כנסיית הקבר של מליסינדה
כנסיית הקבר הייתה משאת נפשם של עולי הרגל בימי הביניים. חלקם היו אנשים שביקשו לעבור תהליך טקסי בתוך הכנסייה, ורבים מהם רצו להתקבל כאבירים במסדר אבירי הקבר הקדוש. גם אם היית עולה רגל פשוט ולא מועמד לאבירות, ההגעה לכנסיית הקבר לוותה בתהליך דתי שכלל שטיפת הרגליים שעשו את הדרך הארוכה הזו על ידי הנזירים במקום (כפי שעשה ישוע לתלמידיו, וכפי שעושים חברי אחוות הקבר הקדוש לעולי רגל המגיעים לארץ בשדה התעופה כיום), השתתפות במיסה, וידוי, וכנראה שגם טקסים ייעודיים שנעשו בקבוצות. אבל מעבר לכל זה, ההגעה לכנסיית הקבר הייתה מרגשת ובלתי נתפשת, הגשמה של חלום בן שנים רבות, חוויית שיא בחיים של המאמין הנוצרי, והיא לוותה בתפילות אישיות, תחינות, בקשות, הודיות ורגעים של אקסטזה. בכנסייה התקיימו באופן קבוע תפילות, תהלוכות וטקסים שכללו קטורת, שירה, הנפת דגלים, הצגת איקונות וחפצים מקודשים.
המבנה המקורי נבנה על ידי הקיסר קונסטנטינוס ואִמו הלנה במאה ה-4, אבל הוא נהרס ברובו בתחילת המאה ה-11 על ידי הח'ליף הפאטימי אל-חכים ורק הרוטונדה מסביב לקבר הקדוש נותרה בצורתה המקורית. הכנסייה נבנתה מחדש באופן צנוע יותר על ידי הקיסרים הביזנטיים (מונומכוס) באותה מאה. ועם כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים התעורר הרצון והצורך לבנותה מחדש בצורה מפוארת שתתאים לתפקידה החשוב בעולם הנוצרי, וכך, הצלבנים בהנהגת המלכה מליסינדה בנו מחדש את רוב חלקי הכנסייה באופן מפואר ורב רושם, ובכלל זה הקתוליקון, המסדרונות וגבעת הגולגולתא. הבנייה הושלמה במלאות יובל לשחרור ירושלים (1149), וזה בסיס המבנה של היום.
כדאי לציין שעם הגעת הצלבנים לירושלים הם החרימו את כנסיית הקבר מרשות הנוצרים האורתודוקסים והשתלטו על טקסי שבת האור שהתרחשו במהלך חג הפסחא, ושבמהלכם ירדה אש פלאית מהשמיים. בכל יום שישי התקיימו תהלוכות לציון זמן צליבתו וקבורתו של ישוע, והחלה להתפתח המסורת של דרך הייסורים, אבל לא במסלול ובתחנות של היום[1]. כיום הכנסייה היא בהחזקה משותפת של שש עדות נוצריות, שהגדולות ביניהן הם הקתולים המיוצגים על ידי הפרנציסקנים, היוונים אורתודוקסים והארמנים.
מבנה כנסיית הקבר הוא שיא האדריכלות של הממלכה הצלבנית. הקשתות המצולבות מבטאות תפישה דתית אדריכלית חדשה שבאה לידי ביטוי לאחר מכן בהתפתחות הקתדרלות הגותיות באירופה. הצלבנים הוסיפו לרוטונדה, העומדת על תילה מאז המאה ה-4, אולם גדול במקום שבו עמדה החצר בתקופה הביזנטית. זהו הקתוליקון, שאורכו כאורך הרוטונדה וקוטר כיפתו שמעל חלקו המערבי הוא חצי מקוטרהּ של כיפת הרוטונדה. וכך, כשאדם נכנס לכנסיית הקבר הוא מתרשם מההרמוניה בין שני חלקיה, או לפחות התרשם מכך לפני שבנו את הקיר המסתיר את ציר הרוחב (הטרנספט) של הכנסייה, קיר בטון מלאכותי הניצב מול הכניסה ולא מאפשר לראות את חלל הקתוליקון. המבקר בכנסייה חש את הלכידות בין הרוטונדה לקתוליקון בזכות המודול המשותף לשניהם, וגם בזכות הפתח הקשתי הגדול ביניהם המסמל ניצחון.
