אדריכלות מקודשת במנדט

המשך התפישה של ירושלים כמיקרוקוסמוס

לאחר התקופה האידילית של תחילת שלטון המנדט התחילו הצרות! זה התחיל כבר בפרעות של 1921, אלא שאלו הצליחו להיות מוכלות על ידי המושל סטורס, והמרקם העדין של היחסים בין העדות נפרץ בפרעות תרפ"ט (1929), שהביאו להרג של מאות יהודים ולשבר בין האוכלוסייה היהודית והמוסלמית של הארץ. ולמרות זאת היו אנשים, במיוחד בקרב השלטון הבריטי, שהאמינו עדיין בחזון של ירושלים כמיקרוקוסמוס, ובנו בניינים ברוח זו.

אחד הבניינים החשובים ביותר בירושלים שנבנו באותה תקופה מתוך רצון להראות את האופי הקוסמופוליטי של העיר ולהציג את ירושלים כמיקרוקוסמוס, מקום שבו הופיעו כל התרבויות והדתות של העולם המערב, מקום שבו יש מפגש בין מזרח למערב, הוא מוזיאון רוקפלר. בניין אחר הוא בניין ימק"א.

בניין ימק"א – ספר באבן

אחד המבנים המרתקים והיפים בירושלים הוא הבניין של אגודת הנוצרים הצעירים – ימק"א, שנוסדה באנגליה בשנת 1844 והקימה מרכזים רבים בארצות שונות בעולם. היא הייתה חלק מהתחייה הנוצרית במאה ה-19, וגל ההתלהבות הדתית ששטף את ארצות הברית ובמידה מסוימת את אנגליה. הבניין נחנך ב-1933.

האגודה התחילה לפעול בירושלים ב-1878 ועד מלחמת העולם הראשונה פעילותה הייתה מצומצמת. ב-1920 התמנה ד"ר ארצ'יבלד קלרק הארט (1865–1946)  Dr. Archibald Clarkson Harte למזכיר האגודה, והוא היה הרוח החיה בהקמת המבנה. בשנת 1924 הוא עניין פילנתרופ אמריקאי בשם גארבי, שתרם מיליון דולר לצורך המבנה. גארבי נפטר בשנת 1929 לפני סיום הבניין. בשנת 1928 הונחה אבן הפינה על ידי הנציב לורד פלומר. אישיות נוספת הקשורה להקמת הבניין היה ג'ון מות, מנהיג ימק"א העולמי.

תכנון המבנה נמסר למשרדו של האדריכל האמריקאי ארתור לומיס הרמון, שהיה בין המתכננים של בניין האמפייר סטייט בניו יורק. הוא שיתף פעולה עם האדריכל אדמסון, ששימש כאדריכל הקבוע של ימק"א ברחבי העולם. הארט היה מעורב מאוד בתכנון. הוא נסע לאירופה בכדי לקבל רעיונות מכנסיות וקתדרלות קיימות, היה מציע כל פעם שינויים ותוספות לתוכניות של האדריכלים האמריקאים, והם נאלצו לשנות את תוכניותיהם לפי דרישותיו. בסוף נמאס להם ולהנהלת ימק"א מהעיכובים באישור התוכנית, וממזכירות ההנהלה הודיעו להארט שתוכנית הבניין אושרה סופית ואי אפשר להכניס בה יותר שינויים. הארט נפגע עמוקות מההחלטה, התפטר מתפקידו, עבר לבית ליד טבריה, ולא הסכים להגיע לטקס הפתיחה של הבניין למרות משלחת שנשלחה במיוחד להביא אותו בראשותו של נשיא ימק"א העולמי.

מלאכת הבניין התקדמה במרץ. הנציב החדש ארתור ווקופ היה בא כל יום שישי לבדוק את ההתקדמות. פסלים ואמנים השתתפו בעיטור הבניין, ביניהם הפסלת בתיה לישנסקי, הצייר שמואל מלניק, זאב רבן, מאיר גור אריה, ועוד. זאב רבן עיצב את כותרות העמודים בכניסה, את המלאך עם שש הכנפיים על המגדל, וגם את האולמות במלון המלך דוד הסמוך. הוא היה אתנרופוסוף, צמחוני, וראש הלשכה של הבונים החופשיים בעיר.

