אנגליה בירושלים
במאה ה־19 הייתה אנגליה למעצמה המובילה בעולם. האימפריה הבריטית כללה רבע מאוכלוסיית העולם, והשמש לא שקעה בה מעולם. לונדון הייתה העיר הגדולה בעולם עם שישה מיליון איש (פריז שלושה מיליון בסוף המאה ה־19). באי האנגלי היו יותר מ־40 מיליון איש. המהפכה התעשייתית התחילה מוקדם באנגליה ונתנה לה יתרון על הארצות האחרות. כ־75% מהאוכלוסייה גרה בערים, והן השתוקקו לצאת למחוזות רחוקים.
ניתן לראות כמה קשרים סינכרוניים של הנוכחות האנגלית בירושלים במאה ה־19. ראשית דבר, דיזראלי האנגלי הרומנטיקן, שיהיה לימים ראש ממשלה, הגיע לירושלים בשנות שלטונו של מוחמד עלי וקיבל בה השראה למפעל חייו, שהביא את אנגליה למזרח התיכון. לאחר מכן, בשנות ה־50 הגיעו לירושלים ויליאם האנט מהאחווה הפרה־רפאלית בציור; גם הוא פגש את מונק האמריקאי — פגישה של גורל שהביאה להתפתחות סגנון חדש בציור. בשנות ה־60 מגיע לכאן המלך לעתיד אדוארד השביעי. ריצ'רד בורטון (Richard Francis Burton) מגלה הארצות הנודע ומומחה לאסלאם שהיה קונסול בדמשק, משתף פעולה עם אדוארד הנרי פאלמר (Edward Henry Palmer) ובשנות ה־70 צ'ארלס וורן מהבונים החופשיים פעיל בירושלים, וכן וולטר בסנט, שקשור לאנני בזנט מהתיאוסופיה, והוא מראשי הקרן לחקירת ארץ ישראל שנוסדה באותה תקופה.
הנוכחות האנגלית בירושלים קשורה למסדרים חילוניים כגון הבונים החופשיים ואגודות כגון האגודה למען היהודים, אגודת הנוצרים הצעירים מצד אחד, ולמסדרים דתיים כגון ההוספיטלרים של סנט ג'ון או הכנסייה האנגליקנית מהצד השני. כמו כן ישנה נוכחות שקשורה לחזון של אנגליה כמביאה תרבות לעולם, והקשר המיסטי שבין ירושלים החדשה — אנגליה — לירושלים הישנה, והעם האנגלי והישראלים (אמונה נפוצה באנגליה בזמן הזה, עליה נרחיב בפרק "ישראליות בריטית").
לאנגלים כמה מתחמים גדולים ויפים בירושלים: מתחם סנט ג'ורג' בעיר המזרחית, בית הספר האנגליקני ברחוב הנביאים, הכנסייה הסקוטית בכתף הינום, ובמידה מסוימת גם בניין ימקא. אולם המקום הראשון והמיוחד ביותר הוא מתחם כנסיית המשיח ליד שער יפו, שהוקם כבר בתחילת המאה ה־19 כמרכז הפרוטסטנטי הראשון בעיר.
אנגליה וישראל קשורות ביניהן בקשרים מיסטיים. יוסף מארימתיה מגיע לאנגליה לאחר חורבן הבית השני עם הגביע הקדוש ומביא לאנגליה את הדת הנוצרית החדשה. אלף שנה מאוחר יותר, ריצ'רד לב־הארי מגיע מאנגליה לישראל בכדי לשחרר את הארץ הקדושה מידי המוסלמים. אלפיים שנה מאוחר יותר משחררים האנגלים את ישראל מידי העות'מאנים ומאפשרים (בסופו של דבר) את הקמת המדינה החדשה.
קשר קדום
לפי האגדות שהופיעו באנגליה בימי הביניים[1], ישוע עצמו הגיע לאנגליה במהלך מסעותיו בעולם וייסד בה את הכנסייה הראשונה בעולם. לישוע היה דוד עשיר בשם יוסף הרמתי, המופיע בסיפורי הגביע הקדוש. זהו האיש שיותר מאוחר מוריד את גופתו של ישוע מהצלב, קובר אותה בקבר האחוזה שלו, ומביא את הגביע הקדוש לאנגליה. יוסף היה סוחר עשיר, שהגיע במסעותיו לכל העולם ובכלל זה אנגליה. חלק מהעסקים שלו היה מסחר במתכות. דרום אנגליה היה המקור העיקרי בעולם העתיק לבדיל ששימש בסגסוגות הברונזה, כך שסוחרים ממזרח הים התיכון נהגו לפקוד את האזור כבר מתחילת ההיסטוריה. באחד ממסעותיו הוא לקח איתו את ישוע הנער והביא אותו לכוהנים הדרואידים בכדי ללמדו את הסודות שלהם. יוסף וישוע הנער הגיעו לגלסטונברי, שנקרא אז האי אבלון והיה מרכז פולחן דרואידי ומקום של קשר לעולמות האחרים, ובנו שם את הכנסייה הנוצרית הראשונה בעולם. בכדי שישוע יהפוך להיות מורה האנושות החדש, הוא חייב היה לאסוף את פיסות הידע הרוחני המפוזרות בעולם, ובכללן אף את ניצוצות האור הקיימים ברוחניות הקלטית, ולשם כך הוא הגיע לבריטניה, שבה היה המרכז הדרואידי החשוב ביותר בזמנו (לאחר נפילתה של גאליה לרומאים).