זאת ועוד, המרכז האדריכלי של המבנה נמצא בקתוליקון (הכנסייה המלבנית), מתחת לכיפה המסמלת את השמים, במקום שנחשב למרכז העולם. וכך הקתוליקון מסמל את העולם, ואילו הרוטונדה הסמוכה – בדומה לפנתיאון – מייצגת אוניברסליות ואת השמיים, הקתוליקון מסמל את העולם, מכיוון שבו מתקיים מרכז העולם. הקו הישר של הקתוליקון מבטא את רצף הזמן ואת המסע של העולם ושל האדם מנפילה לגאולה. ובהשלמה לכך הצורה העגולה של הרוטונדה מסמלת את הנצחיות, את האלוהות, את החיבור בין המישורים.
מרכז העולם בקתוליקון נמצא באמצע הדרך בין מקום הצליבה למקום התחייה, שנתפשו כחסד אלוהי שמאפשר גאולה. בעבר היה שם עיגול שלפי נורית כנען־קידר סימל את מרכז העולם, ונחשב למקום שאליו הורידו את גופתו של ישוע מהצלב ושבו הוא הופיע לאחר התחייה בפני מרים המגדלית[2]. המסורות שנקשרו בסלע השתייה כמרכז העולם הועתקו אליו, אבל באופן מודגש ובדומה ליהדות, המרכז היה ריק (כמו קודש הקודשים בבית המקדש השני), ומצב זה שיקף את התפיסה הנוצרית שהחיבור הוא רוחני ולא פיזי. ישוע הוא תחליף למקדש, והמצוות שבלב הן החשובות. מרכז העולם בקתוליקון הוא ירושלים השמימית.
כיום במרכז הקתוליקון, מתחת לכיפה יש מנורה נהדרת, סמל לירושלים השמימית. מתחת לה על הרצפה גביע גדול עשוי מאבן אדמדמה, ובתוכו כדור עשוי מאבן לבנה משולב בפסים בצורת צלב העשויים מאבן שחורה. לפי המסורת, הכדור הוא כדור הארץ והפסים השחורים הם ארבע רוחות שמיים. הגביע נותן לכדור הארץ מטובו, ולמעשה כדור הארץ מוכל בתוך הגביע, רוצה לומר שהחומר מוכל בתוך הרוח ומוזן ממנו. הגביע הוא השכינה, או רוח הקודש, ההשפעה האלוהית היוצרת את הבריאה שהיא נקבית באופייה, והוא נחשב לאומפאלוס – מרכז עולם (ראו פרק על הגביע הקדוש).
האיחוד בין הקתוליקון לרוטונדה הוא לא רק בין הקו הישר והעגול, אלא בהשאלה בין הנצחי לזמני. הקדוּשה הנצחית מופיעה דרך הדרמה הארצית של מותו ותחייתו של ישוע, דרך הצלב והסבל בעולם הזה, ועל ידי כך עולם החומר מתקדש. הקבר הריק חושף כי המוות לא קיים אלא באופן זמני, ואילו תחייתו של ישוע מסמלת את האפשרות להגיע לחיי נצח. הדואליות של מוות וחיים מתבטאת באדריכלות של הכנסייה בצורת פתח כפול בכניסה למתחם, שער כפול שהתגליפים הנהדרים שהיו מעליו מוצגים כיום במוזיאון רוקפלר. תגליפים אלו חושפים את מהותה הדואלית של הופעת הקדוּשה. בצד אחד מופיע סבך הצמחייה המורכב של העולם הזה ובתוכו דמויות אדם וחיות לכודות בזמניותו, ובצד האחר – סצנות הקשורות לפועלו של ישוע בעולם, לחייו ולתחייתו, מעין הצהרה על האפשרות לחיי נצח.
