המסע הלילי
אלאִסְרַאא' ואלמִעְרַאג' – המסע האופקי המוביל למסע האנכי, הוא מושג באסלאם הסופי המתייחס למסע הלילי של הנביא מוחמד לירושלים, אך למעשה מתאר את המסע הרוחני של אדם שבו יש שני שלבים עיקריים: הראשון הוא המעורבות בחיים, והוא במישור אופקי, והשני הוא העלייה במצבים הרוחניים כלפי האל, והוא במישור האנכי.
המסורת המוסלמית חיברה את הפסוק הראשון בסורת המסע הלילי "ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתנו ברכתנו על סביבותיו" (סורה 17: אלאסראא', פסוק 1) עם פסוקים מסורת הכוכב, האומרים: "אז גילה לעבדו את אשר גילה. לא כיחד הלב באשר למראה שראה. התאמרו לחלוק עליו באשר למראות שראה? הן ראהו גם בפעם אחרת, אצל הלוטוס אשר בקצה המרום. שם הוא גן המסתור. כאשר כיסה הלוטוס את אשר כיסה, לא סר המבט ולא חרג, ואז ראה כמה מאותות ריבונו הגדולים" (סורה 53: הכוכב, פסוקים 10–18), לכדי נרטיב אחד והוא זה: הנביא מוחמד עלה באחד הלילות על גבי יצור פלאי שנקרא אל-בוראק, בעל גוף סוס, כנפי נשר ופני אישה יפה, ורכב עליו עד לירושלים. שם הוא פגש את הנביאים שקדמו לו, קיבל את ברכתם ועלה מאבן השתייה אל השמיים הרוחניים דרך שבעת הרקיעים בכדי לפגוש את אלוהים ולקבל ממנו את מצוות התפילה המוסלמית. ניתן לקרוא למקום שבו הוא פגש את אלוהים "הרקיע השמיני", והוא מסומל על ידי המתומן, אך זה לא בדיוק מקום וגם לא בדיוק רקיע, אלא משהו שהוא מעבר לזמן ולמקום.
הנרטיב של המסע הלילי מופיע לראשונה בביוגרפיה הקדומה של הנביא מוחמד מאת אבן אסחאק באמצע המאה ה-8[1], אולם יש בסיס להנחה כי המסורת קדומה יותר והתקיימה כבר בזמן בניית כיפת הסלע בסוף המאה ה-7. רבים מהמבנים על רחבת הר הבית, כגון כיפת יוסף וכיפת גבריאל, קשורים למסורת זו, וכנראה שבמידה רבה גם כיפת הסלע עצמה היא ביטוי סמלי אדריכלי של מסע זה.
בקוראן יש הרבה אזכורים לנושא שבעה הרקיעים ביניהם יורדת הפקודה האלוהית. בסורה 65, 12 כתוב: "האל הוא זה שיצר שבעה רקיעים וכמותם של אלה מהארץ. הפקודה יורדת ביניהם, כדי שתדעו כי האל יכול לעשות הכול". בסורה 41, 12 נאמר: "וימתחם ביומים לשבעה רקיעים ויתן חק לכל שמים; ונענד את הרקיע בנרות, ונשים להם משמרות; כה יעץ העזוז והחכם." התפיסה של שבעה רקיעים בינינו לבין האלוהים היא קדומה לאסלאם ומשותפת ליהדות, לנצרות הגנוסטית, כתות המסתורין של העולם העתיק, ההרמטציזם, הנאו-פלטוניזם, ועוד.
לפי חדית שמעביר מאלכ אבן אנס, כשמוחמד בא לירושלים במסע הלילי הוא פוגש כאן את המלאך גבריאל ומקבל ממנו ברכה[2]. גבריאל בוחן אותו, ולאחר שהוא בוחר נכון (כד חלב), הם עולים דרך שבעה הרקיעים ובכל רקיע פוגשים נביא: בראשון את אדם, בשני את ישוע ויוחנן, בשלישי את יוסף, ברביעי את אידריס (חנוך), בחמישי את אהרון, בשישי את משה, ובשביעי את אברהם עם המלאכים שמקיפים את הכעבה השמימית. מעבר לרקיע השביעי נמצא עץ הלוטוס הפלאי ומעליו כבוד אלוהים. אלוהים מגלה למוחמד את הסודות ומצווה עליו את התפילה (בתחילה 50 פעם ביום, אבל לאחר התמקחות קצרה בעזרתו של משה – 5 פעמים ביום). במילים אחרות, בירושלים מתרחש חיבור בין מוחמד לשלשלת ההמשכיות של הרוחניות האנושית, והוא נהיה האדם החדש.
ממסורת המסע הלילי – אלאִסְרַאא' ואלמִעְרַאג' – נובעת קדושת ירושלים באסלאם, אלא שלגבי המיסטיקנים הסופים למסע הלילי של הנביא מוחמד ישנה משמעות עמוקה הנוגעת במסע הרוחני באשר הוא. חלק גדול מהטרמינולוגיה הסופית לגבי החוויה המיסטית והפרשנות שלהם על הדרך הרוחנית קשורה למסע הזה. במילים אחרות, התפנית מחיים ארציים לדרך רוחנית והחוויה המיסטית שמביאה לכך, שהיא תוצאה של התפנית הזו, מתוארים במונחים של אלאסראא' ואלמעראג'. המסע הלילי מסמל תפנית בחיים, הנובעת מהשלמה של מסע מסוג אחד – ארצי – והתחלה של מסע מסוג אחר – רוחני.
סודות המסע הלילי של הנביא מוחמד הם רבים. אחד מהם הוא שהתפילה יכולה לשמש שער, שדרכו נעבור ממסע אופקי — קיום בעולם הזה — אל מסע אנכי, ולהתאחדות עם האל. המיסטיקן מגלה סוד זה בתנוחות התפילה, המחברות בין עמידה — מצב אנכי — לבין השתטחות — מצב אופקי. השאלה היא: מה יכול לגרום לנו לעבור ממסע מסוג אחד אל מסע מסוג אחר?