טקס חנוכת הבניין היה ב-1933, כשאורח הכבוד היה לא אחר מאשר גנרל אלנבי (משחרר העיר), שבהזדמנות זו נשא דברים החרוטים על לוח אבן בכניסה לבניין, והכריז על מטרות ועקרונות הבניין והאגודה. בכניסה כתוב: "מקום זה השלום שורר בו. יריבות מדינית ודתית תישכח. אחדות בין העמים תטופח ותפותח."

הבניין הוא כמו ספר באבן. הארט הכניס בו את הסמליות של הבונים החופשיים, וכך גם האדריכל היהודי ברוך קטינקא שהיה חבר בלשכה בירושלים. ניתן להבחין גם במסורת האדריכלות המקודשת הנוצרית וגם של דתות ותרבויות אחרות. יש בו חדרים נסתרים, מערך כולל שמצביע על המסע הרוחני, מבנה העולם והאדם. יש עליו כתובות רבות, שימוש בסמלים ובצבעים, וכן פסלים רבים בכותרות העמודים, שלכל אחד מהם יש משמעות.

הבניין מורכב מבניין ראשי עם מגדל גבוה במיוחד ושני מבני אגפים משני צדדיו. שלושת גושי הבניין מסמלים שלושה חלקים באדם: הגוף, הנפש והרוח. החלק הדרומי של הבניין – אולם ההתעמלות והבריכה – זה הגוף; החלק הצפוני – אולם התרבות – זה הרוח; ובאמצע – זה הנפש. שלושה חלקים אלו הם גם שלוש מקבילות של השילוש הקדוש.

מהכניסה מובילים קלויסטרים – פרוזדורים מקורים – לשני האגפים. בראש שני האגפים יש כיפות גדולות שנבנו בסגנון ביזנטי. בכל קלויסטר ארבעים עמודים, המסמלים את ארבעים שנות נדודי בני ישראל במדבר וארבעים ימי הניסיון של ישוע. ארבעים העמודים נושאים כותרות שונות שמספרות לנו את סיפורו של האגף הספציפי – הגוף או הרוח.

מהכניסה לכיוון צפון – הרוח – האודיטוריום: מופיעות תחילה כותרות עם פיסול עצים, אחר כך יש פיסול חיות ולבסוף פרחים וצמחי ארץ ישראל. סמוך לכניסה לאודיטוריום יש ארבע כותרות עם דמויות אנשים: ילד מחמר, אדם נוהג גמלים, רועה בשדה, רועה צאן. מצפון לאודיטוריום – גפן ותמר, ומדרום לו – דגים וציפורים. ההתקדמות היא מתכונות רוחניות המסומלות על ידי עצים (תאנה) או חיות (ציפור), לתכונות רוחניות שקשורות להנהגה אנושית (רועה), ולבסוף לגפן ותמר שמסמלים את ישוע. על קיר האודיטוריום החיצוני לכיוון החצר מתנוססת הכתובת: "להכרחי – אחדות; ללא הכרחי – חופש; לכל – צדקה."

מהכניסה לכיוון דרום – הגוף – גימנסיות (אולמות הספורט): מופיעות תחילה כותרות עם ציפורים המסמלות חולשות אנושיות – טווס מסמל גאווה, תרנגול – הכחשה, ולעומתם ציפורים המסמלות חוזק אנושי – פליקן – הקרבה, יונה – רוח הקודש. בהמשך – כותרות של נרקיסים וכלניות, ובפינה – עצים, החלקים הגבוהים באדם. ולבסוף – כותרות כפולות על עמודים כפולים של אריה ועגל, דוב ופרה, נמר וגדי, זאב וטלה. הצירוף של החיות מסמל את ההגנה שהחזק צריך לתת לחלש ואת אחרית הימים שתביא לאיחוד של הניגודים. על קיר מבנה אולמות הספורט מתנוססת הכתובת: "המקדש היחיד בעולם הוא גופו של האדם."