מסביב לקתוליקון הצלבנים הוסיפו מסדרון (אמבולטוריום) הליכה ובו קפלות שונות המייצגות אירועים ודמויות בחייו של ישוע. ברחבי הכנסייה נבנו חדרים וחלקים רבים המתפצלים מהמבנים המרכזיים, חלקם סגורים לקהל וחלקם פתוחים. הצלבנים עיטרו את הבניין בפיסול מורכב ועדין של הכותרות, המשקופים והמטופות בעיקר, וגם בפסיפסים אמנותיים נפלאים שמהם נותרו שרידים מעטים. הם הכניסו לאדריכלות צבע, עדינות ומורכבות, וביטאו בכך את המיסטיקה שחלחלה לנצרות בעת ההיא.
הבנייה החדשה שהובילה המלכה מליסינדה הייתה הרבה יותר שלמה והומוגנית ובעלת אור רב יותר שנכנס פנימה מכפי שהכנסייה נראית כיום. במאמר החשוב שלה על כנסיית הקבר כנען־קידר מדגימה (שם) כיצד המודול (יחידת מידה) ששימש את האדריכל הצלבני של הכנסייה הוא הרדיוס של פנים הרוטונדה, שאורכו עשרה מטרים וארבעים סנטימטרים, וכיצד שאר המידות נגזרות ממנו. הרדיוס הזה הוא המידה של קודש הקודשים בבית המקדש – עשרים אמה[3]. קוטר הכיפה של הרוטנדה הוא פעמיים הרדיוס, קוטר הכיפה של הקתוליקון רדיוס אחד, אורך הבניין שבע פעמים הרדיוס, רוחב הטרנספט של הבניין הוא ארבע פעמים הרדיוס. על ידי שימוש במודול – יחידת מידה זו, נוצר קשר בין המקום לבית המקדש, על ידי שימוש במספרים ארבע ושבע נוצרת דמות עולם המייצגת את העולמות הרוחניים, הארבע קשור לצלב ולהתגשמות בחומר, והשבע לשבעה הרקיעים, העולמות הרוחניים שמעל העולם הזה. הדואליות של גוף ורוח שהיא חלק מדמות האדם והעולם מיוצגת על ידי הקשר בין הקו הישר והעגול, כפי שהסברנו קודם לכן, ועל ידי היחס בין הכיפה של הקתוליקון (המבנה הישר המסמל את הפיזי), והכיפה של הרוטונדה (המבנה העגול המסמל את הרוחני).
הכנסייה הייתה לא רק המבנה עצמו אלא גם חפצים קדושים שהיו בו, בקפלות של האמבולטוריום – המסדרון מסביב לאולם הקתוליקון, הוצגו חפצים קדושים, אחד החשובים שבהם היה חנית הגורל שהתגלתה באנטיוכיה על ידי אדם בשם פיטר ברתולומיאו, ועזרה לצלבנים להכריע את המוסלמים בשדה הקרב (ראו פרק בנושא). החנית נהפכה לקמע של הצלבנים וסמל לברכה ולכוח האלוהי שניתן להם, ולכן היה זה אך טבעי שהיא תגיע לכנסיית הקבר ותישמר בקפלה מיוחדת, אבל רצה הגורל והיא מצאה את דרכה לאחר 10 שנים לקונסטנטינופול ושם נעלמה. כיום הקפלה הזו ריקה, ורק ציורים של לונגינוס דוקר את ישוע בצדו על הקירות מגלים לנו את הסיפור הזה.
