מגיאוגרפיה לגיאוגרפיה היסטורית

שנת 1958 הייתה שנת סיום לימודי המוסמך שלי. הגשתי את כל העבודות שנשארו לי, כולל עבודת הגמר. מעבודה זו פורסמו אחר כך המאמרים המדעיים הראשונים שלי. לקראת סיום השנה הוצע לי להתחיל לעבוד במחלקה לגיאוגרפיה כאסיסטנט (עוזר הוראה) במשרה מלאה, כולל גם כתיבת עבודת דוקטור. שמחתי מאוד על כך, שכן עד אז חששתי שמא עמירן ואחרים במחלקה ובאוניברסיטה יראו בתקלה שאירעה לי פגם, ולא יציעו לי להמשיך בהוראה ובמחקר באוניברסיטה. לפיכך החלטתי להיענות להצעה בחיוב ולהתחיל בהקדם בבחירת נושא לעבודת הדוקטור שעליה אעבוד.  

המחלקה לגיאוגרפיה הייתה מחלקה צעירה באוניברסיטה, היא קמה לאחר הקמת המדינה. לפרופ' עמירן הצטרף מורה שני במחלקה, יצחק שטנר, שבשנת 1951 פרסם ספר חשוב על מפת ארץ ישראל.[1] למרות התמחותו של שטנר בנושא מפות הארץ, ביקש ממנו עמירן לעבור ללמד במחלקה בעיקר גיאוגרפיה-פיזית, בהיעדר מורה אחר במחלקה שיוכל ללמד נושא זה. כן החל ללמד במחלקה יהודה קרמון, שהגיע ארצה בשנת 1938 לאחר עליית הנאצים לשלטון. הוא היה בעל רקע לימודי בגיאוגרפיה, אך לא הספיק לסיים את לימודיו בגרמניה ועל כן כתב במחלקה עבודת גמר על עמק החולה, ובהמשך עבודת ד"ר על אזור השרון.[2] מורה נוסף במחלקה, שהיה גם מהדוקטורנטים הראשונים בה, היה דב ניר. הוא סיים את כתיבת עבודת הד"ר שלו על עמק בית-שאן בשנת 1960 ואף פרסם ספר מעבודת ד"ר זו וספרים נוספים על הארץ.[3] בוגר נוסף היה יהודה קידר, אשר התמקד בחקר החקלאות הקדומה בנגב. ב-1967 פרסם את עבודת הד"ר שלו בנושא זה בהוצאת מוסד ביאליק בירושלים. אחר כך עבר לאוניברסיטת חיפה, שם ריכז את המחלקה לגיאוגרפיה. בהמשך נסע לארה"ב ונשאר שם שנים רבות עד לחזרתו ארצה.[4] 

בהתאם לרוח הלימודים והמחקרים בראשית ימי המחלקה לגיאוגרפיה, גם אני בחרתי לכתוב את עבודת הד"ר שלי בנושא גיאוגרפי רגיונלי (אזורי), בדומה לשני מורים שקדמו לי – פרופ' יהודה קרמון ופרופ' דב ניר. בינתיים התברר לי כי דוד עמירן, המנחה שלי בעבודת הגמר, החל להיות עסוק אז בתפקידים באוניברסיטה העברית. הוא הציע לי כי אבקש מיצחק שטנר, הפרופ' השני במחלקה, לקבל על עצמו להדריכני בעבודת הד"ר. הייתי בידידות רבה גם עימו והוא כמובן ניאות לבקשתי. החלטנו במשותף על נושא העבודה: "עמק הירדן התיכון, נגב כינרות, גיאוגרפיה אזורית". בסוף שנת 1958 החילותי בכתיבת עבודת הד"ר שלי וסיימתי אותה ביוני 1963. בטבת תשכ"ה, 1965, ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספרי על עמק הירדן התיכון, נגב כינרות, שהוא פרי עבודת הד"ר שלי. במבוא לספר זה הסברתי את המטרה והמהות של חקר הגיאוגרפיה-האזורית. להלן קטע הפתיחה של מבוא זה:

"מחקר הגיאוגרפיה האזורית עוסק בחקר נוף אזור מוגדר ותיאורו. נוף זה הינו תולדה של גורמים טבעיים ואנושיים השותפים ביצירתו. מידת ההשפעה של כל אחד מהם שונה בכל אזור ואזור. יש ונופו של אזור מסוים הינו תוצאה של יצירת גורמים טבעיים בלבד ויש שגורמים אנושיים משנים את פני דמותו הראשונית, עד כדי מתן דמות נופית חדשה בתכלית. בדיקת חלקם של של הגורמים השונים ביצירת הנוף – הלא היא מסגרת מחקרה של הגיאוגרפיה האזורית".

