ירושלים הקוסמופוליטית

ירושלים בתקופת המנדט: עיר קוסמופוליטית ומרכז רוחני

לאחר כיבוש ירושלים על ידי הבריטים והחלת שלטון המנדט, נוצרה "שעת רצון" שבה נדמה היה שהכל אפשרי. למשך שנים אחדות הפכה ירושלים לעיר קוסמופוליטית שבה חיו בהרמוניה בני כל הדתות והאמונות – דבר שבא לידי ביטוי בהקמת "השולחן העגול" של האגודה למען ירושלים (ראו מאמר). העיר עברה תהליכי מודרניזציה מהירים והפכה למגדלור רוחני לאנושות כולה, בהתאם לחזונם של מתכנני העיר הראשונים, אשבי וסטורס. במסגרת זו התקיימו שיתופי פעולה בין יהודים, נוצרים ואף מוסלמים; הרוב היהודי המתפתח מילא תפקיד חשוב, והורגשה נוכחות מחוזקת של מוסדות, ארגונים, מסדרים נוצריים והמעצמות האירופאיות.

לצד ההשפעה האירופאית, חלה התעצמות גם בנוכחות המוסלמית הבינלאומית. התפתח חזון להקמת מרכז רוחני מוסלמי עולמי בירושלים (ראו מאמר) כחלק מתנועת הח'ליפות, לצד תנועה הולכת וגוברת של מבקרים ועולים לרגל שנהנו מהתפתחות התחבורה והטכנולוגיה בעולם. בעקבות שלטון המנדט התחזק היסוד האנגלו-סקסי, בעוד היסודות הצרפתי, הגרמני והרוסי (תחת השלטון הקומוניסטי) נחלשו. האימפריה הבריטית, ששלטה על לאומים רבים בעולם, הייתה במהותה קוסמופוליטית, וכך גם כוחות השיטור והצבא שלה. בנוסף, בעקבות מלחמות העולם הגיעו לעיר אוכלוסיות חדשות – בעיקר יהודים ממרכז אירופה בעלי השכלה ומטען רוחני נכבד, אך גם פליטים ארמנים ואחרים. אוכלוסיות אלו שיתפו פעולה עם השלטון ואלו עם אלו.

בעוד שתל אביב שימשה כמרכז הפוליטי, הכלכלי והלאומי של היישוב היהודי, ירושלים הייתה מרכז לאומי ופוליטי לצד היותה מרכז רוחני-אינטלקטואלי. היא נותרה קשורה במידה רבה לאוכלוסיות האחרות בעיר בעלות מאפיינים דומים: אם תושבי תל אביב היו שונים באופיים, בעיסוקם ובהשכלתם מתושבי יפו, הרי שהאליטה הירושלמית היהודית לא הייתה שונה בהרבה מזו המוסלמית או הבריטית-נוצרית. כך נוצרו מועדונים משותפים, כגון אלו של "הבונים החופשיים", והתקיים דיאלוג שהוביל להפריה הדדית.

היבט נוסף של הקוסמופוליטיות ופיתוח העיר היה הגעתם של מורים רוחניים אליה, הן לביקור והן לשהות קבע. בתקופה זו הופיעו בקרב האוכלוסייה היהודית והכללית תורות רוחניות שהתפתחו בעולם באותה עת, דוגמת האנתרופוסופיה והתיאוסופיה.

הציונות הרוחנית וירושלים כמרכז התחדשות

עם הקמת התנועה הציונית, פעל בתוכה זרם של הוגים שהבולט שבהם היה אחד העם. הוא גרס כי תחילה יש להקים בארץ ישראל מרכז רוחני שיטפח את הערכים והאידיאלים היהודיים החדשים. תפקידו של מרכז זה היה "להכשיר את הלבבות", לחזק את יהודי הגולה ולהוות עבורם מקור להזדהות. לפי תפיסתו, רק לאחר שיוקם מרכז רוחני כזה ותושלם הכשרת העם בגולה, ניתן יהיה ליישב את הארץ באופן המוני.

עבור חלק גדול מהעולים, השיבה לארץ הייתה כרוכה ביצירת חברת מופת ובעיצוב דמותו של "אדם חדש" – תהליך שכלל גם התפתחות רוחנית ומוסרית. כך למשל, א"ד גורדון לא ביקש רק לייבש ביצות; בהשפעת תורתו של טולסטוי, הוא שאף להתחבר אל "האני החסר" שבו דרך עבודת האדמה והקשר הבלתי אמצעי עם הארץ. המפעל הציוני נתפס על ידי חלק מהמתיישבים (וגם על ידי משקיפים מבחוץ) כחלק מתהליך אבולוציוני של האנושות לקראת יצירת סוג אדם המתאים לעידן המודרני, עד כי נדמה היה שהשכינה שורה על החלוצים ועל האדמה.

היו שטענו כי בקונגרס הציוני הראשון שררה "אחדות לבבות" שהביאה לנוכחות השכינה, בדומה למעמד הר סיני. אולם, לטענתם, האחדות נפגמה בהמשך בשל התערבות היתר של השכל, המעשיות והפירוד (כפי שקרה למשל בתוכנית אוגנדה). המבקרים טענו כי אנשים לא עמדו בגודל השעה ולא השכילו לבסס את אותה "נקודת משען ארכימדית" שהייתה יכולה להיווצר לו דבקו במהות ובהרגשת הלב ומפתחים אותה.

למרות קיומו של היישוב הישן בירושלים על מטענו הרוחני רב-הדורות, חלקים ממנו השתלבו עם הזמן ברוח התקופה. לצדם הגיעו לירושלים מתיישבים רבים שהקימו עיר חדשה מחוץ לחומות. ערב מלחמת העצמאות, מנתה אוכלוסיית העיר כ-100,000 נפש – כשישית מכלל יהודי הארץ (שמנו אז כ-600,000 איש).

בירושלים התפתחה תערובת ייחודית: אנשי היישוב הישן, חרדים, "דתיים חדשים" (שהפכו לציבור הדתי-לאומי), יהודים מזרחים מעדות שונות (מתימן ועד גרמניה), ייקים, ציבור חילוני-חלוצי ושכבת אינטלקטואלים ואנשי רוח. בעיר פעלו דמויות פורצות דרך כגון אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית; מנהיגים רוחניים כגון הרב קוק והרב מאיר בר-אילן; אמנים כבוריס שץ; וחלוצים כיצחק בן-צבי. לצדם בלטו אנשי רוח כהוגו ברגמן, מרטין בובר, וגרשם שלום חוקר הקבלה.

