קבלה ברובע היהודי

הקבלה הופיעה בדרום צרפת וספרד במאה ה-13 עם פרסום הגילוי של ספר הזוהר, וכבשה את המרכז היהודי בספרד בסערה. לאחר איחוד ספרד בזמן פרדיננד ואיזבלה בשנת 1492 מגורשים היהודים ממנה והתרבות היהודית, נוצרית מוסלמית המפוארת מגיעה אל סופה. חלק גדול מהם מגיע לאימפריה העות’מאנית.

הסולטאן ביאזיט השני שצריך הון אנושי לתחזק ולפתח את האימפריה המתרחבת שלו קופץ על המציאה, וכך כתוב: "וישמע סולטאן באיזיט מלך תורגמה את כל הרעה אשר עשה מלך ספרד ליהודי, וכי הם מבקשים למצוא מנוח לכף רגליהם, ותחס עינו עליהם, וישלח אנשים מלפניו ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמור, לבלתי יהיה רשאי שום אדם ממושלי עריו תיו לדחוק את היהודי ולגרשם, רק כולם יקבלום בסבר פנים יפות”.

כך אמר באיזיט: "כלום אפשר לקרוא למלך כזה חכם או נבון? הוא מרושש את ארצו ומעשיר את ממלכתי".

הסולטאן הטורקי שלח באופן יזום אוניות לספרד ופורטוגל בכדי להביא את היהודים לתחומי שלטונו. יותר מ-150,000 איש מצאו מקלט באימפריה העות’מאנית, כשהם מתיישבים בסלוניקי ואיסטנבול תחילה, ובערים לאורך דרכי הסחר של הבלקן. בכדי למשוך אותם לממלכתו באיזיט נותן להם זכויות כלכליות כמו למשל רישיון לאספקת בגדים לצבא העות’מאני.

Or HaChaim Synagogue Jewish Quarter Museum Jerusalem

גרשום שלום טוען שהגירוש מספרד עורר את המיסטיקה והמשיחיות היהודית^[1]. הטראומה של גירוש ספרד נותרה טבועה בזיכרון הקולקטיבי, מעין גן עדן אבוד. אסונות נוספים השפיעו לכיוון גישה פסימית. הנצרות נתפסה כאויב, ככוח רשע, ומסיבה זו האימפריה העות’מאנית נתפסה ככוח האל, וזה נתן פתח לחזיונות משיחיים.

בזמן גירוש ספרד ירושלים נמצאת תחת שלטון ממלוכי ולעות’מאנים אין עדיין דריסת רגל במזרח התיכון. באמצע המאה ה-15 החלה התעוררות היישוב היהודי בירושלים עם הגעתו של רבי עובדיה מברטנורא לירושלים. בסוף המאה ה-15 מגיעים כמה ממגורשי ספרד לירושלים וייתכן שכבר אז הוקם בית הכנסת יוחנן בן זכאי, עם הכיבוש של העיר על ידי העות’מאנים ב-1517 טפטוף העולים הופך לשיטפון. מי שמגיע לארץ הם אנשים מהדור השני של הגולים ומי שעדיין כוחו במותניו, רבים מגיעים לצפת וטבריה, אבל יש גם כאלו שמגיעים לירושלים וחברון. הקהילה היהודית בירושלים גדלה פי כמה והופכת לספרדית ברובה.

ירושלים הייתה מאז ומתמיד מושא של קדושה וגעגועים בקרב היהודים. ישנו קשר בלתי ניתן להתרה בין מקום – ירושלים, שושלת – בית דוד (ממנה יבוא המשיח), עם ודת – היהודים. הקדושה שורה בירושלים, גם לאחר חורבן בית המקדש, ולכן תמיד רצו יהודים להגיע אליה, לחיות ולהיקבר בה, וגם ללמוד את התורה ותורת הסוד. הכיבוש העות’מאני היה הזדמנות להגשים חלום רב שנים.

בנוסף לכך רבים מן היהודים הספרדים אימצו אל ליבם את תורת הקבלה, לפי זאב וילנאי^[2] המקובלים ייחסו חשיבות מיוחדת לתפילה בירושלים, מכיוון ששם לפי האמונה נמצא שער השמים, העולם עטוף בקליפות המופיעות בחזון יחזקאל כגון רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת, נוגה, או כפי שמתואר בספר בראשית תהום, חושך, מים, תוהו, ורק בירושלים יש מעין שער, מסדרון, פתח דרך הקליפות. ולכן תפילה בירושלים עולה ישר למרומים, טוב ללמוד קבלה בה, ועוד יותר טוב למות ולהיקבר בה כי ממנה תתחיל תחיית המתים.

