הספר עיר בראי תקופה

ספר פורץ דרך של פרופסור יהושע בן אריה שנכתב בסוף שנות ה70, ובהם הוא משחזר את נופה של ירושלים של סוף המאה ה19 תחילת המאה ה20 תוך כדי שימוש במקורות היסטוריים, לפי אסכולת הגיאוגרפיה ההיסטורית שאליה נחשף במהלך שנות השבתון שלו בקנדה – אוטווה, ובארצות הברית – וושינגון. וכך הוא כותב: "אז החלו מתגבשים אצלי אף כמה מהרעיונות על הדרך בה אנקוט, לאחר חזרתי ארצה, בתוכניתי לכתוב ספר מקיף על העיר ירושלים במאה ה- 19. הפנמתי למחשבותיי חלק ניכר מהרעיונות וההשקפות אותן ספגתי בשיחותיי ובחומר שקראתי בארה"ב וקנדה והחלטתי כי גם בכתיבה על העיר ירושלים אשתדל לשים לב לחברות ולעדות, להשקפות ולאידיאולוגיות של קבוצות האוכלוסייה השונות שחיו בירושלים במאה ה- 19 ואשר היו פעילות בעיר ביצירת נופה בתקופה זו. על כן הרביתי לעסוק בישוב היהודי הישן שחי בעיר, האידיאולוגיה שלו והשקפותיו ובדרכי חייו וקיומו; בקהילות והעדות הנוצריות השונות, הארגונים והמוסדות השונים שלהם שהתקיימו בעיר ואף בעדה המוסלמית על קבוצותיה, נוהגיה, מגוריה ואורח חייה. הרחקתי לכת בנושאים אלו במידה כה רבה עד שלעתים אף האשימו אותי חברי הגיאוגרפים כי עבודותיי חדלו מלהיות עבודות גיאוגרפיות והפכו להיות תיאורים ושחזורים היסטוריים בלבד."

אלא שמבט מעמיק ופואטי יותר בספר מגלה את תפישתו של יהושע את ירושלים (תפישה שעליה חזר פעמים רבות בסיורים שהדריך) כמיקרוקוסמוס מתפתח של העולם הדתי המערבי, מקום שבו כל המעצמות האירופאיות וגם הלא האירופאיות ביקשו דריסת רגל, וכך אדם יכול להסתובב היום ברחובות העיר, לפתוח דלת שנראית כמו כל דלת אחרת, ולהיכנס לעולם אחר, רגע אדם נמצא באנגליה הוויקטוריאנית, ולאחר מכן בכיכרות מוסקווה, האתרים הקדושים של אתיופיה, טירות גרמניות וכיוצא בזה.

בתקופה ההיא נהגנו לטייל עם אבא בכל יום שבת ברחבי העיר העתיקה, הרבה פעמים ביחד עם חברים מהתיכון, או חברים של המשפחה, אבא היה דופק על הדלתות שרק הוא הכיר, וכמו עלי באבא וארבעים השודדים הדלתות היו נפתחות לקול הסיסמא: "זה פרופסור בן אריה". בספר מסופר על הבנייה והשתרשות של העדות הנוצריות השונות, והלאומים השונים מאירופה המערבית בירושלים: רוסים, אוסטרו הונגריה, גרמנים, צרפתים, אנגלים, איטלקים, כמו גם על העדות האורתודוקסיות והמזרחיות: אתיופים, אורתודוקסים יוונים, ארמנים ועוד. וכך אפשר לעשות סיור בעיר בעקבות כל אחת מהעדות הללו.

ספר ראשון: העיר העתיקה בירושלים

בתחילת המאה ה19 היו בתוך חומות העיר העתיקה קצת יותר מ8000 איש (כיום כ39.000 איש), מהם כרבע יהודים. העיר הייתה נידחת ומוזנחת, המים הגיעו מבורות מים, האוכל בשיירות של חמורים מהכפרים בסביבה וגם מעבר הירדן (חיטה מרמות מואב בשיירות גמלים), הבתים היו קטנים וצפופים, מבני הציבור המפוארים מתקופות עברו מוזנחים בחלקם, כפי שמופיע בתיאורי נוסעים, בזמן שהעולם התחיל במהפכה התעשייתית ירושלים בפרט וארץ ישראל בכלל כמו נשכחו, הדרכים לא היו בטוחות וזה הביא למיעוט עולי רגל, והאוכלוסייה המקומית הייתה ברובה ענייה ובורה.

