מערות בית גוברין ושבי בירדן

עבודת סיום לתואר שני; מפעל ההתיישבות היהודי בחבל לכיש

בשנים 1955–1956 הייתי עסוק כבר בעיקר בכתיבת העבודות השונות שהייתי צריך לסיים ללימודי התואר השני. יחד עם זאת, התחלתי לחשוב גם על נושא לעבודת הגמר אשר אצטרך לכתוב. פניתי לפרופ' דוד עמירן, שמבחינות רבות היה החונך שלי במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה, בשאלה איזה נושא כדאי לבחור לכתיבת העבודה. הוא הציע לי לכתוב על ההתיישבות היהודית החדשה של חבל לכיש, שהוקמה רק כמה שנים קודם לכן, כיוון שזו הוכנה והוקמה, לראשונה בארץ, כהתיישבות עם תכנון מראש לאזור שלם, בהתאם לרעיונות התיישבות שהיו מקובלים במקומות אחרים בעולם. הוא אף הציע לי ליצור קשר עם לובה אליאב, שהיה מבין מתכנני התיישבות זו ואשר שנינו הכרנו אותו, ולהתייעץ עימו בנושא זה. עשיתי כעצתו והתחלתי ללמוד ולקרוא על דרך ההתיישבות של מפעל חבל לכיש. אז החילותי לצאת גם לימים שלמים לסיורים וביקורים בהתיישבות זו. בימים ההם לא היה במחלקה לגיאוגרפיה עדיין כל כלי רכב, וגם לי לא היה כלי כזה. כמו רבים באותה תקופה גם לא ידעתי כלל לנהוג ברכב. החלטתי על כן לנסוע באוטובוס, כל פעם לחלק אחר של התיישבות זו, וממקום הירידה להתחיל לצעוד ברגל, מרחקים נכבדים, להכרה יסודית של כל אזור חבל לכיש. עד מהרה הכרתי היטב את כל יישובי החבל, שנבנה על אזור שהיו בו קודם כפרים ערביים שנכבשו ופונו כולם במלחמת העצמאות כתוצאה מהקרבות הקשים שהיו באזור.[1] התכנון להקמה של היישובים בחבל היה באופן כללי כזה שבצידו המזרחי הוחלט להקים עיר מרכזית, לימים קריית גת, שמסביב לה ובקרבתה יוקמו יישובים חקלאיים שיוכלו  להישען עליה. בצד המערבי הוקם המרכז העירוני  "נהורה", שגם מסביב לו הוקמו יישובים חקלאיים שהיו קשורים אליו. כך זכה כל החבל לתכנון מיוחד, שסייע לקליטת העולים והמתיישבים החדשים בו.

אלא שבינתיים אני הגעתי למסקנה, באשר לעבודה שלי, כי בעצם יש חומר כה רב על המפעל ההתיישבותי הזה, עד שבעבודה נוספת עליו לא יהיה בעצם הרבה מה לחדש. כיוון שרציתי שבעבודה שלי יהיו חידושים, התלבטתי אם סיכום הדברים על הקמת חבל לכיש והחידוש שבהם יהיה מספיק עבור כתיבת עבודת הסיום לתואר המוסמך שלי.[2] אז עלה לי הרעיון שאולי ארחיב את העבודה גם לנושא של "מערות בית גוברין", נושא שעניין אותי מאוד מאז הביקור הראשון שלי במקום זה, אשר נמצא קרוב מאוד לאזור של חבל לכיש. פניתי לדוד עמירן שנקבע כמנחה שלי בעבודתי ושאלתי אותו אם יסכים לכך. הוא אישר לי זאת. כך החילותי לבדוק גם את כל המהות של תופעת "מערות בית גוברין" והמערות הרבות הנוספות שנמצאו בכל אזור שפלת יהודה בקרבת "חבל לכיש".[3]