סופים שונים ניסו במהלך ההיסטוריה לתת תשובה לשאלה זו. וכך אומר אלבִּסטַאמִי: "עמדתי עם הצדיקים, ולא מצאתי כל התקדמות איתם. עמדתי עם הלוחמים למען המטרה, ולא מצאתי ולו צעד אחד של התקדמות איתם. עמדתי עם אלו שמתפללים מרובה ואלו שצמים מרובה, ולא התקדמתי צעד אחד. אז אמרתי: 'הו אללה, מה היא הדרך אליך?' ואללה אמר: 'עזוב את עצמך ובוא'."
כדאי להזכיר בהקשר זה, שמפני שירושלים היא מקום המסע הלילי, שבמהלכו עבר הנביא מוחמד חוויה של קדושה ומפגש יחיד מסוגו עם האלוהים — היא הפכה לעיר קדושה לאסלאם, לא רק מבחינה דתית־הלכתית אלא גם כמרכז של מיסטיקנים ומסדרים סופיים. מקום שבו ניתן להשלים את המסע הארצי ולהתחיל מסע מסוג אחר, שבמרכזו החוויה המיסטית. מטעם זה, ירושלים הייתה למקום הראשון שבו הגיעו מיסטיקנים סופיים, כגון אלבִּסטַאמִי (ראו בהמשך), לדרגת הכיליון והתחייה באל, ובערבית — פנאא' ו-באקאא'.
מבחינה פנומנולוגית, יש בסיפור אלאסראא ואלמעראג' (המסע הלילי) מעבר של ממדים ומישורים — מה שאליאדה מכנה "ציר העולם", והיירופניה של הקדוש בתוך החול. בנוסף על כך, יש במסע הלילי פעולה של כניעה מושלמת לאלוהים – אסלאם לכוח גדול מאיתנו, שמביאה לחוויה של קדושה, כפי שמתאר ויליאם ג'יימס בספרו החוויה הדתית לסוגיה: "הרגשה כי יש קשר של המשך ידידותי בין אותו כוח אידיאלי ובין חיינו אנו, וכניעה מרצון לשלטונו", שבעקבותיה באה: "התרוממות רוח עצומה וחירות רבה בשעה שנמוגים גבולות האנוכיות המצומצמת והכלואה[3]".
האדם הולך בדרך העולם בחייו — קריירה, לימודים, משפחה, חברה — זהו המסע האופקי, הקטסטרופה כולה, כפי שאמר זורבה היווני. כולנו צריכים לעבור אותה, וכולנו נמצאים בתוכה בכל רגע נתון מחיינו. אלא שיש אנשים שמשלימים את המסע הזה, בין מרצון ובין מכורח, ומתחילים לחפש תשובות לשאלות החיים במקומות אחרים. הם מתחילים מסע מסוג אחר — מסע אנכי במחוזות הרוח, ויש כאלו שנשארים כל חייהם במישור הארצי.
חלק מהאנשים זוכה להגיע אל הקיר, מכשול שממנו אי אפשר להמשיך ולהתקדם הלאה, ולא נותר להם אלא לשנות כיוון: לרדת למטה או לטפס למעלה. אלו שבוחרים לטפס למעלה מתחילים במסע האנכי. הרבה פעמים התפנית קשורה למאורע מפתיע, למפגש בלתי צפוי — לרוב עם מורה (שייח'), שעל ידי הווייתו, מהותו, ולעיתים ה"ניסים" שהוא עושה, משנה את חייהם של ההולכים במסע האופקי וגורם להם "לשנות כיוון". לעיתים התפנית קשורה למפגש עם מקום, והרבה פעמים זהו ירושלים.
כיפת הסלע
הסלע שבמרכז כיפת הסלע הוא מקום בריאת העולם לפי המוסלמים (הם אימצו את הנרטיב היהודי), המקום שממנו מוחמד עלה לשמיים דרך שבעת הרקיעים, והרחבה שליד הבניין היא מקום יום הדין. מתחת לסלע השתייה שוכנת מערת הרוחות, הקשורה לעולם השאול. האמונה המוסלמית גורסת כי שם נשמות המתים ממתינות ליום הדין. על גבי הסלע במרכז המבנה ניכרת כף רגלו של מוחמד, ומעל הסלע פרושה הכיפה המסמלת את הרקיעים שדרכם הוא עלה השמיימה. כך יש חיבור פיזי אנכי של שלושה אלמנטים המתקשרים לעולם שמתחת לפני האדמה (גם הפיזי וגם השאול), לעולם הארצי ולעולם השמימי, וכך הסלע שבכיפת הסלע הופך להיות ציר עולם.
עם כיבוש ירושלים על ידי המוסלמים עולה החליף עומר להר הבית, מנקה את הרחבה שהנוצרים דאגו להשאירה בחורבנה, עדות לאמיתות נבואתו של ישוע, ומקים במקום מסגד צנוע מעץ במקום מסגד אל-אקצא של היום או בסביבתו. המסגד הראשון היה צנוע ביותר, בדומה למסגד שהקים מוחמד במדינה. מכיוון שהנביא אמר שמסגד חייב להיות צנוע, בדומה לאוהל המשכן של משה, ולכן המסגד המקורי היה בנוי מלוחות עץ ולמעשה נראה כמו חצר פתוחה, אלא שמסגד זה חרב ואיננו יודעים את מיקומו.
