוצרות שהצטברו בקופת המקדש יש סכנה שבעתיד יגיע קראסוס שני וישדוד אותם. בקיצור, הכוהנים משתכנעים, במיוחד שהכוהן הגדול הוא מינוי של הורדוס.
מידותיו של מקדש שלמה היו כנראה גדולות, ככתוב בספר מלכים, ולעומת זאת מקדש עולי בבל והחשמונאים היה קטן יחסית. הורדוס חזר לגודל המקורי ועשה זאת על ידי "עטיפת" המבנה הקיים בבניין חדש, שהגדיל את נפחו כמה מונים. באופן זה הפולחן לא הופרע ולא היה צריך להרוס את מה שכבר היה קיים. חשוב לזכור שהמידות הפנימיות של בית המקדש היו מקודשות וקבועות, אבל הורדוס רצה ליצור מראה מקדש גדול ומרשים יותר, ולכן במסגרת ה"מעטפת" של בית המקדש העתיק הוא בנה חזית ענקית ובולטת בגובה, רוחב ואורך של X50X5050 מטר, ריבוע מושלם מאבן לבנה שנצנצה עם זריחת השמש, ובמרכזו פתח גדול ועליו תלויה מנורה מוזהבת שמהווה מוקד של קרני האור. מסביב לבניין נבנו לשכות, שהגביהו את המבנה כולו לגובה החזית – 50 מטר.
בחלק הדרומי של רחבת הר הבית בנה הורדוס בזיליקה ענקית, שהייתה המבנה הפתוח בעל החלל הגדול והארוך ביותר בעולם! היא נשענה על 700 עמודי ענק והגיעה לאורך 190 מטר! לבזיליקה יכלו להיכנס גם גויים ובה, כנראה, התנהלה הפעילות הציבורית והמסחרית של בית המקדש. מצפון למתחם הר הבית נבנתה מצודה אדירה. יש הטוענים שחלק מהבנייה הקדים את הפרויקט כולו, ויש הטוענים שהיא נבנתה בסופו. במבצר יכלו לשהות עד 2,000 איש והוא היה מחובר במנהרה למצודת העיר וארמון המלך באזור מגדל דוד. בנוסף למצודה נבנו בניינים נוספים על הר הבית: לשכות לסנהדרין, עזרות לכוהנים, וכן סטוים להגנה מגשם.
הורדוס רוצה לבנות רחבה מקודשת ענקית שעליה יתנשאו הבניינים והמקדש המופלאים שהעולם לא ראה כמוהם. הוא רוצה להעתיק רחבות דומות שנמצאות במקומות אחרים בעולם (כגון קיריני בצפון אפריקה), כחלק מהנטייה שלו להעתיק את פלאי העולם העתיק ולהוסיף עליהם (נמל קיסריה הוא העתק של נמל פיראוס ביוון, הרודיון העתק של קבר אוגוסטוס ברומא). אלא שהטופוגרפיה של ירושלים הררית והמקדש נמצא בראש גבעה, אך לא איש כהורדוס יירתע מכך. בעיני רוחו (חזונו) הוא רואה את האפשרות ליצור רחבה שטוחה במקום שלכאורה הוא בלתי אפשרי, להמשיך את הרחבה הקיימת שהקימו החשמונאים לכיוון צפון ודרום, כך שהיא תתנשא לגובה 50 מטר מעל סביבותיה. בדרך זו הוא הופך את ההר למישור, ויוצר מתחם מקודש שמפליא את כל רואיו. "החומה עצמה הייתה המפעל הגדול ביותר ששמעו עליו בני אדם (מעולם)". (קדמ' טו, 396).
אורך קירות התמך של הר הבית הוא מעל 1500 מטר, רוחבם הוא 4.5 מטר, ובמקום הגבוה ביותר (פינה דרום מזרחית) האבנים אכן מתנשאות לגובה 50 מטר (ומעליהם היו מבנים נוספים שהתנשאו לגובה עשרות מטרים נוספים). בסך הכל קיר התמך יוצר רחבה ענקית בגודל 140 דונם המאפשרת ליותר מ100.000 איש להיות בנוחות על ההר, ומעל 200.000 בצפיפות (כפי שקורה עד היום בזמן תפילות לילת אל קאדר המוסלמיות)[1].