למרות השוני בין הקבוצות, למשך תקופה קצרה חיברה את כולם רוח משותפת של רצון לעצמאות יהודית. נדמה היה כי בזכות המטען ההיסטורי והאבנים העתיקות, הצליחו התושבים לשמר את אותה הרגשה מהקונגרס הציוני הראשון מבלי לאבדה. עם הקמת האוניברסיטה העברית, נוצר בירושלים מגדלור רוחני שמימש הלכה למעשה את חזון הציונות הרוחנית.

הנס של האוניברסיטה העברית

עם איחודה של גרמניה ב-1871, היא הפכה לא רק למעצמה הפיזית החזקה באירופה, אלא גם למעצמה אינטלקטואלית – מרכז תרבותי שבו מילאו מדענים והוגי דעות יהודים תפקיד חשוב. הם היו חלק בלתי נפרד מהעילית האינטלקטואלית של גרמניה עצמה, אך גם מזו של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ובמיוחד וינה. השפה ומרחב התרבות הגרמני השפיעו על שתי המעצמות הללו, שהיוו למעשה מרחב תרבותי אחד.

עם תבוסת גרמניה ואוסטריה במלחמת העולם הראשונה, החלה תנועת עלייה לארץ שהפכה לשיטפון גדול לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנות ה-30. רבים ממובילי התרבות והמדע היהודים עזבו את גרמניה, וחלק גדול וחשוב מהם הגיע לארץ ישראל. הם עזרו להניע פריחה תרבותית ומדעית שמפירותיה אנו נהנים בארץ ובעולם עד היום. לאוניברסיטה העברית, שנחנכה ב-1925, היה תפקיד מרכזי במעבר הזה של הידע וההשכלה.

וכך, אנו מוצאים בחבר הנאמנים של האוניברסיטה דמויות כאלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד ומרטין בובר, ובסגל האקדמי את יהודה מאגנס, הוגו שמואל ברגמן, יעקב פולוצקי, לדיסלאוס פרקש, ברנרד צונדק, גרשם שלום, ארנסט סימון ועוד רבים וטובים. המשותף לכולם היה לימודים באוניברסיטאות בגרמניה או באוסטריה. זאת בנוסף למלומדים שהגיעו מארצות אחרות, במיוחד מאנגליה ומארצות הברית (שנהנתה גם היא מההגירה האינטלקטואלית והרוחנית מאירופה הדוברת גרמנית).

בנוסף לאקדמאים, הייתה הגירה של אנשי רוח לירושלים: משוררים, אמנים וציירים, יהודים ושאינם יהודים. כך לדוגמה, בשנות ה-40 המוקדמות, ארגנה המשוררת אלזה לסקר-שילר מפגשים דו-שבועיים שנקראו "דר קראל (Der Kraal) בהם השתתפו מקס ברוד (שפרסם את כתבי קפקא), אריה לודוויג שטראוס, ורנר קראפט ואחרים.

מרטין בובר

מרטין בובר (1965-1878) היה אחד מגדולי הפילוסופים, החוקרים והכותבים של המאה ה-20. הוא פעל בירושלים מ-1938 ועד 1965, היה חברם של הרמן הסה, יונג, אליאדה ודמויות מפתח נוספות, וחיבר ספרים על החסידות. בובר טען כי הרוחניות בעת החדשה קשורה ליחסי "אני-אתה", בניגוד לניכור של "אני-לז" הקיים כיום בחברה. הוא כתב את הדוקטורט שלו (1903) על יקוב בהמה וניקולאוס קוזאנוס – אחרון הפילוסופים הגדולים של ימי הביניים, שהציג חזון להקמת מרכז רוחני חדש לכל העמים בירושלים (ראו פרק) – ובהווייתו הוא למעשה הגשים את החזון הזה.

בובר עסק בחקר החסידות כבר משנת 1906, אך לא רק כעניין אינטלקטואלי, אלא מתוך רצון להביא את ניצוצות האור וחוכמת החסידות לקהל המנוכר המודרני, כדי לתת לו כלים למעבר מה"אני-לז" אל ה"אני-אתה" הנוכח. בובר תרגם את סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב ואת אגדת הבעל שם טוב. נדמה כי העיסוק בחסידות היה חלק ממסע החיפוש הרוחני שלו; בנוסף לכך, הוא התעמק גם בתורות רוחניות אחרות ולפי דבריו חיפש בתחילת דרכו את החוויה האקסטטית. אחד הספרים המפורסמים שלו הוא "האור הגנוז – סיפורי חסידים". לפי האלכימאים, דרוש זהב כדי לייצר זהב, והזהב של הסיפורים החסידיים מאפשר לאדם לגלות את האור שבתוכו. אחד הנושאים המרכזיים המופיעים בספר הוא דמותו של הצדיק.

לפי בובר, קיים צורך בעוזר לגוף ולנשמה גם יחד, ליסוד הארצי וליסוד השמימי כאחד. עוזר זה נקרא צדיק. הוא רופא למום גופני ורוחני כאחד, שכן הוא מכיר את החיבור בין השניים ויכול להשפיע על שניהם. הוא מלמד אותך לנהל את עניינך בדרך כזו שנפשך תהיה בת חורין, ומלמד אותך לחזק את נפשך בתוך עצמך כך שתוכל לעמוד בפני הגורל. פעם אחר פעם הוא יודע להוליכך בידו עד שתעז להמשיך בדרכך לבדך; אין הוא עושה במקומך את שביכולתך לעשות בעצמך, ואינו חוסך מנשמתך שום מלחמה שעליה לערוך בעצמה כדי לבצע את פועלה המיוחד בעולם.

לפי בובר, חיי הבעל שם טוב הם בבחינת קליטה והתמרה תמידית של האש בתוך האור, ומה שמתרחש בו בעצמו – ממנו נובעת פעולתו הכפולה על העולם: אלו שהמחשבה הרחיקה אותם מחיי הטבע – הוא מחזירם אל היסוד, ואלו העמוסים בעומס ארצי – הוא מעלה אותם לשחקים. יש כאן משחק של אור המסמל רוחניות ואש המסמלת פיזיולוגיה. האש נובעת מן האדמה, והאור מן האוויר והשמיים. בנר ניתן לראות זאת: שלהבת הקשורה בגחלת.

הבעל שם טוב לא עלה לארץ למרות רצונו, כי משמיים נגזר שטרם הגיעה השעה לחבר את הצדיק לארץ הקדושה. אך מרטין בובר, שכתב עליו, עלה לארץ, ונראה שאווירה של ירושלים החכים אותו; בשנת 1946 הוא נתן סדרת הרצאות שהפכה לספר הנחיה לדרך הרוחנית שהאמין בה – ספר קצר אך חשוב בשם "דרכו של אדם לפי תורת החסידות". שנה לאחר מכן, לקראת גיל 70, הוציא את הספר "נתיבות באוטופיה", המנתח ניסויים בקהילות שיתופיות בעבר ומציע מודל חדש לעתיד כמענה לבעיות החברה המודרנית: קהילות קטנות המבוססות על קשר "אני-אתה", אחריות, שיתוף ובעלות אוטופיה רוחנית. לימים נעשה ניסיון שהובל על ידי תלמידי יוסף שכטר להגשים רעיונות אלו ביישוב יודפת שבגליל.