באוניברסיטה העברית, בזמן כתיבת עבודת הד"ר שלי, היה נוהג שלאחר סיום כתיבת עבודת ד"ר מרצה המחבר שלה הרצאה פומבית על נושא העבודה שלו בפני קהל אקדמי. גם אני נהגתי כך, וקהל רב בא להרצאה. מעניין היה לראות דווקא מורים וחוקרים מתחומי מדע שונים, שכן ביסוד המחקר שלי אז, עמדה הדיסציפלינה הגיאוגרפית-אזורית, כפי שהצגתי אותה לעיל בפתיחה של הפרק הנוכחי, אלא שבהמשך דרכי האקדמית השתנתה השקפתי האקדמית – פניתי לעסוק בעיקר בגיאוגרפיה היסטורית, כפי שאפרט בפרק הבא.[5]

בדומה למחקרי בעבודת הסיום שלי לתואר מוסמך, שעסקה בחבל לכיש ומערות בית-גוברין, שבו חלק ניכר מאוד מהעבודה היה בשטח, גם בעבודת הד"ר חלק ניכר היה סיורים בשטח ובדיקת נושאי המחקר באזור עצמו. אלא שהפעם עמד לרשותי כבר הרכב של המחלקה לגיאוגרפיה בירושלים, עם הנהג המחלקתי שלה, מר חיים לוי. הדבר סייע לי מאוד בעבודת השדה. באשר למקום לינה באזור, נעזרתי בקרובת משפחה של רעייתי, חנה'לה מס, שגרה בקיבוץ אפיקים ושניאותה לארח אותנו בביתה בכל פעם שנזקקנו לכך. כן הסתייעתי באישים רבים ששימשו במוסדות השונים באזור עמק הירדן ובאנשים רבים ביישובים שם, שפגשתי והכרתי בתקופת עבודתי.[6] 

ציוני דרך בתולדות המחלקה לגיאוגרפיה

בשנים הראשונות של המחלקה לגיאוגרפיה למדו תלמידי המחלקה בבניין טרה-סנטה, כמו מחלקות רבות נוספות באוניברסיטה, אך היו למחלקה זו גם משרדים  נוספים, במיוחד ברחוב ממילא, ליד חומת העיר של אז, וכן בבניין דוד, בסוף רחוב קרן היסוד 38.[7] בשנת 1953 הוחל בבניית הקמפוס החדש של האוניברסיטה בגבעת רם. משנת 1955, בתקופת נשיאותו של פרופ' בנימין מזר, הואץ תהליך הבנייה. ב-6 במאי 1956 הונחה אבן הפינה לבניין בית-הכנסת המיוחד בגבעת רם וב-2 באוגוסט נערכה חגיגת חנוכת המבנה. בהמשך הוקם בקרבת בית כנסת זה מבנה המחלקות לגיאולוגיה וגיאוגרפיה.[8] לאחר בנימין מזר נתמנה לנשיא האוניברסיטה אליהו אילת, שהיה לפני כן שגריר ישראל בבריטניה. הוא כיהן בתפקיד בין השנים 1962–1968. בזמו כהונתו נבחר דוד עמירן לשמש סגנו. בין היתר החל עמירן לחשוב על הקמת מבנה מיוחד בגבעת רם, שישמש את המחלקות לגיאוגרפיה ולגיאולוגיה כאחד. לצורך כך אף גייס תרומות כספיות מיוחדות מגרמניה, שנקשרו לכלכלן הסוציולוג היהודי-גרמני פרופ' פרנץ אופנהיימר. על פי רעיונותיו הוקמה כבר בשנת 1911 החווה הקואופרטיבית החקלאית הראשונה בארץ ישראל, בעמק יזרעאל, אשר פעלה עד שנת 1918. כיום היא משמשת אתר לאומי בקיבוץ מרחביה. עמירן כנראה גם התחייב למשפחת אופנהיימר שהבניין הגיאוגרפי-גיאולוגי שיקום באוניברסיטה ייקרא על שמו, אלא שההבטחה לא קוימה לבסוף.[9]    

עם תחילת הקמת המבנה הגיאוגרפי-גיאולוגי פנה אליי דוד עמירן וביקש ממני שאסייע בפיקוח על הבניין ההולך ונבנה. הייתי אז כבר בתפקיד מורה עוזר (אסיסטנט) במחלקה. כמובן נעניתי לו. אחד הדברים שהוטלו עליי לעשות היה לסייע לאדריכל פרופ' יוחנן רטנר, שהיה אדריכל הבניין כולו. פרופ' רטנר היה אישיות מכובדת בארץ ושימש בתפקידים צבאיים וציבוריים נודעים, אלא שבתקופת הבנייה של המבנה בגבעת רם היה כבר איש לא צעיר, והנסיעות ממקום מגוריו בחיפה לירושלים היו קשות עבורו. נתבקשתי להגיע לביתו בחיפה כדי לדווח לו על קידום הבנייה ולהעביר אליו וממנו כל דבר שיידרש. עשיתי זאת ברצון רב והשיחות שלי איתו היו מאלפות. בפגישות הללו, שנמשכו כל פעם שעות מספר, הציג בפניי גם את השקפותיו בנושאי אדריכלות ובנייה. פרופ' רטנר היה גם האדריכל שתכנן את מבני הסוכנות היהודית בירושלים, ובשיחותינו התעכב הרבה גם על התכנון של מבנים אלו. ביסוד הדברים עמדה דעתו שאדריכלות של מבנים ציבוריים צריכה לשאוף, בראש ובראשונה, לבהירות ולנוחיות, כך שתתאים לאנשים שיימצאו ויעבדו במבנים.[10]      