היהודים היו עדיין בני חסות, מופלים לרעה על ידי החוק המוסלמי, עדותם לא מתקבלת בבית משפט למול עד מוסלמי והם צריכים לשלם מס גולגולת, אסור היה לבנות בתי כנסת וגם לא היה כסף לכך, הישוב נתמך על כספי חלוקה בעיקר והתרכז בארבע ערי הקודש: צפת, טבריה, חברון וירושלים. יהודים אשכנזים לא הורשו להיכנס בשערי ירושלים, וגם לנוצרים לא הייתה עדנה.

בסוף המאה ה19 היו בירושלים 70.000 איש מתוכם יותר מ40.000 יהודים, היא הייתה עיר מתפתחת ופורחת בתנופת בנייה לא רגילה של כנסיות, בתי כנסת וגם מסגדים, שכונות ומוסדות ציבור, בהובלת הכוחות האירופאים החשובים של התקופה: אנגליה, אוסטריה, רוסיה, גרמניה, צרפת, כשמאחריהן משתרכות ספרד, איטליה, אתיופיה, תפקיד חשוב היה לכנסייה היוונית אורתודוקסית והארמנית כגורמים מקומיים רבי נכסים ואנשים, אבל גם הפרוטסטנטים היכו שורש בארץ, הפטריארכיה הקתולית חזרה ואיתה מוסדות חינוך וחסד, מסדרים ומנזרים.

העיר יצאה אל מחוץ לחומות בתנופה רחבה שהפכה את החוץ למרכז ואת הלב העתיק של העיר לאזור כמו נידח. כרכרות נסעו ברחובות העיר, וממנה ליפו ובחזרה, ואפילו רכבת נסללה בין ההרים, הביטחון חזר לארץ ואיתו האמונה שהכל אפשרי, העתיד עמד בפתח, ירושלים הייתה כבר חלק מהעת החדשה.

מה קרה במהלך המאה ה19? מה היו שלבי ההתפתחות של העיר? איזה בניינים נבנו באותה תקופה?

אבא נהג לחלק תקופות היסטוריות לשלבים, מעין ניסיון להכניס סדר בכאוס של המאורעות, ואם אני קולט נכון את רוח המחקר שלו, הרי שאפשר לחלק את התקופה לכמה חלקים:

1. הזמן שבין פלישת נפוליון לארץ וכיבוש ירושלים על ידי מוחמד עלי ב1831. בפרק זמן זה ירושלים היא ישוב נידח, שאיננו מרכז שלטוני חשוב, חוקי השריעה מפלים את היהודים והנוצרים
2. זמן הכיבוש המצרי, ירושלים הופכת למרכז שלטוני חשוב וניתנות זכויות ליהודים ונוצרים, האשכנזים מורשים לחזור לעיר, מקימים את בית כנסת מנחם ציון ומקבלים רישיון להקים את בית כנסת החורבה. בניין הקישלה מוקם ומחליף את החיילים היאניצארים במגדל דוד, יש שלטון מרכזי וגביית מיסים מרכזית, הפלחים והשודדים מדוכאים, הביטחון בדרכים חוזר ואיתו עולי הרגל הנעזרים בספינות הקיטור החדשות
3. התקופה השלישית היא מחזרת העותומאנים לארץ ב1841 על כידוני הצרפתים והבריטים, ועד לעלייתו לשלטון של הסולטן עבדול חמיד השני ב1876, תחילת העלייה לארץ הציונית, והמאורעות של שנות ה70 באירופה. ב1939 עולה לשלטון הסולטן עבדול מאגיט ומתחילה תקופה של רפורמות באימפריה, בעקבותיה ניתנים זכויות למיעוטים, קונסוליות נפתחות בירושלים והיהודים מוכנסים תחת חסותם בהמשך לחוק הקפיטולציות, במיוחד האוסטרים והאנגלים, הפרוטסטנטים מקימים מוסדות ראשונים בעיר, כנסיות ובתי ספר ובתי חולים, וכעבור כמה שנים גם הפטריארכיה הקתולית חוזרת. ב1842 מוקמת כנסיית המשיח, המבנה המודרני הראשון בעיר, ולידה בית חולים, בית מלאכה ובית ספר, סמואל גובט מקים בית ספר גם בהר ציון, וקונארד שיק מתחיל בפעילותו כסוג של מתכנן וחוקר עירוני.
   ירושלים הופכת לעיר מחוז וליהודים ממונה חכם באשי, ראש עדה. לקראת סוף התקופה נחנך בית כנסת החורבה ב1857, וכמה שנים אחר כך, לאחר פתיחת תעלת סואץ ב1869 גם בית כנסת החסידים בית ישראל ב1872
4. התקופה משנות ה70 של המאה ה19 ועד למהפכת הטורקים הצעירים ב1908  שמקבילה לזמן שלטונו של עבדול חמיד, זה התחיל בהפסד שטחים גדולים בבלקן ותבוסה לרוסיה, תלות במעצמות האירופאיות, תחילה צרפת ואנגליה ואחר כך גרמניה העולה. זה המשיך בהתיישבות גרמנים בארץ ישראל – טמפלרים, ובהגעה של צרפתים בעקבות חוקי הרפובליקה השלישית. ב1869 נחנכת תעלת סואץ, חשיבותה האסטרטגית של ישראל עולה, הקיסר האוסטרי פרנץ גוזף מבקר בישראל וכך גם אנשים חשובים אחרים, רוסים וגרמנים, ב1860 מתחילה היציאה מחוץ לחומות עם הקמת שכונת משכנות שאננים וזו מתגברת מאד עם הצלחת הפרויקט, תוך 40 שנה מוקמות יותר מ70 שכונות חדשות.

התפתחות ניכרת קרתה ברובע  היהודי שעלה על גדותיו, לפי אבא המיקום נבחר כי רואים ממנו גם את ההרס – רחבת הר הבית, וגם את הגאולה – הר הזיתים, זאת תפיסה רוחנית שמדי פעם מציצה מבין כתביו, האשכנזים חוזרים לעיר בתחילת המאה ה19 ומקימים את בית הכנסת מנחם ציון, בסוף שנות ה30 שני המנהיגים שלהם משקולוב משיגים אישור לבנייה מחדש של בית כנסת החורבה אבל חולפים להם עוד קרוב ל20 שנה עד שהבניין המפואר מוקם, ולאחריו ב1872 בית הכנסת ניסן ב"ק של החסידים. הבניין המשמעותי האחרון שנבנה ברובע היהודי היה כיכר בתי מחסה, בתי הכנסת הספרדיים שופצו, בתי כנסת אשכנזיים נבנו, וכך גם ישיבות ובתי כנסת נוספים. מונטיפיור ביקר בפעם הראשונה בישראל ב1829 ולאחר מכן 1839, 1849, 1855, 1857, 1865, 1875.

התפתחות ניכרת יש גם בבניית המוסדות הקתולים, הפטריארכיה נחנכת ב1874 ומייד אחריה נבנית הכנסייה של הפרנציסקנים בסן סלבדו, אלפונס רטיסבון מקים מוסדות בתוך העיר ומחוצה לה החל מאמצע המאה ה19, האחיות ציון בויה דולורזה, בית רטיסבון, והאחיות ציון בעין כרם, מסדר האחיות סנט גוזף מקים בית ספר ובית חולים, הפרנציסקנים מעמיקים את אחיזתם, ומסדרים קתולים אחרים מקימים לעצמם מרכזים, וגם מוסדות וכנסיות בעיר העתיקה ומחוצה לה.