הבנייה של הורדוס השתמשה בעקרונות אדריכלות המקדשים היוונית-רומית הקלאסית. בתוך מבני הר הבית בכלל ובית המקדש בפרט היו פרופורציות, הרמוניות וסימטריות שהדגישו את יופיו של המקום, החל מריבוע החזית המושלם, וכלה ביחס בינו לבין שאר הבניין. אף על פי שבית המקדש של הורדוס לא היה בנוי לפי הסדרים היווניים הקלאסיים הוא עורר מחשבה ארכיטיפית, ולפי חז"ל נראה כמו אריה שואג. האידיאה של יפי מקדשו של הורדוס חוזקה על ידי הקומפוזיציה שלו בתוך רחבת הר הבית, מיקומו ביחס למבנים האחרים שבה ובראשם הבזיליקה ומצודת האנטוניה, הפרופורציות וההרמוניות שלו ביחס לעצמו ואליהם, הקשר לסטווים ולעמודים, הלשכות והסורג, החצרות והשערים.
בדומה למקדשי העולם הרומי האחרים, נמצא במקדש הורדוס שימוש באבנים מפוארות, מדרגות כניסה ושערים, חצרות, הוספת מרכיבים עיטוריים בשטח החיצוני של המבנה, כגון המנורה של הלנה בכניסה או חודים של זהב על גגו, כביכול נגד העורבים, אבל בנוסף לכך גם כסמל לאור הרוחני הקורן ממנו באופן שהופך את בית המקדש לדמות שמש, ועוד. תרומה חשובה הייתה היחס של בית המקדש לזריחת השמש במזרח מעל הר הזיתים וההתייחסות להרים שבסביבה (ראו פרק גיאוגרפיה מקודשת של ירושלים) והעיר שסביבו.
במילים אחרות, בית המקדש הפך לאחר מכפי שהיה קודם לכן. לא רק מקום פולחן אלא גם ביטוי אדריכלי של אידיאלי היופי והשלמות, המובילים לחוויה אסתטית וקדושה, הבנייה החדשה של בית המקדש השתקפה בבנייה החדשה של ירושלים, ובכלל זה הארמון של הורדוס והמצודות שלו (האנטוניה מצפון להר הבית ומצודת פצאל, היכן שהיום מגדל דוד). אלו היו אותן אבנים ואותם מודולים (Module) אדריכליים במקומות השלטון החילוני והדתי, ועל ידי כך נוצר קשר בין המלוכה לבין המקדש ונקבע מעמדו של בית המקדש כמרכז פוליטי של העם היהודי בארץ ובתפוצות.
אדריכלות מקודשת
הבנייה העיקרית בימי קדם הייתה של מקדשים וארמונות, שלעתים היו קשורים זה בזה. כך, בתרבויות כמו מצרים או פרס שהאמינו במאגיה, ואף בתרבות הקלאסית של יוון ורומא אבל הם הקשרים והסברים אחרים. אדריכלות מקדשים ביטאה את מבנה הגוף האנושי הרוחני והעולמות הלא נראים, ובמסגרת זו הייתה משמעות לבחירת חומרים, צבעים, כיוונים, פרופורציות, עיטורים ומערך המקדש. במילים אחרות, היה מעין פנג שוואי קדום של התרבויות העתיקות במצרים ומסופוטמיה, במסגרתו מקדשים נבנו בכדי לזמן אנרגיה, ליצור אטמוספירה, שתפעל באופן מאגי בעולם. וכך, אם שליט רצה יותר שפע או שלום בארץ, הוא היה בונה מקדש בכדי לזמן את האנרגיה הזו.
עם התפתחות הפילוסופיה היוונית והשתלטות העולם ההלני על המזרח הפכה האדריכלות המקודשת כלי ראשי לביטוי סדר היקום אותו גילו הפילוסופים והחכמים, זה היה סדר אלוהי אבל הוא היה קשור לאדם. האדריכלות המקודשת מתכנסת לתוך משפחות וחבורות של יודעי סוד. היא לא התייחסה רק לבניין עצמו, אלא ליחסים והקשר שלו עם הסביבה, השפעתו על המבקרים, ומיקומו במסגרת הגיאוגרפיה המקודשת המקומית והארצית.
