גילויה מחדש של ירושלים

גיאוגרפיה-היסטורית, מבחינה גיאוגרפית – מהי?

בסוף קיץ 1965, לאחר חזרתי ארצה מאנגליה ועד לפריצת מלחמת ששת הימים ביוני 1967, הייתי עסוק בעיקר בהוראת מהות תחום הלימוד של הגיאוגרפיה ההיסטורית במחלקה לגיאוגרפיה. זו פעלה אז בגבעת רם, בבניין החדש המשותף שהוקם לה ולמכון לגיאולוגיה, ליד בית-הכנסת המיוחד שנבנה כאמור כבר קודם בקרבת מקום.[1]

כבר לפני כן עסקתי באוניברסיטה בנושאים גיאוגרפיים-היסטוריים, אך בעיקר בתקופות עבר היסטוריות-ארכיאולוגיות. לאחר שנת השבתון באנגליה עברתי לעסוק בעיקר בגיאוגרפיה היסטורית של העת החדשה, בארץ ישראל, החל מראשית המאה ה- 19. המעבר הזה חייב להבהיר גם את הבדלי הגישות בין הלימוד הגיאוגרפי-היסטורי כפי שהתקיים במחלקות ההיסטוריות בארץ לבין הגישה שהתפתחה במחקר זה במחלקות לגיאוגרפיה בחוץ לארץ. לשם כך פרסמתי שני מאמרים מקיפים, הראשון – "למהותה של הגיאוגרפיה ההיסטורית" והשני, מאמר שהתפרסם בעקבות הרצאה שנתתי בטקס הפתיחה של החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה – "ארץ ישראל כנושא לימוד גיאוגרפי-היסטורי".[2]

ניתן להגדיר את שני תחומי המחקר המרכזיים של הגיאוגרפיה ההיסטורית גם על ידי השימוש בשני הביטויים הבאים: הגיאוגרפיה שמאחורי ההיסטוריה וההיסטוריה שמאחורי הגיאוגרפיה. הגיאוגרפיה שמאחורי ההיסטוריה – משמעה ההשפעה שהיו לתנאים הגיאוגרפיים על ההתפתחויות היישוביות בעבר. זו הייתה דרך הלימוד העיקרית של תחום הגיאוגרפיה ההיסטורית גם בארץ. כמה מן המחקרים בכיוון זה בארץ אף הגיעו ל"דטרמניזם" גיאוגרפי בכתיבתם. בהמשך, עם התפתחות המקצוע, חלו שינויים בהשקפות הגיאוגרפיות, והחלו להצביע על החשיבות המוגזמת שיוחסה לסוג מחקר זה של הגיאוגרפיה ההיסטורית בעבר. את מקומו החלה תופסת גישה אחרת, הטוענת שיש לשים את הדגש במחקר הגיאוגרפי-היסטורי דווקא בתחום של ההיסטוריה שמאחורי הגיאוגרפיה, כלומר בלימוד של שינוי הנוף הגיאוגרפי שחל בתקופות היסטוריות שונות. מחקרים כאלו החלו נפוצים גם בין הגיאוגרפים, תחת הכותרות: בירוא יערות, ייבוש ביצות, כיבוש חולות, או תחת הכותרת הכללית של "שינוי נוף" (changing landscape).[3]

לאחר שחזרתי ארצה, בתום שנת ההשתלמות שלי בלונדון, הועלה הרעיון לפרסם את עבודת הדוקטור שלי על "עמק הירדן התיכון" גם באנגלית.[4] החלטתי שלא לפרסם את הספר באנגלית בצורה של "גיאוגרפיה רגיונלית" (בדומה לפרסום העברי), כאשר כל ההיבטים הגיאוגרפיים הפיזיים והיישוביים נכללים בו כמקשה אחת, אלא להסתפק רק בחלק "הגיאוגרפיה של האדם" המצוי במחקר זה. כך התקרבתי לשורה ארוכה של פרסומים גיאוגרפיים-היסטוריים מהסוג של "שינויי נוף" אשר פורסמו בחו"ל בידי גיאוגרפים, והראו בשיטה של "רצף יישובי" ((sequent occupance את השלבים היישוביים השונים באזור מסוים שבמוקד המחקר. כך פרסמתי ב-1968 ספר כזה בהוצאת מגנס, בסדרה Scripta Hierosolymitana, תחת השם:The Changing Landscape of the Central Jordan Vally[5].

מששלחתי חיבור זה לחבריי הגיאוגרפים-היסטוריים בחו"ל, לא רק שראו בו דוגמה נאה למחקר גיאוגרפי-היסטורי בשיטה של "רצף יישובי", אלא אף ניסו לעודד אותי כי ארחיב דוגמה זו לכדי מחקר כללי על "שינוי הנוף" של ארץ ישראל כולה במהלך ההיסטוריה. לי לא נראה הדבר, שכן ביסודו מחקר כזה היה צריך להתפרס על פני תקופות שונות והוא נראה לי מורכב ביותר. לעומתו נראתה לי יותר הדרך של הלימוד התקופתי.

באותם ימים הייתי בשלבים מתקדמים של כתיבת ספרי "ארץ ישראל במאה הי"ט, גילויה מחדש", שהוזכר כבר לעיל.[6] במבוא של הספר אני מציין כי יש בו שלושה נושאי משנה: א) המאה הי"ט – ארץ בחדלונה ובהתאוששותה. ב) בדרכי הארץ – נוסעים וספרים. ג) ביד אמן וכוח השראתו – ציורי המאה והצלמים הראשונים. על שני הנושאים האחרונים ראו גם בפרק הקודם, העוסק בפירוט רב בקרן החקר הבריטית, ב"נוסעים" המערביים לארץ ישראל במאה ה-19 ובציורים והצילומים של התקופה, המוצאים את ביטויים גם בספר החדש.[7] הספר מחולק בתוכו בצורה כרונולוגית. לאחר המבוא באים חמישה פרקים העוסקים בתמורות ובשינויים שהתרחשו בארץ ישראל בשמונים השנים הראשונות של המאה ה- 19, עד לעלייה הציונית הראשונה, בראשית שנות השמונים של מאה זו. להלן שמות חמשת הפרקים לפי תוכן העניינים שבספר:

ארץ ישראל במאה הי"ט – גילויה מחדש

פרק ראשון: שלושים השנים הראשונות (1799–1830). הגילוי בהסתר

פרק שני: השלטון המצרי (1831–1839) | המחקר בהיתר     

פרק שלישי: בחזרה אל המשטר התורכי (1840– 1853) | אופקי ידע נפתחים

פרק רביעי: עם התגברות ההשפעה האירופית (1854–1864) | יסודות לימוד מונחים

פרק חמישי: ניצני מודרניזציה והתפתחות יישובית (1865–1877) | קרנות מחקר וצוותים מדעיים מוקמים

אפילוג: ייחוד הגילוי הארץ ישראלי

אלא שעוד לפני מסירתו של הספר לפרסום אירע מאורע חשוב ביותר בארץ, ששינה כליל את התמונה היישובית שלה בצורה מכרעת, הלא הוא מלחמת "ששת הימים", אשר החלה ב-5 ביוני 1967 והביאה להשתלטות היהודית על חלקים ניכרים של ארץ ישראל, כולל ירושלים והעיר העתיקה שבה.