יש להניח שבשנים הרבות שבהן חי בובר בירושלים הוא פגש אנשי רוח רבים – הן יהודים (במיוחד חסידים) והן בני דתות אחרות, כולל מבקרים בעיר – במיוחד לאור הדגשתו את המפגש הבלתי אמצעי עם האחר. אלא שאנחנו לא יודעים כמעט כלום על מפגשים כגון אלו. הוא היה חבר בקבוצות שלום שונות ובקשר עם גדולי הרוח של ירושלים מהאקדמיה ומהחברה היהודית, ובין השאר נזכיר בהקשר זה את הוגו ברגמן וגרשם שלום; אבל אנחנו לא יודעים על קשריו עם העולם האחר, עם מקומות מיוחדים בירושלים, עם אנשים פשוטים, צדיקים נסתרים, מוסלמים וסופים, כמרים ומיסטיקנים נוצרים, חברי אגודות סודיות וכן הלאה. עם זאת, יש להניח שמפגשים כאלו קרו, הן במכוון והן באופן סינכרוני ולא מתוכנן.

גרשם שלום וחוג ארנוס

רודולף אוטו(1937-1869)  נחשב לאחד מגדולי מלומדי מדעי הדתות, תיאולוג ופילוסוף, שיצא בעצמו לגלות את עושר החוויה הדתית האנושית במסעות ברחבי העולם. הוא הגיע למסקנה כי הדתיות היא כושר טבעי באדם שאי אפשר להתייחס אליו רק מתוך דיסציפלינות אחרות כגון סוציולוגיה, פסיכולוגיה ואפילו לא תיאולוגיה. הוא פיתח את מושג ה"קדושה" בספרו החשוב "על הקדושה", ותיאר את הרגש המופיע במסגרת חוויית הקדושה, לו קרא "החוש הנומינוזי". הכל החל כשיצא ב-1911 למסע ברחבי העולם; במסגרת ביקורו במרוקו, השתתף בתפילת יום הכיפורים בבית כנסת וברגע מסוים הרגיש משהו שלא חווה מעולם – תחושות של "נבראות", יראה, מלכות, "האחר לגמרי", נשגבות והיקסמות, אותן ניסה לאפיין בשארית חייו.

ממרוקו המשיך רודולף אוטו למזרח התיכון, ביקר בארץ ישראל ובירושלים, ולאחר מכן המשיך למזרח הרחוק. כשחזר לגרמניה לאחר שנתיים, עסק באפיון החוויה הדתית ובמחקר דתי השוואתי בין מזרח למערב. לכן, באופן טבעי, הוא תמך ביוזמתה של התיאוסופית והמיסטיקנית אולגה קפטיין(Olga Fröbe-Kapteyn, 1962-1881)  לקיים סמינרים בנושאי החוויה הדתית שיהוו מפגש בין מזרח למערב. אולגה שאפה ליצור אקולוגיה מתאימה למפגש מעמיק, כלומר במקום מבודד מהעולם ולפרק זמן של שבוע עד עשרה ימים. כך נוצרה המסגרת של מפגשי "חוג ארנוס" (Eranos) שבהם השתתפו גדולי חוקרי הדתות והנפש האנושית בעולם, וביניהם גרשם שלום מישראל.

אולגה הייתה מקושרת לאליטה האינטלקטואלית בשוויץ ובגרמניה, חברה בתנועה התיאוסופית ומתעניינת בדתות המזרח. היא הייתה מקורבת ל"בית הספר לחוכמה" שייסד הרמן פון קייזרלינג בגרמניה, שחקר את המקור המשותף של דתות העולם. קייזרלינג יצא לסיור בעולם באותן שנים שבהן סייר רודולף אוטו (1911-1912) ולאותם יעדים; הוא טען כי הדרך הקצרה ביותר של אדם להתקרב לעצמו היא מסע סביב העולם, וכי המסע שינה אותו בהתאם למפגשיו. קייזרלינג גרס כי לאירופה תפקיד מיוחד בחיזוק עיקרון האינדיבידואליות. במסגרת פעילות בית הספר לחוכמה פגשה אולגה את קרל יונג (1961-1875) שהחל למלא תפקיד מפתח בחייה.

ב-1928 היא שיפצה, מבלי לדעת בדיוק למה, אולם מפגשים ליד ביתה בצד הצפוני של אגם מאג'ורה בשוויץ. יונג הציע שהיא תהפוך אותו למקום מפגש בין מזרח למערב; רודולף אוטו תמך ביוזמה והציע את השם Eranos שמשמעו ביוונית עתיקה משתה שבו המשתתפים מביאים עמם את המזון והמשקה. ב-1933 התקיים המפגש הראשון בנושא "יוגה ומדיטציה במזרח ובמערב", ומאז התקיימו מפגשים מדי שנה. בין המשתתפים הקבועים היו גרשם שלום, הנרי קורבן, קרל קרניי, קרל יונג, אריך נוימן, מירצ'ה אליאדה ורבים אחרים. זה היה החוג הבינלאומי היחיד לחקר הדת והרוחניות שהמשיך להתכנס גם בזמן מלחמת העולם השנייה.

גרשם שלום (1982-1897) גדול חוקרי הקבלה ומענקי הרוח של ירושלים, השתתף ברוב כנסי ארנוס במשך 30 שנה (1979-1949). השתתפות זו העניקה ממד אוניברסלי ו"קדושתי" למחקריו. בכל כינוס הציג כל חוקר נושא במשך שעתיים, ולכבוד המעמד נכתב מאמר מעמיק. שלום הרצה על נושאים כגון אלכימיה, צבעים ומשמעותם ביהדות ועוד. ספרו "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה" מבוסס על הרצאות אלו, ויש להניח שהושפע מעיסוקו של החוג בסמלים וארכיטיפים בהשראת יונג ואולגה.

שלום עלה לארץ מגרמניה ב-1923 והיה מרצה באוניברסיטה העברית מ-1925 ובמשך 40 שנה. מחקרו הראשון, עוד בגרמניה, היה על "ספר הבהיר". ב-1941 הוציא את הספר "זרמים עיקריים במיסטיקה היהודית", וב-1957 פרסם את ספרו החשוב על שבתאי צבי, בו ניתן היה להבחין באהדה מסוימת לתנועה – דבר שהוביל להאשמתו ב"שבתאות נסתרת". שלום היה בעל רקע פילוסופי עשיר, חקר את הגנוסטיות והשפעתה על המחשבה היהודית, והיה אינטלקטואל רב-תחומי, "איש רנסנס" והומניסט. תלמידיו הפכו למומחים הבולטים בחקר הקבלה, בהם יוסף דן, איתמר גרינוולד, ישעיה תשבי, רבקה ש"ץ אופנהיימר ואחרים.