העלייה של יהודי ספרד לישראל במאה ה-16 הביאה לרנסנס תרבותי יהודי שהתרחש בעיקר בצפת, אך היו לו שלוחות גם בירושלים, וגם היו רבנים גדולים בירושלים כגון הרלב”ח (רבי לוי בן חביב 1480–1541) שהתנגד לבכורה של המרכז בצפת. רבים מהעולים היו בנים ובנות של יהודי סלוניקי ונתמכים על ידם. היה זה זמנם של רבי משה קורדובו, האר"י, שולחן ערוך, התפתחות הקבלה והלימוד. בספרד החכמים היו מפוזרים, ועתה הם התכנסו יחדיו והיה לזה כוח והשפעה אדירה, הוקמו ספריות וישיבות, נכתבו ספרים והלכות. וכך הופיע השלב האחרון בגיבוש היהדות ההלכתית והרוחנית. העושר היחסי אפשר לנדבנים לתמוך בתלמידים וסופרים, וחבורות תלמידים התקבצו מסביב למורים כריזמטיים.

אחת המשפחות שהתיישבה בירושלים הייתה משפחת לוריא ממוצא אשכנזי דווקא, צאצאים לדוד המלך ורש"י. אבי המשפחה שלמה לוריא התחתן עם אישה ספרדייה ממשפחת פרנסיס, ובשנת 1534 התגלה לפניו אליהו הנביא ובישר לו שהבן שהולך להיוולד לו יהיה גדול בתורה, וכך קרה. התינוק שנולד הוא ה”א”רי”, האלוקי יצחק לוריא, האדם היחיד ביהדות שנקרא “האלוקי”. הוא גדל בירושלים ומן הסתם התרוצץ בסמטאות העיר עד גיל שמונה. ניתן לבקר במקום לידתו שם הוקם לימים בית כנסת, שהיום הוא חלק ממוזיאון חצר היישוב הישן, רחוב אור החיים 6.

האר"י התייתם מאביו בגיל שמונה והמשפחה עברה למצרים להתגורר אצל אחי האם שהיה אדם אמיד. הוא למד תורה אצל רבי בצלאל אשכנזי שהיה במקורו ירושלמיכן ונועד לימים להיות ראש הקהילה במצרים, יורשו של הרדב"ז – רבי דוד בן זמרא, ולאחר מכן ראש הקהילה היהודית בירושלים. רבי בצלאל אשכנזי הכיר לאר"י את הרדב"ז וייתכן שגם את ספר הזוהר, כך או כך, בהיותו בן חמש עשרה הוא התקבל לבית המדרש הגדול של קהיר, שם לימד– הרדב"ז מגדולי פוסקי הדור,שהיה גם הוא ירושלמי.

הרדב"ז היה ממגורשי ספרד המקוריים וגורש משם בגיל 13, הוא הגיע עם משפחתו למרוקו ומשם הם עלו לצפת ולירושלים. הוא עזב את ירושלים ב1513 בהיותו בן 34 ועבר למצרים, שם לימד במשך 40 שנה והיה לראש ישיבה ומנהיגם של יהודי מצרים. לאחר 40 שנה הוא חזר לירושלים ולצפת ונפטר בגיל מופלג. והנה ילד שנולד בירושלים 21 שנה לאחר שעזב את העיר הגיע אליו כשהוא כבר מלמד 36 שנה במצרים, ולמד אצלו את סודות התורה.

שבע שנים שהה האר"י בישיבה של קהיר כשהוא נהיה חלק מהחבורה הפנימית של הרדב"ז ולאחר מכן של יורשו בתפקיד בצלאל אשכנזי, במהלך אותם שנים הואן נשא לאישה את בת דודתו, ושנתיים לאחר מכן נפל לידיו ספר קבלי שגרם לו להתעמק בתורת הסוד, הוא עזב את הישיבה ואת העיר ועבר להתגורר בימי החול על אי קטן בנילוס שהיה שייך למשפחה, שם בילה כחמש עשרה שנים, ובמהלך רובן היה מצוי במצבים קיצוניים מבחינה גופנית ונפשית, תוך שהוא הוגה בזוהר.

בשנת 1570, כשהוא בן 36, התגלתה לפניו בת קול וציוותה עליו לעלות לארץ ישראל, הוא הגיע כנראה בתחילה לירושלים, ולאחר מכן עבר לצפת והחל להפיץ את תורת הסוד. בשנתיים שהוא בילה בצפת עד מותו בגיל צעיר יחסית הוא הכניס ממד חדש ללימוד הקבלה ולהבנת העולמות הלא נראים. מושגים כגון צמצום, חלל פנוי, שבירת הכלים, מיתת המלכים, תיקון וכן הלאה – הוא הפך את הקבלה מהבנה תיאורטית של העולמות האלוהיים לתפיסה דינמית של החיים ותפקידו של האדם בעולם.