בכניסה לבניין גינה אובאלית, בגינה צמחים ועצים המופיעים בתנ"ך. תריסר עצי ברוש לאורך השביל החוצה את החצר מסמלים את 12 השליחים, 12 השבטים, 12 חודשים בשנה. הברוש מסמל תמיד את האחד. במדרגות הגן ציטוט מדברי אלנבי בטקס הפתיחה, בשלוש שפות וכתובת הקדשה של תורם הבניין.

בחזית הבניין המרכזי שלוש כתובות המבטאות את אמונת שלושת הדתות:
בעברית: ה' אלוהינו ה' אחד.
בערבית: אין אללה מבלעדי אללה.
בארמית: אני הדרך והאמת.

משני צדדי הכניסה הראשית יש שני עמודי אבן אדומה מלוטשת שבראשם שני פסלים. מצד אחד פסל האישה השומרונית, אישה שישוע נפגש עימה לאחר מותו ובעקבות כך היא מתנצרת. מצד שני פסל שה האלוהים שהוא ישוע, הם מסמלים את קבלת האמונה הנוצרית בישוע. מעל הכניסה תבליט של גפן ושיבולת – סמל ליין וללחם הקודש.

במבואות הפתח קבועים הסמלים המסורתיים של ארבעת השליחים: גבר מכונף, נשר, שור מכונף ואריה מכונף. מעניין שכולם מכונפים – מכאן שמדובר על ארבעה יסודות שנמצאים בשמיים, בניגוד לארבעת היסודות שנמצאים על הארץ. מעל הפתח חקוקה הכתובת מישעיהו ט', 5: "ויקרא שמו פלא יועץ אל גיבור אבי עד שר שלום". על הרצפה העתק של מפת מדבא, בה מצוינת ירושלים, וכן כוכב מזכוכית המכניס אור לחדר תת-קרקעי.

האלמנט המרכזי באדריכלות הבניין הוא המגדל. על המגדל תבליט של דמות השרף שבחזון ישעיהו, בעל שש הכנפיים. ככתוב: "בשתיים יכסה פניו, ובשתיים יכסה רגליו, ובשתיים יעופף. וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות, מלא כל הארץ כבודו". (ישעיהו ו', 2–3)

המגדל נקרא מגדל ישוע על ידי בוניו. יש בתוכו שלושה חדרים נחבאים שנועדו להדגים את שלושת השלבים בדרך של האדם אל האלוהים:
אל החדר הראשון שמתחת לפני הקרקע בבסיס המגדל, צריך לרדת במדרגות לולייניות מצד שמאל לדלת כניסה. על הדלת פסוק מספר תהילים ס"ה, 2: "לך דומיה תהילה אלוהים".

החדר התת-קרקעי הוא קפלה העונה לפסוק: "ממעמקים קראתיך יה". בקיר המזרחי של הקפלה מבנה דמוי מזבח העשוי מ-12 אבנים לא מהוקצעות שלא נגע בהם ברזל. ברצפת האבן חרותה תמונה של כלבים אוכלים פירורים שנפלו משולחן האדון – רמז לענווה ושפלות. בצד המזרחי יש פיסול המראה דמויות מייצגות של עמים שונים שראשיהם מורמים בתודה לאלוהים. מסביב לקפלה יש תשע נישות המיועדות כמקומות למנורות שמן עתיקות מהתקופות השונות בהיסטוריה של ישראל, וזה מדגים את העובדה שבחיפוש אחר האמת מקבלים אור מכל התרבויות והדתות. זה מזכיר מאוד את המוטיב של עשר התרבויות המגולפות בתבליטים שבחצר מוזיאון רוקפלר.

בקפלה ארבעה תבליטים המתייחסים לפסוקים מדרשת ההר, שבהם מודגש ששלום אחים חשוב יותר מהקרבת קורבן (מתי ה', 23–24). כל רעיון החדר, אם כן, הוא רעיון של אחווה ושלום בין בני אדם כבסיס לדת, ולא להיפך. החדר מקבל אור מכוכב בית לחם שנמצא בתקרת החדר ועל רצפת חדר הכניסה לבניין – כוכב שקוף. המסר של החדר הוא שהשלב הראשון בחיפוש האנושי הוא אחווה בין בני אדם, צניעות, למידה מהמקורות, ופתיחות לאור האלוהי באשר הוא.

