מוזיאון הסובלנות

המוזיאון לסובלנות ובית-הקברות ממילא – עובדות כהוויתן – 28/12/2008

לאחרונה נתבקשתי להביע דעתי, בפומבי,על עניין הקמת "המוזיאון לסובלנות" על שטח בית-הקברות המוסלמי "ממילא". לאחר מחשבה הגעתי למסקנה, כי מחובתי לעשות זאת ואני עושה זאת תוך הבהרת מספר עובדות יסוד.

בית הקברות ממילא. לראשונה יש להבין כי תחום בית-הקברות של ממילא נקבע בצורה מוגדרת וברורה רק, לערך, במחצית המאה ה-19.  עד לזמן זה, הוגבלה העיר ירושלים רק לאזור שבתוך חומות העיר העתיקה. לעיר היו 4 שערים שהיו נפתחים מדי בוקר ונסגרים עם חשיכה. כל המאחר להגיע לעיר בלילה לא יכול היה להיכנס אליה. מחוצה לה נמצאו, בין היתר, מספר בתי קברות, יהודים, נוצרים ומוסלמים. אחד מבתי הקברות ההיסטוריים הללו הוא בית הקברות המוסלמי "ממילא", שמקורו בימי הביניים (אם כי מצויות בתחום בית הקברות גם מספר מערות קבורה עתיקות יותר).

החל משנות ה- 40 של המאה ה-19 החלו נבנים בתים בודדים, ולאחר מכן מתחמי מבנים, ושכונות מגורים, בשטח שמחוץ לחומות העיר העתיקה.  עם התחלת הבנייה וההתפתחות של העיר מחוץ לחומות היה צורך לתחום, בגבולות ברורים ומוגדרים, את שטח בית הקברות ממילא, על מנת שבנייה זרה לא תיכנס לתוכו. נראה כי לערך בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 תוחם אזור בית הקברות,  בגדר ובדרך עפר שסובבה אותו. דברים הניתנים לאבחנה היטב במפות האזור החל משנות ה- 60 של המאה ה-19 ובצילומי האוויר הראשונים של השטח. במשך 60 השנים האחרונות של השלטון העות'מאני בעיר, 30 שנות השלטון הבריטי ולפחות 20 שנות מדינת ישראל הראשונות,  לא נפגע הגבול המוגדר של בית-הקברות, מאז נתחם.

כאשר החלה להיבנות, מחוץ לחומות, בשנת 1869 השכונה היהודית "נחלת שבעה" והתברר לבוניה היהודים כי היא מגיעה בצדה הדרומי לתחום בית הקברות. הם נזהרו מאד שלא לפגוע בבית הקברות והגבילו את גבול שכונתם עד לתחום בית הקברות. גם השכונה היהודית "מחנה- ישראל" שהחלה להיבנות כבר בשנים 1867 – 1868 נבנתה, מדרום לרחוב אגרון – דרך ממילא אז, שהיוותה את הגבול הדרומי של בית-הקברות.

מלון פאלאס. אחת הטעויות הנפוצות בין המתעניינים בתולדותיה של ירושלים, היא כי מלון "פאלאס" הערבי הנודע, נבנה על שטח בית-הקברות ממילא, ולא היא. המקור העיקרי עליו כולם מסתמכים, הוא ספרו של  המהנדס והקבלן ברוך קטינקא שבנה את הבניין. אלא שדבריו מוכיחים בדיוק את ההיפך. בראשית דבריו הוא מציין שלקראת בניית המלון פרסמה, "המועצה המוסלמית העליונה" לענייני נכסי ההקדש בירושלים, מכרז בעיתונות העיר  באשר לבניית מלון גדול על אדמת הווקף המוסלמי, סמוך לבית-הקברות המוסלמי ברח' ממילא (עמ' 257). בהמשך הוא אף מציין כי "המגרש שהוקצה למלון נמצא בדיוק מול בית הקברות המוסלמי העתיק" (עמ' 258). ( ההדגשות כולן שלי). בהמשך הוא מספר שכאשר החלו לחפור את היסודות לבניין הופתעו לגלות " קברים עתיקים" וכי רץ מיד אל המופתי הערבי לספר לו על-כך. היעלה על הדעת שהוא היה צריך להיות מופתע  מגילוי קברים בשטח הבנייה, אילו ידע שהוא הולך לבנות בניין גדול בבית קברות מוסלמי? גם הפרסום של מכרז בדבר ההצעה לבניית המלון בעיתון בעיר מוכיח זאת, שכן אין להעלות על הדעת שהדבר היה נעשה, לו היה ידוע ומקובל אז בעיר, שהשטח עליו עומד להיבנות בית-המלון הוא על אזור ביה"ק של ממילא.