עם עלייתה של האימפריה הרומאית, הפכה האדריכלות למלכת האומנויות, בכדי ליצור סטנדרט אחיד ובעל רמה בכל רחבי האימפריה, הוקמו בתי ספר לאדריכלות מקודשת ונכתבו תקנים של בנייה. האדריכלים המפקחים על מפעלי הבנייה הקיסריים היו כפופים לקיסר ישירות, ולא נתונים למרותם של השליטים המקומיים. חלק מתוכנית הלימודים של אדריכלי המקדשים הייתה פילוסופיה ותיאולוגיה, וזאת מפני התפישׂה שהאדריכלות, במיוחד של מקדשים ומבני ציבור, צריכה לבטא ביצירה שלה את סדר היקום, המתבטא במבנה היקום, ובמיוחד מבנה גוף האדם, ולבוא ממקום מוסרי
וכך כותב ויטרוביוס, אדריכלו של אוגוסטוס בספר על האדריכלות פרק שלישי על הקשר בין גוף האדם וסימטריית מקדשים[2]: "לגוף האדם נתן הטבע צורה שבה הפנים, מן הסנטר עד לקצה המצח ושורשי השיער, שווים לעשירית מגובהו. כך גם כף היד, מן המפרק ועד לקצה האצבע האמצעית. הראש מן הסנטר ועד שיא הקדקוד שווה לשמינית, ויחד עם הצוואר והכתף, מראש החזה ועד לשורשי השיער – שישית, ממרכז החזה ועד לשיא הקדקוד – רבע. באשר לגובה הפנים, מתחתית הסנטר עד לתחתית הנחיריים הם שווים לשליש גובה הפנים, וכך גם האף, מתחתית הנחיריים ועד לקו שבין הגבות. המצח, כלומר מאותו קו ועד שורשי השיער, שווה גם כן לשליש. אורך כף הרגל שווה לשישית גובה הגוף. האמה – רבע, רוחב החזה גם כן רבע. ליתר האיברים יש מידות פרופורציוניות דומות, והשימוש שנעשה בהן בידי הציירים והפסלים המפורסמים של ימים עברו הביאם לידי הצטיינות רבה ומופלגת."
הפרופורציות המופיעות בגוף האדם מביאות לקידוש שתי מערכות מספרים, האחת היא המערכת העשרונית המשמשת למדידת מרחקים, והשנייה היא המערכת של שש ושנים עשר, המשמשת למדידת זמן, וכך כותב ויטרוביוס: "כמספר מושלם קבעו הקדמונים את המספר עשר", ובהמשך הוא מוסיף: המתימטיקנים החזיקו בדעה שונה ואמרו כי שש הוא המספר המושלם מפני שמספר זה מורכב מיחידות המתאימות יותר מבחינה מספרית לדרכי חישוביהם".
פרופורציות כמו שני שליש ושליש, או יחס הזהב מבטאות אמיתות יקומיות והן נוכחות בבית המקדש שני שליש ושליש זה היחס בין האורך והרוחב של האולם, ויחס הזהב נמצא במידות ארון הברית. לפי פיתגורס העולם הוא אחדותי כי הוא מספרי, המספר יוצר את ההרמוניה בין הניגודים, אלו פשוט מספרים (מרווחים) שונים. המספרים נמצאים בתוך הדברים כפי שהאל נמצא בתוך הכוהן. האחדות היא החוק של האל, האבולוציה היא החוק של החיים והמספר הוא החוק של היקום. אחד הביטויים החשובים ביותר של מספרים הוא באדריכלות המקודשת של בניינים ומקדשים. המספר מופיע לא רק בפרופורציות, אלא גם בחזרה על פריטים אדריכליים מסוימים, וגם בחלוקה לסוגים המבטאת סדר קוסמי. וכך יש לנו את המספרים שלוש שבע ושנים עשר המופיעים בבית המקדש באולם במספר החפצים שבו, מספר הקנים במנורה, ומספר ככרות הלחם, יש לנו את המספר עשר המופיע במידות הכרובים מעל ארון הברית (10 אמות), ובמספר הדברות בתוך ארון הברית, ויש לנו התייחסות לגוף האדם על ידי שימוש במידה שנובעת מגוף האדם והיא האמה.
כותב פילון האלכסנדרוני בספרו שאלות ותשובות על ספרי בראשית ושמות[3]: כשם שהאדריכל בגשתו לבנות עיר, עורך קודם תוכניתה בליבו, כך יצר אלוהים תחילה את העולם שבמחשבה, ששימש לו דוגמה לבריאת העולם המוחשי, לאחר גמר ההכנות המוקדמות של האדריכלות, שנמשכו שלושה ימים ועוד יום רביעי לתליית המאורות בשמיים, ניגש הבורא ביום החמישי לעבודת המהנדס והיא: בריאת בעלי החיים למיניהם, ואין לך דבר מתאים יותר מהמספר חמש לטבע בעלי החיים, הנבדלים מאלה שאין בהם רוח חיים אלא בחמשת החושים בלבד. החשיבות של מספרים מופיעה בלוח השנה, במצוות, מספר התפילות, גיל הבר מצווה, ובעוד הרבה מאד דברים וגם במדע הגימטריה המתפתח שבו לדוגמא המילה רז היא אותה ערך מספרי כמו המילה אור.