החדר התת-קרקעי שנמצא בבסיס המגדל הוא תחילתו של מסע רוחני בין שלושה שלבים המסומל על ידי שלושה חדרים במגדל. החדר השני נמצא בקומה הראשונה, והוא נקרא החדר העליון, והחדר השלישי – בראש המגדל.

החדר השני נמצא בקומה הראשונה העליונה של המגדל, וזה מהדהד את הסעודה האחרונה שנערכה בחדר העלייה בהר ציון. מסביב לחדר שמונה תבליטים המספרים את סיפור הסעודה האחרונה של ישוע. משמעות הסעודה האחרונה היא השתתפות בחיי העולם הזה, בשולחן השפע שאלוהים פורש לפנינו. חדר זה קשור למסעו של האדם בחיים. הוא מציג את המסע הרוחני עצמו – שבמהותו רכישת תכונות טובות.

בחדר יש דיוואן דמשקאי אמיתי, שולחן נמוך שסביבו יכולים לשבת 14 איש ושטיח פרסי מהעיר הראט מהמאה ה־17. החדר מתאים לפגישות לימוד ודיון. בחדר זה מגלים את המסתורין של אופי החיים, המוות, והתחייה המחודשת של ישוע, הגילוי נעשה דרך האהבה של האב השמימי. הלימוד בחדר זה מכוון אל הכותרים של החלונות מצדם החיצון. על כותרים אלו יש את שמונה הסמלים המסמלים את הערכים הנוצריים החשובים ביותר, התכונות שאדם צריך לאמץ בדרך הרוחנית. ניתן לראות את הכותרים מהטרסה החיצונית לבניין.

החדר השלישי נמצא בראש המגדל והוא מסמל את הדרגה השלישית בדרך אל האלוהים, דרגת האיחוד, דרגת המלאך, הוא נמצא מעל תבליט המלאך שמחוץ למגדל. זה חדר ריק לגמרי שעל ארבעת הקירות מפוסלות מסגרות ריקות. הרעיון הוא שאלוהים אין לו תואר ואין לו שם, ולמרות זאת הוא ממלא את הכל. קירותיו של החדר הם מאבן מסותתת ממערת צדקיהו, אותה מערה ששימשה במקור האבנים לבניית המקדש. גם המזבח בחדר התת־קרקעי עשוי מאבנים ממערת צדקיהו, אך אלו אבני גזית לא מהוקצעות, כאן יש לנו אבני גוויל מהוקצעות לעילא ולעילא, וזה מסמל את האדם שהשלים את המסע הרוחני – אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה.

אל החדר שבראש המגדל מגיעים במדרגות לולייניות היוצאות ממרפסת התצפית. הוא נועד להתבודדות בתפילה עם האלוהים. מעל כיפת החדר חרותות בתוך ברזל מחושל האותיות היווניות – שהן אותיות ההתחלה של שם ישוע וגם חלק מהחותמת של אגודת ימק"א. החדר מכוסה בכיפה כפולה, בעליונה כוכב משובץ בקמרון כחול שהוא סמל לאלוהים האינסופי, בפנימית פתח עין שדרכו חודר האור לחדר. הכוכב שבכיפה העליונה מעל הכיפה התחתונה מזכיר לנו את כוכב בית לחם. הפתח העגול בכיפה התחתונה הוא כמו עין – האיבר שדרכו נכנס האור לגוף, כפי שאומר ישוע בדרשת ההר. מסביב לפתח העין פסוק מישעיהו מ', 31: "וקוי יהוה יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא יעפו". על הדלת מצדה הפנימי ניתן לראות מסגרת של תמונה ללא תמונה בפנים ומתחתיה יש את המילים: "את מי שאנחנו לא רואים אנחנו אוהבים" (הכוונה לאלוהים). על הקיר המזרחי יש שתי דמויות של מתפללים: הפרושי והמוכס, וזאת בהשלמה, אולי, לשתי הדמויות בכניסה: האישה השומרונית ושה האלוהים.