לפי הברית החדשה, ישוע התחיל את ההטפה וההוראה שלו בגיל 30, ואיננו יודעים מה הוא עשה והיכן היה מגיל 13 ועד גיל 30, פרק זמן ארוך של 17 שנה. כבר בתקופות העתיקות הופיעו טענות (בספרות החיצונית הנוצרית הגנוסטית, לדוגמה), על כך שישוע הסתובב בכל רחבי העולם בחיפוש אחר ידע, נפגש עם המסורות הרוחניות הנפוצות בזמנו כגון כתות המסתורין ביוון ואפילו הבודהיזם, ועבר חניכה במקומות שונים כגון במצרים. במסגרת זו ייתכן כי הוא אכן הגיע לאנגליה בכדי לעבור חניכה אצל הכוהנים הדרואידים ולקבל מהם את הידע הרוחני.
לאחר חורבן בית המקדש השני (בשנת 70 לספירה) עזבו יוסף הרמתי ו־12 מתלמידיו את ירושלים ויצאו בספינה לחפש להם בית חדש. באופן טבעי, יוסף חוזר לגלסטונברי שבאנגליה ותוקע את מקלו בגבעת ההלך העייף. הוא מייסד מעין מנזר המורכב מבקתות עץ ויוצר אחווה של 12 תלמידים. ברשותו של יוסף היה הגביע הקדוש, ממנו שתה ישוע בסעודה האחרונה, ובו נאספו הדם והמים שניגרו מפצעיו בהיותו על הצלב. הגביע קיבל מתכונותיו של אדונו: ריפוי, קדושה וידע נסתר. הגביע הקדוש נשמר בידי צאצאיו של יוסף בטירה מסתורית. בריאות הארץ וברכתה תלויות היו בשמירה של הגביע על ידי השושלת הקדושה, הממשיכה את מסורת החוכמה העתיקה. במאה ה־5 לספירה, המלך ארתור והכוהן הדרואידי הגדול מרלין נאבקו לשמר את החוכמה העתיקה וחידשו את האחווה שהקים יוסף, שנקראת "השולחן העגול".
בין אם האגדות נכונות ובין אם לא (קרוב לוודאי שלא), האנגלים האמינו בהן במשך מאות שנים, וצריך להכיר אותן בכדי להבין את הרקע לאדריכלות, האמנות והגיאוגרפיה המקודשת של אנגליה, ואת היחס של האנגלים לירושלים. מקום הגביע הקדוש נקבע בגלסטונברי והאתר הפך למקום העלייה לרגל החשוב בבריטניה עד לרפורמציה.
בנוסף לגביע, יש באנגליה גם אבן מיוחדת שמקשרת בינה לבין ירושלים. בתוך כס המלכות וההכתרה של מלכי אנגליה נמצאת "אבן הגורל", אבן פלאית ששימשה ככר ליעקב אבינו, שחלם בבית אל על המלאכים עולים ויורדים. האבן הגיעה למצרים ומשם לספרד ואירלנד כבר במאה ה־5 לפנה"ס. במשך אלף שנה מלכי אירלנד הוכתרו מעל האבן. אם המלך היה "אמיתי" אזי האבן נאנחה, ואם לא – היא נשארה דוממת. במאה ה־5 האבן נלקחה לסקוטלנד ושם שימשה בטקסי ההכתרה של המלכים הסקוטיים במשך קרוב לאלף שנים נוספות, עד שבסוף המאה ה־13 המלך אדוארד הראשון הביא אותה לאנגליה, שם היא משמשת בטקסי הכתרה עד היום. האבן מקשרת בין מלכי ונביאי ישראל הקדומים לבין מלכי הממלכה הבריטית (שמתקופתו של ג'יימס הראשון הם מלכי אנגליה וסקוטלנד יחדיו).
מאחורי הקלעים של חלק גדול מהעניין של בריטניה במזרח התיכון עמדה תנועה שטענה כי הבריטים הם צאצאי השבטים האבודים British Israelism וכי ענף המלוכה הבריטי מתייחס לבית דוד. המלך גיימס השישי שנטה למיסטיקה (והיה זה שהתחיל ברדיפת המכשפות) ראה עצמו צאצא לבית דוד ואת נתיניו כעם הנבחר.