למהותן של מערות בית גוברין

כבר משנת הלימודים הראשונה שלי במחלקה לגיאוגרפיה נתקלתי בנושא של מערות בית גוברין. במחלקה זו היה כמעט מעין נוהג לבקר במערות אלו מדי שנה במסגרת סיורי הלימוד, ותמיד עלו השאלות כיצד נוצרו ומתי. המורים לא ידעו לתת תשובות לשאלות הללו. הדבר הראשון שהיה צריך אפוא לברר בקשר אליהן הוא אם אלו מערות טבעיות שנוצרו באופן טבעי או שהן מעשה ידי אדם. בספרים גיאוגרפיים שפורסמו עד אז היו גם שטענו שהן מערות "קרסטיות", כלומר שנוצרו על ידי חדירה והמסה של מי גשמים ופעילות הטבע. אלא שבבדיקה יסודית ראשונה של המערות מתברר כי יש לדחות דעה זאת. בכולן יש סימנים ברורים לעבודת האדם עם כלים משלו לחפירת המערות ויצירת פתחים עליונים בהן.[4]

לאור זאת, השאלה הבאה הנשאלת היא – לשם מה נחפרו המערות והבורות הללו בידי האדם? בעבר הועלו שלוש סברות בעניין זה: א) שנחצבו כבורות למאגרי-מים; ב) שנועדו לשמש ממגורות לתבואה ולצרכים חקלאיים; ג) שהותקנו כמקומות מגורים לבני אדם. אולם נראה כי שלוש סברות אלו לא יכולות להתקבל. נראה בהחלט כי המערות והבורות שימשו מחצבות להוצאת גיר קרטוני מתוכן לצורכי בנייה. השערה זו גם מתאימה לידיעות שברשותנו, שמאז התקופה הרומית, במאה הראשונה לספה"נ, הונהגה בבנייה השיטה של שימוש בלבני בטון, שבה השתמשו הרומאים בארצותיהם, ובעקבותיהם הלכה הקיסרות הביזנטית.    

לאחרונה הקשר בין המערות והחורבות בקרבתן נראה לי ודאי. אף אם לא היו אלו מחנות עבודה של חוצבים בלבד, הרי אין ספק שתושבי כפרים אלו הם שחצבו את המערות. לפיכך בדיקת תקופתן של החורבות עשויה לסייע גם בעניין קביעת זמנן של המערות הצמודות להן. סקר שנערך בכמה חורבות באזור על ידי ארכיאולוגים הוכיח שרוב החורבות באזור הן מן התקופה הביזנטית. על יסוד זה יש להניח שאף הבורות והמערות הם ברובם המכריע מתקופה זו. בכך באים אנו להציע אף פתרון אחיד בדבר תפקידן ותקופתן של שתי התופעות המיוחדות לאזור: המערות והחורבות.[5]

המעבר להכרת האזור הדרומי למערות בית גוברין ונפילתי בשבי הירדני

בכל התקופה שעסקתי בלימוד ובמחקר על מערות בית גוברין, הבסיס והיסוד לכל עבודתי היו מפות האזור וצילומי האוויר. הצילומים שימשו אותי בעיקר בבית, לבדיקות, ואילו בשטח הלכתי תמיד עם מפות שהובילו אותי. המפות העיקריות שהשתמשתי בהן היו מפות בריטיות עוד מתקופת המנדט, בקנה מידה 1:100.000 ו- 1:20.000, שבהן נמצאו במדויק כל פרטי השטח: כפרים, בתים, דרכים, שבילים, וגם כל סימוני המערות והבורות שנמצאו באזור. בחלק שמצפון לבית גוברין החלו כבר אז בהקמת יישובים יהודיים והיו גם תכנונים מפורטים שכללו גם מפות חדשות, בקנה מידה מפורט מאוד, שהוכנו לפי צילומי אוויר. לקראת סוף שנת 1957 כבר סיימתי לסכם את כל חלק שפלת יהודה, מצפון לבית גוברין, מבחינת כל המערות והבורות שנמצאו בו. לעומת זאת החלק שמדרום לבית גוברין, שהיו בו מעט מאוד יישובים יהודיים והוא שימש בדרך כלל כאזור לאימונים צבאיים, כמעט ולא היה ידוע לי. החלטתי אפוא לנסות להתחיל להכיר גם את האזור הזה. ביררתי מתי האזור פנוי מאימונים צבאיים וחשבתי שאנסה להכירו בתחילה על ידי כך שאיכנס אליו מאזור היישובים היהודיים הדרומיים שכבר היו בו.[6]

