שינויים באימפריה העותומאנית

שינויים באימפריה העותומאנית

האימפריה העותומאנית ששלטה בירושלים החל מ1517 נחלשה בחצי השני של המאה ה-19, ולמעשה הייתה תלויה בקיומה במעצמות האירופאיות. האנגלים הצילו את העותומאנים מתבוסה לרוסיה במלחמת קרים, הצרפתים ניהלו את הכלכלה העותומאנית, והגרמנים שיקמו את הצבא העותומאני. וכך, רבות מהמעצמות שהוזכרו להלן, ובנוסף אליהן גם רוסיה והאימפריה האוסטרית הונגרית, ולימים גם איטליה, אתיופיה (שהפכה למרבה ההפתעה לכוח חזק ועצמאי), ספרד ורומניה היו בעלות השפעה רבה באימפריה העותומאנית וכתוצאה מכם קיבלו זכויות שבאו ליד ביטוי בבנייה מחודשת בירושלים.

ירושלים במאה ה19

בתחילת המאה ה-19 היו בתוך חומות העיר העתיקה קצת יותר מ־8,000 איש (כיום כ־39,000 איש), מהם כרבע יהודים. העיר הייתה נידחת ומוזנחת, המים הגיעו מבורות מים, האוכל בשיירות של חמורים מהכפרים בסביבה וגם מעבר הירדן (חיטה מרמות מואב בשיירות גמלים), הבתים היו קטנים וצפופים, מבני הציבור המפוארים מתקופות עברו מוזנחים בחלקם, כפי שמופיע בתיאורי נוסעים. בזמן שהעולם התחיל במהפכה התעשייתית, ירושלים בפרט וארץ ישראל בכלל כמו נשכחו, הדרכים לא היו בטוחות, וזה הביא למיעוט עולי רגל, והאוכלוסייה המקומית הייתה ברובה ענייה ובורה.[1]

היהודים היו עדיין בני חסות, מופלים לרעה על ידי החוק המוסלמי, עדותם לא מתקבלת בבית משפט מול עד מוסלמי, והם צריכים לשלם מס גולגולת. אסור היה לבנות בתי כנסת וגם לא היה כסף לכך. היישוב נתמך על כספי חלוקה בעיקר, והתרכז בארבע ערי הקודש: צפת, טבריה, חברון וירושלים. יהודים אשכנזים לא הורשו להיכנס בשערי ירושלים, וגם לנוצרים לא הייתה עדנה.

בסוף המאה ה-19 היו בירושלים 70,000 איש, מתוכם יותר מ־40,000 יהודים. היא הייתה עיר מתפתחת ופורחת בתנופת בנייה לא רגילה של כנסיות, בתי כנסת וגם מסגדים, שכונות ומוסדות ציבור – בהובלת הכוחות האירופיים החשובים של התקופה: אנגליה, אוסטריה, רוסיה, גרמניה, צרפת, כשמאחריהן משתרכות ספרד, איטליה, אתיופיה. תפקיד חשוב היה לכנסייה היוונית אורתודוקסית והארמנית כגורמים מקומיים רבי נכסים ואנשים, אבל גם הפרוטסטנטים היכו שורש בארץ, כולל קבוצות אמריקאיות. הפטריארכיה הקתולית חזרה ואִתה מוסדות חינוך וחסד, מסדרים ומנזרים[2].

כמעט כל העדות והעמים הנוצרים בנו בירושלים, וכשהם בנו – הם העתיקו מבנים חשובים והיסטוריים מארץ מולדתם, המספרים את סיפורה של ארצם, כשהתנועה היא דו־כיוונית: המורשת הלאומית שלהם מושפעת ונקשרת בצורה כזו או אחרת למאורעות, אנשים, ומקומות בירושלים – ומשפיעה על הבנייה החדשה בה. גם העדות והעמים המוסלמים ממקומות שונים בעולם בנו מסגדים, מדרסות וזאוויות (מרכזים של מיסטיקנים סוּפיים). אבל ההתפתחות הגדולה ביותר הייתה בקרב היהודים, כפי שיפורט בהמשך.