ההסתמכות של ישראלים על הטענות וההאשמות של מתנגדי ואויבי המופתי, כי הוא בנה את מלון פאלאס דווקא על בית קברות זה, צריך להתייחס אליה בחשדנות רבה. והשימוש שמומחים ישראלים עושים בהאשמות מגמתיות אלו, תוך התעלמות גמורה מהוכחות ברורות חותכות של מקורות ראשוניים, בני הזמן והתקופה, הוא בבחינת שגיאה מדעית חמורה שאסור בשום פנים ואופן לקבל אותה.

השאלה גם אינה כלל מה הייתה התנהגותו של המופתי הערבי בעניין. השאלה היא שאלה פנימית שלנו איך אנחנו כחברה ישראלית, תרבותית, נאורה, ציונית, רוצים לנהוג בבית קברות מוסלמי חשוב, הנמצא בשטח שהוא בריבונות מלאה של מדינת ישראל, ולא איך נהג המופתי, מה הוא עשה ? מה הוא חשב ? ומה הוא ידע?

בכל מקרה, מה שברור הוא שכאשר נבנה מלון "פאלאס", מדרום לרח' אגרון הוא רח' ממילא, היה ידוע ומקובל אז רחוב זה כגבול הדרומי של ביה"ק. גם שורה נוספת של מבנים אחרים נבנו בצד הדרומי של הרחוב, החל משנות ה- 60 של המאה ה- 19, כמו הבניין של הקונסוליה האמריקנית כיום, אז בניינו של המיסיונר "וסטר", בית החולים למצורעים הראשון שמחוץ לחומות, ועוד. כולם נבנו מדרום לרחוב אגרון, בעוד שמצפון לרחוב זה, בשטח בית הקברות, לא נבנה כל מבנה, עד היום.

לאור כל אלה נראה לי כי אין כל ספק, והדבר לא יכול להימצא יותר כלל בוויכוח, שבעת בניית מלון "פאלאס" לא הייתה כל מודעות בנייה ציבורית תכנונית, שהמלון הולך להיבנות על חלק מאזור ביה"ק של ממילא.

ולא הייתי בא להרחיב את הדיבור בנושא מלון פאלאס, לולא השתמשו בו כל הבאים  להצדיק באמצעותו את הרעיון לבנות את "מוזיאון הסובלנות" בשטח בית הקברות המוסלמי ממילא

מפות מדידה מפורטות. מראשית תקופת המנדט יש לנו כבר מפות מדידה מאד מפורטות בקנ"מ 1:2.000 המציגות במדויק את תמונת מצב השטח הבנוי בירושלים כפי שהייתה כבר בשלהי השלטון העות'מאני. שכן בתקופת מלחה"ע הראשונה (1917-1914) לא הייתה כל בנייה בעיר. גם בראשית תקופת השלטון הבריטי ( 1917- 1920) התקיים בירושלים שלטון צבאי שהקפיד מאד על מצב של "סטטוס- קוו" וכמעט ולא התבצעה בנייה חדשה בעיר. מפות אלו הינן מפורטות ומדויקות ביותר. המודדים והמהנדסים הבריטים, עשו, כדרכם, עבודה קפדנית ביותר. הם הקפידו לציין כל בית ובית, צורתו, הדרכים שנכנסו אליו, עצים, ופרטים רבים נוספים. במפות אלו נראה, בבירור חד, שכל הבתים העות'מאניים, והיו כאלה עשרות רבות, שנבנו מסביב לביה"ק של ממילא, החל משנות ה- 70 של המאה ה-19, כולם לא מעיזים לחדור ולהיכנס לתוך שטח ביה"ק כפי שהוגדר ונתחם במדויק באותם ימים. כולם מסתדרים מסביב לו, מגיעים עדיו, נחתכים, ולא עוברים בשום מקום את גדר ביה"ק. ברח' בן-סירא למשל, עומדים עד היום שורה של בניינים עות'מאניים, שעליהם תאריכי בנייה מסוף המאה ה- 19, כאשר התמונה כה ברורה ומרשימה שהם מגיעים עד גדר ביה"ק ונעצרים בה. והדבר נמשך כך בכל תקופת המנדט הבריטי ואף בראשית תקופת מדינת ישראל כפי שניתן לראות בשורה ארוכה של מפות מתקופות אלו.