נסיעת השתלמות ללונדון, למחלקה לגיאוגרפיה ביוניברסיטי קולג'; קליפורד דרבי

זמן קצר לאחר שסיימתי את כתיבת עבודת הד"ר שלי קרא לי לחדרו דוד עמירן, ראש המחלקה לגיאוגרפיה, ומסר לי כי הוא חושב שיוכל להצליח להשיג עבורי תקן אקדמי במחלקה לגיאוגרפיה, אך קודם אצטרך לצאת להשתלמות אקדמית בחו"ל וכן להחליט באיזה תחום גיאוגרפי ברצוני להתמחות בהמשך. עניתי לו שאשמח מאוד לכך, ובאשר לנושא ההתמחות העליתי את הרעיון של התחום המדיני-פוליטי. הוא היסס, והביע דעתו שספק אם תחום זה מתאים לגיאוגרפיה. אז העליתי את האפשרות של התחום הגיאוגרפי-היסטורי. הוא נדלק למשמע הרעיון ואמר שהדבר נראה לו מאוד, ומיד הוסיף כי בעיר כמו ירושלים ובארץ כמו ארץ ישראל חקר נושא הגיאוגרפיה-ההיסטורית הוא חשוב מאוד, וכי הוא ישמח אם הנושא יקודם במחלקה לגיאוגרפיה. בהמשך ציין שהמקום המתאים ביותר לדעתו להשתלמות בנושא זה  הוא ביוניברסיטי קולג' בלונדון, וכי ראש המחלקה לגיאוגרפיה שם הוא קליפורד דרבי, פרופסור בעל מעמד מכובד מאוד. אחר כך הוסיף כי הוא נוסע ללונדון בעוד כשבועיים ושם יפגוש בקליפורד דרבי, ואם אני מוכן לכך הוא ידבר איתו בנושא ויודיעני בהמשך את תשובתו. במקביל הציע לי שאיפגש עם המזכיר האקדמי של האוניברסיטה, שלמה בירנבוים, ואבקש ממנו, גם בשמו, שיתכונן להציג אותי כמועמד בבריטיש קאונסיל, לקבלת מלגה להשתלמות בלונדון. לאחר כשבועיים, עם חזרתו ארצה, דיווח לי עמירן כי קליפורד דרבי אמר לו כי ישמח לקבל אותי במחלקה שלו בלונדון.[11] בינתיים גם הסתדר העניין שלי עם הבריטיש קאונסיל וקיבלתי מהם מלגה לשנת השתלמות. גם שוחרי האוניברסיטה העברית בלונדון סייעו לי בהמשך בתוספת למלגה, זאת בעקבות פגישתי שם עם הפרופ' עו"ד נורמן בנטוויץ, יו"ר ועד שוחרי האוניברסיטה.[12]            

בראשית השנה האקדמית 1964/5 יצאתי עם רעייתי ושני ילדי הצעירים, זאב ואשר, לשנת שבתון בלונדון. שכרנו דירה באזור המפסטד, בהמלצת ידידים ישראלים שגרו בה קודם. משם יכלו ילדינו לצאת במכונית שירות ללימוד בבית-ספר יהודי, שהיה לא רחוק, ולשוב הביתה אחר הצוהריים. רעייתי השיגה עבודה חלקית במוזיאון הבריטי בתחום הארכיאולוגיה של ארץ ישראל. הגעתי ליוניברסיטי קולג', לפגישה עם דרבי לצורך סידור שנת ההשתלמות שלי במחלקה שלו. הפגישה הייתה נעימה ביותר. דרבי שאלני לתוכניותיי, ואמרתי לו שברצוני להשתתף בכמה שיעורים שהוא ומורים אחרים נותנים בתחומי הגיאוגרפיה ההיסטורית, וכן שארצה אולי להיעזר במחלקות השרטוט והצילום שלהם בקשר לעבודות על ארץ ישראל שאני מתכוון לבצע בלונדון, בשנת השהות שלי בה. בקשר לשיעורים הוא ענה שאין שום בעיה ושהוא יקשר אותי עם המורים המתאימים. בקשר למחלקות השרטוט והצילום הוא קרא מיד למנהל שלהן, שנקרא קריס, הציג אותי בפניו ואמר לו שייתן לי כל עזרה אשר אזדקק לה במעבדה שלהם.[13]

בהמשך נפגשתי גם עם פרופסורים נוספים במחלקה זו והתיידדתי עם רבים מהם. מיד לאחר הגעתי קיבלתי פנייה למתן הרצאה על מחקריי לפני סגל המורים במחלקה. התלבטתי באיזה נושא לבחור. היה נראה לי כי דווקא הנושא של מערות בית גוברין עשוי לעניין אותם. הרציתי על כך והתגובות היו מעניינות. השומעים הסכימו לדעתי על דרך החציבה המיוחדת של המערות, ואף הוסיפו כי ניתן למצוא הקבלות, החל מהתקופה הרומית, לשימוש בשיטת החציבה ששחזרתי, בייחוד בבורות אנכיים שנהוג היה לחפור גם באנגליה. שם זה היה לצורכי הוצאת חומר גירי-חוורי כדי להשביח את הקרקעות החקלאיות החומציות, שטופות הגשם והמים המצויות שם. הם העלו את השאלה אם לא ייתכן כי גם בארץ החומר הוצא מהמערות לצרכים אחרים ולאו דווקא לבנייה.[14]  לאחר חזרתי ארצה, עם תום תקופת השהייה באנגליה, החלטתי לבדוק שנית אם אכן ישנן אפשרויות אחרות לשימוש בחומר שהוצא מהמערות, אך כל הבדיקות הנוספות רק חיזקו אותי במסקנתי הקודמת. עם זאת, החלטתי לפרסם מאמר נוסף שיצביע על העובדה שישנן הקבלות לשיטת החציבה של המערות והבורות בבית גוברין גם בארצות נוספות בעולם.[15]