circle and straight line kabala jerusalem

הטופוגרפיה של ירושלים בראי הקבלה

לפי עולם הדימויים הקבלי (המופיע בתורת האר"י) כשאלוהים רוצה לברוא את העולם הוא חייב לצמצם את עצמו תחילה. הוא יוצר חלל עגול שנקרא טהירו, לתוך החלל העגול הזה חודרת קרן אור ראשונית, ההופכת לאדם קדמון לכל קדומים, ארכיטיפ האדם הבנוי לפי עיקרון הספירות. מאדם זה יוצאים אורות מהעיניים (למרות שהן עצומות), מהאוזניים, מהנחיריים ומהפה. האור שיוצא מהעיניים הוא אור משותף לשתי העיניים, האור שיוצא מהאוזניים הוא אור מופרד, אבל מתייחס אחד לשני, האור שיוצא מהנחיריים הוא מופרד אבל נוגע אחד בשני. ורק האור שיוצא מהפה יש בו שני שלבים: מחשבה ודיבור. מהאור הזה נברא העולם של הספירות. זה קורה קודם כל על ידי זקן שנוצר מהפה ועד לטבור^[3].

הטהירו (החלל העגול) מחולק למעשה לעשרה עיגולים אחד בתוך השני, ועל רקע זה יש את אדם קדמון לכל קדומים, המכיל בתוכו את עשר הספירות בצורה הבאה: כתר מעל הראש, חוכמה ובינה – שני הצדדים של המוח. חסד ודין – יד ימין ויד שמאל, תפארת – הלב. נצח והוד – שני הרגליים, יסוד – איבר המין הזכרי, מלכות – דמות הפוכה נקבית.

המבנה הטופוגרפי של ירושלים מסמל את הדרמה הקוסמית של הבריאה הקבלית. ירושלים בנויה בצורת מעין מכתש, "ירושלים הרים סביב לה", כשהמקום של המקדש מוקף בפסגות הרים באופן היוצר עיגול שלם (מקום החיבור של נקודות החיתוך ביניהם הוא בדיוק במקדש עצמו). לתוך העיגול הזה חודרת קרן שמש ממזרח – מקום הפסגה הגבוהה ביותר של הר הזיתים, והיא מאירה את בית המקדש, הבנוי על ציר מזרח–מערב, כך שהוא פונה אל הר הזיתים. במילים אחרות, ההר הגבוה בירושלים – הר הזיתים – נמצא בדיוק ממזרח לפתח בית המקדש שנמצא כאמור בתוך עיגול, וכך מתחברים העיגול והקו הישר.

בזמן הפולחן במקדש שהוא זמן הזריחה, חודר הקו הישר של קרן השמש בזריחה לתוך העיגול של ירושלים במקום בית המקדש, וכך נוצרת דמות אדם קדמון לכל קדומים, המתבטאת במבנה בית המקדש עצמו^[4]:
קודש הקודשים זה הראש – ספירות חוכמה ובינה הן שני הכרובים שעל הארון, אבא ואימא, הכתר זה כבוד אלוהים שביניהם. ההיכל הוא הגוף – ספירות חסד, דין ותפארת. את החסד מייצגת המנורה, האור הוא השפע האלוהי. את הדין לחם הפנים, עולם החומר של הצמצום. ותפארת זה הקטורת, שזה כמו תפילות עם ישראל שעולות מהארץ ישירות לשמיים. שני העמודים לפני האולם – בועז ויכין, הם שתי הספירות נצח והוד, נצח זה עמוד ימין והוד עמוד שמאל. הפתח שביניהם הוא ספירות יסוד ומלכות, תלוי בכניסה וביציאה של הכוהנים להיכל והפעולה שהם עושים.

המקובלים רואים בצמד המילים ציון וירושלים צמד עם משמעות מיסטית, ספירת היסוד היא ציון והיא גברית בעוד ספירת השכינה היא ירושלים והיא נשית. ציון היא ירושלים הרוחנית וירושלים היא ירושלים הפיזית, החיבור של קרן השמש עם המקדש – העיגול הטופוגרפי של ירושלים – קורה בד בבד עם חיבור בין העולמות, הרוחני והארצי, וזה מביא לזרימת השפע לעולם.

ישיבת המקובלים בית אל

ישיבת המקובלים בית אל נוסדה על ידי גדליה חיון ב1737 לקראת אמצע המאה ה18 נוסדו 8 ישיבות בירושלים במקביל לגל המשיחי דתי והתפתחות וגדילת הישוב היהודי, לפני כן הייתה רק ישיבה וותיקה אחת והיא "בית יעקב" שנוסדה במאה ה17. במאה ה16 היו כמה מוסדות לימוד וישיבות, אבל הישוב היהודי עבר משבר קשה בתחילת המאה ה17 ומוסדות הלימוד הללו נסגרו, וחלקן לפני כן.