במאה ה19 מופיעים באנגליה מספר הוגי דעות שמפתחים את רעיון הישראליות הבריטית, כמו גון ווילסון שכתב את הספר "המקור הישראלי שלנו"[2]. לקראת 1880 מתגבשת תנועה מאורגנת שיש לה סניפים והשפעה גם בארצות הברית וארצות האימפריה הבריטית עם אוכלוסיה ממוצא אנגלי כגון ניו זילנד, אוסטרליה, דרום אפריקה, קנדה, וכו. הרעיון הכללי הוא שעשרת השבטים האבודים הגיעו לאירופה ולערבות רוסיה ועמים כגון הגותים או הסקיתים הקדומים, הקלטים והגרמנים הם למעשה צאצאים שלהם, ומכאן שהעמים האנגלו סקסים הם העמים הנבחרים, שבטי יהודה, אפרים ומנשה.
התקופה הוויקטוריאנית
המלכה ויקטוריה שלטה בשנים 1837–1901 בתקופה שבה אנגליה הייתה המעצמה המובילה בעולם, ששלטה על רבע מאוכלוסייתו. בתקופתה הפרלמנט הפך לחשוב יותר והמלוכה הפכה לסמלית יותר ולמושא הזדהות עבור ההמונים. יחד עם זאת, לאתוס שהיא פיתחה היה כוח רב והוא היה מרכיב מרכזי בדרכה של הממלכה הבריטית להצלחה, והאתוס היה שלאנגלים יש תפקיד בהבאת תרבות וקדמה לעולם. חלק מאתוס זה נשען על אמונה פסבדו מדעית שהפכה נפוצה כי האנגלים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים (ראו בהמשך). אבל גם אם נתעלם מכך, הרי שאידיאל של האימפריה היה ליצור ירושלים חדשה בבריטניה.
בתקופתה של המלכה ויקטוריה לונדון הייתה העיר הגדולה בעולם עם שישה מיליון, מרכז קוסמופוליטי של אגודות סתרים, מיסטיקנים, קוסמים ומכשפות. ב1892 מוקמת בלונדון החברה הפראפסיכולוגית האנגלית ורבים ממובילי האימפריה קשורים אליה, ואפשר להזכיר בקשר לכך את הלורד בלפור שהיה היושב ראש של האגודה. בלפור התייחס להיסטוריה כאפשרות של התגלות נבואית, הרחבת תודעה וטען שצריך להרחיב את הבסיס המדעי של החברה ולכלול בו את התאיזם והקדושה. מעניין לציין בהקשר זה כי מהצד השני של האוקיינוס פעל באותו הזמן הסופר וויליאם גיימס, שהיה ראש האגודה הפרפסיכולוגית האמריקאית, והוא הגיע לאותם מסקנות בהקשר של חשיבות החוויה הדתית. במקרה של בלפור ואנגלים רבים אחרים, החוויה הזו הייתה קשורה לתנ"ך, לנבואה, תהילים, ובמקרים רבים גם לארץ ישראל באופן פיזי, ולא רק כמושג, וכך, בנה של המלכה ויקטוריה, המלך האנגלי לעתיד אדוארד השביעי, ביקר בישראל ב־1862 כנסיך. נכדתה של המלכה ויקטוריה, אליס בתה, קבורה בכנסיית גת שמנים בהר הזיתים. ראש הממשלה במשך כמה שנים דיזראלי עשה מסע חניכה לירושלים, ועוד.
בזמן המלכה ויקטוריה האימפריה הבריטית הייתה הגדולה בעולם, מקום שבו השמש לעולם לא שוקעת, ולונדון במרכזה, העיר הגדולה והחשובה בעולם וגם מבחינה רוחנית, במסגרת ספר זה לא נוכל לסקור את רנסנס הרוחניות שמתרחש בלונדון בסוף המאה ה־19. נציין רק שאנגליה הייתה הריבונית בהודו, וזה היה הזמן שבו התורות הרוחניות של הבודהיזם וההינדואיזם, היוגה ותורות המזרח האחרות הגיעו למערב, וכמובן שקודם כול – ללונדון. המפגש של המערב עם תורות מוסר, תיאולוגיה ורוחניות מתקדמות לא פחות משלו ואולי גם יותר, דמה במידה מסוימת לגילוי של התרבות הקלאסית על ידי אנשי הרנסנס. הנצרות לאור הבודהיזם מקבלת ממד אחר, וכך גם ההרמטיקה, האלכימיה והמאגיה. בעקבות המפגש עם המזרח מופיעות תנועות רוחניות כגון התיאוסופיה.
בעת החדשה יש לרוחניות המערבית עדנה, ומהמאה ה19 והלאה מתפתחות תנועות כגון ספיריטואליזם ומסמריזם, ומדעים כגון קבלה נוצרית, הרמטיציזם. המוזיאון הבריטי הפך לאבן שואבת לאוקולטיסטים למיניהם. נוסדים מסדרים אזוטריים חדשים, ויש פריחה של האלכימיה, אסטרולוגיה, ומאגיה, למרות שהכישוף באופן רשמי אסור לפי החוק עד שנות ה40 של המאה ה20.
