מלכיצדק וירושלים
הדמות האגדית הראשונה הנקשרת לירושלים היא זו של מלכיצדק מלך שלם. לאחר הקרב של אברהם עם ארבעה ממלכי כנען שבמהלכו הוא מציל את לוט – בן אחיו מידם, ולאחר שהוא פוגש את מלך סדום ב"עמק השווה הוא עמק המלך", מקבל אברהם את ברכתו של מלכיצדק, וכך כתוב: "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון. ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ. וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל". (בראשית יד' 18-20)
אם נתייחס רגע לשפה ולמיתולוגיה הכנענית, "ירו" משמעה עיר, ומכאן שירושלים היא עירו של שלם, האל הכנעני של השקיעה והעולם שאחרי המוות, בריאות והגנה. בנוסף ל"שלם" זוהתה ירושלים עם אבי האלים הכנעני שנקרא "אל עליון" או "אל". מלכיצדק מלך שלם היה כוהן לאל עליון, ומכאן שהוא כנראה מלך ירושלים, מכיוון שמלכים היו גם כוהנים גדולים. כנראה ששמו של מלך ירושלים היה קשור באופן מסורתי לאל מקומי או מושג שנקרא "צדק", מכיוון שגם יהושע נלחם באדוני צדק מלך ירושלים, שהוא אחד מחמשת המלכים שכרתו ברית ביניהם כנגד הפלישה של העברים (ארבעת המלכים האחרים היו של לכיש, עגלון – כנראה חרבת בית מירסים, ירמות – ליד בית שמש וחברון).
מלכיצדק מברך את אברהם ביין ולחם, וזה מזכיר לנו כמובן טקסי אוכריסטיה נוצריים. אלא שאם מלכיצדק מלך שלם היה כוהן לאל עליון, אזי חייב היה להיות גם מקדש בירושלים שבו הוא יוכל לעבוד את האל. כל כהן חייב היה מקדש לפעול בתוכו, ובמיוחד כוהן גדול לראש פנתיאון האלים הכנעני שנקרא "אל" (אנחנו לקחנו לכנענים את השם). מסורת זו עמדה גם בבסיס בניית הערים, שלפי השומרים היו מודלים של השמיים שניתנו לבני אדם על ידי האלים, אלא שבגלל הבנייה המסיבית בתקופות מאוחרות יותר קשה להאמין שמקדש כזה ימצא אי פעם.
בתהילים קי' 4 יש התייחסות נוספת למלכיצדק, ובה נאמר "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק". פילו האלכסנדרוני זיהה את מלכיצדק עם הלוגוס, אחת ממגילות קומראן נקראת מגילת מלכיצדק ובה הוא מופיע כדמות אלוהית שתזרז את הגאולה. באגרת אל העברים של פאולוס מזוהה ישוע עם מלכי צדק וכך נאמר בפרק ז' "מלכי-צדק זה, מלך שלם, כהן לאל עליון, אשר יצא לקראת אברהם בשוב אברהם מהכות את המלכים וברך אותו, ואשר אברהם חלק לו מעשר מכל, פרוש שמו בראשונה מלך צדק; והוא גם מלך שלם, שפרושו מלך השלום; בלא אב, בלא אם, בלא ציון יוחסין, אין תחלה לימיו וגם לא סוף לחייו, ובהיותו דומה לבן-האלוהים הוא נשאר כהן לתמיד.." גם ספר חנוך הסלאבי מאדיר את דמותו של מלכיצדק והופך אותו לדמות מיתית דמוית חנוך או ישוע.
במילים אחרות, מלכיצדק הופך לדמות גדולה מהחיים, אחד מגזע של מורים וכוהנים מוארים שמנחה את האנושות מאז ועד היום, בדומה לדמויות מיתיות אחרות כגון חנוך ואליה. בספרות של בני שת (השתאים), בקורפוס הגנוסטי העתיק שנמצא בנאג חמאדי מוצג מלכיצדק בתור מורה מואר מהגזע של בני אור השתאים (הבשורה על פי פיליפ, ספר מלכיצדק). וגם בימינו מלכיצדק הפך להיות דמות פופולרית בתיקשורים ובבתי ספר רוחניים של העידן החדש, שמו נקשר במרכבה, בישויות חוץ פלנטריות מוארות, ועוד.
