מעשה מרכבה
אחד הדברים שמופיע בימי בית שני ובעיקר בירושלים הוא המיסטיקה היהודית הקדומה, והיא מתבססת במידה רבה על מספר קטעים בתנ"ך שהם מיסטיים במהותם. הקטעים החשובים ביותר בהקשר זה הם פרק א' בבראשית, ספר דניאל, נבואות שונות של הנביאים, שיר השירים, ישעיהו פרק ו', פרקי תהילים שונים, ובמיוחד פרק א' של ספר יחזקאל, שבו נמצא חזון המרכבה. מתוך הקשר זה נקראה הספרות של המיסטיקה העברית הקדומה: ספרות ההיכלות והמרכבה.
חזון המרכבה מציג את מערכת האלוהות כמרכבה עליונה עם כל מה שנלווה לכך – הגלגלים והאופנים, רוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת, ונוגה לו סביב, והחיות רצוא ושוב, דמות האריה, הנשר, מלאכים והדינמיות של עלייה וירידה. הדרשנים הוסיפו לכך את תיאור המלאכים האומרים קדושה לפני האל בישעיהו ו', את חזיונותיו של דניאל, ועוד. מכל אלה נארג חזיון מופלא ומסתורי של העולם העליון שבמרכזו המרכבה, מעליה כיסא הכבוד שעליו יושב האל, וסביבו מחנות של מלאכים – מהם נושאי תפקידים ומהם כאלה שכל ייעודם לשבח ולזמר לפניו. וכך, לקראת סוף ימי בית שני, במקביל להופעת הפרשנות והתורה שבעל פה, מתגבש גוף של תורה וספרות מיסטית המסביר את מבנה העולמות הרוחניים, איך אפשר לעלות בהם ולזכות במראה אלוהים.
המיסטיקה היהודית מתייחסת למסע עלייה (או ירידה) שמימי, שרק מתי מעט מסוגלים לעמוד בו (מעין פרדס שצריך להכנס אליו). חוג יורדי המרכבה הקדום היה עסוק בעניינו האישי – להגיע לרקיע ערבות. כל עוד בית המקדש היה קיים המיסטיקה וגם החוכמה היו קשורים אליו, עם הירידה במעמדו הרוחני של בית המקדש בגלל החילול שלו על ידי היוונים, הפסקת שושלת כוהני בית צדוק, וערבוב הפוליטיקה עם הדת בימי מלכי בית חשמונאי, הגיעו חלק מהמיסטיקנים למסקנה שאי אפשר לסמוך על המקדש לבדו שיתחזק את האנרגיה הרוחנית של העולם. וצריך אנשים שיוכלו לפעול בעולמות עליונים, להתקשר למקדש של מעלה, אלו הם יורדי המרכבה
המיסטיקנים היהודים הקדומים היו צריכים להימלט ממלכודת המדרש. הם נשענים בהיסטוריוגרפיה שלהם על התנאים הראשונים, נאחזים בהם כדי לתאר את החוויה המיסטית. הם מחיים את הכתבים החיצוניים של בית שני ומסורות הכתות. מבחינתם יש שלושה פנים עיקריות לסוד האלוהות: הפן הראשון הוא סוד יוצר בראשית, הכרוך בדמותם של מטטרון שר עולם, הפן השני הוא סוד שיעור הקומה ודמותה העליונה של האלוהות, והפן השלישי הוא תפיסת הפלירומה – ריבוי הכוחות בחביוני האלוהות. הרעיון היה התאחדות ישירה עם האל, הגעה לרקיע השביעי וצפייה בו.
המיסטיקנים העברים הראשונים פעלו בעיקר בירושלים וסביבתה, כפי שמופיע בסיפור של רבי ישמעאל כוהן גדול. הם הושפעו מבתי ספר הרוחניים שנפוצו אז בעולם, שהלך ונהיה אוניברסלי, האחוות האורפיות, התורה של פיתגורס, הפילוסופיה הפלטונית, והכתות של המיסטריות בפרס, מסופוטמיה, מצרים, ומקומות אחרים בעולם.