מה שכל אחת מהמעצמות ניסתה לעשות הוא לבנות מחדש את האתרים החשובים ביותר בארצה בירושלים – ליצור עולם משל עצמה בעיר הקדושה. וכך, שתיים מהכנסיות החדשות של הרוסים – זו שבמגרש הרוסים וזו של מרים המגדלית – הן העתק של שתיים משלוש הכנסיות שבכיכר האדומה במוסקבה; כנסיית הדורמיציון הגרמנית בהר ציון היא העתק של כנסיית הטירה של קרל הגדול מאאכן; המגדל של הכנסייה האנגליקנית סנט ג'יימס הוא העתק של מגדל נאו־גותי דומה באוקספורד; המגדל בבית החולים האיטלקי הוא העתק של המגדל בסיינה, וכן הלאה.

העיר יצאה אל מחוץ לחומות בתנופה רחבה שהפכה את החוץ למרכז, ואת הלב העתיק של העיר לאזור כמו נידח. כרכרות נסעו ברחובות העיר, וממנה ליפו ובחזרה, ואפילו רכבת נסללה בין ההרים. הביטחון חזר לארץ ואִתו האמונה שהכול אפשרי. העתיד עמד בפתח – ירושלים הייתה כבר חלק מהעת החדשה.

מה קרה במהלך המאה ה־19? מה היו שלבי ההתפתחות של העיר?
באופן כללי ניתן לחלק את התפתחות העיר במאה ה־19 לארבעה שלבים[3]:

1. התקופה הראשונה היא הזמן שבין פלישת נפוליאון לארץ וכיבוש ירושלים על ידי מוחמד עלי ב־1831. בפרק זמן זה ירושלים היא יישוב נידח, שאיננו מרכז שלטוני חשוב, חוקי השריעה מפלים את היהודים והנוצרים.
2. התקופה השנייה היא מזמן הכיבוש המצרי של מוחמד עלי ב־1831 ועד חזרת העות'מאנים לארץ ב־1841, ירושלים הופכת למרכז שלטוני חשוב וניתנות זכויות ליהודים ונוצרים, האשכנזים מורשים לחזור לעיר, מקימים את בית כנסת מנחם ציון ומקבלים רישיון להקים את בית כנסת החורבה. בניין הקישלה מוקם ומחליף את החיילים היניצ'רים במגדל דוד, יש שלטון מרכזי וגביית מיסים מרכזית, הפלחים והשודדים מדוכאים, הביטחון בדרכים חוזר ואיתו עולי הרגל הנעזרים בספינות הקיטור החדשות.
3. התקופה השלישית היא מחזרת העות'מאנים לארץ ב־1841 על כידוני הצרפתים והבריטים, ועד לעלייתו לשלטון של הסולטן עבדול חמיד השני ב־1876. ב־1839 עולה לשלטון הסולטן אבדילמג'יד ומתחילה תקופה של רפורמות באימפריה, בעקבותיה ניתנות זכויות למיעוטים, קונסוליות נפתחות בירושלים ורבים מהיהודים מוכנסים תחת חסותם לפי חוק הקפיטולציות. הפרוטסטנטים מקימים מוסדות ראשונים בעיר, הפטריארכיה הקתולית חוזרת. מוקמים בניינים מודרניים ראשונים, בתי חולים, בתי מלאכה ובתי ספר. ירושלים הופכת לעיר מחוז, היהודים הופכים לרוב ומקימים בתי כנסת. ב־1869 נחנכת תעלת סואץ וחשיבותה האסטרטגית של ארץ ישראל עולה.
4. התקופה הרביעית מעלייתו של עבדול חמיד לשלטון ב־1876 ועד למהפכת הטורקים הצעירים ב־1908. תקופה זו מאופיינת בתלות של האימפריה במעצמות האירופיות, תחילה צרפת ואנגליה ואחר כך גרמניה העולה, התיישבות גרמנים בארץ ישראל – טמפלרים, ההגעה של צרפתים בעקבות חוקי הרפובליקה השלישית וביקורים של אנשים חשובים כגון הקיסר וילהלם. ב־1860 מתחילה היציאה מחוץ לחומות עם הקמת שכונת משכנות שאננים וזו מתגברת מאוד עם הצלחת הפרויקט, תוך 40 שנה מוקמות יותר מ־70 שכונות חדשות.