בישיבה התקיימו שלוש משמרות של לימוד, ראשונה מחצות – והיא כללה תיקון חצות, קינות ולימוד קבלת האר"י. שנייה לאחר תפילת שחרית והיא כללה לימוד קבלת האר"י, המשמרת השלישית החלה מתישהו לאחר הצהרים ועסקה בתחילה לימוד משניות עם פירוש ברטנורא, פירוש על המשנה שכתב מנהיג הקהילה היהודית בירושלים בסוף המאה ה15 עובדיה מברטנורא – מחדש הישוב היהודי עד לבוא העותומאניים. ולאחר תפילת ערבית בלימוד הגמרא עם פירוש התוספות ואת פוסקי ההלכה. סה"כ היו שתי קבוצות של לומדים כשכל משמרת לומדת שני משמרות ביום. כמו כן התפילה הייתה לפי כוונות הארי^[5].

בשנים שלאחר מות הרש"ש שימשה ישיבת בית אל כמרכז לימוד קבלה יחיד מסוגו, שבו קיימו את אורח החיים הקבלי הלכה למעשה. המשבר של סוף המאה ה18 הביא להתדלדלות הישוב היהודי וסגירת מוסדות הלימוד, אבל ישיבת בית אל המשיכה להתקיים. בסוף המאה ה-19 נפתחו ישיבות מקובלים נוספות בירושלים: ישיבת החיים והשלום, נהר השלום, רחובות הנהר.

עם נפילת הרובע היהודי חדלה הישיבה להתקיים. עשר שנים מאוחר יותר הקים הרב דאיה את הישיבה מחדש ברחוב רש"י בירושלים החדשה. לאחר מלחמת ששת הימים הקים הרב גץ – שהיה גם רב הכותל ודמות ציבורית ידועה – את הישיבה מחדש ברובע היהודי וכיהן כראשה. הישיבה חזרה למקומה ההיסטורי בעיר העתיקה. בכניסה אליה – דלת מכסף מיוחדת ובה שבעה שערי ירושלים. אחד מהם שונה מהשאר – והוא השער הכפול, שער הרחמים. על הדלת, בין שישה השערים, שלושה עמודים עם כותרות ובסיסי זהב. המספרים המופיעים בדלת זו הם סמליים וקשורים למבנה הספירות כפי שהוא מופיע בספר היצירה ובמקומות אחרים, וגם הצבעים כסף וזהב קשורים לזה ולבית המקדש.

הרש"ש

האר"י חידש את תורת הקבלה, אבל מת בגיל צעיר ולא הספיק בשנתיים שבהן לימד לפתח את השיטה שלו, ולכן שורש נשמתו היה צריך להתגלגל בדמות אחרת כדי לסיים את המלאכה שבה החל ושנקטעה בטרם עת. ודמות זאת הייתה אדם שחי ופעל בירושלים במאה ה-18.

רבי שלום שרעבי (1720–1777) נולד בתימן, החליט לעלות לישראל בצעירותו. הוא עבר דרך בומביי, בגדד, חלב, ולבסוף הגיע לארץ. בתחילה עבד כשמש בישיבת המקובלים בית אל אצל ראש הישיבה – חיון (שהגיע לארץ מטורקיה ב-1747 ויסד אותה), אולם נתגלה שהוא גאון בתורה, והרב חיתן לו את בתו ומינה אותו לראש במקומו. הרש"ש הנהיג את ישיבת המקובלים בית אל בשנים 1750–1777 והפך אותה לישיבת המקובלים החשובה בעולם. בעקבות זאת ירושלים הופכת למרכז של קבלה ומקובלים החשוב בעולם.

הרש"ש עמד בראש חברת רבנים מפורסמים שנקראה "חברת אהבת שלום", ומבין תלמידיו – רבי גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל שם טוב. הוא שלח את תלמידו אלגזי לסובב בקהילות אשכנז כדי לאסוף כספים לחיזוק היישוב היהודי בירושלים והישיבה. מיוחסים לו הרבה מעשי נסים. קבע, בין השאר, כי המקובלים יערכו את תיקון חצות בכותל. הרש"ש היה יורד לכותל בחצות ומקונן ושואג כארי על חורבן הבית במשך שעתיים תמימות כל יום.

לפי קבלת האר"י, החלטת האדם לדבוק באל היא שיאו של תהליך התיקון – העלייה האחרונה של הכלי והאור שבו להידבק בשורשם. הנשמה באה מעולם הבריאה, והיא מתוקנת על ידי לימוד סודות התורה, כלומר הקבלה עצמה – הטעם הסודי שמאחורי פסוקי התורה והמצוות. שלוש השכבות של הנשמה יחדיו ודרכי תיקונן כוללות בתוכן את כל אורח החיים היהודי כפי שתפס אותו האר"י. בעולם הזה חייב אדם לתקן את שלוש השכבות הראשיות של נשמתו – שהם נפש, רוח ונשמה – לכל אחת תרי"ג חלקים המתוקנים על ידי תרי"ג מצוות.