לאחר 50 שנה מחליט החליף האומאי עבד אל-מלכ לבנות מבנה מפואר על רחבת הר הבית שעומדת ריקה. להצדקת מפעלו הוא נעזר במסורת על דבריו הנבואיים של כעב אלאחבאר, יהודי מתאסלם שהיה יועץ לחליף עומר, האומר כך: "התבשרי ירושלים והיא בית המקדש והסלע, ויש קוראים לה ההיכל. אני אשלח אליך את עבדי עבד אל-מלכ והוא יבנה אותך ויקשטך. ואני אשיב לירושלים את שלטונה כבראשונה, ואכתיר אותה בזהב ובכסף ובפנינים. ואשלח אליך את ברואי ואציב על הסלע את כס כבודי, ואני הוא האלוהים הריבון ודוד מלך בני ישראל.[4]"
האסלאם בתחילת דרכו היה לא מגובש עדיין ודומה ברוחו ליהדות, ולכן היו יהודים רבים, מתאסלמים ולא מתאסלמים, שראו בבניית כיפת הסלע "סימן של אתחלתא דגאולה". לאחר הקמתו ובמשך מאתיים שנה יש מעורבות של משפחה יהודית באחזקת כיפת הסלע, דבר ללא תקדים בהיסטוריה המוסלמית. כותב מוג'יר א-דין: "שמשי יהודים שהיו פטורים ממס גולגולת, שלכתחילה היה מספרם עשרה ואחרי כן עלה לעשרים לניקיון המסגד וטיהורו", "קבוצת שמשים יהודים העושים את הזכוכית והמנורות והגביעים והמנורות הגדולות ודברים אחרים[5]".
בתחילה ניתנה ליהודים הזכות להתפלל בבניין כיפת הסלע או בסמוך לו, אלא שעם הזמן המוסלמים הרחיקו אותם מהמקום, והם נאלצו להעתיק את בית התפילה למקום אחר, מוצנע יותר בהר הבית. ברם, בתקופת החליף אל-מאמון, במחצית הראשונה של המאה התשיעית, נמנע מהם גם דבר זה, והם גורשו לגמרי מחצר הר הבית.
חמישים ושתיים שנה לאחר מות מוחמד, בזמנו של עבד אל-מלכ, בשנת 684, החליפות המוסלמית הייתה שסועה במאבקים פנימיים. הערים מכה ומדינה התקוממו נגד שלטונם החוקי של החליפים מבית אומיה והכריזו על עבדאללה אבן זובייר כמנהיגם. כותב יעקובי: "ואז עבד אל-מלכ אסר על אנשי סוריה לעלות למכה, וזאת מכיוון שאבן זובייר היה מאלץ את עולי הרגל להישבע לו אמונים… אך העם באו אליו בטרוניות כיצד מעז הוא למנוע מהם לעלות לרגל לבית האלוהים, ועבד אל-מלכ השיב להם: 'האם לא נאמר על ידי שליח אללה (מוחמד) כי על האדם לעלות לרגל לשלושה מקומות: למסגד במכה, למסגד מדינה, והמסגד בירושלים? וסלע זה שעליו הניח הנביא את כף רגלו יהיה לכם תחת הכעבה.' ואז בנה עבד אל-מלכ כיפה מעל הסלע ותלה שם וילונות, והעם נהג להקיף את הסלע, ונוהג זה נמשך כל ימי החליפים".[6]
לפי רוזן־איילון, מהותו של המבנה מתגלה דרך עיטוריו – הכתובות, הפסיפסים, לוחות השיש – והקשר ביניהם. יש בכיפת הסלע נוסחה אדריכלית, שימוש שיטתי של יחידה ספציפית, תוכנית קישוטית, תפיסה מורכבת ומתוחכמת והקשר איקונוגרפי כולל. פנים המבנה כוסה במגוון טכניקות קישוטיות, המתייחסות הן זו לזו הן לבניין. התוצאה היא מבנה הרמוני ויפה, העונה בכך על אחד ממאפייני הקדושה של ג'יימס: "היסט המרכז הרגשי אל תחום הרגשות ההרמוניים והחיבה, מהלא אל הכן[7]".
כשמוחמד מגיע לשמים הוא פוגש את עץ האזמרגד (הלוטוס) בגן העדן העמוס באבנים יקרות, ולכן אחד המוטיבים העיקריים בעיטורי המבנה הם צמחים, בייחוד עצים, ועליהם אבני חן. בקישוטים נמצאות רוזטות צמחיות, מגילות צמחיות נפתחות, שריגים צמחיים, עצים שמיימיים, צמחים היוצאים מאמפורות, וגם כנפיים עם מעין צורת כתר מעליהם, יצורים מכונפים שמקורם כנראה במסורת האמנותית הפרסית. הכול ביחד יוצר מעין יער מיסטי, המזכיר לנו את גן עדן מצד אחד, ומהווה מקום שאפשר ללכת בו לאיבוד – במובן הטוב של המילה – מהצד השני.
האור החודר דרך החלונות הצבעוניים יוצר תחושה של גן עדן, והיא מתחזקת באמצעות סמלים שהיו מובנים למאמינים בעת ההיא. אחד מהם הוא סלים עם פרחים, המייצגים את המעשים הטובים של האדם ושאיתם הוא ניצב לפני האלוהים ביום הדין. העץ עם אבני החן מסמל את עץ החיים בגן העדן.
לפי הספרות הגנוסטית העתיקה (האפוקליפסה של צפניה, כפי שהיא מצוטטת על ידי קלמנט מאלכסנדריה), למלאכים בגן עדן יש כתר על ראשם, וזה מסביר את עיטורי הכתרים שבכיפה. עיטור נוסף הוא כנפיים, המייצגים כנראה מלאכים. אחד הדברים הבולטים בבניין הוא השיש המנוסר. בספרות ההיכלות מסופר על ארבעה שנכנסו לפרדס, ובארמון השישי ראו מעין גלים של מים זורמים כנגדם – אבל היה זה בעצם שיש. " "ונכנסו להיכל השישי, והיה אור גדול כמים מתנפצים, וגלים כנגדם — ונתייראו. ואמר להם המלאך: אל תיראו, אין אלו מים, אלא שיש מבהיק כמים" (היכלות רב עקה). וכך, השיש בכיפת הסלע יוצר תחושה של זרימה של גלים, והוא כמו מרמז על העלייה ברקיעים.