בנוסף למספרים אחד הכלים של האדריכלות המקודשת היה מודולים, הן של נפח והן של שטח: כל גוף מורכב מריבועים או קוביות במספר שלם ובמידה שיש לה משמעות, כמו למשל אמה שקשורה לגוף האנושי, במקרה של המקדש המודול הוא ריבוע של עשר אמות על עשר אמות, או ריבוע קטן יותר של חמש אמות על חמש אמות. המודול משמש ככלי, תשתית, תכנון. המצרים היו כנראה הראשונים שהשתמשו במודולים באמנות שלהם, כהכנה לציור, למשל, הם ציירו רשת של ריבועים, שעל הבסיס שלה הם ציירו את הציור.
התפיסה שעומדת מאחורי השימוש במודולים היא שאמנות צריכה להיות אובייקטיבית ולשקף אמיתות יקומיות, ולא להיות תלויה במקרה. ולכן יש לקבוע חוקים, המקדשים מחייבים כפיה אומנותית. מבחינה תיאולוגית ופילוסופית האמנות המצרית שאפה אל הקבוע וברחה מהמשתנה, המצרים ניסו לבטא את הנצח, ולא זמן קיים כלשהו. אצל אריסטו יש הבדלה בין חיים אקטואליים לחיים פוטנציאלים. היוונים מחפשים את החיים האקטואליים, המצרים מחפשים לעומת זאת את החיים הפוטנציאליים. המקדש בירושלים נוטה במהותו יותר לכיוון המצרי, אבל הורדוס ניסה להוסיף לו מרכיב של יופי שנובע מהתפיסה ההלנית רומאית כי מספרים, פרופורציות, גיאומטריה, צורות, יחסים, מודולים, מידות, כל אלו הם הבסיס לאדריכלות המקודשת, אבל בנוסף אליהם יש גם את הממד האמנותי, הדיאלוג בין האדם למקום (הבניין) הקדוש, היופי והנשגבות שלא תמיד ניתן להגדיר אותם במילים.
תורת ההיזכרות של אפלטון טוען שאנחנו מכירים צורות גיאומטריות בצורה כמו אינסטינקטיבית, ואוסיף גם ארכיטיפית, ועצם יכולת ההיזכרות דווקא בהן זה תכונה שהבאתו אתנו על העולם הזה מדרגה אחרת של הוויה, והיא עוזרת בתהליך האנמנזיס שבו הנשמה מתחברת למצב הנצחי שלה, ולכן יש חשיבות להתעסק בגיאומטריה, מתמטיקה והכוכבים (התפיסה הסטואית), את הצורות הגיאומטריות ניתן לראות, לחוש ולחוות בבניינים – אדריכלות מקודשת.
reaching the Temple
גיאוגרפיה מקודשת הרודיאנית
לפני שאוגוסטוס הקים את המאוזוליאום שלו ברומא, הוא הקים תחילה מקדש חדש לכל האלים, הלא הוא הפנתאון, הממוקם במקום חדש (שדה מארס) הרחק מגבעת הקפיטול ומקום המקדשים העתיקים. לאחר מכן הוא מדד את המרחק המדויק של הפנתאון מגבעת הקפיטול, ואותו מרחק בדיוק כלפי הצפון המדויק, ושם הוא הקים את הקבר שלו, על גדות הנהר. כך מראות המדידות.
אוגוסטוס השתמש במסורת אדריכלות וגיאוגרפיה מקודשת רומאית ששורשיה במצרים. צריך להבין שהקדמונים תפשו את האדמה כאורגניזם גדול אחד ענק, ובהתאם לכך המקדשים במצרים סודרו לפי הקשר לאיברים בגופו של אוזיריס, והארץ נתפשה כדמות אוזיריס על פני האדמה, או שיקוף של השמיים – היקום על פני האדמה, האדם והיקום נתפשו כמשקפים זה את זה, ולכן זה לא סותר למצוא שיקוף של השמיים – לדוגמא של הצייד בסידור הפירמידות בגיזה, וגם של דמות אדם במערך המבנים המקודשים.