דיזראלי בירושלים
לאחר הכיבוש המצרי של ישראל על ידי מוחמד עלי הגיע לירושלים ג'נטלמן אנגלי צעיר בן 27, שהה כאן שבועיים משמעותיים והמשיך למקומות אחרים בארץ ישראל לביקור של שלושה חודשים שהיה חלק ממסע חניכה של ג'נטלמן בריטי שנקרא "המסע הגדול". הביקור במקרה זה השפיע עליו מאוד, לימים היה ראש ממשלה בשנים 1874–1880 והביא בין השאר לרכישת תעלת סואץ ב־1875, קבלת קפריסין ב־1878, ופועל יוצא מכך כניסת בריטניה למזרח התיכון.
בארץ החל דיזראלי לכתוב רומן על דוד אלרואי – משיח שקר יהודי מעיראק במאה ה־12, התחקה מעט על שורשיו היהודיים, ובנוסף לכך גם פגש במצרים את קלרמון גנו הצרפתי, בן אותו הגיל, שלימים נהיה אחד האישים הצרפתים הבולטים במזרח התיכון (ראו בהמשך).
בעקבות הביקור שלו בארץ כתב דיזראלי ספר בשם טנקרד, "Tancred", שבו גיבור הסיפור הוא צעיר אנגלי אציל שמחפש משמעות לחייו, ולכן יוצא למזרח התיכון כדי לגלות אמיתות רוחניות, לגלות את הסוד של אסיה[3]. טנקרד הצעיר נחטף ומגיע להר סיני, שם מתגלה לפניו מלאך ואומר לו שהוא צריך להיות הנביא של השוויון התיאוקרטי הנשגב והמנחם. לאחר מכן הוא נחלץ מהשבי בעזרת אהובתו היהודייה אווה, שמלמדת אותו את סודות תרבויות העבר של המזרח והחוב של הנצרות ליהדות. בסיפור מחבר למעשה דיזראלי בין הנצרות והיהדות על ידי הרצון להתחתן של אווה וטנקרד, תרבויות העבר והצורך להקים חברה מתוקנת. וזה מה שהוא עושה גם כשהוא עולה לראשות הממשלה. יש הטוענים כי האימפריאליזם של דיזראלי כלפי המזרח הקרוב מופיע כבר בספר זה.
בנוסף לדיזראלי כדאי להזכיר בהקשר של ירושלים גם את לורד שפטסברי, הוא היה פוליטיקאי, מתקן חברתי ונדבן, מנהיג הזרם האוונגליסטי באנגליה ומילינריסט שהאמין בחזרתו המחודשת של ישוע בזמן הזה. פעל ביחד עם ראש הממשלה פלמרסטון (שהיה נשוי פעם שנייה לחמותו) בהצגת חזון של חזרת היהודים לארץ כפתח לגאולה ואת תפקידה המאפשר של האימפריה בהגשמת חזון זה. הוא פעל למען הקמת הקונסוליה הבריטית בירושלים (מינה את ג'יימס פין), והבישופות הפרוטסטנטית, תמך בחברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים, והטיף לחזרת היהודים לארצם.
שפטסברי היה מקורב לפלמרסטון, ראש ממשלת בריטניה במרבית הזמן שבין 1840–1865 הפועל לחיזוק את הנוכחות האנגלית בארץ ישראל ובמזרח התיכון. זהו זמן השיא של האימפריה הבריטית ושלטון המלכה ויקטוריה. אחריו עולה לשלטון דיזראלי שמגשים הלכה למעשה את חלום הנוכחות הבריטית במזרח התיכון, משיג לאימפריה דריסת רגל בתעלת סואץ – מצרים גבול ארץ ישראל, וקפריסין.
החברה הלונדונית להפצת הנצרות
יוסף וולף Joseph Wolff שהיה מיסיונר מטעם החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים הגיע לעיר כבר בשנות ה־30 של המאה ה־19 בחיפושיו אחר השבטים האבודים וציפייה למשיח שיבוא ב־1844. הוא היה אישיות כריזמטית שהשפיע בכתביו ונוכחותו על מספר אישים נוספים הקשורים לארץ וביניהם הראייט ליוורמור (ראו פרק האינדיאנים באים), המומר יוחנן משולם שהקים את חוות ארטאס, סמואל גובאט ועוד.
יוסף היה חבר בחברה אנגלית שנקראה "החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים". האידיאולוגיה שלהם הייתה שתנאי לביאת המשיח הוא חזרת היהודים לארצם והתנצרותם, הם שאבו השראה מחוגים מילינריים ואחרים באנגליה של אותה תקופה. באופן כללי המילינריזם היה עסק רציני, ורבים נתפסו לו גם באמריקה וגם באירופה, וזה גרם לאנשים שונים להגיע לירושלים בהקשר זה.