הרש"ש התרכז באורח החיים שניהלו האר"י ותלמידיו, וראה בו מדריך לחיי המקובל – דפוס של חיים דתיים שהוא חמור יותר מהדפוס ההלכתי. הוא ראה בתורת האר"י מתכון לחיי יומיום שלא נועדו לאדם הפשוט כי אם ליחידי סגולה – אלה הלוקחים על עצמם אורח חיים סגפני במיוחד, מעבר לשורת הדין, ובתמורה זוכים לקדושה מיוחדת, ואִתה גם להשפעה על עולמות וכוחות אלוהיים. בספריו יש תיקונים פנימיים ועמוקים הן בנשמתו של האדם והן בעולם כולו. סידור התפילה שלו, ובו כוונות האר"י, הפך להיות כלי בידי מקובלים בכל העולם.

כתבי האר"י זוכים אצל הרש"ש למעמד זהה לזה של התלמוד, וכשם שתלמיד ישיבה מבלה את רוב ימיו בתפילה ובלימוד התלמוד, כך מבלה המקובל את ימיו בלימוד פלפלני ודקדקני של כתבי האר"י, ובתפילה תוך שימוש בכוונות האר"י – שעשויה להימשך לפעמים שעות ארוכות.

חלק מהתיקונים שהנהיג הרש"ש הם הארכת התפילה תוך כדי חזרה על צירופי אותיות. האותיות הן כלי שנושא את הנפש – מרכבה. צריך לבטל את כל ההרגשות ולהגיע לצלילות מוחלטת. לכל ספירה יש מגוון של שמות שפועלים בה – צירופי אותיות. על ידי צירוף האותיות והברות, כמו למשל "אאהאהאיה", תוך כדי קיום מצוות וכוונות, מתאפשר תהליך תיקון. תוך כדי שאתה הוגה את האותיות, צריך שהכוונה תהיה שונה. זה קוד קבלי, כגון "אהההיייווהה". יש להם ניקודים מסוימים, צירופים, גימטריה, כשלכל ניקוד יש מספר וקו. לדוגמה, כשאתה אומר "ברוך אתה ה'", אתה צריך לכוון לראש את "יהוה", וכו'.

ניסיונות להחיש את הגאולה

הרש"ש נודע בעומק ידיעותיו בסוד כוונת התפילות וקיום המצוות של האר"י. אילולא הוא אי אפשר היה להבין את "עץ החיים" והספרים האחרים שלו. בשנת 1752 הוא קיבץ סביבו 12 תלמידים לחבורה מיסטית קבלית לפי הדגם של גורי הארי, מתוך רצון ליצור מיקרוקוסמוס הרמוני של עם ישראל. קשר של אהבה וערבות הדדית, קיום המצוות נזקף לזכות הקולקטיב ונוצרת דינמיקה של היטהרות רוחנית. רבי חיים ויטאל כותב שמטרת חבורת הארי היא בירור הטוב מהרע והעלתו באופן שישפיע על עולמות עליונים. "איש את רעהו נפשו קשורה בנפש נהיינו כולנו השנים עשר כנפש אחד", הקשר נשמר גם בעולם הבא "שלאורך ימים ושנים בעוה"ב יטרח כל אחד ממנו.. להציל ולתקן ולהעלות את נפש אחד מחברתנו בכל מה שיכול..". היה בין החברים כתב התקשורת שהם חתמו עליו. אחד מהחבורה היה החיד”א, החבורה התקיימה שבע שנים, עם שינויים בתקנון ובחברים במהלך השנים, עד שהתפרקה

בשנת 1753 היה ניסיון של הרש”ש, החיד”א ורבי חיים דה לי רוזה לקרב את הגאולה, שלושה ענקי רוח שעסקו בקבלה מעשית, כפי שמתאר לודוויג פרנקל שביקר בירושלים ב1856 בכתב של – שלושה בעלי קבלה^[6]. הם הטהרו והתכוננו במשך שבועות, החלו תפילה בכוונה גדולה ונאספו יחד לקרוא בשמות הקדושים שיכריחו את המשיח להגיע, אבל אז נשמעה בת קול שאמרה שזהו חילול הקודש להחיש את הקץ, ובכדי שזה לא יקרה על אחד מהם לעזוב את ירושלים, כי רק בשלושתם יחדיו הם מצליחים לעורר אנרגיות בשמים שאי אפשר לשלוט בהם ועלולות להביא לחורבן עולם. וכך היה, החיד"א נאלץ לעזוב.