אם הורדוס לקח מאוגוסטוס את הרעיונות למבנה הקבר שלו, הרי שנצפה למצוא אדריכלות מקודשת, כיוונים ומרחקים למקומות שונים בסביבה גם אצלו, והכיוון הראשון להסתכל אליו הוא כלפי ירושלים. ואכן קבר הורדוס בהרודיון נמצא על קו צפון דרום מדויק מפסגת הר הזיתים, מקום הקבורה המסורתי והחשוב של ירושלים. אם נחבר את המגדלים של מצודת דוד – מגדל פצאל שנראה מההרודיון עם המגדל של ההרודיון עצמו, הקו מצביע לכיוונה של פטרה, או ספציפית נקודת הציון הבולטת ביותר בפטרה שזה הר אהרון, המקום שממנו הגיעה אימו.
הגרסה הרשמית לסיבה לבחירת הרודיון כמקום קברו של הורדוס היא שבשנת 40 לפנה"ס, כשהורדוס היה עדיין אדם צעיר, שליט על הארץ מטעם הרומאים, הוא נאלץ לברוח מירושלים בעקבות הפלישה של הצבא הפרתי ביחד עם מתתיהו אנטיגונס השני, ועשה את דרכו לפטרה בירדן, אימו הייתה נסיכה נבטית ושם קיווה למצוא מקלט. הצבא של המורדים רדף אחריהם ובמקום הרודיון התהפכה המרכבה של אימו, והורדוס נאלץ לעצור ולהשיב מלחמה שערה, ובדרך נס ניצח וניצל. ולזכר אותו ניצחון והצלה פלאית הוא בחר את הרודיון כמקום הקבר. גודי מגנס טוענת לעומת זאת כי הסיבה לבחירת הרודיון היא הקרבה לבית לחם וההזדהות של הורדוס עם בית דוד[4].
אלא שהתבוננות על הגיאוגרפיה המקודשת מרמזת לנו שייתכן כי היו סיבות אחרות לבחירה של הרודיון כמקום הקבר, לא רק שהמקום נמצא דרומית להר הזיתים, אלא שאם נמדוד את המרחקים בין המונומנטים ההרודיאניים העיקרים, שהם מתחם הר הבית, חברון, סרטבה, מצדה, ובמיוחד מבצר הורקניה הסמוך. נגלה שכל המרחקים הם כפולות של המרחק של הרודיון מירושלים. פעם אחת המרחק של הרודיון מירושלים הוא המרחק של הרודיון מהורקניה, פעם וחצי המרחק מחברון, שלוש פעמים המרחק ממצדה, ארבע פעמים המרחק מסרטבה, וכן הלאה. כל זה הוא יותר מצירוף מקרים.
לפי הבנתי הורדוס נעזר בתכנון המבנים שלו באדריכלים בינלאומיים שהגיעו מבתי ספר של אדריכלות מקודשת שהתקיימו ברומא ואולי גם במקומות אחרים. אותם אדריכלים תכננו את המבנים והמקדשים העיקריים, כמו גם את המצודות במידת האפשר לפי פרופורציות ומערכים קדושים ששיקפו את מבנה האדם והעולם, התכנון יצר גיאוגרפיה מקודשת על פני כל הארץ שגם שיקפה מונומנטים דומים ברחבי העולם הרומאי. הרודיון מזכיר את הפיליפיאון באולימפיה (במבנה הקבר), את המאוזוליאום בהליקרנסס (אחד משבעה פלאי עולם), ואת הקבר של אוגוסטוס כאמור, כשם שהנמל שבנה הורדוס בקיסריה מחקה את הנמל בפיראוס, ורחבת הר הבית מחקה רחבה דומה בבעלבכ בלבנון. גם הנבטים שותפיו לאחר מכן יריביו של הורדוס בנו את המונומנטים של ארצם ואת פטרה בירתם באותו הזמן ולפי עקרונות דומים, אבל על כך במאמר אחר.
הערות
[1] פרץ, א & ורשבסקי, א. (מהנדס ב. (1992). הקמת מתחם הר-הבית על ידי הורדוס – הארגון והביצוע. קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 66, 3–46.
[2] Rowland, I. D., & Howe, T. N. (Eds.). (2001). Vitruvius:'Ten books on architecture'. Cambridge University Press.
[3] פילון, דניאל-נטף, ס. עמיר, & ניהוף, מ . (1986) כתבים. מוסד ביאליק.
[4] Magness, J. (2019). Herod the Great’s self-representation through his tomb at Herodium. Journal of Ancient Judaism, 10(3), 258–287. Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht.