במילים אחרות, הדרך שבה הקבלה מוצגת היום לקהל הרחב מושפעת במידה רבה מדרכו של גרשם שלום, שהושפע מהתפיסה האוניברסלית-קדושתית של חוג ארנוס. באופן דומה, הדרך שבה החסידות מוצגת בארץ הושפעה מכתביו ותפיסתו המיסטית של מרטין בובר, כמו גם ממחקריו של שלום. אלו שני ענקי רוח שהיו בקשר זה עם זה, ולמרות המחלוקות העקרוניות ביניהם, הם השלימו במידה רבה אחד את השני כשמתבוננים בדברים מנקודת מבט מאחדת.

הוגו ברגמן פילוסופיה ואנתרופוסופיה

שמואל הוגו ברגמן (1975-1883) היה בצעירותו חבר של פרנץ קפקא בפראג ומיודד עם רודולף שטיינר. הוא עלה לארץ ב-1920 לאחר שמילא תפקידים שונים בתנועה הציונית, והמשיך את דרך ההומניזם העברי של הרמן כהן ופרנץ רוזנצוויג[1]. ברגמן לימד פילוסופיה ומילא תפקידים בכירים באוניברסיטה העברית, ובשנת 1935 נבחר לכהן כרקטור הראשון שלה. הוא הושפע עמוקות ממרטין בובר והיה ידידו הקרוב, וכן היה חברו של גרשם שלום (ואף נשא לאישה שנייה את גרושתו של שלום, פניה).

במקביל לפעילותו האקדמית והציבורית, התעניין ברגמן במיסטיקה. בין השאר, תרגם לעברית את ספרו של פ"ד אוספנסקי ("הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם") ועסק בתורות רוחניות עכשוויות: פאראפסיכולוגיה, כתביו של שרי אורובינדו ותורות המזרח, וכן כתבי רנה גנון והסופיות. מעל לכל, היה קשור לתנועה האנתרופוסופית. הוא הכיר את רודולף שטיינר בתחילת דרכו, תרגם כמה מספריו, ובהם הספר המכונן "כיצד קונים דעת העולמות העליונים". ברגמן היה במידה רבה "מגדלור" של רוחניות בירושלים החדשה.

כחייל במלחמת העולם הראשונה, נעזר ברגמן בתורתו של שטיינר על קרמה, גלגול נשמות וההבחנה בין רוח לחומר כדי להתמודד עם המציאות הקשה בחזית. שטיינר אף סייע בהעברתו מהחזית לעורף, וייתכן כי בכך הציל את חייו. אשתו הראשונה של ברגמן הייתה אלזה פנטה; אמהּ (חמותו), ד"ר ברטה פנטה, הייתה חברה קרובה של שטיינר ופעילה בחוגים תיאוסופיים ואנתרופוסופיים. למרות ויכוח נוקב שהיה לברגמן עם שטיינר בנושא הציונות (שבה תמך ברגמן ואותה שלל שטיינר), השניים נותרו ביחסים טובים. בהקדמה שכתב לתרגום העברי של "כיצד קונים דעת העולמות העליונים", הביע ברגמן הערכה עמוקה לאיש שהשפיע רבות על חייו ופתח בפניו אופקים חדשים.

לפי ברגמן, שטיינר טוען כי מה שידוע לנו הוא רק חלק קטן מהוויה גדולה ומקיפה יותר, ושלא נוכל להבין את עצמנו כל עוד אנו מסתפקים במבט חלקי. מה שאנו תופסים בחושים הוא רק קמצוץ מההוויה הקוסמית שבה אנו חיים; חיי האדם בין הלידה למוות הם רק שלב בהתפתחות שהחלה לפני הלידה ותימשך לאחר המוות. יש לראות בתודעת הערות הנוכחית של האדם רק חלק מתודעה מקיפה הרבה יותר.

ברגמן מספר שכששטיינר החל לפרסם את תורת הנסתר, התקוממו חלק מחבריו – ובהם פרדריק אקשטיין מווינה (חברו של פרויד שהיה קשור לחוגי התיאוסופיה) וטענו כי הידע המיסטי לא נועד לציבור הרחב. אולם שטיינר סבר כי אנו חיים בזמנים חדשים המחייבים פומביות של הידע הנסתר, ולכן פרסם את ספרו "מדע הנסתר". בעיני ברגמן, היה שטיינר "אחד המורים הגדולים של האנושות".

התורה האנתרופוסופית

לפי האנתרופוסופיה, הופעת ישוע בעולם היא נקודת הציר של ההיסטוריה האנושית. בהרצאה ששמעתי פעם מפי ישעיהו בן אהרון, עלה הטיעון כי הנצרות היא הדת הנפוצה ביותר בעולם, מעל שני מיליארד איש, ואם כל דבר פיזי נובע מהשפעה של העולמות האנרגטיים, הרי שחייבת להיות סיבה רוחנית מאחורי המספרים הללו. כמעט כל אדם שלישי מאמין בישוע, שהוא ללא ספק הדמות החשובה ביותר בהיסטוריה של העולם, הרבה לפני בודהה ומוחמד, משה ולאו-צה, ומבחינה רוחנית יש לזה משמעות. כך או כך, הסיפור של ישוע הוא האגדה הפנטסטית ביותר הקיימת, ששובה מזה דורות רבים את דמיון המין האנושי – אדם שמת וקם לתחייה, סבל ככפרה על חטאינו, עשה ניסים ולימד תורת מוסר וחוכמה עמוקה.

אנשים שונים במהלך ההיסטוריה ניסו להבין את סוד כוחו וקסמו של ישוע, או כפי שנכון יותר לומר, המיתוס של ישוע. בקרב הנצרות היה קיים כבר מההתחלה ענף של מיסטיקה שנקרא גנוסטיקה, אשר הבדיל בין ישוע האיש לבין האנרגיה שהצטרפה אליו, שנקראה ה"כרייסט" (Christ) שהיא המקבילה לדמות של "אדם קדמון לכל קדומים" של הקבלה, או האדם השלם "אינסאן אל-כאמל" לפי האסלאם – אנרגיה שבזכותה כל העולם מתקיים.