הארגון הוקם כבר ב־1809, ב־1940 הוא התחבר עם הפרוטסטנטים הלותרנים ובברכת הכנסייה האנגליקנית פעל להקים בסיס בירושלים, וכך הוקמה הבישופות הפרוטסטנטית הראשונה כשהבישוף הראשון היה אלכסנדר ב־1842, שלוש שנים מאוחר יותר החליף אותו הבישוף גובאט. מה שמעניין וקשור לרשת הסינכרונית הוא שגובאט סייר ביחד עם יוסף וולף באתיופיה ותימן בשנת 1836 בחיפוש אחר עשרת השבטים האבודים. במהלך חיפושו אחר עשרת השבטים האבודים והציפייה המילינרית הגיע יוסף וולף לפרס והתרשם מהציפייה של הפרסים לבואו של המהדי ב־1844, זה היה אישור לאמונתו. מעניין לציין כי זאת הייתה השנה שבה הבאב (מבשר הדת הבהאית) הכריז על היותו המשיח המצופה, ויוסף היה כנראה בסביבה.
השינויים הגדולים של העת החדשה הביאו כל מיני מחשבי קיצים למיניהם להכריז שביאתו השנייה של ישוע תהיה ב־1840, ולאחר מכן התאריכים עברו ל־1860 והלאה. אנשים רבים נתפסו לאמונה הזו וראו בה זרז להתפתחות אישית וחיים דתיים, וכתוצאה מכך נוצרו זרמים פרוטסטנטיים חדשים במיוחד בארצות הברית כגון האדוונטיסטים. לורד שפטסברי היה מילינריסט מושבע, וכך גם ג'יימס פין השגריר הבריטי-אמריקאי ואישים נוצרים נוספים שהגיעו לירושלים בזמן הזה.
החברה הלונדונית להפצת הנצרות הייתה בישופות פרוטסטנטית משותפת של אנגלים ולותרנים גרמנים. נקבע שהבישופים יתחלפו ביניהם, פעם לותרני גרמני ופעם אנגליקני. הבישוף הראשון אלכסנדר, היה לותרני ומינוי אישי של מלך פרוסיה, מומר ומומחה לשפות שידע עברית ויידיש. חלק מהתפקיד שלו היה לפנות אל היהודים ברובע היהודי ולנסות להמיר אותם, ולכן התאים כמו כפפה ליד לייעודו. אולם הוא נפטר לאחר שלוש שנים קצרות, ולאחר מכן החליף אותו הבישוף המשפיע האנגליקני – סמואל גובאט. לימים הלותרנים הגרמנים הפסיקו לשתף פעולה עם הכנסייה האנגליקנית ויצאו לדרך עצמאית משל עצמם. המרכז של הבישופות הפרוטסטנטית היה הקונסוליה הבריטית והכנסייה הקטנה שלידה שהוקמה כבר ב־1839, לקח עוד עשר שנים עד שהושלמה בנייתה של כנסיית המשיח הגדולה שלידם.
סמואל גובאט – בישוף אנגליקני בירושלים
סמואל גובאט נולד בשוויץ והתחנך על מסורת הפייטיזם הפרוטסטנטית של פיליפ יאקוב שפנר, שכיוונה לחוויה דתית המביאה ללידה רוחנית חדשה. לא ידוע מה החוויה שעברה על גובאט, אבל בעקבותיה הוא הגיע לאנגליה ללימודי ערבית וגעז (אתיופית), הצטרף לכנסייה האנגליקנית ויצא כמיסיונר שלה לאתיופיה ומצרים. כשחזר לאנגליה נישא לכריסטין רגינה זלר, בת של מנהיג דתי בתנועת הפייטיזם ומתקן חברתי. חזר לאתיופיה, שם הוא התפרסם בעבודתו המסיונרית באתיופיה בין הפלאשים ובהצלחתו אצל הנוצרים שם. ייתכן שנחשף באותה תקופה לתפיסת ה"גדל" של האתיופים (איש המופת), ולמיסטיקה והדבקות הדתית שלהם.
לאחר 16 שנות פעילות מיסיון באתיופיה ובמלטה הוא הגיע ב־1846 לארץ להנהיג את הבישופות הפרוטסטנטית המשותפת גרמנית-אנגלית. הוא כיהן בתפקיד במשך שלושים שנה, והיה לו תפקיד מרכזי בהנחלת חינוך לאוכלוסייה הערבית ובניצור חלק מהם לכנסייה האנגליקנית, שעד היום יש לה חסידים ונציגות בערים כמו רמלה, נצרת, ועוד. גובאט היה שונה בחינוכו ובאוריינטציה שלו מקודמו אלכסנדר, והוא פנה כלפי האוכלוסייה הנוצרית הערבית ולא היהודית.