הצורך בהסכמה מוסלמית. הסיפורים על תוכניות של בנייה ערבית על שטח בית-הקברות, כגון אוניברסיטה ערבית ועוד, הם בבחינת "קוריוזים". תוכניות ורעיונות תימהוניים תמיד היו אך לכלל גיבוש והגשמה מעשית הם אף פעם לא הגיעו. היחידים ששקלו אפשרות צמצום קטן בגבולות השטח של ביה"ק ובנייה מצומצמת בו היו כמה מהמתכננים הבריטים שפעלו בירושלים בתקופת המנדט. והסיבות לכך היו רצונם לפתור כמה מבעיות סלילה והרחבה של כבישים שגבלו בשטח בית-הקברות ורצונם לשפר את הצורה החיצונית בית הקברות במיוחד של בריכת ממילא המצויה בה. אך גם הם הבינו שאסור להם בשום פנים ואופן לפגוע פגיעה כל שהיא בבית קברות זה ללא הרשאה ברורה וחד-משמעית מהגופים המוסלמיים שהיו אחראים עליו.

במכתבים של מתכננים בריטים מאותה תקופה אנו מוצאים בבירור את המסקנה שכל נושא הטיפול בביה"ק, כולל גם  עניין השימור של בריכת ממילא, הוא לא נושא תכנוני בלבד, וכי יש צורך להבטיח, שכל שינוי בבית הקברות, אפילו הקל ביותר, יקבל את התמיכה המלאה של המועצה המוסלמית העליונה.  בין היתר מופיע שם המשפט הבא: " It is obvious that any scheme for the cemetery must have the wholehearted support of the Supreme Moslem Council from the outset, for without this, not a single grave will be moved"

מה שאנו יכולים ללמוד מכל התכתובת הוא שהמשותף והמאחד אותה היא הדאגה הרבה לרגשות של החברה המוסלמית החיה בעיר, שלא ייעשה כל דבר אלא בהסכמתה. והמעניין הוא שאין בכל התכתובת הזו כל  מכתב או אישור, כל שהוא, של אנשי המועצה המוסלמית אפילו לתחילת הסכמה לרעיונות שהועלו ע"י כמה מהמתכננים הבריטים. ואכן בכל תקופת המנדט הבריטי לא בוצע כל שינוי או פגיעה במתחם המוגדר והקבוע של ביה"ק המוסלמי של ממילא.

בית הקברות ממילא– גוש וחלקה אחת בפרצלציה הקרקעית של ירושלים.  נקודה נוספת חשובה הראויה לציון היא כי שטח בית הקברות ממילא היווה עד לכינונה של מדינת ישראל, מבחינת סדרי הפרצלציה של קרקעות העיר, חלקה מקורית אחת גדולה – חלקה מס' 1 בגוש 30036, אשר נרשמה בטאבו ביום 5.3.1938 ע"ש הממונה על ההקדשים המוסלמיים. גם עובדה זו מוכיחה את אחדות השטח בגבולות שציינו כיחידה אחת – היחידה של בית הקברות. רק לפני כ- 30 שנה ביום 31.10.1976  החל תהליך של פיצול חלקי של גוש גדול זה.

בראשית שנות המדינה.  בשנים הראשונות של המדינה נעשה מאמץ רב לשמור על תחום בית-הקברות לבל ייפגע. מיד לאחר הקמת המדינה, אף הוגשה למדינת ישראל מחאה רשמית של ממשלת ירדן בעניין דבר "חילול בית הקברות המוסלמי בממילא…" דבר העומד לדעתם בסתירה ל " הכרזתם של השלטונות הישראלים בדבר כיבוד המקומות הקדושים ". תגובת משרד הדתות הישראלי, באמצעות מר יעקב יהושע, אביו של הסופר הנודע א.ב. יהושע, הייתה כי מדינת ישראל ערה   לחשיבות ההיסטורית הרבה של בית-הקברות ממילא עבור העדה המוסלמית כדלהלן: " בית הקברות ממילא בירושלים נחשב לאחד מבתי הקברות המוסלמים הנכבדים ביותר, בן קבורים שבעים אלף מלוחמי המוסלמים שהיו מצבאו של צלח א-דין אל- איובי ורבים מחכמי המוסלמים". מדינת ישראל תדע תמיד לשמור ולכבד מקום זה.