הפרשנות של שטיינר לסיפור הנוצרי היא אלגורית ומקורבת לחוגים מיסטיים כגון מסדר צלב הוורד, הבונים החופשיים, או האחווה הלבנה של דונוב בבולגריה. לפי ספרו של שטיינר בספר Christianity as Mystical Fact  הרי שאחד האירועים המכוננים בסיפורי הברית החדשה הוא התחייה של לזרוס. כזכור, ישוע מחזיר את לזרוס מהמתים לאחר שלושה ימים. זה מזכיר את סיפורי החניכה של בתי ספר למסתורין עתיקים, בהם אדם מת וקם לתחייה (כמו באלוסיס), ואם כך, הרי שאין טעם להחזרתו לחיים של לזרוס, כי הוא נשאר אותו האדם. אלא שלפי שטיינר, לזרוס היה הראשון שעבר חניכה בדרך הרוחנית החדשה שבה אימפולס הכרייסט נשתל בתוכו והוא הפך להיות יוחנן, התלמיד האהוב, הקרוב לישוע, עליו הוא אומר לאימו בעודו על הצלב: "הנה בנך".

ישוע הפך את דרך החניכה זמינה לכול, כשהוא עצמו שסתום הביטחון, נותן הדחף, דרך המסתורין של גולגותא. הראשון שעבר את הדרך הוא לזרוס – יוחנן. הדרך החדשה של חניכה היא דמיון, השראה ואינטואיציה והיא מקבילה לכוכבים יופיטר, ונוס וכוכב העתיד וולקן. את ההשראה אפשר להשיג רק דרך תחושה ורגש, העוזר להתגבר על הפחד שבגישה אל המפתן.

יוחנן מעלה על הכתב את עיקרי התורה החדשה בספרים שהוא כותב: ספר יוחנן, איגרות יוחנן, ובעיקר האפוקליפסה של יוחנן – חזון יוחנן, שהוא הספר החתום ביותר, המכיל בתוכו את תורת הסוד דרך עולמות הדמיון. בחזון יוחנן מדובר על אדם שהוא כמו בן אלוהים, מוקף שבע מנורות ומחזיק בידיו שבעה כוכבים. הידע של האנתרופוסופיה הוא המנורות הללו, שמובילות לחניכה. דמות האדם פותחת את המגילות, אך לא מספיק לפתוח אותן – יוחנן צריך לאכול את המגילה. היא גורמת לו כאבי בטן; יש הרבה שנחשפים לידע, אך רק מעטים לוקחים אותו פנימה, וזה מעביר אותנו דרך ייסורי הטיהור של כור המצרף, שבהם אנחנו נפרדים מהאגו.

ישנו תהליך של אינדיבידואציה בזמן הנוכחי, שבו אדם נפרד מאלוהים ומכל מה שמתחזק אותו כדי להתפתח בתוכו. בזמן ההליכה במדבר, מתפתחים חוזק פנימי ויכולת בחירה חופשית; ואז כשהוא מגיע לרוחניות החדשה, הוא בוחר בה מרצון ובזכות, ומתחבר כיחיד ומיוחד, בשונה מכל האחרים. זה הסוד של הזמן שלנו, הסיבה לנפילה לעולם החומר והחוזק של אהרימן, המאזן את ההשפעה הלוציפרית (דתית) הלא מאוזנת של זמנים קודמים.

אימפולס הכרייסט מבודד את היחיד ובה-בעת משלב אותו עם יחידים אחרים שמהווים את האנושות, מעין פלזמה לא נראית המחברת בין אמיתות שונות והיא אמת אחת. הנצרות המיסטית פתוחה לכול ואינה נחלת מיעוט קטן, שחבריו קשורים ביניהם בנפש קולקטיבית, כפי שהיה במסתורין של ימי קדם. ישוע הוא האהבה הראשונה, כפי שמופיע במכתב של פאולוס לכנסיית אפסוס, הראשונה מבין שבע הכנסיות. זה לא מה אדם חושב, אלא איך הוא חושב.

לפי הוגו ברגמן, שטיינר מסביר ומכוון לשלב הבא בהתפתחות האנושית. העידן המודרני הפך את האדם למטריאליסטי, צמצם את אופקו התודעתי כדי שיתפתח מושג "האני הער" של האדם, אבל כעת כשההתפתחות הזו מגיעה לשיא, חייבים להרחיב שוב את התודעה לקראת הכרת עולמות עליונים. האדם היה חייב להתנתק מהתת-מודע הקולקטיבי של הטבע, האינטואיציה והאינסטינקט כדי לפתח זהות נפרדת, ואיתה הוא יחזור לתת-מודע קולקטיבי גבוה יותר.

הבעיה עם הנצרות היא שעיוותו אותה עם השנים. עד המאה השלישית היה סיכוי להפיכת הנצרות למיסטית, לחיבור בין מסורת המסתורין העתיקה לבין המסתורין החדש של ישוע. סיכוי זה התבטא בנצרות הגנוסטית, וגם בדמותם של הוגי דעות גדולים פגאניים כגון פלוטינוס, אולם הוא נכשל בסופו של דבר בגלל התערבות כוחות החומר בדמות האופי הרומאי והחומרנות. המהות הרומאית הייתה בעניין של יצירת חברה אנושית ללא התייחסות לרוח, והצדוקים העבריים היו חלק ממנה. זאת הסיבה שהם רדפו את ישוע, אלא שגם לאחר מכן, כשהרומאים הפכו נוצרים, המהות הזו נשארה, מתבטאת בדמותו של אוגוסטינוס (אב הכנסייה הקתולי החשוב ביותר שפעל בסוף המאה ה-4 תחילת ה-5). הוא העדיף ציות על חירות, דבקות בארגון הכנסייה על פני דבקות בישוע, קידום הנצרות המוסדית והרשמית על פני המיסטית.

לפי שטיינר, אוגוסטינוס הוא גלגול של יהודה איש קריות. יהודה בגד בישוע כשם שאוגוסטינוס בגד בנצרות המיסטית, אך הייתה זו בגידה הכרחית כדי שמסורת המסתורין העתיקה תוכל למות. כשם שישוע היה צריך למות כדי לבצע את "מסתורין גולגולתא" ויהודה מילא את התפקיד החשוב (גם אם כפוי הטובה) בתהליך זה, כך העולם היה צריך לעבור את שלב החומרנות והניתוק מהרוחניות. זאת כדי שתוכל לצמוח בעתיד חירות חדשה, רוחניות חדשה וידע אדם חדש.

במסורת החניכה של ימי קדם, אנשים עזבו את גופם הפיזי ואת קיומם הארצי ועלו לעולם הרוחות. שם הם נפגשו עם רוח גדולה שכונתה בפיהם "רוח השמש" – המבוע של הכול – וקיבלו ממנה השראה רוחנית. לפי תפיסתם, היה זה הלוגוס. אלא שעם השנים, היכולת לעלות ולהתקשר עם אותה רוח גדולה הלכה ופחתה, ולכן היא התגשמה בדמותו של ישוע; כך יכלו בני האדם לתקשר איתה דרך הקיום הארצי שלה. זהו המסתורין של גולגולתא.