תחייה בהר הזיתים
המיסטריות של דמטר היו קשורות למוות ולתחייה, לקמילה של הצמחייה בקיץ והנצתה בחורף ועם האביב, והם הזכירו את הפולחן של איננה ודומוזי המסופוטמיים או תמוז הכנעני. המוות והלידה מחדש נקשרו כבר מזמן תרבות האלה למחזורים של הצמחייה, וזה נתן תשובה לשאיפה של האדם לחיי נצח שקיימת כבר מהפרהיסטוריה. בדומה לצמחיה שנובלת והזרע הנטמן באדמה לאחר המוות יש תהליך של שינוי ועידון שמביא ללידה חדשה בתור ישות רוחנית, זה לא גלגול אלא טרנספורמציה, מטמורפוזה, ולכן קשור לתהליך חניכה.
זכריה התנבא בראשית שיבת ציון. הנבואה האחרונה בזכריה מקשרת את יום הדין עם הר הזיתים: "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה גיא גדולה מאוד ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה, ונסתם גיא הרי כי יגיע גיא הרים אל אצל ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה ובא ה' אלהי כל קדושים עימך." ישנו טקסט מימי בית שני בשם "צוואת נפתלי" (מתוך צוואות השבטים) ובו מופיעה התייחסות להר הזיתים: "ובשנת הארבעים לחיי ראיתי חזון על הר הזיתים מקדם לירושלים כי השמש והירח נדמו". (זכריה יד', ד-ה).
חגי, מלאכי וזכריה קבורים בהר הזיתים, מערת הקבורה שלהם נמצאת מתחת למלון שבע הקשתות ונקראת "מערת הנביאים" ויש בה 26 כוכי קברים, מסדרונות עגולים וחדר מבואה עם גומחות לטהרה ונטילת ידיים.
לפי האמונה היהודית מרגע שאנחנו נקברים, ונטמנים באדמה, בכל מקום בעולם, בבוא התחייה, השרידים שלנו יעשו גלגול מחילות, ויגיעו דרך האדמה אל הר הזיתים, שם יצוצו העצמות אל פני האדמה ויעטו עליהם עור ובשר, אנחנו נקום לתחייה ונעבור לרחבת הר הבית. מדרש מהמאה ה11, פסיקתא רבתי 36 אומר: "ואלו שבלעו ברבלתה הקבה עושה להם מחילים מחילים מלמטן. והם מחלדים בהם עד שהם מגיעים תחת הר הזיתים שבירושלים, והקדוש ברוך הוא עומד עליו והוא נבקע להם והם עולים מתוכו. כמו שזכריה אומר ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם". הצדיקים יצוצו מאדמה כמו הפסוק "ויציצו מעיר כעשב השדה", הגופות של הקבורים בהר הזיתים פטורים מרימה שהיא "קשה למת כמחט בבשר החי" וגם מ"חיבוט הקבר".
עוד מימי בית ראשון היה הר הזיתים אתר קבורה מועדף על תושבי ירושלים שחיפשו מקום קבורה מחוץ לעיר (מפני טומאת המת אסור לקבור בתוך העיר), וכך אנחנו מוצאים מערכות קברים מימי בית ראשון בכפר השילוח, ומימי בית שני בערוץ נחל קדרון וגם על פני צלע ההר. בית הקברות היהודי בהר הזיתים הוא החשוב ביותר בעולם ואישים חשובים רבים קבורים בו, החל ממנחם בגין וכלה ברבנים חשובים. יותר מ70.000 איש קבורים בהר הזיתים, ובזמן תחיית המתים הם יקומו לתחייה ראשונים ויזכו לכן בחיי נצח.
לאחר חורבן בית המקדש נחשב הר הזיתים כמקום הקדוש ביותר ליהודים, ביחד עם שער הרחמים ואזור הכותל המזרחי של הר הבית (ולא הכותל המערבי כמו היום) מכיוון שהאמונה הייתה שלפני חורבן הבית עזבה השכינה את המקדש, יצאה משער הרחמים ועברה להר הזיתים, ומשם עלתה לשמיים, ובבוא היום היא תחזור להר הזיתים ותיכנס להר הבית ממזרח. ביחזקאל יא 23 כתוב
"ויעל כבוד יהוה מעל תוך העיר ויעמד על ההר אשר מקדם לעיר" ועל בסיס התפישה הזו נכתב באיכה רבה פתיחתא כה': "שלוש שנים ומחצה הייתה השכינה יושבת על הר הזיתים, סבורה שמא ישראל יעשו תשובה – ולא עשו. והיתה בן קול מכרזת ואומרת: שובו בנים שובבים! שובו אלי ואשובה אליכם! ומכיוון שלא עשו תשובה, אמרה: אלך אשובה אל מקומי".