רבי חיים די לה רוזה (נפטר 1876) היה מתלמידי הרש"ש, סגפן שנהג לצום שלושה ימים ולעשות גלגולי שלג, השתתף בניסיון לזרז את המשיח והרגיש רגשי אדם בעקבות בת הקול שאמרה להם שהם עושים מעשה אסור וציוותה עליהם לחדול מכך. ולכן לאחר מיתתו הוא כביכול נענש בכך ששודדים חטפו את הגופה במסע הלוויה וביזו אותה. ביקש מתלמידיו לעשות בו ארבע מיתות בית דין, ומשאלו לא הסכימו המאורעות גרמו לכך. הרב יצחק מאיר מורגנשטרן (נולד 1966) בעל בית המדרש "תורת חכם" בירושלים הולך בדרכו.

חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א (1724-1806) נולד בירושלים, סבו היה מקובל שעלה לארץ בעליית רבי יהודה החסיד, נינו של מקובל אברהם אזולאי שהיה תלמידו של חיים ויטאל. למד אצל חיים בן עטר והיה תלמיד ובחבורה של הרש"ש. הוא הוא הסתובב ברחבי העולם היהודי כשד"ר של ירושלים, נחשף לידע רב וכתב ספרים, החשוב שביניהם – על גדולי היהדות עד תקופתו שנקרא "שם הגדולים עד לחכמים" גם את הספר ספר "במעגל הטוב". החיד"א מסמל את המעבר לתקופה החדשה ורנסנס דתי יהודי שקובע נרטיב לדורות הבאים, המשפט "כל עכבה לטובה" מיוחס לו.

התפתחות הקבלה הנוצרית

העיסוק בקבלה במסגרת הנצרות החל בפיקו דלה מירנדולה, ממשיך דרכו של פיצ'ינו באקדמיה הניאופלטונית בפירנצה. לאחר מכן פותחה הקבלה הנוצרית בידי אנשים כגון הנזיר הפרנציסקני פרנצ'סקו ג'ורג'י 1466–1540 (Francesco Giorgi) ויוהנס רויכלין (Johannes Reuchlin, 1455–1522)

ג'ורג'י למד עברית ויוונית, פיתגוראיזם, נאופלטוניזם וקבלה, ברשותו הייתה ספרייה גדולה של כתבים עבריים. בהשפעת מירנדולה ופיצ'ינו הוא כתב את הספר "ההרמוניות של העולם"[7], ובו השפעה רבה של הקבלה בהסבר של אדריכלות מקודשת, ויישם את הידע הזה בבניית כנסיות באיטליה ובמיוחד כנסיית סן פרנציסקו של הגפן בוונציה, שהיא לפי מודל היקום, או אם תרצו – בית המקדש. ג'ורג'י הוא מקור השראה להוגי דעות נוספים, וביניהם גם ניוטון, לגבי המשמעות של מידות בית המקדש והניסיון ליצור ירושלים שמימית על פני האדמה. הוא היה יועצו של המלך האנגלי הנרי השמיני, והשפעתו על שייקספיר ניכרת בספר "הסוחר מוונציה".

רויכלין היה מראשי ההומניזם והרפורמציה, ממייסדי לימוד העברית ותורת הקבלה. הגן על היהדות וכתבי היהודים וכתב ספר על השפה העברית כשפת קודש (למד אצל רבי עובדיה ספורנו מבולוניה). הוא הושפע ממירנדולה והתעניין עמוקות בקבלה, כתב את הספר "על חכמת הקבלה"[8], ובו הוא טוען שהיא המקור לחכמת הפיתגוראיזם וחלק מחכמה כללית קדומה שממשיכת דרכה היא הרוחניות הנוצרית.

העיסוק בקבלה ולימוד השפה היהודית הביא בעקבותיו מסעות של חלק מהמתעניינים לארץ ישראל בכלל ולירושלים וצפת בפרט. במסגרת המסעות הללו הם למדו מפי מקובלים מקומיים, והושפעו מאווירתה של הארץ. באותו הזמן פרחה קבלת האר"י בצפת, רבים מהאנשים שעסקו בקבלה נוצרית במאה ה-16 היו קשורים לתנועת הרפורמציה, חלקם היו מומרים יהודים.

החסידות

עם התפשטות האמונה בקבלה נפוץ המנהג של לכוון כוונות בעזרת אותיות, וחוברה תפילת ייחוד בכדי לחבר בין אלוהים לשכינתו. אלא שאז באה החסידות ואמרה אחרת. הבעל שם טוב אמר שהכוונה היא הכוונה הפשוטה. רבי נחמן אמר שלפני תקופת הבעל שם טוב הכוונות היו מסובכות, והיהדות הייתה רחוקה מהמהות. הוא אמר: כשאתם אוכלים תכוונו לזה שאתם אוכלים. הוא הוריד את הכוונות, ואף אסר את צירופי האותיות.