כשהגיע לארץ הוא ראה שהניסיונות לנצר את היהודים לא רק שלא מצליחים, אלא שהמעט שהתנצרו עושים זאת מהמניעים הלא נכונים, וכל התהליך הוא פארסה אחת גדולה. ולכן החליט לשנות כיוון ולנסות ולהפוך את הנוצרים המקומיים, בעיקר מהכנסייה האורתודוקסית, לפרוטסטנטים, אבל לא רק כלפי חוץ, אלא גם למאמינים אמיתיים כלפי פנים. המוטו של בית ספר הפייטיזם שאליו היה שייך היה: לא מספיק להפוך את הבורים למאמינים, אנחנו צריכים גם לשמור שהמאמינים לא יהיו בורים. הדרך להבטיח זאת הייתה דרך הקמת מוסדות חינוך ורווחה. הוא הקים ארבעים בתי ספר לאוכלוסייה הערבית נוצרית ומוסלמית ברחבי הארץ, וכן בתי חולים ומוסדות סעד נוספים.
הניסיונות להפוך לפרוטסטנטית את האוכלוסייה המקומית נתקלו בהתנגדות של היוונים אורתודוקסים, והביאו לתחושה גוברת של איום מצד הקתולים, ולהקמת מוסדות קתולים מקבילים. אפשר להגיד שניסיון זה נכשל בסופו של דבר ולא הביא לשינוי מהותי בדמוגרפיה של הנוצרים בארץ ישראל, ואפשר להסתכל על חצי הכוס המלאה ולראות שעד היום יש כמה אלפים של נוצרים אנגליקנים בארץ, ויש להם השפעה רבה בקרב הקהילה הנוצרית פלסטינאית. בנוסף על כך היה למפעלים של גובאט תפקיד חשוב בהתפתחות של ארץ ישראל והפיכתה ממחוז נידח באימפריה העות'מאנית לארץ מודרנית ותוססת.
גובאט ייסד ארבעים בתי ספר במגזר הערבי. אלו היו בתי הספר המודרניים הראשונים, ולזמן רב גם היו היחידים. בפעולה זו הוא ייצר תשתית לחינוכו של דור צעיר ומשכיל של עלית בחברה הערבית, שתוביל לאחר מכן את המאבק הלאומי והתרבותי ליצירת האומה. דומה הדבר ליצירת בתי הספר של התיאוסופיה בהודו שהתחרו באלו של המיסיון, אלו שבתוכם נולדה הלאומיות והתרבותיות ההודית החדשה. גובאט ידע ערבית על בוריה, וכיוון את האוכלוסייה המקומית לעבודה יצרנית. בימיו הוקם בכנסיית המשיח בית המלאכה, וכן בית ספר גובאט בהר ציון, בו התחנכו מיטב הנוער, כולל יהודים, בנושאים מקצועיים.
גובאט הנהיג את הפרוטסטנטים בישראל מ־1846 ועד 1879. היו לו עשרה ילדים שחלקם נפטרו בצעירותם וחלקם המשיכו בעבודתו המסיונרית והחינוכית. יותר מכל הוא צריך להיזכר כמי שהביא את החינוך המודרני לארץ, מעביר את האוכלוסייה לעידן המודרני מתקופת הנחשלות והבערות, ומאפשר רנסנס תרבותי חדש לקראת סוף התקופה העות'מאנית והגעת הציונות.
כנסיית המשיח האנגליקנית
כנסיית המשיח היא מקום טוב לספוג בו מעט אווירה אנגלית, בחצר שכמו נלקחה מאוקספורד או קמברידג' ניתן לשתות תה אנגלי ולנסות להתחבר להיסטוריה האנגלית ולאגדות הגביע הקדוש. במתחם שנמצא ליד שער יפו יש חצר אבן אנגלית, גינה, אכסניה, חדר אוכל, מוזיאון קטן, כנסייה, והיא כמו עולם בפני עצמו בתוככי העיר העתיקה. יש למקום היסטוריה חשובה ומעניינת בהקשר של התפתחות ירושלים במאה ה־19.
הכנסייה נחנכה ב־1849 ולצורך בנייתה הובאו סתתים ממלטה, הירושלמים שכחו לסתת באבן באופן איכותי והיה צריך להביא אנשים מבחוץ בכדי להזכיר להם את האומנות הזו. זה היה הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה בירושלים אבל גם מבנה האבן המודרני הראשון, היא נבנתה סמוך למעון הקונסול הבריטי, כחלק ממתחם שכלל גם שירותים לקהילה הפרוטסטנטית החדשה וגם ובמיוחד לקהילה היהודית הסמוכה: בית החולים של האחיות הדיאקוניסות הגרמניות שנוסד בסמוך, סדנאות להכשרת מלאכת כפיים (בהן פעל קונרד שיק), בית ספר, אכסנייה ומסעדה (בית תמחוי).
המקום נבנה על ידי ה־LSPCJ החברה הלונדונית למיסיון בקרב היהודים, שהאמינה שהתנצרות היהודים וגם חזרתם לארץ הקודש תזרז את ביאתו השנייה של ישוע, הימים היו ימי המילינאריזם, ציפייה לשינוי סוף העולם. מי שחנך את הכנסייה היה סמואל גובאט, והאדריכל בשלב הסופי (היו שלושה) היה Matthew Habershon שהיה בקשר עם מלך פרוסיה פרידריך וילהלם הרביעי (1840–1861) שנקרא גם השליט הרומנטיקן מצד אחד, ושייך לחוגים מילינאריים מהצד השני.