לאחר ההרצאה הראשונה שלי במחלקה לגיאוגרפיה ביוניברסיטי קולג' החילותי להשתתף בשיעורים ובסמינרים שהתקיימו במחלקה זו. שם אף התחזקה אצלי סופית ההשקפה, שהתגבשה אצלי כבר לאחר סיום עבודת הדוקטור שלי, כי יש לראות בכל אחד משני אגפיו של מקצוע הגיאוגרפיה – ההגיאוגרפיה הפיזית והגיאוגרפיה של האדם – אגפים נפרדים, המחייבים כל אחד העמקה וכלים מחקריים משלו. חוקר הרוצה להגיע להישגים חייב לצמצם את עניינו ולהתמחות באחד משני האגפים הללו בלבד, בהתאם להכשרתו, ללימודים המקצועיים הקודמיים שלו ולכלים המדעיים שהוא שולט בהם. על כן החלטתי כי בהתאם להכשרתי הקודמת, נטיותיי האישיות והתעניינותי הרבה בעבר ההיסטורי של הארץ, הראוי והמתאים לי ביותר הוא להתמקד במחקר גיאוגרפי-היסטורי מכיוון הגיאוגרפיה של האדם. דעה זו התחזקה אצלי בשנת השהייה בלונדון. יתרה מכך, שם הגעתי גם למסקנה שהלימוד הגיאוגרפי-היסטורי, שבו התכוונתי ללכת, חייב ללכת בדרך של לימוד תקופתי, וכי עליי לחשוב על תקופה שבה אתמקד.[16]

רבות הושפעתי בכיוון זה של מחקר מעבודתו המונומנטלית של קליפורד דרבי, על נופה הגיאוגרפי של אנגליה לפי המִפקד של ספר ה-Doomsday, שנעשה בפקודתו של ויליאם הכובש בשנת 1086. דרבי החל בעבודתו זו בשנות העשרים של המאה העשרים, במסגרת עבודת הדוקטור במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת קימברידג', והמשיך בכך למעלה מ-50 שנה שבמרוצתן פרסם שבעה כרכים עבי כרס שבהם שחזר בצורה קפדנית את נופם הגיאוגרפי-יישובי של חלקי אנגליה השונים, כולל וולס, במועד המפקד. העבודה של דרבי היא העבודה המובהקת ביותר של מחקר גיאוגרפי-היסטורי בשיטה של חתך רוחב, המתמקד בעיקר במקור אחד ומציג תמונה של שנה מסוימת אחת.[17] 

במרוצת השנה התחזקו יחסי הידידות שלי עם דרבי. הוא הזמין את משפחתי לביתו, שם הכרתי את רעייתו. כן סיפר לי כי בתו שהתה שנה בארץ, בקיבוץ שדות ים ליד קיסריה. כך למדתי ממנו גם כי אביו היה מיניסטר בכנסייה וכי הוא למד ומכיר היטב את ספר התנ"ך. אך ההפתעה הגדולה ביותר שלי ממנו הייתה באחת הפגישות האחרונות שלי איתו, לפני חזרתי ארצה, כאשר באתי להיפרד ממנו. אז ניגש לאחד הארונות בחדרו, הוציא משם מעטפה גדולה מלאה בדפי כתיבה ושם אותה לפניי. הכותרת הבולטת על המעטפה הייתה: The Historical Geography of the Holy Land. נדהמתי ושאלתי אותו מה זה. הוא סיפר לי שכאשר למד בצעירותו גיאוגרפיה בקימברידג' החליט לכתוב את עבודת הד"ר שלו על "הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ הקודש", אלא שכאשר פנה לפרופ' שיועד להדריך אותו בעבודה יעץ לו זה לעזוב זאת ולעסוק ב-Doomsday Book. הוא קיבל את הצעתו וכתב את עבודת הד"ר על הגיאוגרפיה ההיסטורית של מזרח אנגליה לפי מקור זה, ומאז הוא עסוק כבר כל ימי חייו בעבודות לפי ספר זה. מששאלתי אותו אם אוכל לראות מה שכתב בטיוטה שלו על "הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ הקודש", הוא הסכים לתת לי אותה. לקחתי אותה הביתה ועיינתי בה. הכתיבה שם הייתה בהתאם לספרו הנודע של ג'ורג' אדם סמית.[18] לאחר זמן קצר החזרתי לו את החומר ושאלתיו אם מאז הצליח לבקר בארץ. הוא ענה בשלילה. אמרתי לו שכאשר אחזור ארצה אשתדל לבדוק עם השגרירות הבריטית והאוניברסיטה אפשרות לארגן ביקור שלו בארץ, ואכן הוא הוזמן ארצה ושהה בה כשבועיים, במהלכם ערך ביקור מקיף בירושלים ובכל המקומות החשובים בארץ. לפני עזיבתו את הארץ אמר לי שאלו היו השבועיים המרגשים ביותר בימי חייו.[19]  