מלחמת ששת הימים, 5–10 ביוני 1967; שינוי מפת ארץ ישראל, ירושלים והעיר העתיקה

אין ספק שמלחמת ששת הימים הייתה האירוע החשוב ביותר בארץ ישראל בכל התקופה שבין מלחמת העצמאות הישראלית לימים אלה. המלחמה התנהלה מול כל המדינות הערביות שגבלו עם מדינת ישראל: מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, שנעזרו במדינות ערב רבות נוספות. במהלך המלחמה כבשו כוחות צה"ל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל שנכבש היה גדול פי שלושה מגודל שטחה של מדינת ישראל שלפני המלחמה. לא אבוא לפרט ולעסוק כללית במלחמת ששת-הימים, על מלחמה זו נכתבו ספרים ומאמרים רבים. בכוונתי להתמקד בעיקר באזור של ירושלים, ובמיוחד בזה של העיר העתיקה, ובקשר שהיה לתוצאות מלחמה זו על העבודה וההוראה שלי בנושא הגיאוגרפיה ההיסטורית בארץ ישראל.

אפתח בסיפור קודם, הקשור לשהותי בשבתון בלונדון, ביוניברסיטי קולג'. כאשר הגעתי לשם ונפגשתי עם מורי המחלקה לגיאוגרפיה, פנה אליי כבר בתחילה מורה צעיר, שהפך להיות ידיד קרוב שלי ושל משפחתי לשנים רבות.[8] נודע לי ממנו כי יש לו שורשים יהודיים – אבא שלו היה בן משפחה יהודית מכובדת מאוד באיטליה. אימו, שבאה מרוסיה, לא הייתה יהודייה. במלחמת העולם השנייה, עוד לפני שהגרמנים השתלטו על איטליה, מיהרה הקהילה היהודית שם להעביר נוער יהודי לארגנטינה כדי להצילם. הוא נכלל בנוער זה ושם גדל. עם תום המלחמה העבירה הקהילה היהודית באנגליה חלק מנוער זה ללונדון, וכך הגיע הוא לאנגליה ובהמשך גם למחלקה לגיאוגרפיה שם. באותו זמן הוא עדיין לא היה נשוי. הוא הכיר לנו את אביו, שבינתיים עבר כבר גם הוא ללונדון, שם מילא תפקידי ייצוג של איטליה בבריטניה. בתקופת השבתון שלי באנגליה ערכתי סיורים רבים ברחבי המדינה עם אותו ידיד קרוב. באחת הפעמים הגענו גם לעיר אדינבורג, בצפון-מזרח המדינה, והתרשמנו ממנה ביותר. כאשר חזרנו ללונדון ונפגשנו עם ידידנו שם, העליתי בשיחה עימו את דבר יופיה של העיר אדינבורג ההיסטורית, ושאלתיו מה דעתו – איזו עיר היא היפה והמרשימה ביותר בעולם. העליתי אז גם שמות של ערים היסטוריות יפות נודעות אחרות בעולם. הוא חייך, והשיב: לא. העיר היפה, המעניינת והחשובה ביותר בעולם היא ירושלים. כאשר פניי הביעו תמיהה הוא הוסיף: לא ירושלים שלכם, אלא ירושלים של העיר העתיקה. כל זה היה לפני מלחמת "ששת הימים". לאחר מלחמה זו, כאשר החילותי לבקר בעיר העתיקה, חשבתי תמיד על השיחה בלונדון והגעתי למסקנה כי ידידי הטוב צדק.[9]

כבר בשנות מלחמת העולם השנייה, כאשר למדתי בירושלים, בשנת 1942, טיילתי עם חבר בעיר העתיקה. אך זה היה טיול כללי קצר, בלי שידענו כמעט דבר על ההיסטוריה של המקום.[10] בתקופת מלחמת העצמאות הישראלית השתלט הלגיון הירדני על העיר העתיקה, ועם חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמה זו נשארו העיר העתיקה וחלק ניכר מצפונה, מזרחה ודרומה של ירושלים, בידי מדינת ירדן. הובטח אז כי תהיה ליהודים גישה חופשית לכותל המערבי, אך במשך כ-18 שנים (1949–1967) לא קיימו הירדנים הבטחה זו. מלחמת ששת הימים (5–10 ביוני 1967) היא שהביאה למפנה הכה מכריע במצבה של ירושלים ושל אזורים הקרובים אליה.

מיד לאחר שהתייצב השקט בארץ, לאחר מלחמת "ששת הימים", החילותי לחרוש את העיר ירושלים וסביבתה, על כל הפינות המיוחדות הרבות שלה. בשנים הראשונות וגם לאחר מכן, עד לתקופה מאוחרת יחסית, לא הייתה כל בעיה בטיולים, סיורים ואף ביקורים בעיר העתיקה, גם במוסדות ובמבנים של בני כל העדות בה, לרוב לאחר תיאום מוקדם. באותם ימים פתחתי במחקר חדש, הפעם לא על ארץ ישראל כולה, כמו בספרי הקודם: "ארץ ישראל במאה הי"ט, גילויה מחדש", אלא רק על העיר ירושלים והאזור סביבה, והפעם לא על שמונים השנים הראשונות של המאה התשע-עשרה, תקופת הזמן שעליה כתבתי את חיבורי הקודם, אלא על ירושלים בכל תקופת המאה התשע-עשרה, עד לראשית מלחמת העולם הראשונה.[11] תוך כדי עבודה החל מתגבש אצלי גם הרעיון לחלק את הספר לשני חלקים: הראשון – "ירושלים במאה התשע-עשרה, העיר העתיקה" והשני – "ירושלים החדשה בראשיתה". לקח לי, שוב, עוד כמה שנים טובות עד שהצלחתי לסיים ולפרסם שני חלקים אלו. בינתיים גם החלטתי לצאת לשנת שבתון בארה"ב והדבר נדחה עד לאחר החזרה משם. מאחר שכך, ארחיב בעניינו של ספר זה בפרק הבא.[12]

המשך לימודים ב"גבעת רם"; סיורים ולימודים בשטח, בעיר העתיקה ומחוצה לה

לאחר מלחמת "ששת הימים" (1967) המשיכה האוניברסיטה העברית, ובתוכה גם המחלקה לגיאוגרפיה, לפעול עוד קרוב ל-15 שנים, עד 1981, במתחם שלה ב"גבעת רם". גם אני המשכתי ללמד במחלקה זו את השיעורים שלי בגיאוגרפיה-היסטורית, אלא שעתה היה ניתן כבר לבקר בשטח של העיר העתיקה בירושלים, ובעקבות זאת גם לעקוב אחר תהליך היציאה של יהודי העיר העתיקה לעבר בניית שכונות יהודיות רבות מחוצה לה. אני עצמי הכינותי סיורי שטח רבים והרביתי לבקר בעיר העתיקה ובשכונות היהודיות הראשונות מחוץ לחומות העיר העתיקה, כמו גם במקומות ובמבנים ההיסטוריים המיוחדים והנפלאים של שלוש הדתות העולמיות הנמצאים בעיר העתיקה: הר הבית, עם כל ההיסטוריה המיוחדת שלו והאתרים המצויים בו עד היום; בתי הכנסת היהודיים, המסגדים הערביים, הכנסיות והמנזרים הנוצריים; ארבעת רובעי העיר העתיקה: היהודי, הארמני, הנוצרי, והערבי- מוסלמי; שוקי העיר, החנויות והמבנים המיוחדים שלהם וכל אשר בהם; חומת העיר העתיקה כולה, השערים שלה: העלייה לחומות, ההליכה עליהן והירידה מהן; מבצר "מגדל דוד" וכל אשר בו, הכנסייה הפרוטסטנטית, הראשונה במזרח התיכון, ממול לו. גם אתרים חשובים מחוץ לחומה, כמו  הר-ציון, כנסיית הקבר, בתי קברות היסטוריים ועוד ועוד. מספר התלמידים בשיעורים שבהם ביקרנו בעיר העתיקה, ובהמשך גם במקומות היסטוריים נוספים בירושלים, הלך וגדל. ההתעניינות הייתה רבה. במרוצת הזמן הלכתי והפכתי למומחה לחלק ניכר במקומות בעיר העתיקה ומחוצה לה ויכולתי להעשיר את התלמידים בפרטים עליהם.[13]