מתחת לחדר המגדל יש את מרפסת התצפית. הרעיון של מגדל תצפית מתקשר לרעיונותיו של האדריכל גדס, שהיה שותף עם אשבי בתכנון העירוני של ירושלים. הוא היה מתכנן ערים שהושפע מרעיונות אוניברסליים, ורצה לתכנן את ירושלים באופן שיבטא את היותה מרכז רוחני. תכנן את האוניברסיטה העברית וגם את תל אביב. גדס רצה לבנות מגדלים בעיגול ההרים שמסביב לאגן הקדוש, כך שיהיה קשר עין ויחסי גומלין ביניהם. הם יצרו מעגל מסביב לעיר העתיקה וייתנו תצפיות שונות של העיר. מגדל כזה היה אמור להיות על מוזיאון רוקפלר, אבל לא נבנה בסופו של דבר. מגדלים נוספים היו בהר הצופים, הר הזיתים, אוגוסטה ויקטוריה והמבנה של ארמון הנציב, והמגדל של ימק"א היה חלק מהמערך הזה.

במרפסת התצפית יש תבליטים עשויים ברונזה בכל אחת מארבע רוחות שמים וכן קשתות כפולות. בכל צד של הקשתות כותרות ועליהם שמונה פסוקים מהתנ"ך המדברים בשבחה של ירושלים, כגון: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" (תהילים קל"ז, 5). מתחת למרפסת התצפית יש את חדר הפעמונים שבו שלושים וחמישה פעמונים. הגדול שביניהם עליו כתובת עם בשורות ערב חג המולד של מלאכי בית לחם והוא שוקל טונה וחצי. ניתן להפעיל את הפעמונים על ידי מקלדת פעמונים מיוחדת ואפשר לנגן בהם מנגינות שונות. הכותרות של עמודים באזור זה קושטו בפעמונים וכלים מוזיקליים ובהם שופר, נבל, חליל וכינור.

באולם הכניסה של הבניין יש תקרת עץ מרשימה מהמאה ה־17 שנרכשה בדמשק ופורטרטים של הנדבן גרבי ויוזם הבניין הארט. מצפון לאולם זה מסעדה ובה אח מזרחי מרשים, וגם חדר פנימי שהוא העתק מדויק של החדר בלונדון שבו ייסדו ג'ורג' וויליאמס וחבריו את אגודת ימק"א ב־1844. מדרום לו אולם קריאה שתקרתו מעוצבת בעיטורים גיאומטריים צבועים. ממערב לאולם הכניסה יש חדר שמשמש כחדר קבלה למלון שכיום מאכלס את הבית. בחלק זה יש כיפה מיוחדת המעוצבת בצורה של כתר מתומן, המזכיר את מבנה כיפת הסלע. בעבר היה לפני האולם הפנימי הזה מפתן בצורת צלב, והמשמעות הייתה שאי אפשר להגיע למקדש (כתר) בלי לעבור קודם דרך הצלב.

המלך ברוס והטמפלרים

המלך ברוס הוא דמות אגדתית בהיסטוריה של סקוטלנד. בתחילת המאה ה־14 הוא נלחם באנגלים ושחרר את ארצו מעריצותם, חוסך מהסקוטים את הגורל של אחיהם האירים, ומקבע בתודעה הלאומית של סקוטלנד לנצח את השאיפה לחרות. הניצחון של המלך ברוס היה שחרור לא רק משעבוד פוליטי וצבאי, אלא גם משעבוד תרבותי ודתי של הכנסייה. במשך חלק גדול מתקופת שלטונו היה המלך ברוס מוחרם ומנודה על ידי הכנסייה, דבר שלא הפריע לו, כנראה, לזכות בחסדי האל בניצחונותיו, ולבסוף אף בהכרה אפיפיורית במעמדו. הוא נלחם בגבורה, בנחישות ובאומץ, צעד אחר צעד, מעטים מול רבים, באנגלים ששיעבדו את סקוטלנד, והצליח לגרש אותם מארצו. הוא יצר סקוטלנד עצמאית ומאוחדת שהחזיקה מעמד אחר כך בצורה זו במשך קרוב ל־200 שנה, וגם אחר מכן הייתה חברה שוות זכויות באיחודים השונים עם אנגליה. יש אומרים שהוא נתן מקלט בארצו לטמפלרים, שהיו מנודים ונרדפים אף הם על ידי הכנסייה.