בזמן קיום המקדש נערך בהר הזיתים טקס שרפת הפרה האדומה המטהר בני אדם מטומאת המת. לפי התורה, את הפרה יש להוציא מזרחה מהמחנה, לשחוט ולהזות את דמה נוכח פני אוהל מועד, שורפים את הפרה, משליכים לתוך הבעירה עץ אזר ואזוב ושני תולעת. לאחר השריפה אוסף איש טהור את האפר ומניח אותו מחוץ למחנה במקום טהור, ובעזרת אפר זה מטהרים מטומאת המת. הנפילה מגן עדן הביאה למוות, ולכן הטיהור מטומאת המוות הוא תחילת הגאולה, וזה מחזק את הרוחני של הר הזיתים להופעת הגאולה והמשיח. יש מזהים את מקום שריפת הפרה האדומה בחצר כנסיית דומינוס פלוויוס בהר הזיתים.
הר הזיתים קשור במקורות היהודים לתחיית מתים קולקטיבית ותהליך גאולה לאומי ואוניברסלי, ונשאלת השאלה מה הקשר של הר הזיתים לגאולה אישית, והאם יש כזה. בתקופה הביזנטית היו בהר הזיתים מנזרים מיוחדים ומקומות של התבודדות שאפשרו תהליך של תיאוזיס, הפיכת אדם לאל והתחברות לאור הרוחני, כנראה שהמקום נחשב כתורם לכך, ולא רק הר הזיתים אלא גם כל האזור שממזרח לירושלים. ממרומי הר הזיתים רואים את מדבר יהודה, הניגוד הבולט בין המדבר לארץ הנושבת הפך אותו למקום של נביאים, קדושים ומתבודדים, מקום של קהילות רוחניות וחניכה. הגיאוגרפיה של הר גבוה ממזרח לעמק של ירושלים הופכת אותו להר עולם, מקום של אור רוחני. וכך, הבונים החופשיים מאמינים שגופתו של חירם אבו אביף הוטמנה בצלע ההר, והתגלתה והוצאה מהאדמה לאחר שבעה ימים, יש לסיפור הזה כמובן משמעות סמלית. התחייה של לזרוס בבית עניה שבמורד הר הזיתים מרמזת על חשיבותו של הר הזיתים, כמו גם ההגעה של המשיח ממנו אל ירושלים.
ויחד עם זאת, המקבילה הברורה ביותר לחניכה הרוחנית כפי שנעשתה במיסטריות של אלאוסיס היא מותו ותחייתו של ישוע, אבל לא רק ישוע מת וקם לתחייה, אלא גם לזרוס כמה ימים לפני כן בהר הזיתים, ויש אומרים (שטיינר) שהוא היה הראשון שעבר חניכה בדרך החדשה. ההקמה של בית המקדש במקום של קבע בירושלים הייתה התקשרות של העם היהודי לאדמה, אלא שאותה אדמה היה בה גם את המסתורין של התחייה, לפי חזון יחזקאל העצמות יקומו לתחייה מהאדמה, ולפי הנביאים האחרונים התהליך הזה יהיה קשור לחצייה של הר הזיתים לשניים
ציפייה משיחית
עם ישראל פיתח בימי בית שני תקוות משיחיות והוא לא היה היחיד. אמונות דומות רווחו בקרב עמי המזרח בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון. המשבר המדיני והרוחני שיצר הכיבוש הביא לנבואות על בוא כובש גדול מהמזרח שיכריע את היוונים ויחזיר את הסדר על כנו. תקוות משיחיות אלו היו חזקות במיוחד במצרים ובפרס. רעיון המלך האלוהי היה מושרש בתודעת העם המצרי, ועל כן האידיאולוגיה של החזרת הסדר הקדום מצאה מקום נרחב בליבותיהם של אלו ששנאו את הכובשים המקדונים. הדת הפרסית הייתה מכוונת מתחילתה לאחרית הימים שבה תנצח האמת ויאבד השקר, ולכן היא קיבלה בקלות רעיונות משיחיים שלפיהם בעת הכחדת הרשע יושמדו גם הפולשים הזרים.