שבתון במרילנד-וושינגטון, ארה"ב, 1970– 1971; גיאוגרפים-היסטוריים

בשנת 1970 יצאתי שוב לשנת שבתון בחו"ל. חשבתי שטוב יהיה לצאת הפעם לארה"ב, לאוניברסיטה שבה אוכל להרחיב את ידיעותיי בנושא הגיאוגרפי-היסטורי כפי שהוא מלומד שם. היו לי שם כבר כמה ידידים, פרופסורים לגיאוגרפיה. פניתי לאחד מהם, פרופ' סול כהן, בשאלה אם יוכל לעזור לי למצוא אוניברסיטה מתאימה, בסביבה שתתאים גם למשפחתי, ושאוכל לשהות בה בשנה האקדמית הקרובה. לאחר זמן קצר ענה לי כי הוא מציע לי ללכת על אוניברסיטת קולג'-פרק, מרילנד, שהיא אוניברסיטה טובה מאוד, קרובה לוושינגטון, בירת ארה"ב, שם יש מוסדות רבים שיוכלו לעניין אותי. הוא הוסיף כי כבר דיבר עם הרולד (הל) ברודצקי, יהודי, פרופ' לגיאוגרפיה במחלקה שם, שמעוניין מאוד שאגיע אליהם וכי הוא יעזור לי ולמשפחתי ככול שיוכל . סול כהן שימש אז ראש בית-ספר לגיאוגרפיה שהוא קידם באזור בוסטון בארה"ב, וכן היה פעיל באגודה הגיאוגרפית האמריקאית בארה"ב ואף עמד תקופה מסוימת בראשה. יחד עם כל אלה, היה ציוני נאמן ושקל לעלות ארצה. בהמשך אף עלה לארץ, מתוך כוונה לשמש פרופ' במחלקה לגיאוגרפיה בירושלים, אלא שלאחר שנה חזר בו. כנראה השפה העברית וקשיים נוספים מנעו ממנו להישאר בארץ. אחת מבנותיו, דבורה, נישאה לבחור ישראלי, עלתה ארצה ומשמשת כיום פרופ' במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה. סול עצמו ורעייתו המשיכו לבוא ארצה כמעט מדי שנה והתאכסנו אצל בתם שגרה בגליל. בכל פעם שהגיעו ארצה נסענו לבקר אותם, או שהם  באו לירושלים ונפגשנו איתם כאן. הקשר החם נמשך שנים רבות.[14]   

כאשר יצאנו בתקופת הקיץ לוושינגטון-מרילנד, היינו כבר חמישה בני משפחה: רעייתי, שני הבנים זאב ואשר שהיו איתנו כבר קודם בלונדון, והבת הצעירה שהצטרפה למשפחה, אורית בת השנה. כשהגענו לשדה התעופה של וושינגטון כבר חיכה שם ידידנו החדש, הל ברודצקי, שבא לקחת אותנו במכוניתו לביתם למנוחת לילה. למחרת היום עברנו לדירה ששכר עבורנו, באזור גבול וושינגטון-מרילנד.[15]

זמן קצר לאחר התארגנותנו בדירתנו החדשה הגיע אלינו חבר מהארץ, שמואליק רזין, מבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, אשר סיפר לנו ששהה לאחרונה בוושינגטון וכי הוא עומד לחזור ארצה. הוא אמר שיש לו מכונית שקנה בוושינגטון והוא יכול להעביר אותה אלינו. שמחנו על כך מאוד. בהמשך, כאשר חזרנו ארצה, הפכו הוא ומשפחתו להיות מחברינו הקרובים. בארה"ב יכולתי לנסוע עם המכונית בנוחיות יחסית למחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת מרילנד, שכן שם היו גם מקומות חנייה. החילותי להשתתף בסמינרים גיאוגרפיים-היסטוריים שהתקיימו במחלקה זו, בהנהלת פרופ' רוברט (בוב) מיטשל.  מיטשל היה בחור מאנגליה שהגיע לארה"ב, למד במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת מדיסון, וויסקונסין, והיה תלמידו של פרופ' אנדי קלארק, שפיתח את תחום הגיאוגרפיה-ההיסטורית במחלקה זו. משם עבר מיטשל למרילנד ופיתח בה את לימודי הגיאוגרפיה ההיסטורית. משהגעתי אני למרילנד הוא הפך להיות אחד מידידיי הקרובים. הוא אף ביקר בארץ כמה פעמים והידידות בינינו התחזקה. מסיבות אישיות החליט בהמשך לעזוב כללית את תחום הלימוד האקדמי, ועזב את מרילנד ואת הגיאוגרפיה.[16]  

בעת שהותי במרילנד שאלתי בספרייה של המחלקה אם יש להם עבודות גמר או עבודות ד"ר של תלמידים בוגרים שלהם שנכתבו אצלם. מיד הפנו אותי לארון מלא בעבודות כאלו. כאשר דפדפתי בעבודות שם, צדה את עיני עבודה שהנושא שלה היה בערך כך: "מדוע נבנתה העיר וושינגטון במקום שנבנתה". העבודה נכתבה בידי רוי מרנס, שהיה אז כבר פרופ' לגיאוגרפיה-היסטורית בקנדה. הדבר שעניין אותי בעבודה זו היה במיוחד הטענה שלו, לאורך כל העבודה שכתב, שוושינגטון הוקמה במקום שהוקמה לא בגלל סיבות גיאוגרפיות טבעיות, כמו השתלבות של מי נהרות שהתחברו יחד והביאו ליתרון של המקום או נתוני טבע אחרים שגרמו לכך, כפי שטענו כותבים קודמים, אלא שהבחירה וההחלטה היו אך ורק פרי ההכרעה האישית של ג'ורג' וושינגטון. הדבר מצא חן בעיניי. נזכרתי שגם בארץ שמעתי דעה דומה בקשר לירושלים הבירה, שההחלטה על מיקומה לא הייתה פרי תנאים גיאוגרפיים פיזיים מסוימים אלא פרי החלטתו של דוד המלך. משכך, החלטתי לנסות לפגוש את מרנס. נמסר לי שהוא מלמד באוניברסיטה בקנדה. התקשרתי אליו והצלחנו לקבוע פגישה. בפגישה נודע לי שהוא יהודי שהגיע מאירופה. לא היה לו אז כבר כל קשר מיוחד ליהדות, אבל הוא התעניין מאוד בארץ ישראל. סיכמנו שכאשר תהיה לו הזדמנות להגיע לארץ, אהיה מוכן לסייר איתו בירושלים ולהראות לו כמה ממכמניה. לאחר כמה שנים כתב אליי והגיע לארץ. סיירנו בעיר העתיקה, כולל על חומותיה, שכמעט נפל מהם. לאחר יום-יומיים נפגשנו שוב והוא היה נרגש וסיפר לי שרץ והקיף את כל חומת העיר ירושלים, סביבה. הוא הוסיף: "אני את חובתי לירושלים מילאתי".[17]  