ביום ראשון 4.11.57, לאחר שבת שקטה שביליתי בבית הוריי בפתח תקווה, נסעתי באוטובוס לבאר שבע. ירדתי בתחנה של קיבוץ דביר, אשר ממנו התכוונתי להגיע לסיור ראשון בחלק הדרומי של אזור השפלה. מטרתי ביום זה הייתה לסקור את השטח שמצפון לקיבוץ, במרחק עד 5–10 ק"מ, ואחר כך לפנות מערבה חזרה לעבר כביש באר-שבע–פלוגות. הגעתי לקיבוץ דביר בשעה 10.00 בבוקר. שתיתי קפה במקום ויצאתי לדרך, לאחר ששוחחתי עם שני חברים מהמשק ושאלתי אותם אם הדרך צפונה בטוחה ואין אימונים צבאיים בשטח. הם ענו לי שלדעתם זה בסדר, אבל הם אינם אחראים, ואם ברצוני ללכת שאלך על אחריותי בלבד. לאחר בדיקת מפת האזור שהייתה בידי החלטתי להתקדם בכיוון צפון-מזרח, כיוון שראיתי שבכיוון זה, לא רחוק מהקיבוץ, ישנה גבעה גבוהה שאוכל לעלות עליה לצפות על כל הסביבה, ולפי מה שאראה להחליט על המשך דרכי. כאן עשיתי את השגיאה הגדולה ביותר שלי. שכחתי שהמפה שהחזקתי ביד אז הייתה מפה בקנה מידה 1:100.000, ולא המפה בקנה מידה 1:20.000 שבה השתמשתי בכל התקופה שבה הייתי עסוק באזור הצפון והמרכז של אזור שפלת יהודה, שכן לכל החלק הדרומי של אזור השפלה לא היו אז בכלל מפות בקנה המידה 1:20.000.[7] לפיכך החישוב שלי בדבר המרחק של הגבעה שאליה רציתי להגיע היה מוטעה, ובמקום להגיע לשם הגעתי לגבעה מזרחית הרבה יותר, שהייתה קרובה לגבול הירדני. משעליתי לפסגה שלה והבטתי מזרחה ראיתי ממול, במרחק, כפר ערבי שהחלה בו תנועה וצעקות. כנראה הבחינו בי. מיד ירדתי מהגבעה ופניתי לדרך שהייתה שם, שהובילה צפונה-מערבה, אך לא הספקתי ללכת בה מרחק ניכר ופתאום נפתחה עליי אש מרובים. השתטחתי על הקרקע בקרבת סלע שקצת הגן עליי, אבל לאחר דקות אחדות הופיעו כמה יורים שציוו עליי לקום, להוריד את כל החפצים שהיו עליי ולהרים את ידיי. הם קשרו את עיניי בכפייה, הוציאו מכיסיי ומכל מקום אחר את כל מה שהיה איתי, תקעו שני קני רובים בגבי וציוו עליי: "אודרוב!"[8]

אחד לקחני בידו, וכך סחבוני 10–15 דקות כאשר אני הולך בעקבותיהם, עד שהגענו לכמה בתים ערביים. הכניסוני לאחד מהם והושיבוני על הרצפה. השקוני במים ואחר כך גם בתה, והלכו לקרוא לקצין. לאחר כשעה הגיע קצין בדרגת סגן משנה מהלגיון. הלה הודיע לי שהוא לוקח אותי איתו. הוא לקח גם את כל החפצים שלי, שהשוטרים הערבים לקחו ממני קודם. הוא העלה אותי על המכונית שלו בעיניים עצומות ונסענו. בדרך שוחחתי איתו, והתברר לי שהוא הקצין האחראי בכל השטח. היה יחס של הערצה אליו מכל הערבים מסביב. לאחר כשעה –שעה וחצי הגענו לתחנת משטרה, כנראה בחברון. שם הוכנסתי למעין כלא שהיה פתוח בחזית שלו לקהל מסתכלים. מיד נקבץ קהל ערבי רב שהביט בי והעיר את הערותיו, בין היתר הבנתי שהתפעלו מכך שאדם מבוגר נפל לידיהם. לאחר חזרתי ארצה למדתי גם שהסתכלות זו עליי בחברון הצילה אותי, מבחינות מסוימות, שכן בין הצופים בי במכלאה שם היה גם מישהו שלאחר זמן קצר הגיע למשטרת באר שבע והביא לשם את הידיעה על נפילתי בשבי הירדני, כיוון שכנראה היו לו גם קשרים קודמים עם משטרה זו.[9] עם ערב הופיע בכלאי בחברון גם רכב מכובד יותר, עם מספר ניכר של שוטרים, שהעלו אותי עליו יחד עם סגן המשנה שהביא אותי מהשטח. בדרך לא אמרו לי דבר אך המשיכו בנסיעה שארכה שעות רבות. לפי מהלך הנסיעה הבנתי שאנחנו נוסעים מזרחה. בהמשך הרגשתי שאנחנו עוברים את נהר הירדן, ולבסוף הגענו לבית סוהר במחנה צבאי בזרקה, ממזרח לעמאן שבירדן. שם הוכנסתי לתא מעצר צר בן שישה על ארבעה מטר שבו נכלאתי.[10]