לאחר השבתון הראשון שלי נהגתי לחזור ולבקר במחלקה לגיאוגרפיה ביוניברסיטי קולג' בלונדון כדי לפגוש במכריי הקודמים, כולל גם קליפורד דרבי. באחד הביקורים שלי נמסר לי כי עבר לקימברידג', לשמש בתפקיד ראש המחלקה שם. נסעתי לבקרו והוא קיבלני בחמימות רבה. הוא אף הסביר לי כי כיוון שהתחיל את כל הקריירה האקדמית שלו בקימברידג' הסכים לקבל את ההצעה לחזור לסיים את הקריירה שלו במקום זה. נזכרתי אז גם בשיחה אחרת שהייתה לי איתו, עוד בשנה הראשונה לפגישות שלי עימו. באחד הביקורים שלי בביתו פתח את ליבו וסיפר לי כי בעבר הוזמן לארה"ב, ללמד באחת האוניברסיטאות החשובות ביותר שם. במרוצת שנת השהות שלו שם הוצע לו להישאר בקביעות באוניברסיטה זו, בתנאים כספיים נוחים מאוד, אך הוא דחה את ההצעה והסביר לי – אני בריטי, כל חיי וכל חיי משפחתי קשורים בארץ כאן ובהיסטוריה שלה, מה אלך לרעות בשדות זרים? אין צורך להוסיף כי הדברים דיברו מאד לליבי.[20]   

ההחלטה שקיבלתי כבר בתחילת זמן שהותי בלונדון, להתמקד במחקריי על ארץ ישראל, בעתיד,  בלימוד תקופתי, חייבה אותי גם לקבוע באיזו תקופה מתאים יהיה לי לעסוק. ההכרעה נפלה על המאה התשע עשרה, במיוחד על שמונים השנים הראשונות, עד לתחילת העלייה הציונית הראשונה, בראשית שנות השמונים שלה. מתוך ההכרה שלי את הלימודים והמחקרים שנעשו בארץ באשר לתולדותיה בתקופות ההיסטוריות השונות שלה, הגעתי למסקנה כי מבחינה גיאוגרפית-היסטורית זו התקופה שפחות נחקרה וסוכמה וכי אוכל עוד לתרום רבות לידיעתה במחקרים משלי עליה.  

קרן החקר הבריטית (PEF) – ייסודה ומקורות לחקר ארץ ישראל במאה הי"ט

בנוסף לקשר הרב שיצרתי בשנת השבתון שלי בלונדון עם המחלקה לגיאוגרפיה ביוניברסיטי קולג', החילותי לחפש גם מקומות ומוסדות נוספים שיוכלו לסייע לי בתוכניותיי לקידום ידיעותיי באשר לגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל, במיוחד במאה ה-19. אחד הדברים הראשונים שעשיתי בלונדון היה לבקר בחנויות רבות של ספרים עתיקים שנמצאו בה. בתחילה אף רכשתי לי כמה ספרים כאלו, שנראה לי כי יש בהם חומר מעניין על ארץ ישראל, אך עד מהרה ראיתי כי לא אוכל לעמוד בכך.[21]

כבר בראשית תקופת שהותי בעיר הגעתי לבניין המיוחד של קרן החקר הבריטית לחקר ארץ ישראל  (Palestine Exploration Fund), אשר הפך להיות מעין בית שני שלי בלונדון. היה שם חדר לא גדול, אבל עם מחסנים רבים מאוד, שבהם אוצרות למחקר גיאוגרפי-היסטורי על ארץ ישראל, במיוחד באשר למאה ה-19, שלא נוצלו קודם: מפות מפורטות וספרי לוואי המלווים אותן, ציורים ותצלומים המתארים ומציגים את נוף הארץ, ארכיונים של חברות מדעיות שחקרו את תולדותיה של הארץ הקדושה ושל גופים נוספים שהיו קשורים בה באותה מאה (קונסוליות, מיסיונים, אגודות שונות ועוד), וגם ספרות עצומה של נוסעים, מבקרים ואישים מערביים אשר הרבו לכתוב עליה ואף חיו בה.[22]

פגישת היסוד להקמת חברה בריטית זו התקיימה ב-12 במאי 1865 ב"חדר ירושלים" אשר בכנסיית ווסטמיניסטר בלונדון. באותה פגישה נוסחו מטרותיה: "חקר הארכאולוגיה, הגיאוגראפיה, הגיאולוגיה והטבע (בוטניקה, זואולוגיה ומטאורולוגיה) של הארץ הקדושה".[23] מתחילתה זכתה חברה זו לתמיכה ציבורית רבה בבריטניה. המלכה ויקטוריה ניאותה להעניק לה את חסותה ולמועצתה נתמנו הארכיבישוף מיורק, בישופים נוצריים, דוכסים ואישים רמי מעלה מכל העדות הדתיות, ובתוכם נציגים יהודים.[24]

ב- 22 ביוני 1865, בישיבה השנייה לאחר ייסוד הקרן, נכח כבר קפטין צארלס וילסון, שחזר באותה עת מירושלים לאחר שערך שם את מפעל המיפוי המדעי הראשון של העיר. בעקבות דיווחו החליטה הקרן לשלוח לארץ ועדת מחקר מצומצמת, שתבדוק את האפשרות למיפוי וחקר של ארץ ישראל כולה. באוקטובר 1865 יצאה משלחת זו לעבודת מיפוי בצפון ארץ ישראל ובגבול הלבנון. עם חזרתה באפריל 1866, לאור הצלחתה, החליטה הנהלת הקרן על פתיחת פעולותיה בארץ. שלוש המטרות העיקריות שלה היו: המשך חקר ירושלים; חקר מקום הר סיני; ומיפוי מפורט של כל אזור ארץ ישראל.[25] 