הטמפלרים היו המסדר העשיר והחזק ביותר באירופה עד שמלך צרפת בשנת 1306 הוציא צו למאסרם בטענה שהם עובדי שטן. יום לפני המעצר הפליג כל הצי של הטמפלרים לים. רשמית לא נודעו עקבותיהם, אולם יש טענות עקביות שהם הגיעו לסקוטלנד ולפורטוגל, שהיו באותה תקופה מחוץ לטווח ידיהם של מלך צרפת והאפיפיור בן בריתו. המעבר של הטמפלרים, שהיו בעלי ידע ימי מתקדם, לסקוטלנד ופורטוגל, הביא לימים להפלגות הנועזות של הפורטוגלים והספרדים לכיוון אמריקה ולאפריקה, ושל הסקוטים והעמים הצפוניים לגרינלנד ולאמריקה הצפונית.

הטמפלרים היו מסדר סודי, ויש כאלו האומרים שבטקסים ובאמונות הסודיות שלהם הם בזו לדת האפיפיורית הרגילה ודגלו בנצרות בעלת פן קצת אחר, יותר מיסטית באופייה. מכל מקום, איש לא ידע מה באמת הם האמינו בו, ודבר זה לבדו היה בו בכדי לעורר בהם חשד, מה גם שהם נודעו בקשריהם הטובים עם קבוצות מוסלמיות מיסטיות ברחבי המזרח התיכון. בסקוטלנד נשמרו חלק מהמסורות והשפה הקלטית הקדומה, וכן סוג של נצרות קלטית קדומה שהיה שונה באופיו מהנצרות הקתולית והאנגלית.

לפי טענות מספר חוקרים, האבירים הנמלטים הטמפלרים חברו לכוחותיו של המלך ברוס שנלחמו באנגלים למען עצמאות ארצם, והם אלו שהכריעו את הכף, למעשה, בקרב המכריע בין הסקוטים לאנגלים בבנוקברן. קרב שבו כמה אלפי סקוטים ניצחו יותר מ־20 אלף אנגלים מצוידים ומאומנים בראשות המלך האנגלי אדוארד השני. קבוצה של אבירים מסתורית הופיעה באמצע הקרב ועזרה להבריח את האנגלים. כדאי לזכור בהקשר זה שרבים מן הטמפלרים היו קשורים למשפחות האצולה של סקוטלנד. כך או אחרת, המלך ברוס נהיה למלך החוקי של סקוטלנד ושלט בממלכה במשך עוד יותר מ־12 שנה, כשהוא מקדיש את שארית זמנו לשיפור מצבם של האנשים הפשוטים, העניים והמסכנים בחברה, ולכן הוא גם נקרא "המלך ברוס הטוב".

כשהגיעה שעתו של המלך ברוס למות, הוא ביקש שייקחו את ליבו לירושלים ויקברו אותו שם. קבוצה מהאבירים נאמניו, ובראשה האביר השחור, יצאה למלא את בקשתו של המלך. בדרכם לארץ הם חשבו לעשות סטייה קלה בדרך ולעלות לרגל לקברו של השליח ג'יימס בסנטיאגו, וכמו כל אביר טוב הם לא יכלו במהלך העלייה לרגל שלא להתערב בקרבות שנקרו על דרכם ושנראו להם צודקים. וכך קרה שחבורה סקוטית קטנה בראשותו של דאגלס השחור השתתפה בניצחון הראשון של הלוחמים הנוצרים על המוסלמים בספרד. אלא שבמהלך הקרב נקלעו דאגלס השחור ו־22 חבריו לסיטואציה קשה שבה הם היו מוקפים בהמון מוסלמי. דאגלס השחור לא היסס לשנייה וזרק את הלב של המלך ברוס (שהיה נתון בתוך קופסה מכסף) לתוך ההמון המוסלמי כשהוא קורא: "לב אמיץ, הבה ונלך אחריך", והאבירים הסתערו לתוך הקהל – הסתערות שממנה נותרו רק ארבעה. אותם ארבעה חזרו עם הלב והסיפור לסקוטלנד, ובמקום בירושלים קברו אותו בקתדרלת מלרוז שבאדינבורו שבסקוטלנד, שם הוא קבור עד היום.