אחרית הימים נקשרה בישראל לחידוש הנבואה. קשה להעריך די צורכה את האבדה שנגרמה לישראל עקב הפסקת הנבואה בראשית בית שני. בני אותו הדור הבינו שצינורות ההשראה השמימית נסתמו וכל סדרי העולם הם ארעיים כל עוד אין נביא שייתן גושפנקה אלוהית למה שנעשה בעולמם של ישראל. העדות הראשונה של התקווה לחידוש הנבואה באחרית הימים מופיעה בסיום ספר מלאכי. המחבר האלמוני מביע את תקוותו בצורה פיוטית בחתימת הספר: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות פן אבוא והכיתי את הארץ חרם" (מלאכי ג' 23). התקווה היא כי אליהו, אשר עלה בסערה השמיימה, יחזור ויחדש את הנבואה באחרית הימים.
עם זאת, לא תמיד חשבו שנביא אחרית הימים יהיה אליהו דווקא, ודיברו על נביא באופן כללי. כך הדבר במגילות מדבר יהודה ובספר מקבים, שם נאמר: "עד אשר יקום נביא אמת". אנשי בית שני ראו עצמם נטולי השראה אלוהית, אך זכרו שעם ישראל הוא מצאצאי הנביאים. המושג "בני הנביאים" בתקופת בית שני פירושו: בני ישראל אינם עוד נביאים, אך מצווים לשמור על גחלת הנבואה, ולהם השראה המאפשרת להכריע בענייני הלכה ולהבין דברי הנביאים הקדמונים.
התפיסה הרווחת בסוף ימי בית שני הייתה געגוע לבית המקדש הראשון והאלהתו, יחד עם הציפייה לשובו של המקדש האידיאלי באחרית הימים. במרוצת הזמן, השלימו ישראל עם הפסקת הנבואה וראו את החכמים כיורשי הנביאים בשלשלת הקבלה. בתלמוד נמצא את האמרה: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים", ועוד קודם לכן חשבו ש"חכם עדיף מנביא". אולם, דעה תלמודית אחרת גורסת כי "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". אנשי בית שני פירשו זאת כחורבן בית ראשון, הם לא ראו בבית המקדש שלהם שווה ערך למקדש שלמה, ולכן המקדש נחשב כחרב עד יקום בית מקדש שלישי התואם לחזון יחזקאל, שיש אמרו שהוא ירד מהשמיים.
הנבואות על חורבן המקדש וגם אלו שלאחר מכן, כולל נבואות על העתיד בדניאל, היו חלק מהשקפה יסודית של חוזי הקץ והגאולה בימי בית שני, שראו במאורעות שסביבם סימנים להתגשמות הנבואות. חלקם פירשו את ספרי הנביאים והנבואות שלהם לאור מאורעות אקטואליים וחשבו כי הדור שבו הם חיים הוא הדור האחרון לפני אחרית הימים, רבים פיתחו ציפייה משיחית אקטואלית ופעלו כדי לזרז את קץ הימים, ובהתאם להשקה זו. הניצחון של המכבים על היוונים נחשב לחלק מההשתלשלות ההיסטורית המובילה לגאולה, וגם הפגיעה בבית המקדש, בקודשי היהדות, ושינויים באמונה, כמו גם מאבקים בין קבוצות דתית שונות נתפשו כחלק מהתהליך ההיסטורי. אופייני לאפוקליפטיקה לראות את הכוחות המביאים את אחרית הימים כפועלים כבר בהיסטוריה, השואפת לסופה.
שימוש בצבעים ביהדות
לצבע היה תפקיד חשוב במשכן ולאחר מכן במקדש, והוא נקשר לציווי אלוהי. הצבע הופיע באבני טובות – אבני החושן, בבגדים הכוהנים, ביריעות וצבעי המקדש, ובסיפורים כמו כותונת הפסים, הקשת בענן כברית בין אלוהים לבין הארץ, ועוד. לאור יש תפקיד חשוב בפרק בראשית, בתורה ובתנ"ך, והוא אחד הדימויים העיקריים המשמשים לתיאור האלוהות. יש אור פיזי ואור רוחני והם קשורים זה לזה, כשלהבת האחוזה בגחלת. צבעים שימשו מאז שחר ההיסטוריה לתיאור אותה מציאות נסתרת שקשה לתאר אותה במילים, לתיאור העולמות הרוחניים.