פרידריך וילהלם השלים את הקתדרלה בקלן, מקום המתנות של שלושת האמגושים, היה אוהד לקתולים, תמך בתחייה הדתית. הוא בנה טירות וכנסיות, תמך באיחוד גרמניה ובתיעוש שלה.
החוגים המילינאריים האמינו שלפני חזרתו המצופה והקרובה של ישו צריך שהעם היהודי יחזור לארצו, יתיישב בה, ושיהודים רבים יקבלו על עצמם את הנצרות, ולכן הכנסייה שנועדה לפנות לקהל היהודי ברובע היהודי הסמוך מזכירה בפנימיותה בית כנסת, אין בה מגדל, פסלים ותמונות ולעומת זאת יש בה בפנים ארון ועליו חרותות עשרת הדיברות, ותמונה של עץ החיים.
זהו גם אחד המבנים הנאו־גותיים היפים בירושלים, שמזכיר מבנים דומים מאותה תקופה באנגליה, אוקספורד וקמברידג', גם חצר האבן היפה והמפתיעה מזכירה את אנגליה, ובצד האחורי של הבניין יש גן נסתר. כיום יש במקום מוזיאון שמספר את תולדות המקום עם דגמים של הר הבית וכנסיית הקבר שיוצרו בבית המלאכה של קונרד שיק, המקום הוא מרכז של הקהילה המשיחית בירושלים ועל ידי כך ממלא את ייעודו המקורי כשליחות נוצרית אל היהודים.
אחרית הימים
תפיסת אחרית הימים של המילניריזם מתבססת על פסוקים בתנ"ך, חזון ישעיהו, מיכה, ובמיוחד ספר דניאל, וחלקים מהברית החדשה כגון חזון יוחנן. ויש להבדיל אותה מהנבואות של הנביאים הגדולים על עתיד טוב יותר לעם ישראל ושלטון צדק שיוכר על ידי הגויים.
יוחנן הוא אחד מ־12 השליחים וכותב הבשורה על פי יוחנן, שבאחרית ימיו בהיותו באי פטמוס ביוון נגלו לו חזיונות אותם העלה על הכתב. בחזון זה מתגלה תמונת עולם שלמה שקשורה לתהליך הגאולה: מפלצות, שבעה שופרות, חותמות וקערות, אישה, ארבעה פרשים וכן הלאה. בחזון זה מתוארת מלכות אלף השנים האלוהית – המילניום, שתהיה בקץ הימים, וזה הביא להקמת תנועות משיחיות שונות שציפו למלכות זו, ניסו לקדם אותה, והייתה להן השפעה רבה עד היום בהקמת ירושלים החדשה ותמיכה במדינה היהודית.
לקראת שנות ה־40 של המאה ה־19 יש לנו ציפייה לאחרית הימים המשותפת לחלק מהנוצרים, היהודים והמוסלמים. בקרב הנוצרים כדאי להזכיר את יוסף וולף שהיה אחד המיסיונרים הפרוטסטנטים הראשונים בעיר ב־1822, בקרב היהודים את מנחם מנדל משקלוב מתלמידי הגר״א, ובקרב המוסלמים את השיעים שחיכו לבואו של המהדי בפרס. מעניין לציין שוולף היה בקשר טוב עם שקלוב, ליווה את סמואל גובאט במסע לתימן בחיפוש אחר השבטים האבודים ב־1836, והיה בפרס ב־1844 בזמן שהבאב הכריז על עצמו כמשיח, והחל בכך את הדת הבהאית.
יוסף וולף ניצר את המומר יוחנן משולם שעבר לירושלים ב־1840 והקים את חוות ארטאס ליד בית לחם, מרכז של מילנריזם. גם ג'יימס פין, השגריר האנגלי, היה מילנריסט, וזה גרם לו להקים את חוות כרם אברהם מצפון לירושלים. נראה כי שני האישים התכוננו לאחרית הימים – זמן שבו הסדר החברתי והכלכלי החדש יתמוטט וכל אדם יצטרך לסמוך על פרי ידו. פין, בירושלים, שכיהן כנציג בריטניה וגם ארה"ב בארץ בשנים 1846–1863, היה דמות מרכזית שתמכה בעיר, תמכה ביהודים, והתחברה לקבוצות שונות דתיות ומשיחיות.
יש הבדל בין נבואה, כמו למשל לגבי חזרתו של עם ישראל לארצו וכינון בית המקדש מחדש ולתפארת, לבין אסכטולוגיה – חזיונות של מאורעות פנטסטיים ועל־טבעיים שפשרם סתום בחלקו. זהו ההבדל בין הפנטסטי לאפשרי. ההבדל הוא בין תקווה לעתיד טוב יותר שמקושרת למציאות לבין פנטזיה – מעין תיאוריית קונספירציה על מאורעות שיקרו, שלרוב משמשת כאמצעי של שליטה בידי "מביני דבר" על ההמונים.