החקירה הראשונה והשבוע הראשון בכלא הירדני

השבוע הראשון בכלא הירדני היה ללא ספק השבוע הקשה ביותר בחיי. כבר בלילה הראשון שבו הגעתי לכלא בירדן הוכנסתי לפגישה עם שלושה חוקרים, שקיבלו אותי מסגן המשנה שהביאני למקום. הוא העביר אליהם גם את כל החפצים שלי, שקיבל מחוליית משמר הגבול שתפסה אותי, ולאחר מכן עזב את המקום.[11] אז החלו החוקרים הירדנים בחקירתם. מבין שלושת החוקרים בלט אחד שהיה המבוגר שבהם. הוא דיבר אנגלית טובה ושוחח בנימוס. השניים האחרים פרצו מדי פעם בדברים בוטים.[12] בתחילת החקירה נשאלתי לכל ההיסטוריה האישית שלי, החל מהולדתי, בית הספר העממי וכו' עד ליום הפגישה. לאחר מכן החלה החקירה הצבאית. בתחילה טענתי שאיני יכול לומר להם דבר בנידון, אבל לאחר מכן, מתוך שידעתי כי בידם מסמכים אישיים רבים שלי, גם צבאיים, החלטתי להסיט את השיחה, מדי פעם, בהתאם לפרטים שהיו שם. לראשונה חזרתי על גרסתי באשר למה שאירע לי. סיפרתי את אשר קרה, לפי הבנתי, וציינתי כי אני בטוח שלא עברתי כלל את הגבול, וכי נלקחתי בכוח תחת אש יריות לצד הירדני. אז נשאלתי למה היה אצלי אקדח. האמת היא שבתחילת כל הסיורים הרבים סביב מערות בית גוברין לא לקחתי איתי כל נשק ישראלי, אלא שבהמשך, כאשר שמעו ממני חברים במחלקה לגיאוגרפיה על הסיורים שאני עושה באזורים מרוחקים כבודד, יעצו לי שאקח איתי לפחות את האקדח של המחלקה, לכל מקרה.[13] שוכנעתי לעשות זאת, למרות שאף פעם לא היה כל צורך בכך. לשאלת החוקר הירדני עניתי כי לקחתי את האקדח כנגד נחשים או בעלי חיים אחרים שהיה חשש שאיפגע מהם. הוא חייך וצחק, אבל אז עבר לחלק הקשה של השיחה והחל לחקור אותי מה אני יודע על שדות תעופה ישראליים ובסיסים צבאיים ישראליים, במיוחד על כאלה באזורי חוף הים, אשקלון ועוד. השיבותי לו כי שדות התעופה שאני מכיר הם השדה בלוד והשדה הקטן בתל אביב, לא הייתי באחרים ולא ידוע לי על כאלה, אינני יודע דבר גם על בסיסים לאור חוף הים וכל אלה הם לא בתחום העיסוק שלי. שוב חזרתי ופירטתי את הנושא שעניין אותי וניסיתי שוב להסביר לו את נושא מחקרי, במיוחד מבחינה היסטורית. הוא הפסיק אותי בשטף דבריי והחל אומר: אנו רואים שאתה לא רוצה לספר – לך לישון. תחשוב טוב. מחר נבוא עוד פעם. ואז באו גם האיומים מצד אחד: נחזיק אותך 3–6 חודשים, נוציא לך את הנשמה אם לא תספר וכו', והתחנפויות עם מילים חלקלקות מצד שני: אתה אדם אינטליגנטי ואנחנו רוצים להתנהג איתך כך וכו'. השקוני תה והטיפו לי מוסר. בהמשך בא גם האיום העיקרי שהיה פשוט, אך הפחיד אותי ביותר – איום שיעמידו אותי למשפט על שחדרתי לשטח ירדני עם כלי הנשק שהיה איתי. החוקר הראשי, שהתנהג בנימוס כמצוין, אף ניסה לשכנע אותי שזה דבר מסוכן מאוד, וכי לדעתו אני עלול לקבל עונש מאסר אצלם לעשרות שנים, ומי יודע מה יצא מכך. הוא הציע לי לחשוב טוב בעניין ואמר כי הוא ידווח על הפגישה בינינו לממונים עליו ויחזור אליי שנית.[14]  