ההחלטה הראשונה שלי בדבר אופי העבודה במשרדי קרן החקר הבריטית בלונדון הייתה להתחיל לעבור, באופן שיטתי, על כל החומר שנמצא בה. הבאתי עימי מצבור של כרטיסיות והתחלתי לציין בהן, מקור אחר מקור, בצורה שיטתית, פרטים בסיסיים של ספרים היסטוריים שנראו לי חשובים ללימוד ולהכרה של ארץ ישראל ההיסטורית. אלא שעד מהרה מצאתי כי חוקר חשוב עשה עבודה יסודית מאוד בנושא זה כבר שנים רבות לפני כן; הביבליוגרף הגרמני, פרופ' ריינהולד רהריכט (Reinhold Rohricht), שקד במשך 12 שנים על עריכת ביבליוגרפיה, בצורת ספר מקיף, של כל ה"נוסעים" המערביים אשר הגיעו לארץ ישראל וכתבו עליה. ביבליוגרפיה זו נתפרסמה בשנת 1890. היא מסודרת  בצורה כרונולגית שוטפת, מראשית המאה הרביעית לספירה עד סוף שנת 1877. מספר המחברים המוזכרים בה מגיע ל-3,515, רובם אירופאים ואמריקאים. בכל פריט מצוין שם "הנוסע" – המחבר של הספר וכן הספרים שחיבר, מקומות הפרסום שלהם, פרטים ומאמרים הקשורים אליהם ועוד. מספר הפריטים משנת 300 לספירה ועד שנת 1800 הוא 1,561, כלומר בערך חיבור אחד לשנה בממוצע, כאשר המספר נמוך יותר במאות הראשונות והולך וגדל בהמשך. החל משנת 1800 ועד סוף 1877, במשך שמונים השנים הראשונות של המאה ה-19, מספר המחברים מגיע לכ-2,000 – גידול עצום. אם נביא בחשבון גם שהמחברים אז אף הרבו לכתוב, וכתביהם כללו כמה כרכים, ולעיתים קרובות אף מספר ספרים,  נגיע להיקף של כ-5,000 כרכי ספרים שנכתבו בתקופה המצוינת.[26] הבעיה בסוג כזה של מקורות הופכת להיות לא חוסר במקורות, אלא עודף שלהם, והשאלה העולה כמובן היא כיצד להעריך אותם. לעיתים קרובות הכתוב בהם אינו אמין, לעיתים אף אינו נכון, ולעיתים קרובות יש בהם הכברה של מילים בנושאים חסרי חשיבות. מיון והערכה של מקורות אלו לסוגיהם השונים יכול אפוא להקל בהערכה שלהם, גם מכיוון שהשוני ביניהם הוא לא רק בכמות, אלא גם ובעיקר באופי ובמהות.[27]

בהמשך עלה לי גם הרעיון שמאחר שיש להניח כי חלק ניכר מכל ספרות "הנוסעים" הזו, שהוזכרה לעיל, מצויה בוודאי גם בספרייה החשובה של בית הספרים הלאומי בירושלים, אוכל להסתפק בציון כרטיסי קצר בלבד של שמות הספרים ומחבריהם, ולהשאיר את בדיקת התוכן המלא שלהם עצמם והפרטים שניתן ללמוד מהם לזמן מאוחר, לאחר שאחזור לארץ. בלונדון העדפתי להתרכז בעיקר בחיפוש אחר החומרים המיוחדים שאפשר למצוא בספריית קרן החקר הבריטית. ואכן, תוך זמן קצר התברר לי כי נמצא שם שפע של צילומים ומפות מארץ ישראל, שנראה היה לי כי חשוב להכין עותקים שלהם. אז נזכרתי גם בהבטחה של פרופ' קליפורד דרבי, ראש המחלקה לגיאוגרפיה ביוניברסיטי קולג', שהמעבדה שם, כולל המנהל שלה, קריס, יעמדו לרשותי לצילום כל דבר שאידרש לו. לאחר שקיבלתי את הסכמת הקרן הבריטית החילותי להעביר מספרייתם ציורים, תמונות ומפות למעבדה במחלקה לגיאוגרפיה בלונדון. במקביל עברתי גם לחפש תמונות וציורים היסטוריים של ארץ ישראל במקומות נוספים בעיר: מוזיאונים, ספריות נוספות ועוד. כל דבר מתאים הועבר למעבדה. קריס עשה עבודה נפלאה והפך להיות ידיד קרוב שלי.[28]

חזרה לירושלים

לאחר חזרתי לירושלים וסידור הדברים בביתי נחשף לפניי שוב ה"אוצר" הגדול של הציורים, התמונות והמפות של ארץ ישראל שהבאתי מלונדון. התחלתי לחשוב מה אעשה עם כל אלה. הייתי כבר באמצע כתיבת ספרי "ארץ ישראל במאה הי"ט, גילויה מחדש", אך לא ידעתי עדיין איך אשלב את התמונות בתוך הספר שהחילותי לכתוב. בהזדמנות נפגשתי אז עם שניים מידידיי הטובים בירושלים, יוסף אבירם, אז מנהל החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה בארץ, ועמנואל האוזמן, אשר הקים את הוצאת הספרים הנודעת בשם "כרטא".[29] הראיתי להם את אוסף התמונות שריכזתי אצלי וסיפרתי להם על הספר שאני כותב. שניהם אמרו לי שיהיו מעוניינים לפרסם את ספרי, אך לדעתם יש להעמיד במרכז את התמונות שהראיתי להם וראוי שבערך מול כל עמוד של טקסט יהיה בספר עמוד של תמונה. סיכמתי איתם גם כי לא ישולבו בספר איורים, תצלומים, מפות וציורים שלא מתקופת המחקר אלא רק כאלה מהמאה התשע-עשרה. כן סוכם לוותר על הערות השוליים, המעייפות את הקוראים, ובמקומן להכניס הסברים הנראים כחשובים בתוך הטקסט עצמו. הם הציעו שהספר יעוצב בידי מעצב גרפי כדי שיקבל את צורתו המיוחדת ונקבו בשמו של אריאל ורדי. הסכמתי לקבל את הצעתם, וסיכמנו שכאשר אגמור את כתיבת הספר אתקשר איתם שנית ונתחיל בעריכה המקצועית שלו עד להדפסתו.[30]