גם בשנת 1958, מועד קיום חגיגות "העשור" למדינת ישראל בירושלים כאשר הוקמה "במת בידור" בשטח ביה"ק ממילא. עורר הדבר התנגדות בקרב בני העדה המוסלמית במדינה ומזכיר "הועדה המייעצת לענייני מושלימים" באזור חיפה והמחוז, פנה לראש עירית ירושלים בבקשה שדבר כזה לא יבוצע ואכן ראש עיריית ירושלים נעתר מיד לבקשה, החליט לבטל את הבימה בשטח בית-הקברות ונתן הוראה להעבירה לאזור הגן העירוני ברח' המלך ג'ורג'.

השוואה בין עבר להווה בהמשך זמן המדינה.  עם זאת נראה אכן כי החל משנות הששים של המאה ה- 20, החל תהליך "כרסום" יהודי בשטח בית הקברות של ממילא. לראשונה נפרץ כביש שחיבר את רחובות הילל ובן-סירא בקצה הצפוני של אזור בית-הקברות. אח"כ שונה ייעוד של חלק קטן ממנו בצד הצפוני שלו, דבר שחייב ב- 1976 את הפיצול בפרצלציה של הגוש הגדול, שצוין על-ידנו לעיל. בחלק צפוני קיצוני זה של בית הקברות, נבנו מספר מבנים, כן הוקם בו חניון המכוניות הנודע, כאשר רק החלק הצפוני שבו נבנה לעומק בעוד שהחלק הדרומי, זופת בלבד מבלי שהוקם לו חלק תת-קרקעי, כל שהוא.

אפשר לטעון כי גם כל הפעילויות הנ"ל לא היו צריכות להיעשות, אף לא בקצה שטח ביה"ק, אולם בשנים ההן היו לחצים לאפשר פיתוח של שטחים "ריקים" (לכאורה), במיוחד במרכז העיר שהלך וגדל, לתועלת הציבור. מטבע הדברים, בעיר באותה תקופה גם המתח "הדתי"  לא היה כה חריף כפי שהוא היום. הבנייה שנגסה בבית הקברות הייתה אז בעיקר בשוליים. בעוד הבנייה המתוכננת של מוזיאון "הסובלנות" כיום חופרת פנימה בתוך בית הקברות, מעמיקה בתוכו, חושפת קברים ושלדים של בני-אדם.

השאלה העולה גם אם הפעולה שנעשתה בזמן הקודם ולמטרה לגמרי שונה, מצדיקה את התוכנית להקמת "מוזיאון הסובלנות" באזור המיועד לו כיום, או שיש שוני מהותי בין שני הדברים. לי נראה כי השינוי הוא משמעותי וכפול  .

לראשונה, הפעולה הקודמת נבעה מצורכי לחץ ההתפתחות של מרכז העיר, ונועדה, במידה רבה, להקלת לחץ זה, בעוד שההצעה לבנייה של "מוזיאון הסובלנות" כיום אין לה כל קשר לכך . כך למשל החיבור של רח' הילל ורח' בן-סירא, נבע מצורכי תחבורה כמעט הכרחיים, באזור כאן. לאחרונה גם נפרצה דרך חדשה, המחברת את רח' אגרון עם רח' הילל שגם היא חיונית ביותר. גם החניונים שקמו במקום, ניתן אולי להסבירם בצורך זה. אף ההקמה של מספר מבנים בקצה השטח כאן, ניתן אולי לנסות להסבירם כשירות לאוכלוסייה היהודית הגרה בעיר. אך כיצד ניתן לבוא ולהצדיק בנייה של מוזיאון חיצוני, שהוא "נטע זר" לכל האזור ואין כל הכרח בהקמה שלו דווקא במקום כאן.

ההבדל השני הוא בכך שבקשר ל"מוזיאון הסובלנות" הכוונה היא לבנות משהו שהוא באופיו מאד שונה מדרכים, חניונים ואף מבנים רגילים של שירותים ציבוריים חיוניים. מבנה מאד מיוחד, ע"י אדריכל בעל שם עולמי,עם ארכיטקטורה מיוחדת, משהו בדומה לזה של  מוזיאון "בילבאו" בספרד, שימשוך אליו אנשים מכל העולם . האם מבנה דומיננטי שכזה  צריך להיבנות דווקא על שטח של בית-קברות מוסלמי, בעיר ההיסטורית-דתית הכה-מיוחדת – ירושלים.