הכנסייה הסקוטית

הסקוטים לא שכחו את שאיפת ליבו של הגיבור הלאומי שלהם להיקבר בירושלים, וכשהגיע היום וכוחות סקוטים בליווי כוחות בריטיים כבשו את ירושלים במלחמת העולם הראשונה, הם הקימו בירושלים כנסייה בסגנון סקוטי לכבוד ליבו של המלך ברוס, צופה אל העיר העתיקה. מתחת למזבח הכנסייה יש לוח מתכת המציין את שאיפת ליבו של המלך ברוס, השיש שעל המזבח הובא מהאי איונה בסקוטלנד, שהוא מקום התחלת הנצרות הסקוטית. בצדדי הכנסייה לוחות הנצחה לחיילים הסקוטים שנפלו בקרבות על ארץ ישראל.

הצבע של הסקוטים הוא הצבע הכחול, צבע שקשור לטבע ולנצרות הקלטית. הסקוטים היו יוצאים למלחמה צבועים בכחול, כמו הקלטים אבותיהם, בעוד שהאנגלים היו מופיעים בבגדי אדום ולבן כפי שניתן לראות בסרט "לב אמיץ". אדום וכחול הם הפכים מבחינת הצבע, וזה נותן, אולי, עוד נקודת מבט על ההתנגשות העזה שהייתה בין הסקוטים לבין האנגלים. הצבעים של הכנסייה האנגליקנית הם אדום ולבן, בעוד שבנצרות הקלטית הצבע השולט הוא כחול, ולכן האפסיס בכנסייה הסקוטית צבוע בכחול נהדר, מכוסה על ידי פרוכת גדולה, וחלונות צבעוניים גדולים ויפים מכניסים אור כחול קסום לחלל הכנסייה.

הכנסייה נבנתה בשנים 1927–1930 ותוכננה על ידי מתכנן העיר ירושלים – קליפורד הולידיי (1897–1960). הוא הגיע לירושלים ב־1922 כאדריכל צעיר שהחליף את אשבי בתפקיד היועץ האזרחי לפיתוח העיר ומזכיר האגודה לירושלים. הוא חי בירושלים במשך 15 שנה ובנוסף לכנסייה הסקוטית תכנן גם את בניין העירייה, בית החולים של סט. ג'ון השייך למסדר ההוספיטלרי (כיום מלון הר ציון), את בניין בית חוצות היוצר, ועוד.

הולידיי הכין תוכנית אב ראשונה לירושלים והשפיע על התפתחותה של העיר. האדריכלות שלו משלבת את המודרני עם האוריינטלי, ויש בה מקום חשוב לאומנויות: בין אם זה קרמיקה ארמנית, חלונות צבעוניים, או דברים אחרים. הולידיי הושפע מהתנועה לאמנות ואומנות, כמו כן השתלב בנטייה האדריכלית האנגלית הכללית באותה תקופה בירושלים לתכנן בניינים מרשימים שישקיפו על העיר העתיקה ושיהיו בהם סמלים ומוטיבים אזוטריים שונים.

וכך בבניין הכנסייה יש שימוש בגילדות של אמנים מקומיות, בין אם זה בנאי אבן מבית לחם, יוצרי הזכוכית הצבעונית מבית לחם, אמני קרמיקה ארמנית שקישטו חלקים רבים מהבניין והובאו באותה תקופה מאנטוליה לישראל על ידי השלטון המנדטורי, ועוד. במבנה הכנסייה הוקמה חנות למכירת מוצרי אומנות של הכפריים באזור ירושלים והסביבה, הקיימת עד היום, ותומכת בפרויקטים שונים לעידוד אומנות מקומית. במבנה יש סמלים רבים, בכניסה יש חלל מתומן המזכיר את מבנה כיפת הסלע בהר הבית, על המגדל נראה ייצוג של שני לוחות הברית.