החקירה השנייה בירדן

למחרת בבוקר, יום שני בשבוע, הגיעה החקירה השנייה. הפעם הגיע רק אחד משני החוקרים הצעירים, הסרנים, שהיו בערב הקודם. לשאלתי האם הם הודיעו לאו"ם על כך שאני אצלם הוא ענה לי בכעס שהם לא מודיעים על כל אחד שנופל בידיהם והם גם לא יודיעו על כך בהמשך. הוא אמר שהכול תלוי בי, אם אעזור להם, ושכרגע אני בעיניהם מרגל ולפי זה אישפט. הוא הוסיף שכבר מכינים את המשפט נגדי. החקירה השנייה הייתה הרבה יותר קצרה מזו שהייתה בערב הקודם ונמשכה כחצי שעה בלבד. היא התמקדה בעיקר בשאלות על מחנות צבא ושדות תעופה, וכן עסקה קצת בנושאים כלכליים. שוב הודגש האיום של המשפט. הקצין הירדני אמר לי שהוא מקווה לבוא מחר בבוקר לראותני שנית ואחר כך החזירוני לתאי.

החקירה השלישית בירדן

למחרת בבוקר, יום שלישי, לא בא אף חוקר.[15] לעומת זאת ביום רביעי  הופיעו שוב שני חוקרים, אחד חדש, והתחילה חקירה שלישית. בדומה לראשונה גם החקירה הזאת התחילה בתולדות חיי. חזרתי ממש על אותם הפרטים שאמרתי קודם. לאחר שהסתיימו אלו, החלה החקירה הצבאית. שוב הכול חזר כמו בשתי החקירות הקודמות. אז החלו האיומים גם כאן. כמו קודמותיה, הסתיימה גם חקירה זו בדברים: תחשוב טוב, אנחנו הולכים, נבוא בעוד יומיים. אם תספר יהיה טוב, למחרת תוכל ללכת הביתה, אם לא, תירקב כאן בבית הסוהר ומי יודע מה יכול לקרות עוד…[16]

החקירה הרביעית בירדן

לאחר יומיים, ביום חמישי, לא הגיע אף אחד, למרות ההודעה הקודמת שיבואו, אך בראשית השבוע שלאחר מכן, כנראה כבר יום שני, באו שוב שלושה קצינים ובהם הקצין המבוגר שראיין אותי כבר בפגישה הראשונה. מהשיחה איתו, למרות שאולי לא התכוון לכך, הבנתי הפעם שכבר יודעים עליי בארץ, שכן הוא פלט שנוכח שאכן כמה מהדברים שאני סיפרתי להם על עצמי הם אכן נכונים. הוא חזר גם על האיומים שלהם, אך היה נינוח הרבה יותר. בין היתר סיפר לי שחקר שבויים יהודים שנפלו בשבי הירדני עוד בלטרון, בתקופת מלחמת העצמאות, ואף הזכיר את השם של אחד מהם, גדעון. בסוף, תוך כדי שיצא מהחדר, חזר על הצעתו שאשתף איתם פעולה, כי אחרת אועמד למשפט ואשב בכלא אצלם שנים רבות, כפי שהודיעני כבר בפגישתנו הראשונה. הם הלכו והמאסר הממושך שלי בכלא נמשך.