בסמוך לקפלה של חנית הגורל זכו עולי הרגל לראות את העמוד המקורי שאליו נקשר ישוע בזמן ההלקאה וההרשעה שלו (כיום הוא נמצא באולם התפילה של הפרנציסקנים), ואם הם ירדו בפתח הסמוך לקפלת ההלקאה אל החללים התת-קרקעיים שמתחת לכנסייה הם זכו לראות את המקום שבו מצאה הקיסרית הלנה את שרידי הצלב האמיתי. ממקום זה נפתחו חללים נוספים מתחת לכנסייה, שהכניסה אליהם אושרה רק למעטים ומיוחסים והם היו מקומות המסתורין. הצלבנים אהבו מקומות סודיים תת-קרקעיים, ועבור עולי הרגל שזכו בכך הייתה בירידה אליהם מעין חזרה על הירידה לשאול של ישוע שבעקבותיה באה התחייה.
השריד הקדוש החשוב ביותר בכנסיית הקבר היה הצלב האמיתי, שעקבותיו אבדו במהלך הדורות ושנמצא מחדש על ידי הצלבנים. המציאה של הצלב התרחשה במהלך בחירתו של הפטריארך הצלבני הראשון לירושלים. ריימונד מסנט ג'יל טען שהוא צריך להיות הפטריארך בגלל שברשותו הייתה חנית הגורל, אך לרוע המזל המתחרה שלו (ארנולד) מצא מיד את הצלב האמיתי מוחבא בתוך קיר של אחת הקפלות בגן הכנסייה. הצלב האמיתי הולבש בלבוש זהב ויהלומים, והוצג על עמוד כהשראה לצלבנים כשהם יצאו לקרב. הוא יצא גם לקרב קרני חיטים, שם אבד ונראה לאחרונה מוצג לראווה ברחובות דמשק על ידי המוסלמים המנצחים. לפי זאב וילנאי[4] בדורות קודמים היו מוכרים לצליינים קיסמים זעירים שנלקחו כביכול מהצלב המקורי, ועשו מקם קמיעות, כאשר נשבעו נגעו בקיסם עץ ומכאן הביטוי Touch wood
כנסיית התחייה (הקבר) לא הייתה רק מקומות הקשורים לישוע, בניינים ושרידים קדושים, אלא גם מקום של התחברות עם הסדר החברתי, הקדושים והמלכים של הממלכה הצלבנית. בתוך הכנסייה נשמרה חרבו הקדושה והמקורית של גוטפריד מבויון, המלך הראשון של ירושלים, והיא שימשה ומשמשמת בטקסי אבירות של מסדר הקבר הקדוש (ראו בהמשך).
מימין לשער הייתה קפלה של אדם הראשון מתחת למקום הגולגולתא. בקפלה זו, שנבנתה על ידי הקיסר הביזנטי מונומכוס במאה ה-11, נראה הסדק שבסלע הגולגולתא שדרכו חלחל דמו של ישוע והתחבר עם גולגולתו של אדם. במקום זה נקברו המלכים הצלבניים על הרצפה באופן שאפשר יהיה לדרוך על קבריהם. עד המאה ה-18 יש לנו עדויות על קבריהם של גוטפריד מבויון ובלדווין ה-1, מלכי ירושלים הראשונים. במקומות אחרים באזור הכניסה היו קברים של מלכי ירושלים האחרים ואנשים חשובים, היחיד ביניהם שנותר גלוי כיום הוא קברו של פיליפ ד'אוביניי מאנגליה, איש המסדרים האביריים, עולה רגל ומורו של המלך הנרי ה-3, מחוץ לשער הכניסה.