מוחמד עלי

יש הטוענים שהתקופה המודרנית בארץ ישראל החלה לאחר הכיבוש המצרי ב־1831. האפיזודה של נפוליאון בארץ הייתה קצרה ולא משמעותית, והשלטון העות'מאני המיושן המשיך בדרכיו, כולל התייחסות ליהודים ולנוצרים כבני חסות. במצרים, לעומת זאת, היו שינויים גדולים. נוכחות משלחתו וצבאו של נפוליאון מספר שנים במצרים והרפורמות שהם הציגו החלו להיות מיושמות בקנה מידה גדול על ידי אדם ממוצא אלבני שעלה לשלטון וניסה ליצור מדינה אירופאית עם תעשייה, חינוך, ומערכת ממשל מרכזית ויעילה. השליט מוחמד עלי הפך את מצרים לכוח שיכול להתחרות באימפריה העות'מאנית, וכבש את הארץ ב־1831 והחזיק בה במשך עשר שנים.

אחד האנשים שעודד את מוחמד עלי בתחילת דרכו היה פרנסואה־רנה דה שאטובריאן, שהיה שר החוץ של צרפת. הוא היה ממייסדי התנועה הרומנטית בספרות, ועלה לרגל לירושלים ב־1806 במסע בין ארצות שמאוד השפיע עליו ועל יצירתו (כולל הספר – מפריס לירושלים[4]). הוא היה חבר במסדר אבירי הקבר הקדוש, ולאחר חזרתו הקדיש כמה שנים לכתוב ספר על הקדושים הנוצרים המרטירים בזמן האימפריה הרומית, ולא פחד לקרוא לנפוליאון נירון קיסר, ובכך כמעט להפוך למרטיר בעצמו (ראו בהמשך).

לאחר הכיבוש המצרי הוסרו המיסים מעל עולי רגל הנוצרים, משרות ממשלתיות נפתחו בפני לא מוסלמים, הזכויות של המיעוטים הושוו, וניתן אישור לבנות כנסיות ולהכניס מוסדות זרים לארץ. מעמד הקתולים חוזק. מוחמד עלי גייס את האוכלוסייה המקומית לטובתו על ידי תרומה של כסף למבני הר הבית. בזמנו נפתחה קונסוליה בריטית בעיר והחלה נוכחות פרוטסטנטית.

לפי דוריאן קוצי[5], מוחמד עלי היה סופי בקטשי (זרם מיסטי איסלאמי המדגיש ערכים של הומניות וסובלנות), וזה מסביר את ההתנהגות הסבלנית שלו כלפי דתות אחרות, וגם בזמן המלחמות, לדוגמה של מוחמד עלי נגד היוונים בפלופונס, לא הייתה אפליה ורדיפה של נוצרים יוונים אורתודוקסים (ראו פרק על המסדר הבקטשי וירושלים בספר השני).

בזמנו הייתה טקה (מרכז דתי סופי שנקרא גם זאוויה בערבית) חשובה של אחד הקדושים הבקטשים הסופים החשובים – קייגסוז עבדל – בקהיר, קדוש מהמאה ה־14 שחי במערה מול מצודת קהיר. בסוף המאה ה־19 היו 50,000 אלבנים בקהיר, רובם בקטשים מדרום אלבניה. במשך כל זמן קיומה תמכה השושלת של מוחמד עלי במסדר ובטקה, וגם לאחר מלחמת העולם הראשונה הם קיבלו גולים בקטשים מתורכיה של כמאל אתא טורק, וזה למרות האוריינטציה המצרית־סונית שלהם. הטקה התקיימה עד המהפכה הצבאית בשנות ה־50.