במצרים העתיקה כל אל נקשר לצבע, למשל אוסיריס לירוק, סת לאדום, ויש שימוש רב בצבעים בקברים ומקדשים. גם במסופוטמיה הייתה חשיבות רבה לצבעים. השומרים בנו פירמידות מדורגות ענקיות כמרכז המתחמים המקודשים שלהם שנקראו זיגוראת, והמסורת עברה לאכדים ולבבלים. בכל פירמידה היו שבעה מדרגות, שהיו קשורות למערכת של שבעה כוכבים ושבעה צבעים המופיעה גם אצל הבבלים. הרודוטוס מתייחס למקדש הגדול של נבוכדנצר שהיה 272 רגל בבסיסו. התרומם לשבע קומות, וטוען כי מקדש זה הוקדש לשבע הפלנטות ונצבע בשבעה צבעים: הקומה התחתונה הייתה שחורה – סטורן. הקומה השנייה כתומה – יופיטר, השלישית אדומה – מרס, הרביעית צהובה – שמש, החמישית ירוקה – וונוס, השישית כחולה – מרקורי, והשביעית לבנה.
מערכת שבעה הצבעים הקשורה לשבעה הכוכבים הנראים נעים בשמיים מופיעה גם ביהדות, בקבלה היהודית כל אחת משבע הספירות התחתונות בעץ החיים, מה שקרוי זעיר אנפין, קשורה לצבע ופלנטה, ישנם מערכות שונות של צבעים המתייחסות לשבע הספירות התחתונות של עץ החיים, אחת מהם היא זו של הקשת. אחרת ונפוצה יותר קושרת את ספירת החסד ללבן, ספירת הדין לאדום, צהוב לתפארת, ירוק לנצח, כחול להוד, סגול ליסוד, ושחור למלכות.
מערכת נוספת של צבע המופיע ביהדות וגם בתורות רוחניות אחרות היא מערכת של ארבע צבעים המתקשרת לארבע היסודות, ארבע המצבים של החומר, ארבע הכיוונים, ועוד. המערכת הזו מופיעה בארבעה הצבעים של המשכן: שש משזר (לבן), שני, ארגמן ותכלת, ובקבלה בהתייחסות אדום, לבן, שחור וירוק, לעולמות האצילות, בריאה, יצירה ועשייה. לפי הקבלה ארבעה הצבעים הבסיסיים שמהם נוסד העולם הם: אדום, לבן, שחור, וירוק. וכך כתוב: "ואומנם כמו שההוויה האמיתית שבו הייתה מארבע קצוות העליונים, כן נרתק זאת ההוויה הייתה מארבע קצוות התחתונים, והוא שאמרו (בפרק יא' מפרקי רבי אליעזר) התחיל לקבץ את עפרו של אדם הראשון מארבע פינות הארץ, אדום, שחור, לבן, וירוק."
במשכן ובמקדש יש שימוש בארבעה צבעים: תכלת, אדום (תולעת שני), סגול (ארגמן), ולבן (שש משזר). לכל צבע יש כמה התגלויות: התגלות ראשונה היא בעבודת אדם עלי ארץ, בעולם העשייה. התגלות שנייה היא בעולם היצירה, עולם הטבע ונפש האדם. התגלות שלישית היא בעולם הבריאה, הכולל בתוכו את גרמי השמים לסוגיהם (מעשה בראשית). והתגלות אחרונה והגבוהה ביותר היא בעולם האצילות, עולמות רוחניים שאינם נראים לעינינו (מעשה המרכבה).