ירושלים היבוסית
אם המפגש בין אברהם ומלכיצדק אכן התרחש, הרי שצריך לתארך אותם לתקופה שבה ההיקסוס שלטו בירושלים, או אפילו לתקופת מצרים התיכונה (מאות 17-18 לפנה"ס). בין זמנו של אברהם לזמנו של אחנתון המלך המצרי מהמאה ה14 לפנה"ס מגיעים לירושלים מתיישבים הודו אירופאים, חורים ממלכת מיתני החורית (בצפון עיראק) ומקימים במקום עיר חדשה. ייתכן שהם היו בעלי מלאכה ולכן זומנו לעיר, וירושלים הייתה מרכז מלאכה וקדושה אזורי. בימי קדם המלאכה הייתה מקודשת, נעשית בברכת האלים וקשורה למקדשים.
כך או כך, השם של מלך ירושלים במאה ה14 כפי שמופיע במכתבי אל עמארנה הוא עבדיחבה, "חבת" הייתה האלה אם של החורים, ופירוש שמה הוא "הגבירה של השמיים", ומכאן כי פירוש שמו של מלך ירושלים, עבדיחבה, הוא כנראה עבד האלה חבת, וזה אומר שירושלים הייתה מקום פולחן של אלת השמיים החורית. זאת ועוד, השם "ציון" הוא שמו של אל חורי שנקרא "המזהיר", ומכאן שמצודת ציון היא מצודת השמיים הזוהרים. האיש שמכר את אזור בית המקדש לדויד המלך היה ארנונה היבוסי. ארנונה בחורית עתיקה זה "אדון". ואפילו בכתבים מצריים מתוארת כנען כ"ארץ החורים".
החורים היו קרובים מבחינה תרבותית ומוצא לחיתים, ברשימת שבעת עמי כנען שאותם צריך להוריש מופיעים היבוסים לאחר החיתים ויש שטענו שמדובר באותו העם. החורים מזוהים על ידי חלק מהחוקרים עם היבוסים אחד משבעת עמי כנען, בהישען על הדמיון הלשוני, החורים והחיתים הם ממוצא הודו אירופאי וכנראה שהגיעו מהגרים הודו אירופאים לארץ בזמן השלטון המצרי ולפני כן. הוכחה לכך שהיבוסים והחיתים הם אותו עם היא שאחד מאנשי ירושלים היה אוריה החיתי. החיתים הקימו אימפריה בחלק גדול מתורכיה של ימינו והתחרו עם המצרים על ההגמוניה בעולם העתיק של סוף תקופת הברונזה, הם כבשו את ממלכת מיתני החורית, וייתכן כי היה ערבוב בין האוכלוסיות.
יהושע בן נון נלחם בחמישה מלכי כנען ובהם אדוני צדק מלך ירושלים ומנצח אותם, בספר שופטים מסופר ששבט יהודה העלה את ירושלים באש, ויחד עם זאת התנ"ך מציין במפורש שבני ישראל לא הצליחו להוריש את היבוסי והם נשארו במצודתם בירושלים (יהושע טו' 63). יש הטוענים שהיבוסים הגיעו לירושלים רק לאחר התיישבות שבטי ישראל והחליפו את התושבים המקוריים.
כך או כך, בשנת 2005 מצאה הארכיאולוגית איילת מזר מבנה אבן גדול בחלק הגבוה של עיר דוד, היא טענה שזה שרידים של ארמון דוד[1], אבל יש ארכיאולוגים (עמיחי מזר) שטענו כי המבנה הוא שרידי המצודה היבוסית שאותה הצליחו בני ישראל רק בזמן דוד המלך, ורק לאחר שגילו כניסה סודית לעיר שהיא ה"צינור" מערת אספקת המים של פיר וורן. את שרידי המבנה הגדול והפיר ניתן לראות היום בפארק הארכיאולוגי של עיר דוד, כמו גם את חומת האבן המדורגת במה שנקרא שטח G.