חלק חשוב בכנסייה היה סלע הגולגותא שעליו היה המקום שבו ישוע נצלב. לפי אליאדה, הנצרות הפכה את הצלב לדמות עץ העולם[5], העץ הקוסמי, הניצב במרכז השמיים והאדמה, ולכן הגולגותא היא מרכז העולם, בעזרת העץ הזה העולם נגאל, מתחדש, הזמניות מתחלפת בנצח, ישוע הנוצרי נצלב במרכז העולם, ולכן זהו המקום שבו נברא ונקבר האדם הראשון, דמו של תבנית האדם ניגר על ראשו של אדם ראשון ובכך טובל אותו וגואל אותו מהחטא, הסמל של עץ החיים זה הדגן, הגפן, שמן הזית ועשבי המרפא, צמחי פלא הגדלים מגופה של האדמה שעליה ניגר דמו של המושיע. הטבילה היא ירידה לכאוס ההיולי, ובהמשך לכך ישוע יורד לשאול לשלושה ימים. יש לנו כאן מבנה ארכיטיפי של עימות עם מפלצת, מוות ולידה מחדש.
מסדר אבירי הקבר הקדוש
הנצרות הקתולית מונה כמיליארד איש ברחבי העולם והיא מונהגת על ידי האפיפיור ברומא. במהלך אלפיים שנות קיומה הוקמו במסגרתה מסדרים רבים של נזירים ונזירות, אלא שבנוסף לכך, החל מימי הביניים החלו לקום מסדרים של אבירים נזירים, שהמפורסמים ביותר ביניהם אלו המסדרים של הטמפלרים, ההוספיטלרים והטבטונים שנוסדו בזמן מסעי הצלב.
מה שרבים לא יודעים הוא שבנוסף למסדרים אלו, שחלקם לא קיימים כיום, נוסד בזמן מסעי הצלב מסדר נוסף שנקרא "מסדר אבירי הקבר הקדוש", והוא היה פתוח גם לאנשים (ואבירים) נשואים. מסדר זה קיים ופעיל עד היום (לא בלחימה) ומשמש משענת עיקרית לנוכחות הנוצרית בישראל. בנוסף אליו יש עוד חמישה מסדרי אבירים לא נזירים הנמצאים תחת חסות האפיפיור ושייכים לנצרות הקתולית, וכן מסדר האבירים של מלטה (ההוספיטלרים), שענפים שלו ממשיכים לפעול עד היום (כולל בירושלים).
מסדר הקבר הקדוש הוא אחד מהארגונים הבינלאומיים החשובים ביותר בהקשר של הנוכחות הקתולית בישראל ושל קיום הפטריארכיה הלטינית בירושלים. המטרה של מסדר הקבר הקדוש היא לשמור על הנוכחות הנוצרית בארץ הקודש, והוא מונה 30,000 אבירים. הגראנד מאסטר שלו כיום הוא הקרדינלFernando Filoni , המרכז הניהולי יושב ברומא ב-Palazzo Della Rovere, והסגן של ראש המסדר הוא הפטריארך הלטיני של ירושלים, שהוא למעשה המנהל בפועל של פעילות המסדר.
עם כיבוש ירושלים בשנת 1099 היה זה האביר Girolamo Gabrielli מאומבריה שנכנס ראשון לכנסיית הקבר עם אלף אבירים נוספים. כבר קודם לכן התפתח המנהג להכתיר אבירים בכנסיות אבל אי אפשר היה לעשות זאת בירושלים שהייתה תחת שלטון מוסלמי. באופן כללי, כל אביר יכול היה להכתיר חיילים מצטיינים ברצותו בכך, ואפשר היה לעשות זאת בכל מקום. לאחר כיבוש ירושלים הוכתרו לוחמים רבים שהשתתפו במלחמות כאבירים חדשים בכנסיית הקבר.