העבודה על הספר לקחה לי עוד כמה שנים. בינתיים, בראשית שנת הלימודים החדשה, בסוף קיץ 1965, חזרתי ללמד במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה. אז החילותי להעביר את הדגש בהוראה שלי לנושאים גיאוגרפיים-היסטוריים, במטרה להסביר בצורה כרונולוגית את כל אשר התרחש בארץ מבחינה גיאוגרפית-יישובית בשמונים השנים הראשונות של המאה הי"ט, עד לראשיתה של העלייה הציונית הראשונה לארץ. במקביל התקדמתי גם בכתיבת הספר. הוא ראה אור בעברית ב-1970, בהוצאת כרטא ירושלים והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה.[31] על תוכנו של הספר, מטרותיו והמסקנות שעלו ממנו, כמו גם על התפתחויות גיאוגרפיות שהתרחשו בארץ בתקופה זו, ארחיב את הכתיבה בפרק הבא.       

 הערות

[1]  פרטי ספרו של שטנר משנת 1951 ראו בביבליוגרפיה.

[2]  פרטים על ספרו של קרמון משנת 1959 על עמק החולה ראו בביבליוגרפיה. מעבודתו על אזור השרון פרסם כמה  מאמרים.

[3]  פרטי ספרו של ניר על עמק בית-שאן משנת 1961 ראו בביבליוגרפיה.

[4]  פרטי ספרו של קידר על החקלאות הקדומה בנגב, 1967 ראו בביבליוגרפיה.

[5]  על שיתוף הפעולה עם מורים-חוקרים מתחומים קרובים לנושא המחקר שלי ראו גם בספרי, ארץ בראי עברה, עמ' 4.

[6]  פרטים על המוסדות ושמות האנשים ראו בדברי ההקדמה לספרי, עמק הירדן התיכון.

[7]  על בניין דוד בסוף רחוב קרן היסוד ראו בן-אריה, ירושלים היהודית החדשה, כרך ראשון, עמ' 330.

[8]  על בית הכנסת המיוחד שנבנה בגבעת רם ועל הארכיטקטורה המיוחדת שלו ראו ב"ויקיפדיה", בית הכנסת גבעת רם.

[9]  במחלקה לגיאוגרפיה בגבעת רם הוכנו אף שלטים מיוחדים, מתוך כוונה שיוצגו בבניין לזכרו של פרנץ אופנהיימר,

אלא שלאחר שעמירן עזב את תפקידו האדמינסטרטיבי, וגם מתוך שהוחלט בהמשך שמחלקה זו תעבור להר הצופים והאישים באוניברסיטה התחלפו, לא נעשה שימוש בשלטים אלה. באוניברסיטה, כמו באוניברסיטה, כשמתחלפים נושאי תפקידים, רבים מבעלי התפקידים החדשים אינם חשים כל מחויבות להבטחות קודמיהם.

[10]  הבנייה של מבנה הגיאוגרפיה-גיאולוגיה בגבעת רם התבצעה לערך באמצע המחצית הראשונה של שנות השישים של המאה הקודמת. פרופ' רטנר נפטר ב-28 בינואר 1965.

[11]  אחר כך נודע לי שעמירן ודרבי היו שניהם חברים בוועד האגודה הגיאוגרפית העולמית ונפגשו בפגישה של ועדה זו. 

[12]  בנטוויץ' שימש בתפקידים בשלטון הבריטי בארץ ואחר כך היה גם פרופסור באוניברסיטה.

[13] בהמשך אעמוד על העזרה הרבה שקיבלתי מקריס, שהפך להיות ידיד חשוב שלי במחלקה לגיאוגרפיה שם.

[14] גיאוגרף היסטורי שעסק באופן מיוחד בנושא זה היה יו פרינסPrince) ), שאף הציע לי לצאת איתו לאזור קימברידג' במזרח אנגליה כדי שאראה דוגמאות של הבורות שדובר בהם. ברבות הימים הוא נעשה אחד מידידיי הטובים באנגליה.  

[15] ראו מאמרי "הקבלה לשיטת החציבה של מערות בית גוברין", מחקרים בגיאוגרפיה של ארץ ישראל, ו, (תשכ"ח), עמ' 126–136. הפניה למאמר באנגלית ראו בספרי, בראי עברה, עמ' 5, הערה 12.

[16]  ראו בספרי, בראי עברה, עמ' 8–9, הערות 24–25, שם גם על ההתפתחויות במחקר הגיאוגרפי-היסטורי מהבחינה הגיאוגרפית בין "הגיאוגרפיה שמאחורי ההיסטוריה" לזו של "ההיסטוריה שמאחורי הגיאוגרפיה". 