סוף תקופת השבי והחזרה לארץ

לאחר כשבועיים הופיע אחד מהקצינים סגני המשנה שהיו כבר קודם. הוא קראני לשיחה, דפק קצרות על השולחן ושאל מה החלטתי. עניתי לו כי אין לי מה להחליט וכי אמרתי להם קודם כל מה שאני יודע. אז אמר לי שלא יהיה משפט, אבל אשאר בזרקא זמן בלתי מוגבל, שנים רבות, והתחיל לצעוק שאינני רוצה לספר אפילו את הדברים האלמנטריים ביותר. עניתי לו שהם אינם מאמינים לי לשום דבר, אני טוען שאינני יודע ערבית והם טוענים כל הזמן שאני כן יודע. כאן הודה בפניי שהוא מאמין שאינני יודע ערבית. לבסוף אמר לי שהוא הולך ולא יבוא לראות אותי שנית, ואם אחליט שברצוני לספר להם משהו שאגיד לשוויש והוא יקרא לו. אם לא, אזי סופי שאשכב שם בבית הסוהר הרבה מאוד זמן. זה היה ביום ה-20 לעצירתי, ומאז ועד יום ה-64, יום יציאתי מהשבי, לא ראיתיו.

יומיים לפני חזרתי הודיעו לי, להפתעתי הרבה, שאתכונן לצאת מבית הסוהר בעוד יומיים.[17] לאחר יומיים, ביום 7.1.58, יצאתי מזרקא שבירדן, מוקדם מאוד בבוקר. בשעה 10.00 בבוקר הגעתי למטה ועדת שביתת הנשק ירדן-ישראל בשטח ההפקר, מעבר מנדלבוים, בירושלים. משם הועברתי למטה משטרת ישראל במגרש הרוסים. שם חיכו לי כבר כמה מבני משפחתי.[18]    

העיכוב בחיפושים אחריי בארץ

כפי שכבר צוין לעיל, יצאתי לסיור ביום ראשון 4.11.57, לאחר שביליתי את השבת בבית הוריי בפתח תקווה. ביום זה נפלתי בשבי. הוריי חשבו שנסעתי לירושלים וכי אני נמצא שם כל השבוע. באותה תקופה השתכנתי בירושלים בחדר אצל בעלת בית ברח' הרב ברלין 1–3. בעלת הבית ידעה שנסעתי לבית הוריי בפתח תקווה ביום שישי, וכיוון שלא חזרתי ביום ראשון חשבה שחליתי ונשארתי בפתח תקווה. רק לאחר השבת השנייה שבה לא הגעתי להוריי, ביום ראשון ה-11.11.57, הם צלצלו לבעלת הבית בירושלים ושאלו עליי. בעלת הדירה ענתה להם שלא חזרתי מאז השבת הקודמת. הוריי נדהמו ואז החל מירוץ החיפוש אחריי. אינני יודע בדיוק מה היו הצעדים הראשונים שנקטו הוריי, אבל נראה לי שהם הזעיקו מיד את דודי גד לביאון מחיפה, שהיה מראשי ההגנה ושימש גם בתפקיד חשוב במשרדי הדואר והטלפון בארץ, והיו לו קשרים גם עם אישים במשטרה, כנראה במיוחד עם חיים תבורי ששימש אז מפקד משטרת מרחב הנגב.[19]

במקביל החלה הפעילות במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. הוריי התקשרו גם למחלקה זו והגיעו שם לפרופ' דוד עמירן, ראש המחלקה. כך הוחלו החיפושים אחריי באזור המערות והבורות של בית גוברין. נמסר לי שחברים רבים יצאו אז לחיפוש ודאגו במיוחד שמא נפלתי לאיזה בור בסביבה שם. נראה גם שסיפרתי, בהזדמנות קודמת, לכמה מחבריי על תוכניתי לעבור לדרום, ואולי גם הזכרתי את קיבוץ דביר. איך שהוא הצליחו כמה מהם להגיע לקיבוץ זה ואף פגשו את שני חברי הקיבוץ שדיברתי איתם בבוקר יום יציאתי.

המכתב הראשון שיש לי על הקשר שנוצר בין הוריי לדוד עמירן הוא מכתב תשובה שכתב להם כבר ביום חמישי 15.11.57, בשבוע השני להימצאותי בכלא הירדני. מפאת העניין שבו, אני מביא את רובו להלן, כדי שיבהיר את המצב כפי שהיה במועד זה. 