לבסוף, ישנה כיום תיאוריה הנקראת "התיאוריה היבוסית"[2], ולפיה לאחר כיבוש ירושלים והיבוסים על ידי דוד המלך, הם השתלבו בעם היהודי והפכו לחלק ממנו. התיאוריה מתבססת על כך שאין אזכור של הרג האוכלוסייה לאחר הכיבוש, ומנגד, חלק גדול מהדמויות החשובות בימי דוד הם ממוצא יבוסי. בת שבע ונתן הנביא היו ממוצא יבוסי, אך החשוב ביותר הוא צדוק הכהן. במילים אחרות, הכהונה הגדולה היבוסית של ירושלים ממשיכה בתור נציגה של האל והופכת למשפחת הכהונה העיקרית בבית המקדש החדש שנבנה בירושלים. התיאוריה נשענת על הדמיון בשם בין "צדוק" ל"צדק" – האל והתואר של כוהני ירושלים היבוסים (מלכיצדק), וכן על העובדה שמשפחת צדוק כמשפחת כהונה ראשית מופיעה רק לאחר כיבוש ירושלים ובניית המקדש ומחליפה את משפחת הכוהנים מבית עלי
The Kidron Valley and the Village of Shiloah Jerusalem
תקופת הברזל החדשה
יציאת מצרים מתרחשת כנראה בסוף תקופת שלטונו של רעמסס השני, מאה 13 לפנה"ס, לאחר נדודים של ארבעים שנה מתנחלים שבטי ישראל בארץ. האירועים של יציאת מצרים, התיישבות השבטים הישראלים בארץ ישראל והקמת ממלכת ישראל המאוחדת, התרחשו בזמן שינוי היסטורי עולמי הכרוך במעבר מתקופת הברונזה (משבר סוף תקופת הברונזה) לתחילת תקופת הברזל.
ההיסטוריה מתחילה עם הופעת ערי מדינה במסופוטמיה ואיחוד מצרים, זה מלווה בהמצאת הברונזה ולכן זאת תחילת תקופת הברונזה. תהליך ההתפתחות ההיסטורי של תרבויות מצרים ומסופוטמיה מגיע לשיא במאות 13-16 לפנה"ס ביחד עם הופעת ממלכות גדולות ומפותחות בטורקיה ויוון וערי מדינה בלבנט. ממלכת מצרים החדשה, הממלכה החיתית, הממלכות המיקניות, ערי המדינה של סוריה, והבבלים מגיעים לחלוקת כוח ואזורי השפעה ביניהם ונהנים מתקופה של שיתוף פעולה ושגשוג, פריחה של הסחר הבינלאומי והיצירה. אלא שאז מתרחש משבר לא מוסבר שמביא להתמוטטות הממלכה החיתית והמיקנית, חורבן ערי סוריה העצמאיות, היחלשות מצרים והיעלמות זמנית של הבבלים, משבר שנקרא ה"קריסה של תקופת הברונזה המאוחרת".
שילוב של שינויים אקלימיים, בצורות, רעידות אדמה, שינויים חברתיים וחומריים, מביא לנדידת עמי מלחמה, העוזבים את מקום מושבם ופולשים לארצות אחרות, וזה מביא לחורבן, הרס, נסיגה חמורה בסחר הבינלאומי, וירידה דרמטית בתרבות החומרית והכתיבה. לאזור שלנו מגיעים הפלישתים, כנראה מאיי יוון, ואזורי יוון ואיטליה, עמים לוחמים המנסים תחילה לכבוש את מצרים, ומתיישבים בסופו של דבר בחוף הדרומי של ארץ ישראל, גוי הים שהפלשתים הם חלק מהם הורסים את הממלכה החיתית, ליוון מגיעים הדורים, למסופוטמיה ארמים וכשדים, וכן הלאה. אלא שבכל כאוס יש אפשרות גם להתחלה חדשה, יציאת שבטי ישראל ממצרים, התיישבותם בארץ, והקמת הממלכה הישראלית יהודית מתאפשרים במסגרת שינויים אלו.
ייתכן כי המשבר של סוף תקופת הברונזה נובע מסיבה פרוזאית והיא מחסור חמור בבדיל שהיה הכרחי ליצור ברונזה, שהייתה הבסיס לקיום התרבויות העתיקות. את הבדיל הביאו ממקומות רחוקים כגון אנגליה והכמויות שלו היו מוגבלות. כך או כך, יש צורך למצוא תחליף למתכת ששימשה להכנת כלים, וזה נמצא בדמות הברזל. הבעיה עם הברזל היא שטמפרטורת ההיתוך שלו גבוהה יותר ותהליכי הייצור שלו מורכבים יותר, אך התפתחויות במטלורגיה מביאות לכך שבאלף הראשון לפנה"ס ניתן לייצר ברזל בזול ובקלות יחסית. הדבר מביא לשיפורים בכלים ובחקלאות, ומאפשר התיישבות אינטנסיבית יותר של העמים הפולשים, ייצור כלי מלחמה חזקים יותר שמאפשרים את הכיבושים, ולימים גם שימוש בברזל ככלי עבודה בבנייה.