[17] ראו בספרי, בראי עברה, עמ' 10–11 , כולל ההערות המפורטות המצוינות שם: 27, 28, 29, 30. שם גם על ספרים ומאמרים רבים נוספים שכתב דרבי בנושאים גיאוגרפיים-היסטוריים. וראו גם בספרי, ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט, שם הלכתי בשיטתו של דרבי ב-Doomsday Book: חתך רוחב, המתמקד במקור אחד והמציג תמונה של זמן מסוים.

[18]  על ג'ורג אדם סמית והספרים שלו ראו בספרי, כיצד נוצרה ארץ ישראל, עמ' 91–92, שם הפניות למקורות רבים נוספים. בנושא זה ראו גם להלן בהערה 298. בספרי, בראי עברה, בהערה 26, ראו על מאמר שכתבתי בספר שראה אור לכבוד דרבי בבריטניה, בשנת 1989, במלאת לו 80 שנה. שם גם על התעניינותו המיוחדת של דרבי בגיאוגרפיה ההיסטורית של הארץ הקדושה, בעקבות ספרו הנודע  של ג'ורג' אדם סמית.

[19] בירושלים לקחתי אותו לכל המקומות הקדושים, במיוחד הנוצריים. כן סייר בכל הארץ, כולל בקיבוץ "שדות  ים" ליד קיסריה, שבו כאמור שהתה הבת שלו במשך שנה.

[20] מספר שנים ניכר לאחר חזרת דרבי לקימברידג' קיבלתי באחד הימים טלפון מאנגליה, על הקו הייתה רעייתו. היא סיפרה לי שהוא מת לפני כמה ימים והוסיפה שהיא יודעת כמה הוא העריך וחיבב אותי, ועל כן היא מצלצלת להודיע לי על כך. הבעתי את צערי העמוק בדברי הנחמה כי אלה הם החיים, זו דרכו של עולם ואין מה לעשות.  

[21]  לאחר חזרתי ארצה בסוף שנת השבתון הבאתי איתי כמה מהספרים הללו שנשמרו אצלי זמן רב, עד שהעברתי אותם לתלמידי-חברי, ריכב (בוני) רובין, שנראה לי מתאים הרבה יותר להחזיק בהם.   

[22] לסיכום על הקמת הקרן ראו בספרי, גילויה מחדש, עמ' 179–180; וראו פירוט, כולל שמות אישי ציבור אנגלים וכן שמות אישים יהודים שהשתתפו בה, במאמרי, המוסדות הזרים, א, עמ' 136–141. 

[23]  פירוט נוסף על הקמת הקרן ובמיוחד על החלק שמילא בהקמתה איש הכנסייה האנגליקנית ארתור פ' סטנלי, ראו במאמרי, אורחות חיים ומנהגים, במיוחד עמ' 451–453.

[24] ברברה טוכמן, בספרה התנ"ך והחרב, פרק יג, עמ' 210–219, קושרת את כל נושא הקמת הקרן, כולל מייסדיה, לשאיפות מילנריסטיות של "שיבת ציון". נראה כי הדבר אינו מדויק בהכללותיו.

[25] סיכום על עבודת המיפוי של צארלס וילסון בירושלים והפרסום שלה וכן המשך תוכניות קרן החקר הבריטית ראו בספרי, גילויה מחדש, עמ' 170–172; על משלחת המחקר שנשלחה לצפון הארץ והישגיה – שם, עמ' 179–180; וראו בספר זה פרטים רבים נוספים על הקרן הבריטית לחקר א"י, וגם על חברות נוספות כאלו שקמו בהמשך.

[26] ראו בספרי, גילויה מחדש, מבוא, עמ' 13–16, וראו ההפניה שם לביבליוגרפיה של רהריכט. זו הודפסה מחדש בשנת 1963 ע"י הוצאת הספרים מאייר בירושלים, עם הקדמה של פרופ' דוד עמירן, מייסד המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

[27]  על ספרות "הנוסעים המערביים" לא"י במאה ה-19 כתבתי בהמשך במספר ספרי מחקר שלי. בצורה מרוכזת ראו על כך בספרי גילויה מחדש, כל הספר, וכן בספרי כיצד נוצרה, כל הפרק השני.   

[28]  את כל אוסף התמונות, הציורים והצילומים שהוכן במעבדה בלונדון לקחתי איתי ארצה עם חזרתי אליה, והוא שימש בסיס לספרי גילויה מחדש, שעליו ארחיב את הכתיבה בהמשך.    

[29]  הוצאת "כרטא" הוקמה בירושלים בשנת 1958 והיה לה מעמד מיוחד של החברה המובילה בנושאים של מפות, אטלסים ושילוב של ספרים ומחקרים היסטוריים בהם.

[30] כאשר הגעתי לשלב העריכה הסופית של הספר הראיתי אותו בהזדמנות לחברי וידידי חיים אופז, שעסק בשעתו בנושאי עריכה וסגנון של ספרים. הספר מצא חן בעיניו והוא הסכים לערוך אותו, וסגנונו מוצא את ביטויו בספר. בהקדמה לספר ישנן גם הפניות לאנשים ומקורות רבים נוספים שסייעו לי גם הם בנושאים נוספים בו.

[31] באנגלית ראה הספר אור ב-1979, בהוצאת מגנס-האוניברסיטה העברית, החברה לחקירת א"י ועתיקותיה והוצאת ספריית אוניברסיטת Wayne State, דטרויט, ארה"ב.