בשנתי הראשונה בארה"ב נפגשתי עם גיאוגרפים-היסטוריים רבים נוספים. אזכיר שנית את אנדי קלארק, במידה רבה אבי הגיאוגרפיה ההיסטורית בארה"ב ובקנדה. הוא החל את פעילותו בקליפורניה, עבר לקנדה ונקשר לארץ זו. משם עבר למחלקה לגיאוגרפיה במדיסון שבויסקונסין, ארה"ב ופיתח בה את הגיאוגרפיה-ההיסטורית. תלמידיו התפזרו לכמה מחלקות לגיאוגרפיה בארצות הברית ובקנדה ופרסמו ספרים חשובים בנושאים גיאוגרפיים-היסטוריים. במידה מסוימת אפשר לראות בו את מקבילו של דרבי בלונדון. בקלארק נעסוק גם בהמשך, בקשר לשבתון הבא שלי בקנדה.[18]

פרופ' דון מייניג (Meinig), מאוניברסיטת סיראקוז בארצות הברית, היה אחד הגיאוגרפים ההיסטוריים שעימם הרביתי להיפגש ולשוחח על מהותה ומטרותיה של הגיאוגרפיה-ההיסטורית כפי שהיא צריכה להיות אצל הגיאוגרפים. תחילת קשריי האקדמיים עימו החלו כבר לאחר פרסום ספרי הראשון באנגלית, על "שינוי הנוף של עמק הירדן התיכון" שהזכרתי לעיל. מששלחתי ספר זה למייניג הוא ענה לי במכתב מפורט, ומאז נמשכו קשרינו האקדמיים הידידותיים. כאשר שהיתי בשנת השבתון במרילנד ביקרתי אותו באוניברסיטה שלימד בה בסיראקוז, ויחד עם ידידו הגיאוגרף ההיסטורי-תרבותי, דוד סופר,[19] שוחחנו ארוכות על הגיאוגרפיה, על עתידה ועל תחומי המחקר השונים בתוכה. לצערי נפטר סופר שנים מועטות בלבד לאחר מכן. עם זאת, קשריי עם מייניג נמשכו ואף התחזקו. עוד בראשית היכרותי עימו התרשמתי מאוד מספרו הראשון על אגן קולומביה. ראיתי בספר זה מחקר גיאוגרפי-היסטורי לדוגמה ושמחתי לראות כי מייניג שילב בו מפות, תחריטים ואיורים רבים שהחיו את רוח התקופה שעסק בה. הדבר תאם את השקפתי. בהמשך פרסם מייניג חיבורים גיאוגרפיים- היסטוריים נוספים על אזורים אחרים באמריקה וגם על אוסטרליה, שלמדתי מהם רבות.[20] במהלך השנים הגיע מייניג לביקור בארץ כפרופ' אורח באוניברסיטה העברית, לתקופה של סימסטר אחד. הוא היה אז בסיום כתיבת חיבורו המונומנטלי על עיצוב פניה של אמריקה, מאז ראשית חדירת המערב אליה, אשר הגיע לארבעה כרכים עבי כרס, העוקבים בצורה כרונולוגית אחר ההתפתחויות הגיאוגרפיות-יישוביות בארץ חשובה זו. מייניג מרבה להתייחס לאידיאולוגיות, אידאות ותרבויות, עד שיש המגדירים אותו גיאוגרף היסטורי-תרבותי. עם זאת, הוא עמד רבות גם על החשיבות של השימוש במקורות היסטוריים, כולל מקורות ראשוניים, בני התקופה, בידי הגיאוגרף ההיסטורי, ותבע ממנו לעשות בהם שימוש ברמת מיומנות גבוהה, שלא תיפול מזו של ההיסטוריון חברו.[21] 

חוקר נוסף שלמדתי רבות ממנו ומהפגישות עימו בעת שהותי בצפון אמריקה היה הגיאוגרף ההיסטורי הקנדי, קול האריס. הוא לימד במחלקה לגיאוגרפיה בבריטיש קולומביה, בוונקובר שבקנדה. האריס ערך ופרסם את הכרך החשוב הראשון של האטלס של קנדה, ועוד קודם לכן כתב עם גיאוגרף-היסטורי נוסף ספר בסיסי – "קנדה לפני הקונפדרציה". כן כתב שורה ארוכה של מאמרים ופרסומים. במיוחד התרשמתי ממאמרו "החשיבה ההיסטורית והמעשה הגיאוגרפי", אשר שימש תקופה ארוכה נר לרגליי במחשבותיי הנוגעות לגיאוגרפיה-ההיסטורית, ואביא אפוא סיכום קצר של עיקר תוכנו.[22]

במאמר טוען האריס שהגיאוגרפים העוסקים בגיאוגרפיה של היום יודעים שהנופים הנוכחיים – יש להם שורשים בעבר, וכי הם משתנים עם הזמן, ולמרות זאת הדיסציפלינה שלהם כמעט אינה חותרת להכרת העבר. לדעתו הסיבה לכך היא שהם טרודים כל הזמן בצורך לספק מידע והשקפות על ההווה, ובאחרונה גם מתוך הצורך ליישום, במיוחד עבור נושאי תכנון, ולכן אינם מוצאים זמן למחקר בסיסי אקדמי יאות. האריס מדגיש כי ללימוד העבר חשיבות רבה בפיתוח דרך מחשבה מיוחדת, דרך של חשיבה היסטורית. לדעתו בלימוד העבר נתקל החוקר במכלול מורכב של מקורות ונתונים, לעיתים אף סותרים ומנוגדים אלה לאלה, והם מחייבים אותו להתמודד עימם באמצעות הערכה, ברירה ופרשנות. החשיבה ההיסטורית מפתחת תכונות של שיפוט והערכה. אין ביכולתה להיות מדע מדויק כמדעים הניסויים, אלא היא שילוב של מדע ואומנות. עם זאת, החתירה הבלתי פוסקת לדיוק מבדילה בינה לבין ספרות ושירה. לרוב היא אינה צמודה לתיאוריה ואין מתודה לוגית שתוכל לבחון אותה. יש בה דרך חשיבה התלויה בלימוד רחב, בניסיון, בדמיון ובדרך מחשבה הרואה את הדברים במשולב. נתונים מהעבר אינם חד משמעיים. הם מקבלים משמעות במחשבת ההיסטוריון כאשר הם מצויים בהקשר מסוים, הידוע לו היטב; כך גם אצל הגיאוגרף, השקוע עמוק בלימוד של אזור מסוים. האריס מסיים את דבריו בקביעה כי אין איזה קסם או נוסחה שתקל פתאום את הדרך אל המחקר הבסיסי. אין קפיצת דרך. יש מסורת ארוכה של למדנות, שהחשיבה ההיסטורית שדיברנו בה קשורה אליה מאוד, והיא נותנת השראה למדע ולאומנות התלויים בשיפוטו של החוקר היחיד. אנו החוקרים צריכים לשפר את יכולת השיפוט האפקטיבית שלנו, ולרבים מאיתנו משמעות הדבר היא ללמוד על חלק מסוים של העולם ואנשיו. שיטות וטכניקות שלמדנו בדרכנו – יבוא להן השימשו המתאים, אך אין תחליף מתודולוגי שיבוא במקום שנים של לימוד ויצירתיות אינטליגנטית. זהו שיעור קשה שיש ללמוד בחברה העסוקה בטכניקות. אמת עתיקה זו – חשוב מאוד שנחזיק בה על אף הלחצים המנוגדים של דורנו.