ההתייחסות הראשונה לצבע היא בתורה. שם מתואר אור שנברא ביום הראשון בעוד שהשמש נבראת ביום הרביעי, ומכאן שיש עולמות של אור גנוז, הלא הם עשר הספירות הקשורות לעולם האצילות. עולם האצילות מתגלה דרך עולם הבריאה, הלא הם השמיים וגרמי השמיים, ובמסגרת זו יש חשיבות גדולה לקשת שהיא סמל לברית בין אלוהים לבין הארץ. אומר רבי יוסי הגלילי: "שהקשת אינה באה אלא להגן על העולם, בדומה למלך שבכל פעם שבנו חטא, והמלך רואה המלכה, מסתלק הכעס ממנו על בנו. שכתוב, וראיתיה לזכור ברית עולם, וע"כ לא נראה הקשת אלא כדי להגן על העולם… שאינה מתגלה אלא בלבוש המלכות היקר…" (בראשית רבה, פרשה לה)
ובזוהר נאמר (זוהר, שיר השירים, דף ע״ג ע״א) "שואל, וכי בגלות, שהקב"ה מתרחק מן המלכה, ואיך מתלבשת המלכה בלבוש מלכות בגלות… ומשיב, לא. שאין לה בגלות לבוש מלכות. אבל בגלות לבושה של קדרות, דהיינו שחרות, והיא אמרה, "אל תראוני שאני שחרחרת
צבע נקשר לאור, אור בגימטרייה שווה למילה רז, וכך הצבע (אור) רומז על המשמעות הנסתרת של התורה. העולם שלנו שרוי בחושך, מכיוון שהוא עולם פיזי ולא מאיר, התפקיד של היהדות זה להביא אור לעולם, להיות אור לגויים. וכך אומר הזוהר (רעיא מהימנא): ""אם יש צדיק שזכיותיו ומעשיו הם להאיר את המלכות ולהפשיט ממנה לבושי השחרות של פשט בלי סוד, ולקשט אותה בלבושים של צבעים המאירים את סודות התורה, מה כתוב בו, וראיתיה לזכור ברית עולם, וראיתיה, היינו בסודות המאירים של התורה, כי אור נקרא רז" (זוהר, חלק ג׳, פרשת נח, דף ע״ב–ע״ג)
בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ל עמוד ב) מסופר על עובר, שלומד תורה במעי אימו, כשנר דלוק על ראשו. העובר זוכה לראייה עמוקה של המתרחש בגן עדן ובגיהינום, מעבר למה שיקרה לו בעולם הזה. בגן העדן הוא רואה את הצדיקים יושבים ועטרת אור בראשם, בעוד בגיהינום מלקים את החוטאים בפולסאות (שוטים) של אש. הניגוד בין אור הנר העדין, המשמר תחושה של מרחב האור הגנוז שעל האדם לממש בחייו, לבין האש המאיימת הוא המסע שאנחנו צריכים לעבור בחיינו. הנר הדלוק על ראשו של העובר מייצג את ההילה האלוהית. מכיוון שהעובר מצוי כביכול במרחב האור הגנוז, שהיה בעולם בראשית בריאתו, ראייתו אינה מוגבלת. לכן מבין העובר את כל הדרכים הפתוחות בפניו ויודע את גורלו.
ההבדל בין אור ואש מסמל את הקיום של שני עולמות, פיזי ורוחני, אלא שהם קשורים ביניהם "כשלהבת האחוזה בגחלת" וזה מופיע בלהבת הנר, שמשמשת לעיתים כמוקד לסוג של מדיטציה יהודית (כפי שמופיע בספרו של אריה קפלן). אור הנר כוללת שני אורות: האור הלבן והצהוב בחלקה העליון של השלהבת (ההילה המרחפת) המסמל את ההתקרבות למגע האלוהי והרוחני, את הספירות העליונות המתקרבות לאלוהות הנחבאת בתוך עצמה. והאור הכחול או השחור בחלקה התחתון של הגחלת, המסמל את מגע עם הגשמי ואת היפוך החיים והמוות.
הצבעים הם דרך להסביר את פעולתם של הספירות – משל, וכן כלי לכוון את הדעת והדמיון אל הספירות, אומר הרמ"ק[1]: "ואין ספק שיש לגוונים מבוא אל פעולות הספירות והמשכת שפעם ולסיבה זו כאשר יצטרך הממשיך להמשיך שפע רחמים מהחסד יצייר לנגדו שם הספירה בגוון אותו עניין הנצרך כפי גוון המידה אם חסד גמור ללובן גמור, ואם לא כל כך יצייר לובן כסיד ההיכל וכיוצא בזה כמו שנבאר בשער הכוונות".
לפי הרמ"ק, אם אתה רוצה להעביר השפעה של חסד ולקרוא להשפעה של חסד, חשוב על הצבע הלבן, ואף לבש לבן. אם אתה רוצה להעביר השפעה של דין, להגיע להחלטות נכונות, ולקרוא להשפעה של דין, חשוב על הצבע האדום, ואף לבש בגדים אדומים. דוגמא לכך הוא נותן בבגדיו של הכוהן הגדול בבית המקדש בירושלים. הכוהן הגדול היה לבוש בדרך כלל בבגדי זהב, שקשור לאדום, שהראו את תפקידו ברוב ימות השנה כעוסק בדין ועזרו לו בכך, אולם ביום כיפור הוא היה פושט בגדיו אלו ולובש בגדים לבנים, מכיוון שביום כיפור ההשפעה הרצויה הייתה השפעה של רחמים – חסד, כל הטקס ביום כיפור היה בבגדים לבנים.