מייד לאחר הכיבוש הצלבני נוסד מסדר של כמרים שמטפלים בכנסיית הקבר שנקרא Canons Regular of the Holy Sepulchre , ובמקביל לכך נוסד כוח הגנה שנקראMilites Sancti Sepulcri . המלך הצלבני הראשון גוטפריד דה בויון ייסד במקום שני הגופים הללו מסדר של הקבר הקדוש, והמלך הצלבני בלדווין ה-1 כתב את החוקה שלו ב-1103. חברי המסדר הם נזירים מהסדר השלישי (לא נשבעים לנדרי פרישות, כלומר יכולים לשאת נשים), המאמצים את התקנון של סנט אוגוסטין. הוגו דה פיאן, מייסד המסדר הטמפלרי, היה חבר במסדר הקבר הקדוש לפני שהפך טמפלרי.
בחדר התלבושות שבתוך האגף הפרנציסקני של כנסיית הקבר יש חרב קדושה, על הקיר ארון זכוכית ובו החרב המקורית והדורבנות של גוטפריד דה בויון, הכובש הצלבני של ירושלים והשליט הראשון שלה. גוטפריד סירב לקבל את התואר מלך באומרו שאדונו ישוע היה משרת ולא אדון. הוא נחשב כאיש מעלות, דמות האביר האידיאלי, והיה כנראה באמת כזה, מכיוון שגם המוסלמים שנלחמו בו העריכו אותו על תכונותיו. חרב זהו משמשת עד היום בטקסי הכתרה של אביר, הנקראים dubbing, של מסדר אבירי הקבר הקדוש.
לחרב ולדורבנות יש משמעות סמלית במסדרי האבירות השונים. החרב מורכבת משלושה חלקים: הלהב, הנדן והידית. הלהב מסמל אמונה, הנדן מסמל טוהר והידית מסמלת צניעות. כשהופכים את החרב היא מזכירה צורה של צלב. חוד החרב מסמל צייתנות, ושני הצדדים של הלהב מסמלים את שתי החובות של האביר: שירות לאלוהים ושירות לבני אדם.
בשביל להיות אביר האדם צריך היה הכנה ארוכה, הן פיזית והן נפשית, ורק כשהיה מוכן החניך הוכתר בתור אביר. פעולת ההכתרה נעשתה בעזרת חרב. המכתיר היכה קלות בכתפו של המועמד לאבירות שכרע לפניו, והעביר אותה שלוש פעמים, מצד אל צד. הפעולה של הכתרת האביר עם החרב מציעה שלאדם שמבצע את הטקס יש את התכונות של אמונה, טוהר וצניעות, ושהוא יכול להעביר אותן לאחר בכדי שימלא את חובותיו כנוצרי וכאביר. בסוף פעולת ההכתרה נאמר לאביר החדש כך: "זכור שישוע אדוננו כבש ממלכות בכוח האהבה ולא בכוח החרב". מסדר אבירי הקבר הקדוש, נוהג לקיים טקסי הכתרה לאבירות בתוך כנסיית הקבר, בשעות שבהם אין מבקרים.
ב-1244 איבדו הצלבנים את ירושלים ואת כנסיית הקבר, ולימים גם את שאר נחלותיהם בארץ ישראל, וב-1291 גורשו הצלבנים סופית מארץ ישראל והאחריות על המקומות הקדושים, ובכלל זה כנסיית הקבר, עברה ממסדר אבירי הקבר הקדוש אל המסדר הפרנציסקני שייסד משמורת ארץ הקודש (Custodia Terrae Sanctae). מסדר אבירי הקבר הקדוש איבד ממעמדו והעלייה לרגל למקומות הקדושים נמשכה בחסות הקוסטודיה דה טרה סנטה והשלטון הממלוכי.
אלא שהחל מ-1335 החלו להכתיר שוב אבירים מבין עולי הרגל בכנסיית הקבר בטקסי אבירות. מלכים ודוכסים רבים באירופה הפכו לאבירים בטקסים ליליים שנערכו בכנסיית הקבר. כשהאבירים הללו חזרו לארצות מוצאם הם בנו לעיתים כנסיות בדוגמת כנסיית הקבר. עם הזמן (תחילת המאה ה-20) החלו להכתיר אבירים למסדר לא רק בכנסיית הקבר עצמה, אלא במקומות נוספים ברחבי העולם.