בעקבות התעניינותי בדעותיו של האריס הגעתי גם לאחד מתלמידיו המובהקים, לן גילקה. גילקה ניסה להרחיב את השקפותיו בכיוון דעותיו של הפילוסוף האידיאליסט ההיסטורי קולינגווד, שסבר שכדי להבין פעולות מסוימות שנעשו בידי האדם עלינו לשחזר את המחשבות שעמדו מאחורי הפעולות, ומכיוון שהנוף האנושי הוא תוצאה ישירה של פעולת האדם, והוא בא בעקבות מחשבה, נוכל להבינו רק אם נדע מה חשבו וכיצד פעלו האנשים שיצרו את הנופים שאנו מתעניינים בהם.[23]

כתיבה של כמה מאמרים גיאוגרפיים-היסטוריים על חקר ארץ ישראל במאה ה-19

פרט לפעילות שלי באוניברסיטת קולג'-פרק במרילנד ופיתוח קשרים עם גיאוגרפים-היסטוריים ברחבי ארה"ב, הייתי עסוק בשנת השבתון גם בכתיבת שלושה מאמרים על כמה מחוקריה החשובים של ארץ ישראל וכן על מפות המדידה הראשונות של ירושלים, שעליהן מצאתי חומר בספריות החשובות ובארכיונים השונים שבעיר וושינגטון. אפרט בקצרה על מאמרים אלו.[24]

המאמר הראשון עוסק בשני חלוצי המחקר, אולריך יאספר זטצן וג'ון לואיס בורקהרדט, שהגיעו לארץ ישראל כבר בראשית המאה ה-19.[25] המסע של זטצן החל כבר ב-13 ביוני 1802, בהגעה לאיסטנבול. שם שהה מעל לשנתיים, למד את הלשון הערבית ואת מנהגי המזרח, עטה לבוש ערבי ואף קיבל עליו את דת האיסלאם. משם עבר לחאלב ולסוריה ונשאר שם יותר משנה. במאי 1805 הגיע לדמשק, הגולן והגלעד, רבת עמון, ירושלים, יפו ומקומות רבים בצפון ארץ ישראל ושוב לירושלים. בדצמבר 1806 יצא משם ליריחו ולים המלח והיה החוקר הראשון שהקיף את ים המלח. הוא חיפש את מקומה של מצדה, אך לא הצליח בזיהויו. באפריל 1807 הגיע למנזר סנטה קטרינה, לרגלי ההר שהיה מכונה הר סיני, והשאיר שם כתובת שחקק באחד מכותלי המנזר. אחר כך ניסה לגלות את מקומה של פטרה העתיקה, אבל הדבר לא עלה בידו. במאי 1807 הגיע לסואץ ומשם לקהיר, שם נשאר כשנתיים. מחופש לסוחר ערבי ששמו מוסא אל-חכים ("הרופא") סייר בפירמידות ולמד לשונות אפריקניות, מפי סוחר עבדים. ממצרים הפליג בסירה לג'דה. ב-8 באוקטובר הגיע, כעולה מוסווה, למכה ולמדינה, בהן גילה וחקר אתרים רבים. משם יצא דרומה, הגיע לתימן וביקר בכמה ערים בה. במכתביו האחרונים כתב על ממצאיו באזור. כוונתו הייתה לעבור משם לאפריקה, לאזורים מדרום לקו המשווה, אך הוא נמצא מת בצנעה. נראה כי הורעל שם, בפקודת האימם, מתוך חשד לגבי זהותו האמיתית למרות לבושו הערבי.[26]    

הנוסע השני, ג'ון לואיס בורקהרדט, נולד בבזל. הוא עזב את שווייץ ועבר ללונדון. שם התוודע לפעולות האגודה הבריטית לקידום חקר פנים אפריקה והציע את שירותיו לראשי האגודה. הצעתו התקבלה. במאי 1808 הוחלט לשלוח אותו לחקור את אזור הניז'ר באפריקה, משימה שנכשלו בה כמה חוקרים קודמים. כהכנה לשליחות מסוכנת זו הוחלט לשלוח אותו קודם לסוריה למשך שנתיים, כדי ללמוד את לשונות האיסלאם ומנהגיו, על מנת שיוכל להתחפש לערבי וכך לנוע באזור. כחלק מהכנות אלו התבקש  גם לחקור בחלקים שונים של סוריה, שלא נחקרו עד כה כהלכה. כך הגיע לחאלב. שם בילה יותר משנה בלימוד השפה הערבית ומנהגי הערבים. בהמשך הגיע לדמשק ולמקומות רבים נוספים בסוריה. בסתיו 1810 ערך את המסע הראשון מדמשק ללבנון. משם ירד, ביוני 1812, לנצרת, וממנה דרך עמק הירדן לים המלח. משם עבר לירדן וגילה את מקומה של פטרה העתיקה. אחר כך חצה את מדבר סיני, לעבר סואץ וקהיר. כעבור ארבע שנים, ב-1816, חזר לסיני, למנזר סנטה קתרינה. משם פנה אחר כך למכה ובחזרה למצרים.

ב-1817 מת בקהיר מדיזנטריה, כאשר התכונן למסע לתוך אפריקה. אחרי מותו יצאו לאור חמישה ספרים מפרי עטו. כלול בהם מידע חשוב על: 1) מצרים ונוביה; 2) סוריה, פלסטינה וסיני; 3) ערב; 4) משלי ערב; 5) רשימות על הבדואים. כיום אפשר לקבוע בהחלט כי ההישגים של בורקהרדט וזטצן, אפילו בקשר לטריטוריה המצומצמת של ארץ ישראל, היו חשובים ביותר ומילאו תפקיד מכריע בחקירת הארץ הקדושה בזמנם.[27]