הסכנה שבתקדים. ישנו עוד דבר חשוב הקשור בכך. הוא עניין התקדים. אם אכן ייבנה "מוזיאון הסובלנות" על השטח כאן. מדוע שלא יאופשר לגופים נוספים אחרים לבנות בהמשך מבנים נוספים באזור. אם נכונות הטענות שמותר לפנות קברים ובתי-קברות מוסלמיים, מדוע לא להמשיך בכך? הטענות שכל ההליך בקשר להקמת " המוזיאון לסובלנות", כיום, מתייחס אך ורק לשטח ספציפי מסוים וכי אין הכוונה לפגוע כלל וכלל באזור בית-הקברות, דבר הנטען ע"י אנשי מוזיאון המציינים כי: "בית הקברות על מורשתו וזיכרונותיו, לא יועתק , איש איננו מתכוון להעתיקו, ובניית מוזיאון הסובלנות לא תפגע בו כהוא זה".לא יכולה לעמוד בפני הביקורת.

על סמך מה יכולים אנשי המוזיאון להבטיח הבטחה זו? האם לא יוכל עניין בניית המוזיאון לסובלנות , לשמש תקדים, להמשך "כרסום" בשטח ביה"ק. אם אכן מותר לפנות בתי קברות, מוסלמים כיהודים, ללא כל התייחסות לעובדת קיומם כאזור ברור מוגדר של בית קברות. אזי מדוע לא בעצם "לנגוס" עוד שטחים קטנים נוספים מבית-הקברות לבניית מפעלים תרבותיים חשובים נוספים "בשוליו" ? מדוע לא אולי בכלל  לצמצם אותו לאזור "בריכת ממילא" לבד והשטח הקרוב אליה? מדוע לא אולי בכלל לבטלו?.  לפנות את כל שטח בית-הקברות לנצל את הקרקע המאוד יקרה כאן במרכז העיר, לפיתוחה של ירושלים. אפשר לבנות כאן בניינים רבי-קומות, להרוויח כסף רב, הכסף יעזור לכלכלת המדינה. אפשר לייעד אותו לפיתוחה של ירושלים , לצרכים ציבוריים, אולי לסיוע לפיתוח אוכלוסיות מצוקה בירושלים, ואולי אפילו לסיוע לאוכלוסייה ערבית  ואולי לבנות במקומו במרכזו כיכר מודרנית חדשה , שארכיטקט עולמי יתכנן אותה, ובה יסופרו תולדות בית קברות היסטורי חשוב זה, תוצבנה בו אנדרטאות מרשימות של מיטב הפסלים העולמיים, לזכרם של אישים מוסלמיים הקשורים בו, ועוד ועוד.

נראה לי כי אי אפשר להחזיק את החבל בשתי קצותיו. גם לטעון שבעצם לא פוגעים בבית הקברות וגם לטעון שבעצם אפשר לפנות אותו.

מוזיאון לסובלנות על בית-הקברות היהודי בהר הזיתים. עניין מרכזי חשוב שנראה לי כשגיאה חמורה, במקרה של בניית "המוזיאון לסובלנות" דווקא על בית-הקברות ממילא. הוא אי ההבחנה שנוצרה בדבר הצורך להתייחס בצורות שונות ונפרדות, לקברים עתיקים המתגלים במקומות שונים, והחושפים, בעצם התגלותם, קיום של בתי-קברות קדומים, במקומות בהם התגלו, לבין בתי קברות חשובים, מותחמים ומוגדרים והידועים ככאלו בימי ההווה שלנו.

אי-הבחנה שכזו, היא מסוכנת ובלתי נכונה. לפיה אפשר לבוא ולטעון, למשל, כי ניתן לפנות, כיום, גם קטעים ואולי אף את כל בית הקברות היהודי בהר הזיתים. מבחינה הלכתית יהודית, ניתן אולי למצוא דרכים לעשות זאת, והיעלה על הדעת דבר שכזה? כיצד תגיב החברה היהודית הדתית והיהודית- כללית , בארץ ובעולם כולו על מעשה שכזה?