בזמן מוחמד עלי הגיע הארכיטקט פרדריק קתרווד (Frederick Catherwood) שהיה ידוע בחקר וגילוי תרבויות המאיה במרכז אמריקה, לירושלים ושהה שישה שבועות בהר הבית תחת הכיסוי של עובד ממשל. הוא חקר את מבנה כיפת הסלע, מבני הר הבית האחרים והחללים התת־קרקעיים, ופרסם תכניות מפורטות שלהם שהובאו לידיעת הציבור האנגלי ועוררו עניין רב[6]. בעקבות כך היו אפילו כאלו שטענו שהמבנה הוא מקום הקבורה האמיתי של ישוע ולא כנסיית הקבר, כמו לדוגמא ג'יימס פרגורסון[7] James Fergusson. גם כותבים וחוקרים מאוחרים יותר נשענו על עבודתו של קתרווד בכדי להתייחס להר הבית.

התפתחות האסלאם בירושלים

המאה ה־19 היא תקופה של רפורמות באימפריה העות'מאנית, וצריך לזכור בהקשר זה כי השליטים העות'מאניים היו גם החליף של העולם המוסלמי הסוני. הם שלטו במקומות הקדושים לאסלאם – מכה, מדינה וירושלים – וכי השליט העות'מאני הגדול האחרון, עבדול חמיד, ניסה לקדם זהות פאן־אסלאמית בשטחים שבשליטתו. במקרה של שליטים גדולים (וגם קטנים) צריך תמיד לחפש את מקור ההשראה וההדרכה שלהם, שהרבה פעמים הוא מורים רוחניים, אנשים בעלי יכולות על־חושיות, ולעיתים זה רשתות של תנועות רוחניות. במקרה של השליטים העות'מאניים אלו הם המסדרים הסופיים, שבמאה ה־19 חווים תנועה כפולה: מצד אחד התדרדרות במעמדם ואיבוד המקום המסורתי שלהם בחברה, ומצד שני ניסיונות של התחדשות והתפתחות שתתאים לעת החדשה.

הסולטאן מהמוט השני (1808–1839) התחיל בקידום רפורמות באימפריה. הוא פיזר את חיל היניצ'רים ורדף את חסידי המסדר הבקטשי. המרכזים של הבקטשים והיניצ'רים ניתנו ברובם לקבוצות נקשבנדיות. האימפריה העות'מאנית תמכה במרידות בהובלת הנקשבנדים כנגד הרוסים בקווקז ובמרכז אסיה. הוא היה מקורב למסדרים הסופיים ובנה ברחבת הר הבית את "כיפת אוהבי הנביא" – מקום מפגש של שייח'ים סופיים וטקסי זיכר.

הנקשבנדים היו כוח מוביל באסלאם הקווקזי עד היום, וכך גם במקומות אחרים בעולם, החל מהודו וכלה ברוסיה הטטרית. אחד המנהיגים שלהם היה האימאם שאמיל (1797–1871), שהנהיג את המלחמות ברוסים בדגסטן וצ'צ'ניה בשנים 1834–1856. בצעירותו (1828) הוא פגש את עבד אל־קאדר אל־גזאירי ולמד ממנו איך להילחם בפולשים הקולוניאליים. הוא היה תלמידו ויורשו של השייח הסופי Ghazi Muhammad (1790–1832) שהתחיל את המלחמה/מרידה ברוסים. הכוחות המוסלמיים הובסו סופית ב־1859 ושאמיל נכלא לכמה שנים. בזמן מאסרו הוא חיבר ניגון הנקרא "ניגון שאמיל", שאותו אימץ ולימד לימים הרבי מליובאוויטש. הניגון מבטא את געגועיו של שאמיל להרים שבהם גדל, אך למעשה זה געגועה של הנשמה לכור מחצבתה ותקווה לאיחוד בעתיד[8] (ראו בהמשך).