המאמר השני עוסק במשלחת המחקר של ויליאם פ' לינץ' לנהר הירדן ולים המלח, 1847–1848.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 החלו כבר נוסעים מערביים קודמים לחקור את האזור, אבל איש לא מיפה כהלכה את השטח בשלמותו. בחודש מאי 1847 ביקש קצין הימייה האמריקני לינץ' מאת ממשלת ארה"ב אישור עבור משלחת של הצי האמריקאי לצאת למחקר באזור ים המלח ועמק הירדן. לינץ', יחד עם היותו איש ים, היה גם נוצרי אדוק. לאחר חזרתו כתב שני ספרים על המסע (גם מכיוון שנודע לו שאחד מחברי המשלחת מתכונן להקדים אותו בכתיבה כזו). הספר הראשון נקרא "סיפור המשלחת האמריקאית" – הוא פורסם מיד לאחר החזרה שלה, בשנת 1848, ומורגשת בו נימת התנצלות ומורא מסוים מדעת הקהל האמריקאי, שמא לא יזכה המבצע להערכה נאותה, שהרי הצריך שיגורה של משלחת כה יקרה לערוך מחקר בנהר ואגמים כה רחוקים. על כן הוא מוסיף כי לדעתו יש למבצע זה הצדקה מלאה, כיוון שהוא קשור בנושאים חשובים של קדושה, וכי מלבד זאת היה פשר מהלכו של הירדן על תוואיו הגיאוגרפיים חידת מסתורין שלא הצליחו לפותרה עד כה. כשלוש שנים לאחר פרסום ספרו הראשון, בשנת 1852, ראה אור ספרו השני: "דו"ח רשמי של המשלחת האמריקאית לחקר ים המלח ונהר הירדן ותוצאותיו". נראה כי גם דו"ח זה נכתב, בחלקו, בצורה אישית. במטה הצי האמריקני לא אהבו את הערותיו האישיות, על כן בהמשך הוכנסו גם בו תיקונים.[28] כאשר הגעתי לשבתון שלי בארה"ב (מרילנד-וושינגטון) נודע לי כי הדוח המקורי של משלחת לינץ' לים המלח, בכתב יד, מצוי בארכיון הלאומי האמריקני בוושינגטון (National Archives), באוסף המסמכים של משרד הימייה, אוסף תעודות מס' 45. הלכתי למקום זה לבדוק את כל החומר המצוי שם. התרשמתי כי  מאמרי הראשון, שפורסם בספרי: "ארץ ישראל במאה הי"ט – גילויה מחדש", לא היה שלם בנושא זה. החלטתי אפוא לכתוב מאמר נוסף, מפורט ומדויק יותר, על פרטי המסע. מאמר זה פורסם לאחר מכן באנגלית בארה"ב, בכתב העת של הארכיון הלאומי האמריקני בוושינגטון, בקיץ 1973. בהמשך תורגם המאמר במלואו גם לעברית.[29]

המאמר השלישי שהחלטתי לכתוב בארה"ב עוסק במפות המדידה הראשונות של ירושלים.

הרעיון לכתוב מאמר זה עלה לי כאשר הרביתי לשהות, בתקופת השבתון שם, גם בספריית הקונגרס בוושינגטון, ספרייה הנודעת כאחת הספריות הגדולות והמובילות בעולם. בספרייה זו יש אגף חשוב, גם למקורות יהודיים. כמו כן יש בה אוסף צילומים מיוחד של המושבה האמריקנית מירושלים ועוד אוספים רבים נוספים.[30]  אולם באחד הימים כאשר פניתי ושאלתי שם על מפות גיאוגרפיות נמסר לי כי לספרייה יש אגף נפרד של מפות גיאוגרפיות, במקום אחר בוושינגטון, במרחק רב, על גבול העיר. החלטתי לנסוע למקום זה והגעתי למבנה שהכיל את מפות העולם הגיאוגרפיות. שם פניתי לאולם שבו נמצאו מפות ארץ ישראל ועברתי על מפות רבות. והנה פתאום נתגלו לי, להפתעתי המרובה, שלוש מפות של העיר ירושלים, בגדלים שונים. היה רשום עליהן כי הן העתקים של מפות פרדריק קתרווד, מהשנים 1835, 1838.[31] האמת היא שעד אז לא ידעתי דבר וחצי דבר על קתרווד ועל מפותיו. החלטתי להתחיל ללמוד ולהכיר מי היה אדם זה, אך מהר מאוד נתברר לי כי כדי להכיר אותו ואת הנושא של שרטוט מפות ירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-19, אצטרך לפני כן ללמוד ולהכיר גם כללית את כל נושא מפות המדידה הראשונות של העיר ירושלים. כך שקעתי גם בנושא זה והחילותי ללמוד אותו היטב, עד שלמאמר שכתבתי בהמשך, ובו עסקתי רבות גם בקתרווד, קראתי בשם "מפות המדידה הראשונות של ירושלים".[32]

לא נראה לי כי יש טעם לחזור כאן על כל פרטי תולדותיו, מחקריו ופרסומיו של קתרווד. הם מצויים במאמר שציינתי. כמו כן מצויים שם כל הפרטים שלמדתי וידעתי אז על "מפות המדידה הראשונות של ירושלים".[33] אציין אפוא בקצרה רק כמה פרטים מתולדותיו. פרדריק קתרווד נולד ב-1799 בסביבת לונדון. לאחר שסיים את חוק לימודיו באדריכלות והשתתף בשיעורים באקדמיה המלכותית הבריטית בלונדון יצא לרומא ושהה בה כמה שנים. בשנת 1823 נסע ליוון בחברת קבוצה של אומנים ואדריכלים אנגלים. בשל המלחמה שפרצה בארץ זו ברח משם והגיע למצרים. שם שימש מהנדס במשך זמן מה ועסק בתיקון מסגדי העיר בשביל המושל המצרי מוחמד עלי. בשנת 1833 החליט לערוך, יחד עם שניים מחבריו, מסע לירושלים. דרך סיני, מנזר סנטה קתרינה והערבה הגיעו לירושלים ב-6 באוקטובר 1833. בבואו לעיר נרתם קתרווד לעבודות מדידה ומיפוי העיר, שהביאו להישגו המדעי החשוב ביותר במזרח התיכון. אפשר לחלק את עבודתו בירושלים לשלושה חלקים: 1) בשמונה עשר הימים הראשונים לשהותו בעיר היה עסוק בדבר אחד – עריכת מדידות כלליות בעיר לבדיקת נכונות המפות הקיימות ולהכנת מפה חדשה לעיר; 2) במקביל החליט ליצור "פנורמה של העיר". בזמן קצר יחסית עלה בידו לצייר את הפנורמה והוא סימן בה, בקווים כלליים, את כל המרכזים החשובים שהיו אז בעיר; 3) בשלב השלישי התרכז במיפוי הר הבית, במיוחד שני האתרים הקדושים שבו: כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. לאחר שהשלים את כל מלאכת המיפוי החליט כי עליו לחדור לתוך הבניינים עצמם ולמדוד אותם מבפנים, למרות סכנת המוות לכל "כופר" הנכנס למקומות הקדושים לאיסלאם. לבוש בגדי קצין מצרי ובידו פירמאן מן השלטונות במצרים, הממנה אותו למהנדס בשירותו של מוחמד עלי, הצליח להיכנס לכיפת הסלע ולהתחיל במדידה ורישום שם. מיד הוקף המון אנשים שהרימו את קולותיהם וניסו להסתער עליו. רק הופעה מקרית של מושל העיר הצילה אותו, כאשר זה, בהסתמך על הפירמאן שהיה לקתרווד בידיו, הורה לאפשר לו להמשיך בעבודתו. ימים מספר לאחר מכן נפוצה הידיעה כי איברהים פחה, מושל מצרים, עומד לבקר בעיר. מששמע זאת קתרווד הבין מיד שהגיע הזמן להסתלק מהעיר. ב-18 בנובמבר 1833, לאחר שהייה של שישה שבועות, עזבה חבורת קתרווד את ירושלים. קתרווד חזר ללונדון, שם התכונן לחבר ספר על עבודתו בירושלים, בלוויית מפות ורישומים שונים, אלא שהמדפיסים לא גילו עניין רב בעבודתו. לעומת זאת ציור הפנורמה שלו מן העיר, שהוצג לראשונה בשנת 1835 בכיכר לייסטר, ברוטונדה שהוקמה שם כבר בסוף המאה ה-18 להצגת פנורמות של ערים, מחזות מלחמה ומאורעות אקטואליים, זכה להצלחה רבה ביותר. לימים העביר קתרווד את הפנורמה שלו לניו-יורק והציג אותה ברוטונדה משלו. מודעות בעיתוני ניו יורק פרסמו את דבר קיומה. כשש שנים הוצגה הפנורמה בהצלחה, עד שנשרפה.[34]    