בחסידות לקחו כוונות ועשו מזה ייחודים. אם פעם היה צריך את האותיות בכדי לשאת את הרוח, אזי אמרו שהבעל שם טוב יכל לכוון את כל הכוונות דרך המקטרת שלו. נחמן אמר שאלוהים בחר בחנוך להיות מטטרון מפני שהוא היה סנדלר ובכל פעם שהיה מכניס את המחט, היה מייחד ייחודים. פעם הכוונה הייתה במעשה, ואדם שהיה עושה את המעשה בשלמות הלב – זאת הייתה הכוונה. יש כוונות של הקבלה ויש כוונות של החסידות. הכוונה התחלפה בייחודים, ייחוד קודשא בקודשא.

הבעל שם ניסה ללמד ולהעביר תורה של ייחודים שהמוני העם יוכלו לקיים, ולא תהיה נחלתם של מתי מעט. הוא חשב שאם זה יקרה אזי המשיח יגיע. הוא לימד שלושה שמות קדושים ושלוש סגולות, שעל ידם אפשר לבוא לקדושה, בכדי שכולם יוכלו לעשות ייחודים כמוהו. אחת הסגולות היא שמחה. נפש חיה הוא שמו, השם שלך זאת נפשך. לכל אדם יש מספר אותיות, במספר אותיות יש נפש עליונה ונפש תחתונה, העליונה זה כל הפוטנציאל שלו. אנחנו מזדווגים עם הרוח העליונה שלנו עצמנו.

לפי יותם יעקובסון, מעבר לארבע רמות של הפרד"ס אלוהים שרוי בכל. החסידות מטעימה את האימננטיות האלוהית. היא מבליטה את הנחת האימננטיות לפיה האלוהות שורה ומתגלה בכל ואין מקום פנוי ממנה – "לית אתר פנוי מיניה" – זה יסוד עולמה הנטול מן הזוהר.

האלוהות לא מסתלקת, אלא מפנה מקומה, מתעלמת ומתלבשת. האלוהות מתלבשת, מתכסה, מתעטפת בלבושיה, היא שורה בכל כמקודם, ושום צמצום לא חל בה. היא אינה מסתלקת ממקום ומותירה אותו פנוי, אלא אך ורק מתלבשת, מתכסה ומעלימה עצמה מעיניהם של אלה שמתהווים או עתידים להתהוות בקרבה. השבירה מוסברת במשל של חייט, שנוטל אריג וגוזרו פיסות פיסות כדי לשוב ולאחותן ולתפור מהן בגד ראוי. במשל זה ניטל לגמרי עוקצה הקטסטרופלי של השבירה, והיא אינה נתפסת כחורבן, אלא אדרבה – כמעשה מתוכנן של תיקון, איחוי ובנייה.

תורת הצמצום החסידית, שבה הוצא הצמצום הלוריאני מפשוטו, תורת ההתעלמות או ההתכסות שחלה בהוויה האלוהית, מניחה שביסוד התהליכים הגנוזים המתחוללים בחביוניה מצוי חפצה הטמיר של האלוהות – להתגלות בעולמות התחתונים דווקא, להיוודע בהם ולשכון בקרבם. עולמות אלה הם בבחינת אורות עמומים וקלושים, שבטלים במיעוט זוהרם בתוך אורה הגדול של האלוהות ונכללים בעצמותה כ"שרגא בטיהרא" – כאור הנר שאינו ניכר בצהרי היום. בתוך השטף האינסופי של החיים האלוהיים נמחים גבולותיה של המציאות הסופית ונשטפים, כטיפה שאינה נודעת בהווייתה הפרטיקולרית המובחנת בתוך מימי האוקיינוס.

הכול מתקיים בעמקי נשמתו של האדם. הנשמה היא זירת ההתרחשויות הקוסמיות והמטאפיזיות, במעמקיה מתחוללים השבירה והתיקון, שטרנספורמציה פסיכולוגית מעמיקה ביותר נתחוללה בהם. האדם יכול לפגוש את האלוהי לא כשהוא חורג מתוך עצמו, מפקיע את עצמו מן העולם הזה… אלא כשהוא יורד אל עמקי עצמו. החסידות חותרת לגאולתו של הפרט. היא מנטרלת את הרעיון המשיחי. התשובה לגאולה האישית נמצאת באיפוס או איון האני, ביטולו המוחלט, המביא לדבקות באל.Bottom of Form

החסידות מופיעה בעולם במאה ה־18, אבל היא לא מצליחה להכות שורש בירושלים. במקום זאת, החסידים באים לצפת ולטבריה. מאז הפרשה של רבי יהודה החסיד, המוסלמים מתנכלים ליהודים אשכנזים שבאים לירושלים ודורשים מהם להחזיר את כספי ההלוואות שלהם. הקהילה היהודית בירושלים היא בעיקר יהדות ספרד, חלקה קשורה לעליות העות'מאניות, ורבים הם המקובלים, כולל אנשים מארצות ערב. הקהילה ענייה ולא גדולה במיוחד, ויחד עם זאת מספר חסידים מצליחים להגיע לעיר, כשהמפורסם שבהם הוא רבי גרשון מקיטוב.