אבא מתרכז בא-נורמליות של ירושלים, שמוסברת רק על ידי היותה העיר היחידה בעולם המקודשת לשלוש הדתות המונותאיסטיות, לפי תפיסתו זה גורם המפתח בהבנת התפתחותה והמבנה של העיר, לפי אבא היותה של העיר עיר דתית ייחודית באה לידי ביטוי בכמה תחומים גיאוגרפיים: אוכלוסייה, צורת השטח הבנוי, כלכלת העיר, אורח החיים הדתי, מעמדה הרוחני, וזה גם גורם לה במידה רבה בסוף התקופה העותומאנית להישאר עיר נחשלת פרה מודרנית.

התנועה העיקרית שקרתה במאה ה19 מבחינת אוכלוסייה היה התרבותה, השתרשותה והתקדמותה של האוכלוסיה היהודית של העיר, שגדלה פי 20 במהלך המאה. האוכלוסיה היהודית לא גרה רק ברובע היהודי, אלא הייתה מפוזרת גם ברובע המוסלמי ובחלקים מהרובע הנוצרי הפרוטסטנטי, מצוקת הדיור שלה גרמה לה לחפש פתרונות מחוץ לחומות ולהתחיל את התנועה החוצה כלפי ירושלים החדשה. לפי אבא "ירושלים היהודית הישנה היא זו שבנתה את ירושלים היהודית החדשה", ובאופן פרדוקסלי זה הביא להתרוקנות ושקיעת הנוכחות היהודית בעיר העתיקה, אבא חושב שהיישוב היהודי בארץ טעה כשזנח את הקשר לעיר העתיקה, דבר שבא לידי ביטוי בכיבושה במלחמת השחרור, ולמעשה המחקר שלו, כפי שאני מבין אותו, שהתחיל לאחר מלחמת ששת הימים, נושא עיניו להחזרת עטרת העיר העתיקה לישנה.

ספר שני: העיר החדשה

מה שכל אחת מהמעצמות ניסתה לעשות הוא לבנות מחדש את האתרים החשובים ביותר בארצה בירושלים, ליצור עולם משל עצמה בעיר הקדושה, וכך שניים מהכנסיות החדשות של הרוסים, זו שבמגרש הרוסים, וזו של מריה מגדלנה, הם העתק של שנים משלושה הכנסיות שבכיכר האדומה במוסקבה, כנסיית הדורמיציון הגרמנית בהר ציון היא העתק של כנסיית הטירה של קרל הגדול מאאכן, המגדל של הכנסייה האנגליקנית סנט ג'יימס הוא העתק של מגדל נאו גותי דומה באוקספור, המגדל בבית החולים האיטלקי הוא העתק של המגדל בסיינה, וכן הלאה.

השם שאבא בחר משקף את הנטייה הרוחנית הלא מודעת שלו, הוא חי את האווירה של התקופה, וזה גם מה שהרגישו בסיורים שלו, וכך הוא כותב: "הכוונה (בשם) הייתה להדגיש את חשיבות לימוד רוח התקופה גם בשחזור עברה של עיר. שכן היה נראה לי כי רק בעזרת העמקה בכיוון זה אצליח להבין ולהבהיר לקהל הקוראים את התהליכים והאירועים  שהביאו להתפתחות הגיאוגרפית-היסטורית הכה מיוחדת של העיר ירושלים בתקופת המאה ה- 19 .
לאחר פרסום ספרי זה בוקרתי לעתים על כך שהרביתי מדי בציטוטים בו של מקורות התקופה עד שהיה בכך  משום חזרה . אלא שהכוונה שלי הייתה שהקריאה שלהם, כולל שינויי הניואנסים  בין התיאורים  השונים, בליווי האיורים הרבים שצרפתי לחיבור יחיו ויעשירו יחד את תחושת רוח התקופה. נראה לי שהתגובות החיוביות שהתבטאו בתפוצה ובשימוש הרב שנעשה בספרים אלו הוכיחו אכן את ההצדקה של הכתיבה שצוינה."