האמנות יוצאת הדופן מחיה את הבניין ומכניסה בו מרכיב רוחני נומינוזי. הפסיפסים, לדוגמה, הורכבו מזהב אמיתי, כך שינצנצו באור, ועל ידי כך יהפכו למעין תכשיטים חיים – לניצוצות של אור רוחני. כמו בית המקדש שעמד שם לפניו, מבנה כיפת הסלע משקף ארכיטיפ שמימי, והזהב במקרה זה מתקשר לשמש ולכוח האלוהי שמאחורי השמש. היופי מתבטא בחומרים, אבל גם בקומפוזיציה של הצבעים, בגיאומטריה, בפרופורציות, בסמלים, באוריינטציה ובארכיטקטורה. היופי מתבטא גם בשלמותו של הבניין, ובקשר שלו לסביבה. לפי גרבר: "השלמות המיוחדת בבניין זה ויופיו הנדיר הושגו לא רק על ידי הקישוטים, שהם מלאכת מחשבת, אלא גם על ידי תוכנית הבנייה, העשויה בסימטריות ובפרופורציות מושלמות"[8]. כל זה משפיע עלינו דרך ארכיטיפים הקיימים בתפיסה שלנו.
המבנה מייצג את מצבו של גן העדן על ידי העיטורים שבו והשימוש הרב במוטיבים של אבני חן, צמחים במיוחד, ויחד עם זאת יש בו פתחים לגיהינום – חדר סמוך שבו נכלאו השדים (מתחת לכיפת הרוחות), ומקום שבו יישקלו המעשים של בני אדם על המאזניים ביום הדין. זהו המקום שבו נברא העולם, אבל בו הוא גם יגיע לסיומו האחד, ויתחיל קיום באופן אחר[9].
אמנם כיפת הסלע מזוהה היום בעיקר עם המסע הלילי, אך מהותה בזמן הקמתה הייתה האפשרות להגיע לחיי נצח ולחזור למצב גן העדן, שהתכונה המאפיינת אותו היא יופי. לפי המיסטיקה המוסלמית, לאלוהים יש 99 שמות – חצי מהם קשורים לעוצמה, והם התנועה האימננטית מלמעלה למטה, וחצי מהם קשורים ליופי, והם התנועה הטרנסצנדנטית מלמטה למעלה. ניתן לומר כי כיפת הסלע היא מקום מעבר בין ממדים – בין עולם החיים ועולם המתים, בין עולם העתיד ועולם העבר. היא נבנתה כך שתעורר במבקר בה תחושת קדושה ותעודד בו את הרגש הדתי הגבוה, כפי שמעידים יומניהם של עולי הרגל לאורך הדורות. תכנון המבנה היה כה מוצלח, שהפך למודל לחיקויים באירופה בימי הביניים.
צבעים
היבט בולט ביופייה של כיפת הסלע הוא הצבעים. הצבע המקורי של הכיפה הוא זהוב ושל המבנה – כחול, אלו שני צבעים שמשלימים זה את זה ומתאימים כמו כפפה ליד למיקום כיפת הסלע בהקשר הנופי של ירושלים. לאורך ההיסטוריה היו תקופות שבהן הזהב נעלם והכיפה הייתה שחורה. ואולם, היום הצבעים דומים לצבעים המקוריים והם מזכירים לנו את השמש בשמיים.
ייתכן כי הסיבה לבחירת צבעי ה"שמש" קשורה לכך שזהו המקום שממנו מוחמד עלה לשמיים דרך שבעת הרקיעים. אלו נתפסו כמקבילים לשבעת הכוכבים שנעים בשמיים: שמש, ירח, כוכב, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי, כשהחשוב מביניהם ומה שגורם לכל המערכת לנוע, מקום מושב הלוגוס, הוא השמש. וכך, יש לנו הופעה של צהוב (זהב) וכחול כמייצג אלוהות במצרים העתיקה – הצבע של האל אמון-רע (כפי שמופיע במסכת הקבורה של תות ענח אמון), ובמסופוטמיה – צבעים שמופיעים במקדש האלים בחלק העליון של הזיגוראת בת שבע המדרגות.
הקשר של כיפת הסלע לשמש מופיע גם באוריינטציה שלה. המבנה של כיפת הסלע מכוון כלפי הכיוונים הקרדינליים, מצד מזרח לה נמצאת הפסגה הגבוהה בירושלים – הר הזיתים, ואם ממשיכים את הקו המחבר בין פסגת הר הזיתים וכיפת הסלע מגיעים למקום כנסיית הקבר. הקו הזה נחשב לקו האנרגטי העיקרי של ירושלים ונקרא הקו המשיחי. כיפת הסלע מתייחסת אליו גם בפרופורציות שלה – קוטר הכיפה של כיפת הסלע הוא 20 מטר, וזהה לקוטר כיפת כנסיית הקבר שנמצאת בדיוק ממערב לה. בעבר היה גם מבנה דומה על פסגת הר הזיתים. השמש שזורחת בדיוק ממזרח לכיפת הסלע מעל הר הזיתים משתקפת בצבעי הבניין, ובכיפה שמנצנצת קרני שמש ראשונות ומפזרת אותם בכל רחבי העיר.
לשילוב שבין צהוב וכחול יש גם השפעה פסיכולוגית ואמנותית. לפי מבקר האמנות הנודע קאנדינסקי, החמימות של צבע היא נטייתו לצהוב, והקרירות של צבע היא נטייתו לכחול. הצהוב והכחול יוצרים את הקונטרסט הגדול הראשון, שהוא בעל אופי דינמי. לצהוב ישנה תנועה אקצנטרית חדה וזוויתית, ולכחול תנועה קונצנטרית מעגלית. משטח צהוב נראה כמתקרב לצופה, ומשטח כחול כמתרחק ממנו. ה"צהוב" הוא גשמי וארצי יותר וכוחו עלול להיות מכאיב ואגרסיבי. הכחול הוא, באופן טיפוסי, צבע שמימי שמשרה, על פי רוב, שלווה עמוקה. הערבוב של הצהוב עם הכחול יוצר תנועה שקטה, והתוצאה היא שלווה, רוגע ושפיות[10]. ואולם, שילוב הצבעים הללו באדריכלות הירושלמית הוא נדיר, ובמקרה זה גם מושלם, והוא מושך את העין ומעביר את המתבונן בו למישור אחר. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם הצבע של הכיפה היה ירוק, כפי שמופיע במסגדים אחרים; מבלי להיכנס לשיפוט ערכי, הרי שמבחינה אסתטית היה בדבר פגם.