הקשר של לבן לספירת החסד מופיע בפסוק: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (שעיהו, פרק א׳ פסוק י״ח), וכך ספר הזוהר אומר: "מקריב קורבנו לאש שהוא אדום, זורק הדם סביב למזבח שהוא אדום, מידת הדין אדום, מוצקין אותו (הריח) ועולה העשן כולו לבן, ואז האדום נהפך ללבן, נהפך מידת הדין למידת הרחמים" (זוהר חלק ב' דף כב' עב). החטא האדום מגיע למזבח בדמות הדם האדום, נשרף ומתכלה על ידי האד, ועולה כעשן לבן השמיימה, אל האלוהים. וזה תפקידו של האדם בעולם, להטות את מידת הדין אל מידת החסד, דרך הרחמים.
צבע חשוב במיוחד במיסטיקה היהודית הוא התכלת, זהו הצבע היחיד המופיע בכל היסודות: כחול במים, כחול בשמיים, כחול באבנים באדמה, וכחול בחלק הפנימי של האש, ולכן הוא מחבר בין העולמות, בנוסף לכך התכלת מיוחסת לספירת מלכות ובינה, שהם הישויות הבוראות: התכלת מופיעה באור הראשון של היום, תכלת חיוור על פני האופק הנגזר משחור, עוד לפני שהופיע עיגול השמש האדום. היא הסוד שמאחורי החלוקה לצבעים ואותות (לבן ואדום). וכך אומר רבי מאיר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר: ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" (תלמוד בבלי, מסכת מנחות מ"ג ע"ב). מסיבה זו בחרו בצבע התכלת לטלית ופועל יוצא מכך לדגל המדינה.
התפיסה העתיקה הייתה שלאנרגיה יש שלושה לבושים: הראשון זה צבעים, אבל בנוסף אליהם היה הלבוש הנוסף הוא צלילים והשלישי זה ריח (אבל לא במובן הרגיל). ולכן יש חשיבות לצלילים בפולחן בית המקדש והוא מלווה על ידי שירת ונגינת הלווים, ויש חשיבות לריחות בפולחן בית המקדש שנוצרים על ידי הקטורת המורכבת מ12 מרכיבים. מרתק להתייחס למקדש דרך השער של צבע, צליל וריח, זה מוציא אותנו מההקשרים הפוליטיים לאומיים ומביא לנקודת מבט אוניברסלית אנושית הרלוונטית גם לחיינו כיום כפי שהם.
בכל התרבויות והדתות שפעלו בירושלים אנחנו מוצאים שימוש בצבעים, חלקו מושכל וחלקו אינטואיטיבי, ולרוב זה בהקשר רוחני, החל מהשימוש בצבע בציורי האיקונות ואמנות נוצרית, המשך למשמעות של הצבע במיסטיקה המוסלמית וצבעי כיפת הסלע, המשך במגינים הנוצרים בימי הביניים heraldry וכלה בשימוש בצבעים באמנות והאדריכלות היהודית בימי הביניים המאוחרים והעת החדשה לפי ההקשר הקבלי והקשר בין הצבעים לספירות, כפי שאנחנו מוצאים במקומות כמו בתי הכנסת הספרדיים וישיבת בית אל, נחזור לנושא זה בהמשך
ביבליוגרפיה
דן, י׳. (1993). תולדות המיסטיקה היהודית. ירושלים: הוצאת עם עובד.
דן, י׳. (1998). ספרות ההיכלות והמרכבה. ירושלים: מאגנס.
שלום, ג׳. (1941). המרכבה והמיסטיקה הקדומה. ירושלים: מוסד ביאליק.
שלום, ג׳. (1998). הזרמים העיקריים במיסטיקה היהודית. ירושלים: עם עובד.
ליבס, י׳. (1988). מחקרים במיסטיקה היהודית. ירושלים: מאגנס.
קפלן, א׳. (1997). מדיטציה וקבלה. ירושלים: תבונות.
Portal, B. (1837). Des couleurs symboliques dans l'antiquité, le moyen-âge et les temps modernes. Paris: Treuttel et Würtz.
הערות
[1] ר׳ משה קורדובירו, פרדס רימונים, שער כ״א: שער הגוונים.