הפנטזיה האפוקליפטית מופיעה ביתר שאת בנצרות, והופכת לתנועה המונית עם תחילת העת החדשה ולקראת אמצע המאה ה־19, שנקראת מילנריזם. העידן החדש שהתחיל במהפכה התעשייתית באנגליה במאה ה־18 שינה מהקצה לקצה את אורחות החיים של אנשים, ונתפס, ובצדק, כחבלי משיח. עד אז היו ממלכות ודתות שונות, אבל ברמה הפיזית החיים נשארו דומים ומוגבלים – התנועה ממקום למקום הייתה איטית, התקשורת מוגבלת, והסביבה כופה עצמה על האדם. המהפכה התעשייתית, ואִתה המצאת החשמל, המכונה, התפתחות הרפואה ואמצעי התקשורת, שינתה לחלוטין את אורח חיי האדם, אפשרה לו ליצור סביבה מלאכותית עם אור ומיזוג, להיחשף לידע שלא היה זמין קודם, לחיות בנוחות ובבריאות, כשהוא יכול להקדיש עצמו ל"הגשמה עצמית", ולהיות עצמאי מבחינה חברתית ואישית.
קשה להגזים בעוצמת השינוי שקרה באורחות החיים מאז המהפכה התעשייתית – שינוי שממשיך להתרחש גם כיום. פלאפון, אינטרנט, אוטו, נסיעות לחו"ל, מחשב – כל זה לא היה עד עכשיו, וכך גם חוגים, ספורט, טלוויזיה, וכן הלאה.
אם נתבונן על הדברים מבחינה רוחנית, ואם אנחנו אכן מאמינים שיש סיבות לדברים ויד מכוונת בעולם, הרי שמה שקורה בוודאי שיש לו משמעות וכיוון, ובמיוחד בהקשר היהודי־ישראלי – המאורעות המופלאים של חזרת העם היהודי לארצו והקמת מדינת סטארט־אפ מפוארת. אין ספק שאנחנו בזמן "אחרית הימים", אבל השאלה היא מה המשמעות של זה. האם זהו זמן שבו סיפורים מופרכים ודמיוניים על כל מיני מפלצות ומאורעות ניסיים יתקיימו, בדיוק כמו שכתוב בספרים שלפני אלפי שנים – או שמה שיגיע זה מודעות חדשה, שלב חדש בהתפתחות של האדם, כפי שטוענים בתנועות העידן החדש.
במאה ה־19 הטיפו אנשים כגון ג'ון נלסון דרבי באנגליה ו־וויליאם מילר[4] בארצות הברית על תכנית הגאולה האלוהית, וגילו את שלביה וסימניה לפי פרשנות של הכתובים. אבל אפשר להתבונן על הדברים גם באופן אחר: לפי הפרהיסטוריון והתיאולוג הקתולי פייר דה שארדן. ההתבוננות בהיסטוריה מראה לנו שיש חוטים של אהבה וסינכרוניות המקשרים בין כל הדברים. ההתפתחות ההיסטורית מסוגי אדם קדומים עד ימינו היא כה מדהימה שלא יכול להיות שהיא במקרה – תוצר של אבולוציה אקראית.
לפי דה שארדן[5], מה שמכוון את המאורעות זה נקודה כלשהי בעתיד שהוא קרא לה "נקודת אומגה", של מודעות־על, שאליה מתקדם המין האנושי. ברגע שנגיע למודעות חדשה שבה נראה את ההקשרים שבין הדברים, אפשר יהיה להשיל את האגו שמשמש כרגע להגנה מפני הכאוס שבחוץ, והאדם יעבור למצב חדש של חשיבה וקיום. החזון של דה שארדן הוא אחרית ימים נוצרית בסגנון עידן חדש, ואני נוטה להסכים איתה, מכיוון שאם אכן יש אלוהים, סיבה ומשמעות לחיי אדם – אזי הם קיימים כאן כיום וקשורים לעתיד, ולא לעבר.
ראו הרצאה על הנוכחות האנגלית בירושלים, תנועות רוחניות, צירופי מקרים
הערות
[1] Ashe, Geoffrey. King Arthur’s Avalon: The Story of Glastonbury. London: Collins, 1957
[2] Wilson, John. (1876). Lectures on Our Israelitish Origin. London: James Nisbet & Co
[3] Disraeli, B. (2007). Tancred; or, The new crusade. Mineola, NY: Dover Publications. (Original work published 1847)
[4] Miller, W. (1836). Evidence from Scripture and History of the Second Coming of Christ (Lectures). Boston: Joshua V. Himes
[5] Teilhard de Chardin, P. (1959). The phenomenon of man. New York: Harper & Brothers