כשלוש שנים לאחר סיורו של קתרווד בירושלים הגיע אליה נוסע אמריקני, ג'והן לויד סטיבנס. הוא סייר במזרח ובארץ, במידת מה בעקבות קתרווד. בספרו כותב סטיבנס כי לפני סיורו שמע על המסע של קתרווד, וכי הוא מעריץ אותו לא רק בשל מעשיו הנועזים כי אם גם בשל הדיוק הרב של עבודותיו. הוא מציין כי האיר לו המזל שהשיג (בשנת 1836) את מפת קתרווד, וכי מפה זו הייתה המדריך הטוב ביותר באותה עת לכל המקומות המעניינים בירושלים. בדרכו חזרה לארצות הברית התעכב סטיבנס בלונדון, שם פגש את קתרווד, שעה שהלך לבקר בתערוכת הפנורמה שלו.לאחר הפגישה נכנסו לשיחה, שבמהלכה תקף קתרווד את סטיבנס וטען שהוא מקדיש זמן ומאמץ כה רבים לחקר תרבויות המזרח התיכון, כאשר לא הרחק מארצו, באמריקה המרכזית, מצויים שרידי תרבויות עתיקות מאוד שכמעט לא נחקרו. כתוצאה מפגישה זו העביר קתרווד את הפנורמה שלו לניו יורק ויצא עם סטיבנס למסעות-מחקר באמריקה המרכזית. בשני הספרים שפרסם סטיבנס על מסעות אלה כל הרישומים, התוכניות והמפות הם משל קתרווד, ואילו קתרווד עצמו לא כתב בהם דבר.[35]

לסיכום ניתן לומר כי סיפורו של קתרווד משקף יפה את רוח התקופה, עת יצאו חוקרים מארצות שונות במערב לחקור ערים ותרבויות עתיקות. גם בתקופה שבה היו אמצעי התקשורת וכלי התחבורה מוגבלים, העזו חוקרים בעלי מעוף לחקור עיר היסטורית רחוקה במזרח מזה, ועולם תרבותי שונה לחלוטין ביבשת אחרת מזה. זו הייתה תקופה של חלוציות במיפוי ערים, ארצות ותרבויות עתיקות.        

סיום השהות בארה"ב

לקראת קיץ 1971, בסוף שנת השבתון שלי, באחד הימים ניגש אליי במרילנד ראש המחלקה לגיאוגרפיה שם. הוא שאל אותי איך אני מרגיש, האם אני שבע רצון וכדומה, ומיד הוסיף ושאלני אם אהיה מוכן לתת הרצאה לקהל המורים והתלמידים במחלקה על עבודותיי. הסכמתי לבקשתו.

את ההרצאה פתחתי בסיפור של שני האנשים, פרדריק קתרווד וג'והן לויד סטיבנס, האחד מלונדון והשני מניו-יורק, אשר כבר לפני 150 שנה, כאשר עדיין לא היו אמצעי תחבורה וקשר מתקדמים, מוצאים שניהם, האחד בעקבות השני, דרכים להגיע לאותו מקום שעניין אותם וללמוד עליו – ירושלים. בהמשך הם חוברים זה לזה בלונדון, עוברים לניו-יורק ומשם יוצאים יחד לאמריקה המרכזית, מקסיקו, לחשוף שם שרידי תרבויות עתיקות מאוד. כך גם עד היום, כאשר לחוקרים ישנם נושאים ומטרות מחקר משותפות, הם יגיעו זה לזה. 

הערות

[1]  וראו בכל אלה בפרק הקודם בהקבלה להערה 147.

[2] המאמרים הודפסו מחדש בספרי, ארץ בראי עברה, עמ' 35–57; 59–80. על ההרצאה בחיפה ראו שם, עמ' 15, הערה 46.   

[3]  ראו בספרי, ארץ בראי עברה, הקדמה, עמ' 9–15.

[4] העבודה ראתה אור בעברית במילואה בשנת 1965.

[5] ראו בספרי, נוף מולדתו, רשימת פרסומים, עמ' יז, מספר 3.

[6] ראו בספרי, גילויה מחדש, הקדמה, עמ' 7–8. הספר ראה אור ב-1970. בקשר לספרות הרבה של נוסעים ומבקרים מערביים שכתבו על א"י במאה ה-19, ראו לעיל הערה 166; שם גם על הביבליוגרפיה המפורטת של רהריכט.

[7] היקף הספר הוא כ-220 עמ' ומספר האיורים בו כ-150. רבים מהם משתרעים על פני קרוב לעמוד שלם.

[8]  אינני מציין את שמו כאן, כי אני מעוניין רק להביא כדוגמה את הסיפור שלי איתו, בלי לערב אותו כלל בנושא.

[9]  בהמשך הקשר שלי עם הידיד שהוזכר, שתחום המחקר שלו בגיאוגרפיה היה על גבול הגיאולוגיה, הגיאומורפולוגיה והפרהיסטוריה. הוא ביקר הרבה בארץ ונתברר לי גם כי יצר קשר אז עם פרופ' פיקרד, הפרופסור הראשון לגיאולוגיה

בארץ, וכן עם חוקרים ארץ-ישראלים נוספים בתחומים שציינתי.

[10]  בנושא זה, של ביקורי הקצר בעיר העתיקה, ראו לעיל בהערה 72, בקטע העליון של הדברים הכתובים שם. 

[11]  ספרי "גילויה מחדש" התפרסם לראשונה בעברית בשנת 1970, אך הוא היה פרי עבודה ממושכת קודם לכן. הספר עוסק בארץ כולה, בתקופת המאה ה-19, אך רק בתקופה שמפלישת נפוליאון אליה ועד לעלייה הציונית הראשונה בראשית שנות השמונים, ומועטת בו בדרך כלל ההתייחסות לעיר ירושלים.

[12] פרטים על שני החלקים של ספרי: עיר בראי תקופה – העיר העתיקה, ועיר בראי תקופה – ירושלים החדשה בראשיתה ראו בסוף החלק הנוכחי ובחלק ז'.

[13]  בהמשך השנים גם תלמידים במחלקה לגיאוגרפיה שהגיעו לשלבי הסיום של לימודיהם החלו מדריכים את השיעורים הללו, ומספר התלמידים בהם, גם ממחלקות אחרות באוניברסיטה, הלך וגדל. ההצלחה הייתה רבה, אלא שמבחינת העבודה שלי באוניברסיטה חשבתי שעליי לצאת לעוד שנה אקדמית בחו"ל, על מנת להעשיר את ידיעותיי על דרך הלימוד הגיאוגרפית-היסטורית במחלקות אחרות לגיאוגרפיה ברחבי העולם.