כשחזרו העות'מאנים לשלטון בארץ ישראל ב־1841 הסולטאן היה אבדילמג'יד בן ה־18, צעיר שקיבל חינוך אירופי והתעניין בספרות ובמוזיקה. הוא שלט במשך 20 השנה הבאות עד 1861. הוא נהג לנסוע ברחבי הממלכה ולפגוש אנשים באופן בלתי־אמצעי כדי ללמוד באופן ישיר על המתרחש בממלכתו. היה חבר במסדר הבירית הבריטי. לא מקרה הוא שהאדריכל שלו קיבל אישור לתכנן את בית כנסת החורבה (ראו בהמשך), ושהוא האיש שפרסם את תקנות הטנזימאת, ויותר מאוחר את תקנות הסטטוס קוו במקומות הדתיים בירושלים. הוא היה קרוב למסדר הסופי נקשבנדי, במיוחד דרך אמו שהייתה ממוצא צ'רקסי וקרובה לשייח'ים של הקווקז.

לאחר מותו של אבדילמג'יד ב־1861, המשיך את דרכו אחיו ששלט במשך 16 שנה – אבדילעזיז, שהלך גם הוא בדרך הרפורמות. הוא ביקר באנגליה ונתן זכויות למיעוטים בממלכתו. ב־1876 הודח אבדילעזיז על ידי האסיפה התורכית בגלל אורח חייו הראוותני, ולשלטון עלה עבדול חמיד השני, בנו של אבדילמג'יד. אבל כפי שהפתגם אומר: לפעמים התפוח נופל רחוק מהעץ.

הסולטאן הבא בתור הוא עבדול חמיד השני, שהיה גם אחרון הסולטאנים העות'מאניים, ואחד החשובים שבהם בהקשר של ירושלים וארץ ישראל. תקופת שלטונו הארוכה (1876–1909) מתאפיינת בניסיון אחרון להציל את האימפריה העות'מאנית מכליה, וזה על ידי הפיכתה לפאן־אסלאמית מצד אחד, ועידוד ההתמערבות שלה מצד שני. מבחינה רוחנית הסולטאן הושפע מאוד משייח' סופי בשם מוחמד זפיר אל־מדאני (Muhammad Zafir al-Madani) מהמסדר השאדלי בצפון אפריקה. במחקר של שליטים צריך תמיד לחפש את ההשפעה הרוחנית־אידאולוגית שהם שואבים ממנה את כוחם ולעיתים גם את חוכמתם, ובמקרה של עבדול חמיד זה ברור. הסולטאן נהג לבוא לשיעוריו של השייח בתחפושת, וכשעלה לשלטון ביקש ממנו שיבוא לאיסטנבול וישאר לידו כמעין יועץ ומדריך רוחני. הוא היה פוגש אותו מדי שבוע בטקסי זיכר ובתפילות. הסולטאן הקים טקה לכבוד המסדר באיסטנבול ופטר אותו ממסים. היחסים הקרובים נמשכו עד מותו של השייח ב־1903.

באותה תקופה מתבססים בארץ ענפים של המסדר השאדלי. בעכו מוקם הזרם של השאדליה יאשרוטיה. אביו של זפיר אל־מדאני היה השייח של מייסד המסדר עלי נור א־דין, וכנראה ששני האישים הכירו אחד את השני. כך או כך, המסדר השאדלי יאשרוטי צובר במהירות חסידים רבים ובהם גם משפחות באזור ירושלים, ויש לו נוכחות בעיר ובמיוחד בכפר וולג'ה, שהיה קיים עד 1948 בסמוך לירושלים. במקביל לכך היו ענפים נוספים של המסדר השאדלי שהשתרשו בעיר (ראו פרקים על שכונת המוגרבים ואבו אל־חסן שאד'לי בספר השני)[9].