עולה רגל מהמאה ה-15 בשם פברי מתאר טקס הכתרה לאבירות שנעשה בתוך הקבר הקדוש, שבו השתתפו מקצת מעולי הרגל שהגיעו לירושלים: "האציל ג'ון שהיה הרוזן של צידון נקרא לתוך המערה הפנימית של הקבר, מנהל הטקס ענד חרב של אבירות למותניו וקשר את דורבנות האבירות לרגליו, ואמר לו לכרוע על ברכיו לפני הקבר של האדון ולהשתטח עליו עם חזהו וידיו, כשג'ון היה בתנוחה זו הכה המכתיר שלוש פעמים על כתפיו עם החרב שהעניק לו ושאותה הוא הוציא עתה מנדנה, בשם האב הבן ורוח הקודש, לאחר מכן הוא הקים את ג'ון, שחרר את החרב והדורבנות ממנו, נשק לו ואמר: 'לוואי שזה יהיה לטובתך'".[6]
הטקס התקיים בלילה והיה השיא של מסע העלייה לרגל. פברי מספר שלנו ששעה לפני חצות נקראו עולי הרגל אל כנסיית הקבר, וכל מי שביקש מבין האצילים להיות אביר הוכנס לכנסייה של גולגולתא, למקום הקתוליקון שנחשב למרכז העולם. הנוכחים הוזהרו שלא ישקרו בנוגע למעמדם ושיוכם, וכי רק אנשים ללא רבב ועם שושלת יוחסין יכולים להיות מוכתרים לאבירות. הם הונחו להישמע תמיד לאפיפיור, הכנסייה והקיסר, שעליהם להגן על הכנסייה הקתולית וזכויותיה, להילחם למען הבישופים, הכמרים וכל האנשים והמוסדות הדתיים, רכושם ואדמותיהם. הם צוו לשלוט בשלום, לנהוג בצדק ביתומים, אלמנות, זרים ועניים, ולעזור לכל מי מהמאמינים שנמצא במצוקה.
ב-1496 האפיפיור אלכסנדר ה-6 מפריד את מסדר הקבר הקדוש מהקוסטודיה דה טרה סנטה הפרנציסקנית, והופך את עצמו והאפיפיורים הבאים אחריו לגרנד מאסטרים של המסדר. יש להניח שבזמן הזה ראשי הקוסטודיה דה טרה סנטה הפרנציסקנים היו הגרנד פריור, מעין ראשי ממשלה של מסדר אבירי הקבר הקדוש, לפחות בישראל, אלא שבאמצע המאה ה19 חוזרים הפטריארכים הלטינים לירושלים, והם נהיים ראשי המסדר. הפטריארכים החדשים מזדהים מאוד עם מסדר אבירי הקבר הקדוש ומטפחים אותו ככלי לחיזוק החיים הנוצריים בארץ וגיוס תמיכה של הנוצרים בכל רחבי העולם למען חיזוק הנוכחות הנוצרית בישראל (ייתכן שבסתר לבם הם טיפחו שאיפה להשתלטות נוצרית מחודשת על ארץ הקודש בצורה כזו או אחרת). וכך, המסדר של אבירי הקבר הקדוש תורם בכל שנה 10 מיליון דולר לפטריארכיה הלטינית של ירושלים. הסמל של המסדר זהה לסמל של ממלכת ירושלים – חמישה צלבים, והמוטו של הסמל הוא "Dios Lo Vult" (ברצון אלוהים).