[14]  על בת משפחת סול כהן, דבורה שמואלי, ראו בשנתון המחלקה לגיאוגרפיה של אוניברסיטת חיפה. סול עצמו פרסם מאמרים וספרים גיאוגרפיים רבים, בהם גם כאלו הקשורים לארץ ישראל.

[15]  הל ברודצקי בחר לנו דירה שהייתה קרובה לבית הספר היהודי שאליו שלחנו אחר כך את שני ילדינו זאב ואשר וגם נמצאה על מעבר הדרך מוושינגטון למרילנד.   

[16] על בוב מיטשל וספר גיאוגרפי-היסטורי חשוב שערך יחד עם אחד מחבריו במרילנד, על אודות הגיאוגרפיה ההיסטורית של צפון אמריקה, ראו ספרי, ארץ בראי עברה, עמ' 12, הערה 35. וראו בהמשך הערת התודה שלי למיטשל ולתלמיד המחקר שלו, על הסיוע הרב שהגישו לי בכתיבת כמה מהמאמרים שהכנתי לפרסום בעת שהותי במרילנד.

[17]  על מרנס וחלק מפרסומיו ראו ספרי, ארץ  בראי עברה, הערה 40. שם בהערות נוספות גם על חוקרים ופרסומים רבים נוספים בנושאים גיאוגרפיים-היסטוריים, אמריקאים בדרך כלל.

 [18]  על קליפורד דרבי בלונדון ראו במפורט לעיל, בחלק ה'. על קלארק ראו בספרי, ארץ בראי עברה, במבוא, הערה 38 ובהפניות שם לספריו ולמקורות. את החוברת שלי לקונגרס ברוסיה, 1976, הקדשתי לזכרו.  

[19]  דוד סופר היה יהודי יוצא עיראק, מהחוקרים הבולטים בגיאוגרפיה של הדתות. הוא ביקר גם בארץ ושהה בה כפרופסור אורח. ראו ספרי, ארץ בראי עברה, עמ' 17, הערה 51. 

[20] שמות כמה מספריו של מייניג ראו בספרי, ארץ בראי עברה, עמ' 17, הערה 50.

[21]  בעקבות הקשרים הקרובים של מייניג איתי הוא תרם גם מאמר משלו בספר לכבודי, נוף מולדתו. ראו גם בספרי עיר בראי  עברה, עמ' 18, הערה 54 וההפניות שם. אוסיף גם שבתו של מייניג נישאה לבחור יהודי. הוא סיפר לי על כך כבר בפגישתנו הראשונה ושאל על משפחתי. כאשר סיפרתי לו שאני דור רביעי בארץ, בן למשפחה ותיקה מאוד בה, הדבר הרשים אותו מאוד. הוא ציין שזה מזכיר לו את המהגרים הראשונים לאמריקה. אולי עניין זה הוא שחיזק גם את ידידותנו.

[22]  ראו ספרי, ארץ בראי עברה, עמ' 18, הערה 56 וההפניות שם גם לכמה מאמרים נוספים.

[23]  על דבריו של קול האריס ראו ספרי, ארץ בראי עברה, עמ' 19 הערות 57, 58 וההפניות שם בהערות למספר מקורות. שם גם על לן גילקה וגם מאמר של גילקה בשיתוף עם תלמידי פרופ' יוסי כץ, בספר לכבודי, נוף מולדתו.

[24]  שניים מהמאמרים נתקבלו לפרסום באנגלית עוד בעת שהותי בארה"ב. השלישי נתפרסם בעברית, לאחר חזרתי ארצה. השניים הראשונים תורגמו לעברית וכל השלושה פורסמו מחדש בספרי "ארץ בראי עברה". ראו פירוט והכוונה לרשימת המקורות שבהם נתפרסמו המאמרים לראשונה בספרי, ארץ בראי עברה, עמ' 501.

[25]  ההחלטה שלי לכתיבת מאמר מפורט על זטצן ובורקהרדט נבעה מהתקופה הקודמת שלי בלונדון ומכתיבת ספרי, גילויה מחדש. בארה"ב מצאתי עוד חומר עליהם, והכנתי מאמר נפרד שנשלח לפרסום וראה אור בשנת 1972. פרטים ראו בספרי, ארץ בראי עברה, עמ' 501.

[26]  תלמידי וחברי חיים גורן כתב גם הוא רבות על זטצן. כאשר הגעתי בהמשך לגרמניה, והוא היה שם, אף סייע לי לבקר במוזיאון על שמו של הדוכס זאקס-מגותה, מי שהיה הפטרון של זטצן במסעותיו ושאליו שלח זטצן את כל מכתביו וממצאיו.

[27]  גם על ג'. ל. בורקהרדט ראו הפניות למקורות בספרי, בראי עברה, וגם הפרטים בהערה הקודמת. בהמשך השנים הרחיב תלמידי, לימים פרופ' חיים גורן, את הלימוד והמחקר על חוקריה החשובים של א"י במאה ה-19 ועל נושאים חשובים נוספים, אך יש לשים לב לזמן שבו החילותי אני במחקר זה. וכמובן, "אין אדם מתקנא בבנו או בתלמידו". 

[28]  פירוט על מסע משלחת המחקר האמריקנית של לינץ' לאזור עמק הירדן וים המלח ראו בספרי, גילויה  מחדש, עמ' 112–117, שראה אור כבר ב-1970. שם גם מפות ותמונות של המשלחת.

[29]  ראו בספרי, בראי עברה, עמ' 185–193, ובעמ' 105 פירוט שם המאמר באנגלית, מקום פרסומו והשנה 1973. בתרגום לעברית מתשמ"ד (1983–1984) תיאור מסעו של לינץ' לים המלח בעברית. לתרגום מצורפים דברי הקדמה של המהדיר רחבעם זאבי. בתרגום העברי מופיעים ציורים רבים שאינם כלולים כלל בספר המקורי.  

[30]  בשבתון האחרון שלי מהאוניברסיטה העברית שהיתי שוב כמה חודשים בארה"ב. גרנו בשכנות לספרייה וביליתי שם ימים שלמים. על כך ראו במפורט עמ' 115 ואילך.

[31]  פרטים של העתקי מפות אלו ראו בספרי, בראי עברה, לאורך כל המאמר שלי שם. במיוחד עמ' 200, הערה 21.

[32]  החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה י"א (ספר דונאיבסקי), ירושלים, תשל"ג, עמ' 64–74.

[33]  בהמשך עבודתי באוניברסיטה החלו שניים מתלמידיי-חבריי לחקור ולהגדיל תורה בנושאי מפות המדידה של ירושלים ומחקר ירושלים וארץ ישראל – פרופ' חיים גורן שהזכרתי לעיל ופרופ' ריכב (בוני) רובין שהגדיל לעשות בכתיבה ובפרסומים בנושאים המוזכרים. כאמור, "אין אדם מתקנא בבנו או בתלמידו". 

[34]  פרטים נוספים רבים על מפות המדידה של ירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-19, הן בהשוואה למפותיו של קתרווד והן בפני עצמן, ראו גם  במאמרי המקיף על מפות המדידה הראשונות של ירושלים.  

[35]  על סטיבנס ראו מאמרי שנזכר לעיל, הערות 50–53, שם הפניות לספרים שהוא כתב ושנכתבו עליו.