את צבעי כיפת הסלע אפשר לפרש גם בצורה סמלית. לפי בנט, הזהב באסלאם הוא צבע של ידע; היודע הוא לא אחר מאשר הנודע. המסורת המוסלמית מספרת על זהב ואבנים טובות בגן העדן, וכך גם המסורת היהודית. בנוסף לאור החיצוני, יש גם אור פנימי. חלונות צבעוניים מכניסים פנימה אור מיסטי בגוונים של כחול, ירוק וצהוב.
גיאומטריה מקודשת
לפי בנט[11], כיפת הסלע נבנתה כמקדש ולא כמסגד, ויש לתהות מדוע. התשובה שהוא נותן היא שהמבנה הוא ארכיטיפ למסע הרוחני ומודל למיסטיקה האסלאמית. המבנה המתומן מסמל את השלב הראשון במסע הרוחני, שהוא רכישת (שמונה) התכונות הטובות, שהן כס הכבוד של האלוהים, המוחזק על ידי המלאכים ודרכו הקדושה יכולה להופיע; הכיפה מסמלת את השמים, שהם השלב השני במסע הרוחני והוא החוויה המיסטית; והריבוע או הסלע, במקרה זה, את הארץ – הארצי. והחיבור של ריבוע, עיגול ומתומן הוא האדם השלם (ארכיטיפ האדם הרוחני – מונח במיסטיקה המוסלמית) שמופיע בדמותו של מוחמד.
מבחינה גיאומטרית, ייחודו של המבנה הוא שהוא משקף את מידות הכיפה. מידותיו של המבנה המתומן נגזרות מהמשכם של שני הריבועים התוחמים את הכיפה. כלומר, סגירת העיגול של הכיפה בשני ריבועים ומשיכת קוויהם תיצור כוכב מתומן במידות הבניין. וכך מופיעים באדריכלות המבנה שלושת השלבים של הדרך הרוחנית (ארצי, נפשי ורוחני). השילוב של ריבוע ועיגול במבנה אחד מזכיר לנו כמובן את ההתייחסות של יונג למנדלות המורכבות מריבוע ועיגול כביטוי של העצמי. יונג מתאר את אבן החכמים כריבוע של המעגל[12], החיבור המוזהב (Tractatus aureus) ,וכך, המבנה הוא ביטוי גיאומטרי של חיבור בין הניגודים.
גם החוקרת קארן ארמסטרונג מסכימה עם גישה זו[13]. לפי דבריה, הכעבה המרובעת במכה מסמלת את האדמה, ומסביב לה הולכים במעגלים המסמלים את השלמות. בכיפת הסלע יש מתומן, שהוא הצעד הראשון החוצה מקביעות הריבוע. בתוך המתומן נמצא העיגול של השלמות, שזהו המקום לשאוף אליו. המבנה מסמל סיום מסע מסוג אחד, ארצי, המסומל על ידי הווקטור האופקי, והתחלה של מסע מסוג אחר, רוחני, המסומל על ידי הווקטור האנכי. הכיפה מסמלת את העלייה דרך הרקיעים (שבעת השלבים במסע הרוחני) לשמים, וניתן לומר גם חיבור בין הניגודים.
לפי רוזן־איילון, "כיפת הסלע בפרט ומתחם הר הבית בכלל באו לסמל את טבור העולם, אומפאלוס, היכן שעץ החיים גדל, האקסיס מונדי של העולם. התוכנית של הקומפלקס משקפת השפעות קדם־אסלאמיות, אבל בעיקר את התפיסות ואת האמונות הקשורות לגן העדן, ליום הדין ולתחייה, שעברו מהנצרות ומהיהדות לאסלאם. הסלע הוא המרכז של המתחם, כשם שהסלע היה המרכז של כנסיית הקבר".
כיפת הסלע מבטאת את האמונה בקיומה של מעין ישות ביניים בין העולם הזה ובין האלוהות המסתתרת, והיא כיסא האלוהים (בדומה לכיסא הכבוד או השכינה ביהדות). אמונה זו מבוססת על פסוק 255 בסורה 2 (הפרה) בקוראן, שם מצוין כי "כיסאו חובק שמים וארץ". הפסוק הזה חרוט במלואו במרום הכיפה, והדבר מלמד שהמבנה (או לפחות הכיפה) נתפס כמעין "כס האלוהים", מקום שכינה, התגלותו של האלוהים בעולם הזה.
מבחינה גרפית, הרי שבמרכז הכיפה יש עיגול כחול קטן על רקע זהוב, שממנו מתחילה הסתעפות העיטורים הגיאומטריים. זהו מרכז עולם, נקודת התרכזות מדיטטיבית בתוך המנדלה שהיא הכיפה, שבצבעיה (היפוך של כחול וזהוב) מסמלת שמש רוחנית. לפי יצחק חיות מן, בראש הכיפה כתובת עגולה ובה את "מאמר הכס" בקוראן. מושג הכס השמיימי באסלאם דומה למה שראה הנביא יחזקאל בחזונו כשנכנס ויצא מהמקדש, חזון שלימים נקרא "חזון המרכבה". קביעת פסוק זה מעל לראשי הדמויות מבשרת כי "היכל כיפת הסלע" הוא הכס השמיימי, היא מהווה את כס השופט האלוהי של "יום הדין".[14]
בנוסף לכך יש בקוראן אזכורים מרומזים לכל מיני מוטיבים הקשורים לכיפת הסלע, כמו למשל הסלע (פרשת המערה, יח', סג), הארץ המבורכת (פרשת השולחן, ה', כא), (פרשת הנביאים, כא, עא), העלייה לשמים (פרשת הכוכב, נג', א–יז), דוד ושלמה (פרשת האות, צ), ועוד.