מעתה והלאה, זו הייתה הדרך של בני האדם להתקשר לעולמות הרוחניים. מקדש שלמה ייצג את גוף האדם, ולימים הוא התגשם בגופו של ישוע (כפי שמופיע בברית החדשה, הבשורה על פי יוחנן ב', 19: "הרסו את ההיכל הזה ובשלושה ימים אקימנו", כשהוא מתכוון להיכל גופו). במילים אחרות, המסתורין של גולגולתא הוא האפשרות להתקשר לרוחני דווקא בזמן נטישת האלוהים והתגברות המטריאליזם, וזאת דרך עולם הדימויים. הרוח נכנסת לתוך הנפש כתוצאה מתהליך של חניכה שכל הישויות הארציות יכולות לעבור. המאבק הוא פנימי – בין אור הרוח וחשכת הנפש.

שטיינר היה אמון על הספרות הגנוסטית שהתפתחה במאות ה-1 עד ה-3 לספירה. זהו גוף של ספרות נוצרית-מיסטית המשלב תפיסות ניאופלטוניות והרמטיות, ומציע אפשרות של ידיעה בלתי אמצעית של האל – הגנוסיס. המרכז הרוחני של העולם באותה תקופה היה אלכסנדריה, שהייתה מוקד של גניוס דתי ושינוי במחשבה האנושית. שטיינר מביא כדוגמה את ולנטינוס(Valentinus) המדבר על ה"שקט" וה"תהום" שלפני הבריאה, ועל תהליך המיזוג בין בּיתוֹס (תהום) לסיגֶה (שתיקה) המביא להולדת האמת והאדם – האנתרופוס .

הגנוסטים הכירו חוויית נוכחות של שקט פנימי. "בראשית הייתה המילה", אך היא יכלה להישמע רק על רקע השתיקה. ולנטינוס התנה את ההצטרפות למעגל תלמידיו בחמש שנות שתיקה. אלא שמהשתיקה יצאה לא רק המילה, אלא גם האנתרופוס (האדם) והאלתיאה (האמת). לפי שטיינר, האנתרופוס הוא "דת האלים" הנושאים עיניהם לאדם הקוסמי – אדם קדמון שמימי. האמת היא היכולת האנושית לזהות חוכמה; האנושות היא איבר אלוהי המיועד לאמת. האלוהות צריכה להיות מוכרת על ידי האדם, והאדם על ידי האלוהות. ישוע אומר: "אני הדרך, האמת והחיים" (או האור). העין האנושית אמורה להיות כלי לאור פנימי – היא מכניסה אור פנימה, אך גם מוציאה קרן אור החוצה.

ישנה בנו תחושה אינטואיטיבית של אמת שהגנוסטים קראו לה פיסטיס (Pistis) –  אמונה. אין הכוונה לאמונה עיוורת, אלא להכרה באמת כצעד ראשון להבנתה. האנתרופוס הוא האיון (Aeon) הראשון שנאצל מהאב ומהשתיקה, בעוד שסופיה (חוכמה) היא האיון האחרון. סופיה מתגעגעת לאור ולכן רוצה לוותר על חלק מעצמה – שהוא התשוקה להפוך לישות עצמאית.

אמנם עסקנו במונחים גנוסטיים, אך השילוב בין "אנתרופוס" ו"סופיה" יוצר את האנתרופוסופיה – ידיעת האדם את עצמו. מהצד השני, השילוב בין חוכמה (סופיה) ואמונה (פיסטיס) הוא שמו של אחד הספרים הגנוסטיים החשובים והרוחניים ביותר – פיסטיס סופיה (Pistis Sophia).

שטיינר מזכיר תפילה הנמצאת בספר "פיסטיס סופיה" כנוסח שישוע בעצמו אמר לתלמידיו לאחר המסתורין של גולגותא. נראה כי ספר זה נתן השראה לשטיינר לפתח את התפיסה של שתי דמויות ישוע שהתמזגו לאחת (כפי שמופיע בספרו "הבשורה החמישית"). התפילה אומרת כך:

"אני רוצה להלל אותך, הו אור, מפני שאני רוצה לבוא אליך. אני רוצה להלל אותך, הו אור, מפני שאתה המושיע שלי. אל תשאיר אותי בתוהו. הצל אותי, הו אור שבמרומים, מפני שאתה הוא זה שהיללתי. אתה שלחת לי את אורך דרכך והושעת אותי. הובלת אותי למקומו הגבוה של התוהו. לוואי שדמות הרשע שרדפה אותי תשקע במקום הנמוך של התוהו, ואל תיתן להם לבוא למקום הגבוה כך שיראו אותי; ולוואי שחשיכה גדולה תכסה אותם וחשיכה על זה, ואל תיתן להם לראות אותי באור של חוזקך ששלחת אליי להציל אותי, כך שהם לא יוכלו להשתלט עליי שוב… מפני שאני האמנתי באור, לא אפחד. והאור הוא המושיע שלי, ואני לא אפחד".

ניתן לראות מציטוט זה, ומההתייחסויות שהוזכרו קודם לכן, כי שטיינר הכיר לעומק את הספרות הגנוסטית והסתמך עליה. לפי דבריו, החל מהמאה ה-1 לפנה"ס ועד המאה ה-3 לספירה זרח "כוכב" – אותו אחד שנראה בשמי בית לחם – והמחשבה האנושית הגיעה לעומקים וגבהים חדשים. הכוכב השפיע לא רק על הוגי דעות נוצריים אלא גם על אחרים; פילון האלכסנדרוני (הוגה דעות יהודי מהמאה ה-1 לספירה) הוא דוגמה טובה לכך. לפי שטיינר, פילון היה מורה מואר שהכיר בכוח האמת הפנימית והלוגוס, והוא התגלגל במאה ה-17 בדמותו של שפינוזה ובמאה ה-18 בפילוסוף פיכטה (Fichte)  שהשפיע על שטיינר רבות.

שטיינר טען כי הצליח לקרוא ב"ספרייה האקאשית" של כדור הארץ את המאורעות ואת החשיבות האמיתית של הופעת ישוע על פני האדמה, ואת הצטרפות האנרגיה שהוא מכנה "כריסטוס" אליו במהלך הטבילה בירדן. זוהי אנרגיה גבוהה המגיעה ממחוזות מוארים ומטרתה לעודד את התפתחות המין האנושי וכדור הארץ. היא הייתה קיימת משחר הבריאה, ושלוש פעמים בהיסטוריה העתיקה התערבה בעולמות האנרגטיים כדי לאזן ולהציל את התפתחות האנושות. לבסוף, בפעם הרביעית, הופיעה אנרגיית הכריסטוס דרך אדם פיזי, ובעזרת המסתורין של גולגותא נולדה מחדש לתוך ההילה של כדור הארץ. שם היא נמצאת כיום, מעניקה לבני האדם תקווה ודחף להתפתחות. ישות הכריסטוס הצטרפה לישוע בשנות ה-30 לחייו בזמן הטבילה בירדן, עברה תהליך התאקלמות שנמשך שלוש שנים, ולאחר המסתורין של גולגותא נולדה לכדור הארץ ויצרה בו את "אימפולס הכרייסט" הפעיל עד היום.