המגן האבירי שעליו מצויר הסמל נישא על ידי שני מלאכים, אחד אוחז בכידון והשני במקל של עולה רגל, ובכך הוא מסמל את הפן הכפול של העלייה לארץ הקודש – הדתי והפוליטי. על חזה המלאכים יש צדפה (ואולי זה קשור לדרכי העלייה לרגל לסנטיאגו, מכיוון שהמסדר עסק היסטורית גם בתמיכה בעלייה לרגל למקומות הקדושים, ובמיוחד סנטיאגו דה קומפוסטלה). ההתקבלות למסדר אבירי הקבר הקדוש מתאפשרת רק בעקבות הזמנה. יש בין חברי המסדר נוצרים מקומיים, אבל הרוב הם קתולים מכובדים מרחבי העולם וביניהם מלכים, רוזנים ואנשי עסקים. ההתקבלות כרוכה בתשלום תרומה, כפי שעולי הרגל תרמו כשעלו לארץ הקודש.
לחברים במסדר אסור להיות חברים במסדרים שלא מוכרים על ידי האפיפיור (לדוגמא "הבונים החופשיים"), ואפשר להוציא אדם מהמסדר אם הוא מתנהג שלא לפי הכללים. בין החברים יש נשים, שגם הן מקבלות תואר אביר אך נקראות עלמות ((Dame. אות כבוד של המסדר נקרא "כף הדקל של ירושלים". מי שעלה לרגל לירושלים מקבל את צדפת עולה הרגל (יש גם מדליית צלב עולי הרגל, הניתנת על ידי המסדר הפרנציסקני). מי שעושה מעשים טובים, גם אם הוא לא נוצרי, מקבל את מדליית הזכות מטעם המסדר.[7]
ולסיום כדאי להסכיר בהקשר זה כי בעולם הנוצרי ישנה היררכיה של מסדרי אבירים. הגבוהים והנחשבים ביותר הם מסדרים הסגורים למספר מצומצם של אנשים, מעין אחוות שבהן משתתף השליט. דוגמא לכך הוא מִסדר גיזת הזהב, המונה שלושים אנשים ובו חבֵר המלך של השושלת ההבסבורגית,[8] או מסדר אבירי הבירית, שבו חבֵרה מלכת אנגליה, באיטליה היה זה המסדר העליון של הבשורה הקדושה, שבו היו חברים עשרים אנשים בלבד ובהם מלך איטליה (אנשים שעשו שירות אזרחי או צבאי יוצא דופן עבור איטליה, ובעבר –בני אצולה בלבד), וכן הלאה. במסדר מעין זה ישנה מערכת שיפוטית פנימית שגם המלך כפוף לה, ולמעשה נוצר מעין מנגנון של החלטות שלטוניות אשר מתקיים מאחורי הקלעים. מתחת למסדרים המצומצמים והמשפיעים ביותר ישנם מסדרים רחבים ומשפיעים פחות שבהם חברים מאות ואלפי אנשים.
הערות
[1] אליאדה, תולדות האמונות ב', עמ 298
[2] Kenaan-Kedar, Nurith, “Symbolic Meaning in Crusader Architecture: The Twelfth-Century Dome of the Holy Sepulcher Church in Jerusalem”, Cahiers archéologiques 34 (1986), pp. 109-117.
[3] Ibid
[4] וילנאי, ז. (1960) . ירושלים (כרך א׳). אחיעבר עמ' 47
[5] אליאדה, תבניות בדת השוואתית.
[6] Kendall, A. 1970. Medieval pilgrims. Putnam, New York. P. 93
[7] מבין החברים החשובים במסדר שהשפיעו רבות על ארץ ישראל יצוין האדריכל ברלוצ'י, שהיה אדריכל הפטריארכיה הלטינית ובנה במשך עשרות שנים, משנות ה-20 ועד שנות ה-60, את הכנסיות הנוצריות הקתוליות החשובות בישראל. הוא היה נזיר פרנציסקני וגם חבר במסדר אבירי הקבר הקדוש.
[8] למסדר גיזת הזהב שני ענפים: האחד בראשות מלך ספרד, והשני בראשות ראש השושלת ההבסבורגית האוסטרית, והוא פעיל גם כיום.