כיפת הסלע היא כיפה כפולה, יש כיפה פנימית מעץ עם העיטורים וכיפה חיצונית. הכיפה הכפולה של כיפת הסלע קיימת כבר המאה ה9 לפי ספרות נוסעים, ואולי גם קודם לכן, זה המקרה הראשון אולי בעולם של כיפה כפולה, ויחד עם זאת הכיפה הפנימית חודשה עם השנים, והכיפה הפנימית כפי שהיא נראית כיום היא כנראה מהתקופה הפטימית או הממלוכית, אולם ייתכן כי העיצוב שלה נעשה לפי המודל הקדום.
במרכז תקרת הכיפה נמצא עיגול מורכב מאין כמוהו, המתבסס על סימטריה של 16 ו־32 דמויות עם שלושה עיגולים, שמסמלים את החלוקה המטאפיזית של רוח, נשמה ונפש, שביניהן מתעקלות להן 32 "נתיבות חוכמה". הכיפה מלאה צורות דקות המשתרגות ביניהן ויוצרות עוד ועוד טבעות התפשטות, ונראה כאילו יש שם משהו חי ומבעבע, אולי הזליגה של החיות האלוהית מהנקודה המרכזית להמון הצורות של היקום. בימינו ניתן לפרש את הציור כשייך למשפחה של תמונות פרקטליות הנוצרות בהגדלות ממוחשבות של מקומות בתוך "חבורת מנדלברוט", ויוצרות תחושה של ריחוף וצלילה למרחבים אינסופיים.
כיפת הסלע היא מעין מיקרוקוסמוס של העולם, מה שנקרא "דמות העולם", וזה מתבטא בכך שבמבנה יש ייצוג הן לשמיים והן לארץ. מידותיו והפרופורציות הגיאומטריות שלו הופכות אותו למבנה מושלם, המשלב עיגול, ריבוע ומתומן, המתייחסים זה לזה. לפי בנט[15], הכיפה מסמלת את השמים, הריבוע או הסלע מסמלים את הארצי, והמתומן – את השלב הראשון במסע הרוחני. צורות גיאומטריות הן חלק מהסמליות של המיסטיקה המוסלמית. הן משקפות את עולמות הארכיטיפים והאינטליגנציות האלוהיות, שכן מקורה של המתמטיקה בעולמות המלאכים.
במבנה כיפת הסלע חבויים סודות רבים, שחלקם מתגלה בפרופורציות נסתרות הקיימות בו. לדוגמה, גובהו של בסיס הכיפה שווה לקוטרה, וזהו שיקוף של מידות האדם, שבהן המרחק מיד פרושה ליד פרושה שווה לגובהו של האדם, כפי שניתן לראות ברישום המפורסם של האדם הוויטרובי. דוגמה נוספת: גובהם של שני משולשים שווי שוקיים, שאורך כל צלע שלהם כקוטרה של הכיפה, שווה לגובהו של המבנה. ועוד: רוחב המסדרון החיצוני של האוקטגון הוא שליש מקוטרה של הכיפה, ואילו גובהם של העמודים המרכזיים הוא בדיוק שליש מגובהו של מרום הכיפה (ארבעים מטרים). וכן הלאה. הפרופורציה של שני שלישים ושליש מופיעה בגוף האדם, וגם בתפיסה שלנו – היא נחשבת להרמונית באמנות. גם אם לא מבחינים במודע ביחסים הללו, הם משפיעים עלינו לטובה ומעוררים את החוויה האסתטית ובעקבותיה את חוויית הקדושה.
זאת ועוד, לפי יונג, השילוב של משולש, ריבוע ועיגול יוצר את אבן החכמים: "צור מעגל עגול מגבר ואישה, הפק ממנו ריבוע ומתוכו משולש. עגל את המעגל וכך תשיג את אבן החכמים, שושנת הפילוסופיה”(Rosarium Philosophorum) [16]. ואכן, שילובן של הצורות הגיאומטריות הנסתרות באדריכלות של מבנה כיפת הסלע הופך אותו למעין אבן חכמים, וזה תומך בתכונתה של כיפת הסלע כמקום חיבור בין העולמות, המקום שממנו עלה מוחמד השמיימה, והמקום שממנו נברא העולם.
כיפת הסלע היא מבנה כמעט מושלם מבחינת המידות המקודשות והגיאומטריה המקודשת, עד כדי כך שיש האומרים שהיא היא המקדש שאליו מתייחסים הבונים החופשיים, ושדוד ושלמה של הבונים החופשיים הם אבו דאוד וסלמן – מאדריכלי המקדש של עבד אל-מלכ[17]. ראשית דבר הקיפו דאוד וסלמן את הסלע בשניים עשר עמודים וארבע אומנות התומכות בכיפה. הכיפה נשענת על גבי עמודים בממדים שאינם עולים על העיגול הקטן ביותר שניתן לחוג מסביב לסלע. מסביב למעגל פנימי זה יש מעגל נוסף של שישה עשר עמודים ושמונה אומנות התומכות במתומן הנמצא מתחת לכיפה ומתרומם כלפיה, ומסביב למעגל הזה יש מעגל נוסף שהוא קירות הבניין המתומן, ובהם ארבעה פתחים כלפי ארבע רוחות השמים. שלושת המעגלים מסמלים את שלבי היווצרות העולם, ואת מפת העולם כפי שהיא נתפסה אז: במרכז יש את אבן השתייה וירושלים, וסביבה את היבשה, ומסביבה את האוקיינוס – הים.
זה מזכיר מסורת היהודית, הממשילה את העולם וירושלים במרכזה לאישון שבעין אדם – את החלק הכהה, האיריס, לשאר העולם, ואת החלק הלבן – לאוקיינוס. ""ירושלים באמצע העולם, והיא דומה לאישון שבעין, שממנה האור יוצא לכל הגוף." (ילקוט שמעוני, יחזקאל, רמז שמ״ה)
גם מבחינת הפרספקטיבה האמנותית, כיפת הסלע היא מבנה כמעט מושלם. שפע הקשתות והעמודים, וסידורם המיוחד כאן, נותנים אשליית עומק ומרחב העולים לאין שיעור על הגודל האמיתי של המבנה. "הטבעת המרכזית של התמיכות הוסטה בכשלוש מעלות בשעת הבנייה, כדי להגדיל את מרחב הראייה, ועל ידי כך ניתן להבחין בו זמנית לא רק בעמודים הקרובים אלא אף באלו המרוחקים ביותר"[18].