לפי שטיינר, בשל התחזקות כוחות הרוע של לוציפר ואהרימן שהפריעו למהלך התקין של האבולוציה, המלאכים והכוחות הרוחניים לא יכלו עוד לבצע את עבודתם, ולכן אלוהים שלח אנרגיה גבוהה שתתממש בעולם הפיזי. הופעה כזו כרוכה בקורבן מצד האלוהות ובסבל גדול מצד האדם שדרכו היא עברה.

המסתורין של גולגותא הוא התהליך שבו הושתלה רוח הכרייסט בעולם. כדי שזה ייעשה, ישוע היה חייב למות, להיפרד מהאלוהות ולרדת אל ה"מדבר" החומרי. מילותיו האחרונות על הצלב היו: "אלי אלי למה שבקתני" (עזבתני). ישוע היה חייב להיפרד מאלוהים כדי לאפשר את התהליך; הוא יורד לשאול ובסופו של דבר נולד מחדש, ועמו נולדת אפשרות אנושית חדשה – להגיע להארה ולגאולה דרך רוחניות המאפשרת גם את התפתחות כדור הארץ והבריאה כולה.

שטיינר עצמו לא ביקר בירושלים, אבל כמה מהתלמידים הקרובים ביותר אליו הגיעו לעיר, אולי כחלק ממסע עלייה לרגל רוחני שמטרתו להתחבר למסתורין של גולגותא. ביניהם אמיל בוק Emil Bock ‏(1895–1957) ראש הקהילה הנוצרית החדשה ששטיינר עזר לייסד, ואיטה ווגמן Ita Wegman ‏(1876–1943) מי שהחלה את הרפואה האנתרופוסופית.

אמנות ורוחניות

בשנת 1912 פרסם וסילי קנדינסקי את ספרו "על הרוחני שבאמנות", בו הוא טוען לכמה שלבים במפגש עם יצירת אמנות. ראשית, התרשמות חושית. לאחר מכן, ובד בבד, אימפרוביזציה – רושם פנימי רוחני. שלב זה יהיה שונה אצל כל אדם ואדם לפי המבנה הנפשי שלו. ולבסוף, לאחר עיבוד נוסף, נוצרת הקומפוזיציה – סידור במרחב, פעולה שכלתנית שבה מעורבת ההכרה, המערבת גם נקודות התייחסות קודמות בתהליך.

לפי קנדינסקי, היחס בין טבע לאמנות מוביל להשפעה פסיכולוגית הכרתית המלווה בסמליות מטאפיזית (כלומר, האמן מגלה את ההיירופאניות האלוהיות הקיימות בטבע). האמן צריך להוביל את החברה לכיוון של התפתחות, לקליטה חדשה של הצורות בטבע. כאילו מישהו שתל באדם סדרה של רשמים שהתקבלו מהסביבה שבה הוא חי, ושבה הוטמעו מעין רמזים לכיוון של התפתחות רוחנית של המין האנושי לעתיד לבוא. במילים אחרות האמנות מבטאת את הרוחני, האידיאי, וגם מכוונת, מזמנת, אותו.

כבר בימי קדם היה קשר סימביוטי ברור וחזק בין אמנות לרוחניות. יצירות האמנות הראשונות נעשו בהקשר דתי, ובמיוחד בירושלים; בונה המקדש חירם אבי אביו היה איש מלא חוכמה, בינה ודעת שידע לעשות מלאכות, ועוד בימי המשכן האמן היהודי הראשון בצלאל מילא תפקיד מכריע. מבחינה פנומנולוגית החוויה האסתטית קרובה ביותר לחוויה הדתית, ולעיתים מובילה אליה, כפי שאני מראה בדוקטורט שלי.

אלוהים ברא את העולם, ותהליך היצירה הוא הקרוב ביותר למעשה זה. העניין הוא להתחבר לאמנות האובייקטיבית (ויש כזו), שנוגעת בארכיטיפים אוניברסליים הקשורים לחלקים הגבוהים שבאדם ובתפיסת המציאות שלו. וזה מה שניסו לעשות אמנים במהלך הדורות, וגם בירושלים, וביתר שאת עם התעוררותה של העיר במאה ה-19 והבנייה המסיבית של מבני דת בה, ועוד יותר לאחר תקופת המנדט כשניתן חופש דתי ופולחני ותמיכה ליצירה, הן חילונית והן דתית, בתוך האקלים הקוסמופוליטי של העיר.

וכך, אנחנו מוצאים אמנים רבים שמבקרים בירושלים בתקופת המנדט (כגון מארק שאגאל) וגם כאלו שיוצרים וחיים בה. העלייה היהודית מביאה אמנים רבים לעיר, אבל כך גם השלטון הבריטי ואגודות שעודדו אמנות הקשורות אליו כגון תנועת האמנות והאומנות (ראו מאמר). גם הארגונים הנוצריים ובמיוחד ברלוצי מביאים אמנים לעיר. במסגרת הפרויקטים של האדריכלות האמנותית; כמו למשל בבניין ימק"א, יש שיתוף פעולה בין אמנים יהודים לנוצרים, ובמיוחד בהקשר של תחומי עניין משותפים וחברות באגודות משותפות כגון הבונים החופשיים.

במאה ה-19 ציירים מזרמים שונים של ציור הגיעו לירושלים וקיבלו בה השראה וכיוון ליצירתם, כמו ויליאם האנט והציור הסימבולי, או ג'יימס ברטלט והנשגב. במאה ה-20 הגבולות התטשטשו, אך היצירה נשארה, לפי תפיסת העיר הגדולה של אשבי, מגדל דוד נהפך למרכז תערוכות ובעצם לגלריה גדולה. אגודת הציירים והפסלים העבריים עודדה יצירה מקומית בירושלים ובכל הארץ, ויש גם הופעה של אמנות מודרנית וסימבולית וגם אדריכלות בינלאומית של הבאוהאוס. זהו נושא שאפשר להרחיב עליו רבות, אך תקצר היריעה במסגרת ספר זה.