ראו סיור בעקבות הספר עיר בראי תקופה – העיר החדשה – רחוב הנביאים, מגרש הרוסים ועוד

ראו סיור בעקבות הספר עיר בראי תקופה – העיר הישנה

הסיור מתחיל בכנסיית ומתחם המשיח האנגליקני, התחייה הפרוטסטנטית בעיר מאמצע המאה ה19, ממשיך לפטריארכיה הלטינית שמבשרת את חזרתם של הקתולים לארץ ישראל, ולאחר מכן לסיור ברובע היהודי, כיכר בתי מחסה, ואזור בתי הכנסת, הר ציון בכנסיית הדורמיציון, ההופעה של הגרמנים על במת ההיסטוריה של ארץ ישראל ואירופה. ועוד

על הספר עיר בראי תקופה – יהושע בן אריה

מתוך ספרו האוטוביוגרפי של יהושע בן אריה "בן הארץ הזאת".

"כאשר חזרתי מהשבתון בארה"ב שבתי במרץ לעבודתי הקודמת על העיר ירושלים, אלא שלשמות שני החלקים שתכננתי קודם: חלק ראשון – "ירושלים במאה התשע-עשרה, העיר העתיקה" וחלק שני – "ירושלים החדשה בראשיתה". החלטתי להוסיף עתה את השם העיקרי: "עיר בראי תקופה".  החלטה זו נבעה מסיפור סביב שם זה, שאירע לי בארה"ב.

בעת שהותי בוושינגטון היה אחד מחבריי הטובים במחלקה לגיאוגרפיה בירושלים, יהושע כהן, בשיקגו, אליה נסע להשתלמות. התקשרתי אליו והוא הציע לי כי אבוא לשיקגו למתן הרצאה בפני סגל המחלקה לגיאוגרפיה שם, שכללה אז רק תלמידי תואר שני ודוקטורט. הסכמתי לכך, ובאחד הימים אכן נסעתי לשם. נושא ההרצאה היה ספרי: "ארץ ישראל במאה הי"ט, גילויה מחדש". הדגשתי בפני השומעים כי בעת פרסום הספר עמדתי בכל תוקף שלא ישולבו בו איורים, תצלומים, מפות וציורים שלא מתקופת המחקר ושיבצתי בו רק איורים מקוריים מהמאה התשע עשרה. בתום ההרצאה, בעת הדיון, פנה אליי מרווין מיקסל (Mikesell) ממובילי המחקר הגיאוגרפי-היסטורי-תרבותי בארצות הברית ושאלני אם רעיון זה לא עלה על דעתי לאחר קריאת ספרו של הגיאוגרף ההיסטורי האמריקני רלף בראון, "ראי עבור האמריקנים: דמות החוף המזרחי בשנת 1810".[1] השיבותי בחיוב. עבודה זו של בראון הרשימה אותי מאוד עוד בתקופת שהותי הראשונה בשבתון באנגליה. התחלתי להתעניין על אודותיו בארצות הברית, מתוך תקווה שאולי אצליח לפגוש אותו, אלא שבהמשך נודע לי שרלף בראון איבד את עצמו לדעת לאחר שפרסם את ספרו הגיאוגרפי-היסטורי השני, שנושאו היה "הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארצות הברית ב-1948". יש מבין החוקרים האמריקנים הזוקפים את התאבדותו גם לאכזבה הרבה שהייתה לו כשלא זכה להערכה על עבודותיו הגיאוגרפיות-היסטוריות, אשר היו כה מיוחדות. בשני ספריו מדגים בראון, אף בדרכים קיצוניות, כיצד צריך להשתמש במקורות היסטוריים, גם במחקר גיאוגרפי-היסטורי, כדי להחיות תקופת עבר נלמדת.[2] החלטתי אפוא להוסיף לשני חלקי הספר שכתבתי את המילים "עיר בראי תקופה", מתוך המטרה להחיות גם בהם את רוח תקופת העבר הנלמדת שלהם.