השלטון הירדני בשעה ששלט באזור מזרח ירושלים היה יכול, למשל, לחפש לו דרכים כיצד לפנות שטח מבית הקברות היהודי, של "הר הזיתים" או לבנות מעליו בעזרת עמודים וכדומה, בהתאם להלכה היהודית, מבנה מפואר של ארכיטקט בעל שם עולמי לצורכי הקמה של מוזיאון סובלנות ערבי, שיביא לאחוה יהודית-ערבית עולמית.

הסכנה ביצירת מצב בלתי הפיך והפתרון הנכון . אני מבין מאד את הקשיים העומדים כיום, בבואנו לקבוע עמדה בנושא "המוזיאון", לאחר כל ההליכים והאישורים הקודמים, אך נראה לי כי אין מנוס מהתמודדות אמיצה בנושא חשוב זה. עלינו גם לזכור כי בניית המוזיאון במקום המוצע תיצור מצב "בלתי הפיך"  שאף אם לא יעורר מהומות והתנגדויות חריפות עכשיו, יהווה "נזק" לדורות למדינת ישראל , בכך שיוכל להוות תמיד נושא להאשמה כלפיה, על דרכי התנהגותה בשטחה הריבוני שלה, בשמירה ובהגנה על בתי קברות ומקומות קדושים של בני עדות אחרות, ויוכל לפגוע בה, מדינית ומוסרית.

נראה לי על-כן כי גם כיום, מן הראוי, שתיערך פנייה ציבורית להנהלת המוזיאון, שתסיר מיוזמתה היא, את רעיון בניית "המוזיאון לסובלנות" בשטח בית-הקברות המוסלמי ממילא, לטובת הכול וכי יימצא מקום אחר בירושלים, לבנייתו. מקום עליו ייבנה מוזיאון לתפארת, בצורה שתהיה לכבוד לו ולמדינת ישראל כולה.

מתוך חוות דעת לבית המשפט העליון 2007

סעיף 12 – כאיש מקצוע שהקדיש חלק גדול מחייו ללימוד ולחקר העיר ירושלים, איני יכול לצמצם את חוות דעתי לעובדות "היבשות", חשובות ככל שיהיו הקשורות לקורותיה של בית הקברות. ירושלים היא העיר היחידה בעולם הקדושה לשלושת הדתות המונותיאיסטיות, ורבים בה האתרים המקודשים לעדות השונות. כחוקר, אוכל לקבוע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי בית הקברות המוסלמי בממילא הוא חלק חושב ממורשתה הרב-ממדית של העיר. יתרה מכך: מטבע הדברים, מחקריי חשפו אותי לאיזונים העדינים הקיימים בירושלים באשר למקומות המקודשים של בני העדות השונות. ההיסטוריה של מאה וחמישים האחרונות בעיר מלמדת כמה קל להפוך אתרים אלו לנקודות סכסוך וחיכוך בין עדות אלו. כחוקר (וכמובן כאזרח וכתושב העיר), אני חש חובה להפנות מספר שאלות נוקבות למקבלי ההחלטות: למה יש צורך להוסיף בעיר מוקד סכסוך דתי נוסף, לשם מה? האם לא מספיקות הבעיות הקשות ביותר שישנן כיום בקשר למקומות הקדושים החשובים האחרים בעיר? האם אין מקומות רבים אחרים בירושלים בהם ניתן להקים את המוזיאון המוצע? לבסוף, האם לא נראה כה מוזר, אם לא הזוי, הרעיון לבנות את ה"מוזיאון לסובלנות", בירושלים, דווקא בשטח של בית קברות מוסלמי קדוש מימי הביניים, שהקבורה המוסלמית בו נמשכה והתקיימה, כל עוד אפשרי היה הדבר לבני עדה זו, ז"א עד לפרוץ מלחמת העצמאות וחלוקת העיר, האם אין מתקבל דבר זה אך כצעד מתריס מיותר?

כבן הארץ הזו, אזרח מדינת ישראל, כחוקר ישראלי החוקר ולומד את צפונות עיר קדושה, היסטורית, עולמית זו, הנני כולי תקוה כי דבר זה לא יקרה וכי תימצא הדרך המתאימה לקבוע, בהחלטה מכריעה, כי מקום הבנייה של המוזיאון, ישונה, וכי הוא לא ייבנה בתחומי השטח של בית הקברות ממילא.