כיפת הסלע ביחס לסביבתה
הכיפה מתייחסת למבנים האחרים שברחבת הר הבית: סך קוטריהן של שש הכיפות הקטנות במבנה שער הרחמים שווה לקוטרה של כיפת הסלע, ואילו קוטרה של הכיפה במסגד אל־אקצא הסמוך הוא חצי מקוטרה של כיפת הסלע[19]. אני בטוח שיש גם קשר בין הנפח של כיפת הסלע לזה של מסגד אל־אקצא והבניינים האחרים ברחבה, אבל נושא זה לא נבדק עדיין.
כיפת הסלע נמצאת על רחבה מלאכותית גדולה של הר הבית, שעליה מתנשא מתחם מוגבה ועליו המבנה ומבני עזר נוספים. אל הרחבה המוגבהת עולים בשמונה גרמי מדרגות, שכל אחד מהם מסתיים בקשתות חופשיות. יש משמעות לכיוונים ולמספרים של הקשתות, וכן למספרים ולכיוונים של המדרגות, כחלק מהמערך הכללי של המתחם. הן יוצרות מעין גדר בלתי נראית שהשפעתה חזקה יותר מאשר גדר בנויה. המרכיבים האדריכליים של המתחם יוצרים דירוג של קדושה: החל ברחבה עצמה, עבור ברחבה הפנימית, המשך בשני האמבולטוריים (המסדרונות והקשתות) בתוך המבנה עצמו, וכלה בסלע ובכיפה שמעליו, שהם לב העניין. וכך נוצרת מעין דמות עולם.
באופן כללי יש במערך של הר הבית שני צירים המחברים בין המונומנטים המרכזיים: האחד צפון–דרום והאחר מזרח–מערב. בציר מזרח–מערב ניצבים גרם המדרגות המערבי העיקרי, גרם המדרגות המזרחי וחמש הקשתות שבסופו, שהן ייחודיות במספרן (חמש – אין כאלה בשום מקום אחר), וכיפת השלשלת. בציר צפון–דרום ניצבים כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא, וביניהם גרם מדרגות המוביל לרחבה העליונה. הציר ממשיך לשער הכפול בחומה הדרומית ולמבני הארמונות האומיים. לפי רוזן־איילון[20], יש להתייחס אל הכיפה כחלק ממערך גדול יותר ומורכב, הכולל את כל הרחבה ואף את הארמונות האומאיים הסמוכים, פרי תכנונו של עבד אל־מלכ בסוף המאה השביעית. כל אחד מהמבנים על הרחבה קשור למרכיב מסוים ויכול להיות מובן רק באמצעות ניתוח המשמעות והפרשנות של האיקונוגרפיה שלו ביחס לאחרים, שכן בין המרכיבים השונים מתקיימים יחסים דרמטיים.
כיפת הסלע מתייחסת לא רק לרחבת הר הבית אלא לכל העמק והנוף שסביבה, שבתוכו שוכנת העיר העתיקה (האגן הקדוש), ועל ידי כך יוצרת מהנוף "הרגיל" לכאורה משהו אחר. היא נמצאת במרכז נקודות החיתוך של קווי הראייה מפסגות ההרים שסביבה. המבנה המתומן נבנה בהתאמה לפסגות ולנקודות התצפית הסובבות. כל צלע מצלעותיו של הבניין המתומן פונה אל אחת משמונה הפסגות המקיפות את העמק של ירושלים, שבמרכזו ניצבת כיפת הסלע. כלומר, מקום המפגש של חיתוך החיבורים בין שמונה הפסגות המקיפות את כיפת הסלע (למשל, הקו המחבר בין הר הצופים להר ציון) הוא בכיפה עצמה[21]. בהתאמה לכך ניצבות גם הקשתות והמדרגות, שאף להן נועד תפקיד דומה.
זאת ועוד, מרחב הראייה מכיפת הסלע ואל כיפת הסלע הוא גדול במיוחד וכולל חלק גדול מהעיר. כיפת הסלע דומיננטית בנופה של העיר ומהווה את נקודת המרכז העיקרית בתמונה הנפרשת לעיני המסתכל אל ירושלים – ציר העולם בנוף המיוחד של האגן הקדוש[22], נקודת השקט בתוך הרעש שמסביב. ובמבט מכיפת הסלע יש דבר מיוחד: ברגע שעולים לרחבה המוגבהת נגלה נוף ההרים מסביב להר הבית, שהוא בצורת עיגול. הנוף לא נגלה במלואו מהרחבה התחתונה של הר הבית, אלא רק מזו העליונה, והוא נותן תחושה של אמפיתיאטרון. יש כאן עיגול טופוגרפי וגאוגרפי הפתוח כלפי מזרח – הר הזיתים, ההר הגבוה באזור, המקום שממנו יבוא המשיח ותתחיל הגאולה לפי המסורת המוסלמית, מקום יום הדין.
שלמה ודוד
לפי המסורת המוסלמית, שלמה שולט על השדים ועל העולם שמעבר: "אז העמדנו לרשותו את הרוח למהר בפקודתו בקלות לכל אשר יצווה ואת השטנים והשדים שיעבדנו לו כבונים וצוללים, בעוד שאחרים שלא נשמעו לו אסרנו באזיקים ואמרנו לו: זוהי מתנתו לך וממנה תוכל להעניק, או לא להעניק, לאחרים כפי שתרצה ללא הגבלה" (שורת האות צ', 35). יש כמה בניינים מצפון לכיפה הקשורים אליו: כיפת הרוחות, כיפת אל-חידר (שם כלא שלמה את השדים), כיסא שלמה (שם ישב שלמה מתבונן בשדים גם לאחר שמת), וכיפת שלמה (שם נשא שלמה את תפילתו המפורסמת לאחר חנוכת המקדש).