לאחר חזרתי משנת השבתון ב-1971 חל מפנה נוסף בדרכי האקדמית. תוצאות מלחמת ששת הימים אשר הביאו לאיחודה של ירושלים ואשר אפשרו גם לאזרחי מדינת ישראל לסייר ולבקר ברבעיה של ירושלים העתיקה ובחלקיה המזרחיים קירבו גם אותי, כתושב ירושלים, אל אוצרותיה התרבותיים-היסטוריים המיוחדים של עיר אוניברסלית זו. בעקבות זאת עלה בידי הרעיון לנסות ולשלב בין הידע הרב אשר החילותי לצבור בנושא לימודה וחקירתה של ארץ ישראל במאה התשע עשרה ובין לימוד עברה ההיסטורי של ירושלים במאה זו. כך התחלתי מפרסם שורה של מאמרים על ירושלים במאה התשע-עשרה, וכן כיוונתי את תלמידיי לכתיבת עבודות גמר לתואר מוסמך ועבודות דוקטור לנושאים בתחום המחקר של ירושלים במאה התשע עשרה. כל אלה התגבשו ונשאו פירות בפרסומים, במאמרים מקיפים ובספרים שלי ושל תלמידיי בשנים מאוחרות הרבה יותר.[3]

מצב התנועה החופשי שנוצר בירושלים והאפשרויות שנוצרו לביקור באתרים השונים בעיר הביאו אותי להרחבת הפעילות שלי בסיורים באזוריה השונים של העיר, שבחלק ניכר מהם לא העזתי לבקר קודם. הרחבה זו משכה גם תלמידים רבים להגדלת ההתעניינות שלהם באתרי העיר ובתולדותיה. חלק ניכר מהתלמידים אף החל לוקח על עצמו את עול ההדרכה וההוראה במרחבי העיר העתיקה כולה והרחיב את נושא הלימוד וההכרה של העיר ההיסטורית ירושלים כולה." (עמ' 68-69)

"העבודה שלי על שני חלקי ספרי, עיר בראי תקופה, לקחה לי יותר מ-10 שנים. החילותי אותה מיד אחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה ביוני 1967. הכרך הראשון, כ- 500 עמ', ראה אור ב-1977 והשני, כ-700 עמ', ראה אור ב-1979. בכל אחד מהכרכים אלפי הערות שוליים, המתבססות ברובן על ספרות המסעות של הנוסעים המערביים במאה ה-19." (עמ 71)

"אציין כי ישנם הבדלים ניכרים בין שני חלקי ספרי "עיר בראי תקופה". בחלק הראשון של הספר, העוסק בעיר העתיקה, הושם הדגש על ההשקפות והאידיאולוגיות של הקבוצות והאוכלוסיות השונות שחיו בירושלים ואשר היו פעילות מאוד ביצירת נופה בתקופה זו. על כן הרביתי לעסוק שם ביישוב היהודי הישן שחי בעיר, באידיאולוגיה שלו, בהשקפותיו ובדרכי חייו וקיומו; בקהילות ובעדות הנוצריות השונות, בארגונים ובמוסדות השונים שלהם; ואף בעדה המוסלמית, על קבוצותיה, מנהגיה, מגוריה ואורח חייה. הרחקתי לכת בנושאים אלה, עד שלעיתים האשימו אותי חבריי הגיאוגרפים כי עבודותיי חדלו מלהיות עבודות גיאוגרפיות והפכו להיות יותר תיאורים ושחזורים היסטוריים בלבד.
בחלק השני של הספר עובר הדגש כבר להתפתחות של ירושלים החדשה מחוץ לחומות העיר העתיקה. ראו שם השוני בין שמות כותרות הפרקים של חלקו הראשון של הספר לאלו של החלק השני. תהליך  ההתפתחות העיקרי של היציאה מחוץ לחומות בירושלים החל רק במחצית השנייה של המאה ה-19, לאחר תום מלחמת קרים ב-1856. על כן הוא עוסק בעיקרו כבר בנושאים שונים מאלו של חלק הספר הראשון, והוא נמשך בעצם, בכמה נושאים, עד מלחמת העולם הראשונה. בשני חלקי הספר הולך ומתחזק נושא הכרתה של ירושלים לפי תקופות זמן." (עמ' 72)