המאה ה־19 היא הזמן שבו העלייה לרגל מירושלים לנבי מוסא במדבר יהודה (מרחק יום הליכה) מתמסדת ומתפתחת. זהו הופך להיות האירוע הדתי הספונטני המרכזי של המוסלמים בירושלים בעת המודרנית – הילולה שנתית שהתרחשה בזמן חג הפסחא הנוצרי, שבמהלכה היה תפקיד חשוב למסדרים הסופיים שקיימו טקסים, תופפו, רקדו, ועשו מעשי ניסים כגון בליעת אש ודקירת חרבות (מסדר ריפעאי): "חבורה רעשנית של אנשים הקוראים 'אללה! אללה!' ומכים בתופים, ופקירים מוסלמים רוקדים לפניהם עם חרבות ומריעים תרועות"[10]. בדומה במקצת לעלייה לרגל לקבר רשב"י במירון המתחילה מצפת, הדגל הירוק של נבי מוסא היה נלקח מבית משפחת חוסייני בעיר העתיקה אל הר הבית, ומשם ברוב קהל וחגיגות אל נבי מוסא. השהות באתר נמשכה כשבוע. לשייח של המסדר הנקשבנדי בירושלים תפקיד חשוב במסגרת הילולה זו.

בירושלים יש כמה זאוויות פעילות. הראשונה של הנקשבנדים ברחוב הוויה דולורוזה – זו הייתה זאוויה מסורתית של המסדר הקשורה למשפחה שהגיעה ממרכז אסיה כבר מהמאה ה־16, אבל לקראת סוף המאה ה־19 היא הפכה חשובה יותר עת הגיעו לאימפריה העות'מאנית פליטים מוסלמים מהקווקז, וחלקם הופנו לארץ ישראל. הזאוויה היא גם מקום הארחה ומרכז של קהילה הולכת וגדלה, מקום של לימוד (ספרייה) וטקסים.

לידה נמצאת הזאוויה של האפגנים, שכיום קשורה למסדרים השאדלי והקאדרי ויש בה נוכחות ופעילות קבועה ורבת משתתפים. עליה נספר בהמשך. הזאוויה השלישית היא זו של ההודים, שנקשרה גם ללאומיות ההודית־פקיסטנית החדשה (ראו פרק על מוחמד אקבאל).

הערות

[1] בן אריה, י. 1977.  עיר בראי תקופה : ירושלים במאה התשע-עשרה. יד יצחק בן-צבי, ירושלים

[2] Ibid

[3] Ibid

[4] Chateaubriand, F.-R. de. (2015). Itinéraire de Paris à Jérusalem (A. S. Kline, Trans.). CreateSpace Independent Publishing Platform

[5]https://www.researchgate.net/publication/340595021_Bektashism_in_Egypt_during_the_Albanian_Dinasty_1805-1952_Scientific_Magazine_Univers_11_AIITC_Tirana_2010_pg_48-58

Dorian Koçi  Institute of History PhD in History Sciences.

[6] Catherwood, F. (1835). Plan of Jerusalem [Map]. London: F. Catherwood. The National Archives (UK), MPK 1/39. Engraved by S. Bellin

[7] Fergusson, J. (1878). The temples of the Jews and the other buildings in the Haram area at Jerusalem. London: John Murray.

[8] https://www.youtube.com/watch?v=pudTI92XoF8&list=RDpudTI92XoF8&start_radio=1

[9] Weismann, Itzchak, "Sufi Brotherhoods in Syria and Israel: A Contemporary Overview", History of Religions 43 (2004), pp. 303-318

[10] בן אריה יהושע, עיר בראי תקופה, עמ 163