אם נקבל את ההנחה הרוחנית הקיימת בדתות ובמסורות רוחניות שונות, כי יש חוטים נסתרים המקשרים בין האירועים – סינכרוניות, וכי יש סיבתיות ותכלית בהתפתחות ההיסטורית, סוג כלשהו של יד מכוונת הנשלחת מהעתיד, הרי שלמעבר מתקופת הברונזה לברזל יש משמעות והשאלה היא מהי? למה זה קרה ולאן זה הוביל?
אפשר להתחיל להתבונן בנושא דרך התכונות של ברונזה לעומת ברזל. ייצור הברונזה הוא שילוב של שתי מתכות, תהליך אלכימי שמשנה את שתיהן. הוא חייב שימוש בבדיל, אותו ייבאו ממרחקים, ולכן זה היה מונופול של שליטים. לעומת זאת, הברזל נפוץ יותר ולכן ייצורו הפך לדמוקרטי יותר. הפיתוח של שיטות לייצור ברזל הפך את כלי העבודה החקלאיים והמכניים לנגישים יותר לציבורים קטנים. הכלים החזקים יותר אפשרו עיבוד של אדמות קשות שלא יכלו להיות מעובדות קודם לכן, וכך בני ישראל יכלו להתיישב באזורי ההרים, לכרות עצים, לבנות טרסות ולחרוש את האדמות הטרשיות. המעבר לברזל אפשר הקמת ממלכות שבטים במקום אימפריות גדולות, ובארץ ישראל היו אלו הפלשתים והישראלים.
מבחינה רוחנית אנרגטית, הברזל נחשב למתכת הקשורה למלחמות ולכוכב מאדים, ולכן נאסר השימוש בברזל ובכלי ברזל בבניית בית המקדש. נחושת נקשרה לוונוס, ובדיל ליופיטר, שני הכוכבים הבהירים בשמיים. הצבע של הברזל מחליד לאדום, לעומת הברונזה שמקבלת גוון ירוק כחלחל.
הסיודוס בספרו "עבודות וימים" מתאר חמישה דורות של אנשים שכל אחד מהם קשור למתכת, כשהרמה יורדת עם הזמנים, בתחילה יש דור זהב, לאחר מכן דור כסף, לאחר מכן דור ברונזה, לאחר מכן דור גיבורים, ולבסוף דור הברזל.
תקופת הברזל מסמלת את תחילת עידן המלחמות בעולם, אבל כמו שאמר הרקליטוס, "מלחמה היא אם כל הדברים", המאבק מביא להתפתחות ומיצוי הפוטנציאל האנושי, המעבר מהסטטיות ההרמונית של סוף תקופת הברונזה לכאוס של תחילת תקופת הברזל הביא להתפתחות אנושית ושבירת המונופול הדתי מאגי של המקדשים הגדולים, זה אפשר הופעת רעיונות חדשים כגון המונותאיזם. ערבוב רעיונות ותרבויות הופך את העולם לראשונה לאוניברסלי. האימפריות החדשות מביאות תפיסות חדשות לכל העולם, שוברות מסגרות קיימות ומביאות לשינוי, לטוב ולרע.
נראה כי לפני 3200 שנה "נגמר הסוס" של העולם העתיק. מקורות ההזנה הרוחניים שלו נסתתמו, וכל מה שהיה חשוב בעבר נראה לפתע חסר משמעות. עידני הזהב והכסף הסתיימו, כפי שמתאר זאת הסיודוס, והתחיל עידן הברזל, שבו יש קושי, מאבק ודיסהרמוניה. הכוח הפיזי שולט, אך הוא מחדד את ההבדל שבין הפיזי לרוחני. בתוך כל זה, עם קטן מביא לעולם ערכים אוניברסליים המקדימים את זמנם, ומצליח לראות בהתפתחויות ההיסטוריות המוזרות התגלות אלוהית.
הערות
[1] מזר, א. (2009). ארמון המלך דוד : החפירות בראש גבעת עיר דוד : פרסום ראשוני של עונות 2007-2005. הוצאת שהם – מחקר אקדמי ופרסום.
[2] Rowley, H. H. (1950). Melchizedek and Zadok. In Festschrift Alfred Bertholet (pp. 461–472).