השער הצפוני של כיפת הסלע נקרא שער גן העדן. המקום נחשב כמוביל לגן עדן, ואף הייתה שם בעבר מרצפת שחורה שהערבים טענו שהיא מכסה על פתח המוביל לגן עדן. המרצפת נקראה "בלטת אל-גִ'נַּה" – אריח גן עדן, עליה היו מסמרים בצורת צלב. היא נחשבה גם כמכסה על קברו של שלמה המלך. בעבר נהגו להיכנס לכיפת הסלע מהצפון (כיום הדלת סגורה, ואולי בעקבות זאת גם סגורים, לצערנו, שערי גן עדן במקום) ולהקיף את הסלע מימין לשמאל, כנגד כיוון השעון. כיום הכניסה הראשית היא ממערב. השער הצפוני נקרא גם שער השופר, מכיוון ששם יתקע המלאך בשופר לבשר את יום הדין. מעל הדלת כתובת: "כל היראים את אללה … יובלו אל גן עדן". ממול לפתח, במרחק צעדים אחדים ממנו, דרגש הפונה דרומה ובו שבע גומחות תפילה, שלפי המוסלמים משויכות לשבעת הרקיעים.
לפי המסורת המוסלמית, דוד קשור ליום הדין ולמשפט הנשמות שיקרה בירושלים בזמן הזה. וכך כתוב: "ונתנו לו את החכמה ואת כשרון ההבחנה והשיפוט בדין ודברים של יריבים" (שורת האות צ', 20). "אחר כך אמרנו לו: דויד, עשינוך ממלא מקומנו בארץ ולכן שפוט בצדק בין האנשים…" (שורת האות צ', 25).
השער בצד המזרחי של הכיפה נקרא שער דוד המלך, ולידו יש פתח לגיהינום – המקום שאליו יושלכו החייבים בדין. המסורת העברית טוענת כי: "שלושה פתחים יש לגיהינום – אחד במדבר, אחד בים ואחד בירושלים" (מסכת עירובין יט). המסורת המוסלמית אימצה את הנרטיב היהודי ואומרת כי ביום הדין יופיע המלאך רפאל (כל אחד מארבעת המלאכים העיקריים קשור לאחת מארבע רוחות השמיים) ויקבץ את המאמינים בעמק יהושפט שממול. דוד ישב בשער הר הבית המזרחי וישפוט את האנשים. מסורת אחרת אומרת שזה יהיה תחת כיפת השלשלת ממזרח לכיפת הסלע – מבנה יפה עם עמודים, שממנו תשתלשל שלשלת ועליה יהיו תלויים המאזניים של יום הדין.
וכדאי להוסיף בהקשר זה כי מתחת לסלע של כיפת הסלע יש מערה, וברצפה שלה פתח למערה נוספת היא מערת הרוחות, גם ממנה יש פתח לגן העדן, ומתברר שגם ממסגד אל אקצא
הערות
[1] הכתב המקורי לא שרד אבל מופיע בציטוטים של כותבים מאוחרים יותר כגון אבן השאם
[2] רייטר, יצחק. מירושלים למכה ובחזרה: ההתלכדות המוסלמית סביב ירושלים. ירושלים: מכון ירושלים לחקר מדיניות, 2005
[3] ג'יימס, ויליאם, החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם, תרגם: יעקב קופליביץ, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ט.
[4] לבנה-כפרי, עופר. .(2000) עיונים במעמדה של ירושלים באסלאם הקדום: קובץ מאמרים. ירושלים: יד יצחק בן־צבי. עמ' 15.
[5] שילר, אלי, כיפת הסלע ואבן השתייה, ירושלים: אריאל, 1976.
[6] al‑Yaʿqūbī, Kitāb al-Buldān
[7] Rosen-Ayalon, Myriam, The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif: An Iconographic Study, Jerusalem: The Institute of Archaeology, The Hebrew University of Jerusalem, 1989.
[8] Grabar, O. (2006). The DOME of the Rock. Harvard University Press.
[9] Grabar, O. (1996). The Shape of the Holy: Early Islamic Jerusalem. Princeton University Press
[10] קאנדינסקי, ו . (1972). על הרוחני באמנות: בייחוד בציור (ש’ שיחור, תרגום) [מחקרים באמנות ובתולדותיה]. מוסד ביאליק.
[11] Bennett, Clinton, "Islam", in Jean Holm and John Bowker (eds.), Sacred Place, London: Continuum, 1998, pp. 88-114.
[12] קרל גוסטב יונג, הפסיכולוגיה של הלא מודע, תרגם: חיים איזק, תל־אביב: דביר, 1987.
[13] Armstrong, Karen, "Sacred Space: The Holiness of Islamic Jerusalem", Journal of Islamic Jerusalem Studies 1 (1997), pp. 5-20.
[14] יצחק חיות-מן: שלוש דתות בכיפה אחת. ירחון חיים אחרים, ספטמבר 2000.
[15] Bennett, Clinton, "Islam", in Jean Holm and John Bowker (eds.), Sacred Place, London: Continuum, 1998, pp. 88-114.
[16] יונג, ק. ג. (2005). פסיכולוגיה ודת (יואב ספיר, מתרגם; יוסף שורץ, עורך מדעי). תל־אביב: רסלינג, עמ' 88.
[17] יצחק חיות-מן: שלוש דתות בכיפה אחת. ירחון חיים אחרים, ספטמבר 2000.
[18] שילר, אלי, כיפת הסלע ואבן השתייה, ירושלים: אריאל, עמ' 11.
[19] Rosen-Ayalon, The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif, p. 34
[20] Rosen-Ayalon, Myriam, The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif: An Iconographic Study, Jerusalem: The Institute of Archaeology, The Hebrew University of Jerusalem, 1989.
[21] שילר, אלי, כיפת הסלע ואבן השתייה, ירושלים: אריאל, 1976. עמ' 43
[22] שילר, אלי, כיפת הסלע ואבן השתייה, ירושלים: אריאל, 1976.