רבי גרשון מקיטוב

לאחר שהמשיח לא הגיע בשנת ת"ק, היו מקובלים שחישבו את שנת הקץ לת"חק, כלומר 1748 וזה הביא לגל עלייה נוסף לירושלים בין השאר של גרשון מקיטוב, שנה קודם לכן עושה הבעל שם טוב את טקס עליית הנשמה, לאחר שהוא נכשל בניסיונו לעלות לארץ. יש משהו מיוחד בהגעה של הצדיק לארץ ישראל, וזה לא מובן מאליו – הזמן צריך להיות נכון (ולכן הרבי מליובאוויטש לא בא לישראל). אם משה היה נכנס לישראל היה מגיע התיקון (המשיח), אבל הוא לא זכה כי עדיין לא הגיע התיקון. ויחד עם זאת, כשהוא עלה להר נבו והסתכל על הארץ המובטחת מנגד, הוא הפך את אווירה למחכים, ומאז הצדיקים רצו להגיע לישראל.

הבעל שם טוב עשה שלושה ניסיונות, ולבסוף שאל את האור החיים האם הוא יוכל להגיע. האור החיים שלח חזרה לבעל שם טוב אגרת, ובה ענה שעליו לבדוק בזמן שהוא עושה עליית נשמה בלילה האם הוא רואה את רגליו של האור החיים או את פניו. ואם הוא רואה את רגליו בלבד – סימן שנאסר עליו להגיע. וכך היה – הבעל שם טוב ראה רק את רגליו.

כמה חודשים לאחר מכן הבעל שם טוב עצם את עיניו בזמן סעודת הערבית, שתק כמה דקות, ולבסוף אמר: "כבה נר מערבי". הנר המערבי היה נר בבית המקדש שלעולם אסור היה לכבות אותו. הכוונה של הבעל שם טוב הייתה שהאור החיים מת. כששאלו אותו איך הוא יודע, ענה: יש כוונה של נטילת ידיים שרק האור החיים ידע לכוון, ועכשיו שכיוונתי – הגיע הייחוד הזה, וזה אומר שהוא מת.

גרשון מקיטוב התיישב בחברון ולימים עבר לירושלים, והתקבל כתלמיד של הרש"ש בישיבת בית אל. הוא שהה בארץ בשנים 1747–1761, נפטר בירושלים ונקבר בהר הזיתים.

בסוף המאה ה־18 היה משבר חברתי, כלכלי ותזונתי בירושלים, שנבע בחלקו מסכסוכים בתוך הקהילה ובחלקו מתנאים חיצוניים, רבים נספו ברעב ורבים עזבו, מוסדות דתיים נסגרו, ובסוף המאה יש בירושלים כ־2000 יהודים (במקום 10.000) מתוך אוכלוסייה של 10,000 איש (במקום 20.000). אבל אנחנו בסיפה של תקופה חדשה, בה היישוב היהודי יפרוץ וירבה עד שיהפוך בסוף המאה ה־19 לרוב המונה עשרות אלפי אנשים.
אבל על כך בספר הבא…

ראו הרצאה על התפתחות הקבלה ברובע היהודי

הערות

[1] שלום, ג. (2016). זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית (סדריק כהן סקלי, תרגום). תל־אביב: משכל – ידיעות ספרים.

[2] וילנאי, ז. (1960) . ירושלים (כרך 1-2). אחיעבר.

[3] שתיל, שרון, האר"י: סיפורה והגותה של מהפכת הקבלה בצפת, תל-אביב: משכל, תשס"ח.

[4] מקובר, מנחם, אורו של מקדש: עולם המחשבה של המקדש, 2 כרכים, ירושלים: מכון המקדש, תשס"ג-תשס"ה

[5] מורגנשטרן, א. (1999). מיסטיקה ומשיחיות: מעליית הרמח״ל עד הגאון מווילנא‎. מאור. עמ' 94

[6] שם, עמ' 104

[7] Gill, D. J. (Trans. & Ed.). (2012). Francesco Giorgio’s De harmonia mundi. Lewiston, NY: Edwin Mellen Press

[8] Reuchlin, J. (1993). On the art of the Kabbalah (De arte cabalistica) (M. Goodman, Trans.). Lincoln, NE: University of Nebraska Press.