בוריס שץ

וריס שץ היה פסל וצייר מפורסם שהקים את האקדמיה לאמנות הבולגרית בסופיה, שבראשה עמד בשנים 1895–1905. בשנת 1903 הפך לציוני בעקבות מפגש עם הרצל, ועם סיום עבודתו בבולגריה עלה לארץ והקים בשנת 1906 מרכז לאמנות, שלימים הפך לבית הספר לאמנות "בצלאל". בשנת 1908 הוא הקים יחד עם חברים את חבורת "ירושלים החדשה", ששאפה לחדש את פני ירושלים בהתבסס על רעיונות הסוציאליזם, האידיאליזם ותנועת האמנות והאומנות.

במילים אחרות, ניסיונות ראשונים בחיים קומונליים, שהקדימו את ייסוד הקיבוץ (דגניה) והחוות השיתופיות הראשונות בגליל (כנרת), התרחשו שנתיים לפני כן בירושלים. בין החברים בחבורת "ירושלים החדשה" היו יוסף נחמני, מנחם שמואלי, אלכסנדר וציפורה זייד, יחזקאל חנקין ועוד. שץ תמך בסתתים עבריים בני העלייה השנייה, ואלו עברו לעיר וחיו בה חיי שיתוף ועבודה, כהקדמה להתיישבות שיתופית במקומות אחרים. דבר דומה קרה שנים אחר כך, כשקבוצות של יוסף גרו ועבדו במסגרת קומונות ירושלמיות, ומשם עברו להתיישבות בנגב – נאות סמדר. העוצמה וההשראה של הניסיון בירושלים וההטענה של העיר הן שכנראה אפשרו זאת.

לאחר 1908 רבים מהסתתים הראשונים עזבו, ובמקומם הצטרפו לתנועה אנשי רוח כמו רחל ויצחק בן-צבי, אליעזר בן-יהודה, ולימים גם בן-גוריון. הם הקימו עיתון ומוסדות חינוך (הגימנסיה), אך כל זה הגיע לסיומו בזמן מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1918 נאלץ בוריס שץ לשהות כמה חודשים בטבריה בגלל מלחמת העולם הראשונה. שם, בגלות, הוא כתב את הנובלה האוטופית שלו "ירושלים הבנויה", המתארת את פגישתו ומסעו בארץ בחברת בצלאל בן אורי, בונה המשכן, כעבור מאה שנים, בשנת 2018. פרק מרכזי מוקדש לתיאור ירושלים שבמרכזה – על הר הבית בנוי המקדש השלישי, המשמש כבית נכאות ומרכז לאמנות ולתרבות. כיפת הסלע הועברה בהסכמת המוסלמים לאזור שער יפו. התושבים נהנים מקדמה ויצירה בחיי שיתוף במסגרת אגודות קואופרטיביות. אלא שכנראה שהאופטימיות הייתה מוקדמת מדי.

הזוג ריכטר

טדיאוש ריכטר (Tadeusz Rychter, 1873–1943) היה צייר פולני שביקר בברלין, ושם נפגש עם אנה מאי-ריכטר (Anna May-Rychter, 1866–1955) שלמדה אצל פרופסור ניקולאוס גיזיס (Nikolaos Gyzis, 1842–1901) והם נהיו לזוג. המפגש בין שניהם היה קשור לקשר של טדיאוש עם רודולף שטיינר; באחת מהרצאותיו הזכיר שטיינר ציור של גיזיס בשם "החתן השמיימי", העוסק בשיבתו של ישוע – ציור שמזכיר במידה רבה את האמנות בגתאנום שבדורנך, שוויץ. טדיאוש ביקש באותה תקופה לשכור חדר בברלין והגיע לחדרה המתפנה של אנה מאי, והנה להפתעתו מצא את הציור המקורי תלוי על הקיר. המפגש הסינכרוני הזה הוביל לאהבה וזוגיות רבת שנים.

שטיינר שהתעניין ברוחני שבאמנות, בא לראות את הציור, וסיפר לאנה מאי הנפעמת על האנתרופוסופיה ועל הקשר שבין גוף, נפש ורוח. לאחר מכן הוא נעזר בזוג האמנים כדי לתכנן ולבצע את האמנות של הגתאנום הראשון, שתכליתה הייתה להתחבר לאידיאות רוחניות ולהעבירן. מעניין לציין בהקשר זה שבין תלמידיו של גיזיס היה גם וסילי קנדינסקי (Wassily Kandinsky, 1866–1944) שהיה מקורב לחוגי התיאוסופיה ולימים כתב את הספר החשוב "על הרוחני שבאמנות".

טדיאוש הכין סקיצות לחלונות הזכוכית של הגתאנום הראשון (זה שנשרף), שהיה עבודת אמנות טוטלית, ואנה מאי ציירה את התפאורה להצגות "דרמות המסתורין" של שטיינר. אך בשנת 1920 הם נאלצו לעזוב את הגתאנום, ובשנת 1924 החליטו לעבור לירושלים לאחר שטדיאוש קיבל משרה כצייר אקוורלים של המקומות הקדושים. זאת הייתה מעין הגליה שלהם משטיינר, אך הם קיבלו אותה באהבה ושמרו על הסנטימנט ועל הקשר עם התנועה.

לאחר שהגיעו לירושלים, הם ציירו דמויות מהעיר. טדיאוש התפרסם בציורי הפורטרט שלו (למשל של שאול טשרניחובסקי), וכן בציורים של נופי העיר והאור המיוחד שלה. הטכניקה של צבעי המים גרמה לציורים להיראות אצילים ומלאי אור פיזי ורוחני. טדיאוש השתתף בשיפוץ ובציור כנסיות, ובהן כנסיית המולד בבית לחם. בשנת 1938 יצא טדיאוש לציור כנסייה בפולין – למסע שממנו לא חזר.

אנה מאי ריכטר חיה בירושלים יותר מ-30 שנה (1923–1955), חלקן במזרח ירושלים. בשנים שבהם טדיאוש היה איתה הם קיבצו סביבם קבוצה ראשונה ללימוד אנתרופוסופיה בארץ, היו בקשר עם הוגו ברגמן והיו שכנים לבוריס שץ. במשך השנים הללו וגם לאחר מכן היא הייתה בחליפת מכתבים עם מרי שטיינר.

כדאי לציין כי בזמן שאנה הייתה בברלין, לאחר שעזבו את הגתאנום, היא עבדה על יצירה שאמורה הייתה להיות מוצגת בגתאנום – טריפטיכון בשם "הגביע הקדוש". העבודה נמשכה בזמן שהיו בארץ, ואולי היא מצאה את הגביע בסופו של דבר. מי ידע?

[1] פרנץ רוזנצוויג מדבר על כוכב האמונה, משולש אחד הוא אדם – עולם – אלוהים, משולש שני הוא בריאה (בין אלוהים לעולם) – התגלות (בין אלוהים לבני אדם) – גאולה (בין בני אדם לעולם)