מוזיאון רוקפלר

מוזיאון רוקפלר היה המוזיאון הארצי הראשון בישראל, כיום הוא חלק ממוזיאון ישראל ונמצאים בו משרדי רשות העתיקות. אימא שלי, שהייתה ארכיאולוגית, עבדה בו יותר מ־40 שנה. המוזיאון נחנך ב־1938 והוא מבטא באדריכלות והאמנות שבו את התפישה שירושלים היא מעין מיקרוקוסמוס של תרבות המערב, וצריכה להיות מרכז בינלאומי, בין-דתי ובין-תרבותי, מקום מפגש של מזרח ומערב.

הבריטים טיפחו את המחקר הארכיאולוגי בארץ והעבירו לראשונה את חוק העתיקות, הקובע שיש לשמור את הממצאים הארכיאולוגיים בארץ שבה נמצאו. עד אז, החופרים בארץ ישראל העבירו את הממצאים החשובים שלהם למוזיאונים באירופה, ולפני מלחמת העולם הראשונה גם לאיסטנבול, וכך כתובת השילוח, למשל, נמצאת במוזיאון באיסטנבול.

וכך, המחשבה להקים מוזיאון ארצי עלתה כבר עם תחילת המנדט, ולאחר שגוייס לפרויקט כסף ממשפחת רוקפלר על ידי הארכיאולוג והאגיפטולוג הנודע ג'יימס הנרי ברסטד (1865–1935), הונחה אבן הפינה ב־1930 ופרויקט הבנייה החל. מי שתכנן את הבניין היה האדריכל אוריינטליסט אוסטן סיינט בארב הריסון (1891–1976), שהושפע מרעיונות תנועת האמנות והאומנות והתמחה באדריכלות מוסלמית וביזנטית (הוא תכנן גם את ארמון הנציב ומבנים ציבורים אחרים). הריסון נסע בכל המזרח התיכון בכדי להכיר מונומנטים אדריכליים שייתנו לו השראה לתכניותיו.

באדריכלות ובאמנות שלו, המוזיאון מבטא את המפגש בין אסיה לאפריקה ואירופה, מזרח ומערב. בבניין משולבים אלמנטים משתי התרבויות: האולמות של התצוגה הגדולים נראים כמו אולם של קתדרלה, לעומת זאת החצר הפנימית נראית כמו חצר בארמון אל־המברה בספרד, או בתרבויות מוסלמיות אחרות, עם נהר ומזרקה המסמלים את גן העדן.

מעל דלת הכניסה יש תבליט שבו מצד אחד נראית דמות אסיאתית ומצד שני דמות אפריקאית – הכוונה היא להראות שארץ ישראל היא במרכזו של הסהר הפורה, בין שני המקומות שבהם התחילה התרבות האנושית: מסופוטמיה מצד אחד, ומצרים מהצד השני.

בחצר עצמה יש תגליפים מאבן שהקים האמן אריק גיל, בהם מוצגות עשר התרבויות שנכחו בארץ ואפשר להגיד שעליהן מתבססת התרבות שלנו. עם כיוון השעון אפשר לראות את הייצוגים הבאים: כנענית קדומה, מצרים, פיניקיה, מסופוטמיה (בבל, אשור ופרס), יהדות, יוון, רומא, הביזנטים, אסלאם, צלבנים. אריק גיל (1882–1940) היה מיסטיקן ואיש קצוות מאנגליה, שקשור גם הוא לתנועת האמנות והאומנות, ועסק בקשר בין אמנות לדת.

הבניין הוא מלבני, בפינות יש אולמות מתומנים, ובצד דרום-מזרח מגדל מתומן גבוה, שנועד להיות מקום תצפית על ירושלים. המתומן הוא סמל של האסלאם והנצרות ומזכיר את כיפת הסלע בהר הבית. בבניין יש כתובות בשלוש שפות כשאותיות מעוצבות בסגנון עתיק. יש בו שימוש בקרמיקה ארמנית כחלק מהמגמה לעודד אמנות מקומית, וכן באבן מעוצבת.