אדון וגברת בן-אריה היקרים,                                                                            כ"א בחשון תשי"ח    

     הרשו לי להביע לכם בשמי ובשם כל חברי במחלקה את רגשי שמחתי הכנים על הסיום המוצלח, לחצי לפחות, של פרשת העלמו של יהושע. יחד עם זאת שותפים אנו בצער ובהתרגשות שנגרמו לכם במשך השבוע הזה ואנו מקווים, כי הידיעה כי יהושע בריא ושלם ויחזור אלינו בעוד זמן מסויים, תעזור להרגיע אתכם.

אני חוזר זה עתה מפגישה עם שלטונות הבטחון המתאימים, בה הוסבר לי כי אם כבר קורה המקרה המצער, כי אדם עובר את הגבול לאחת הארצות השכנות, הרי להימצא בידי שלטונות ירדן, הוא המקרה העדיף מכל הבחינות. בכל המקרים של אנשים שנתפסו ע"י הירדנים, ומספרם מגיע למאות ספורות במשך השנים, לא היה עד כה אף מקרה שפגעו באיש לרעה או אף עינו אותו איזה שהם עינויים גופניים אף לא הקלים ביותר. הוסבר לי גם כי יתכן מאד שהעובדה שיהושע הוא קצין, תגרום לכך שייתייחסו אליו ביחס של כבוד יותר מאשר לעצור רגיל. כך שמבחינה זו אין כנראה כל מקום לדאגה והדבר היחידי הדרוש הוא – סבלנות, כי אין כמובן לדעת מתי שלטונות ירדן יחליטו להחזירו. זה יכול להיות דבר של שבועות לא מועטים.    

          נתבקשתי במיוחד לבקש את עזרתכם בכך, שתימנעו מכל דבר שיכול להביא לאיזה שהוא פרסום על המקרה בעיתונות. כל כתבה המוסרת פרטים איזה-שהם על יהושע, תפקידיו, ידיעותיו וכל פרטים אחרים – משפחתיים או כל פרטים אחרים, עלולה להביא לכך כי בידי החוקרים הירדניים יימצאו הוכחות על סתירות בין אותם הדברים שיהושע יחליט למסור בחקירתו לבין הדברים המתפרסמים  בעיתונות. כל סתירה כזאת לא רק שיכולה להביא נזק מבחינה בטחונית, אלא ללא ספק תגדיל את הזמן בו הוא יוחזק ע"י שלטונות ירדן לשם חקירה, כי בודאי שלא יסכימו להחזירו כל עוד יש להם ספקות איזה שהם באמיתות הדברים שהוא מסר או סתירות לגבי ידיעות אחרות הנמצאות בידיהם לרבות כאלו מן העיתונות. לכן נתבקשנו כולנו ובתוך זה המשפחה בראש וראשונה להימנע מכל דבר שיכול להביא לפרסום בעיתונות, ובמקרה שעיתונאים יפנו אלינו, להסביר להם, כי כל פרסום יוכל רק להזיק לעניינו של יהושע.

      אני מקווה כי ידיעות אלו מרגיעות אתכם וחוזר ומדגיש כי בנסיבות הנוכחיות מצבו של יהושע הוא הטוב האפשרי. אני מאחל לכם כל טוב ואסור לבקר אתכם בשבוע הבא כאשר ארד לתל אביב.        

                                                                                                                      בברכת שבת שלום,               

                                                                                                                                         ד. עמירן                   

בהמשך כתב עמירן מכתבים נוספים להוריי,[20] וגם הם ענו למכתביו. בתחילה אף העלו, מתוך דאגה, רעיונות נוספים, כגון לפנות בבקשת עזרה לצלב האדום או לאישים מסוימים בעלי עמדות בארץ. אבל אחר כך קיבלו את הדעה שהועברה אליהם מהשלטונות הישראלים בידי דוד עמירן ונמנעו מכל פעילות נוספת. לאחר חזרתי ארצה התפלאתי גם כיצד אבי, שהיה כבר אדם חולה מאוד בזמן נפילתי בשבי, החזיק מעמד, כתב מכתבים והיה כה פעיל בנושא. כשנה-שנתיים לאחר חזרתי ארצה נישאתי. אבי זכה להיות בחתונתי ושמחתי על כך מאוד. אולם לאחר שנה-שנתיים נוספות, כאשר נולד בננו הבכור, אבי כבר לא היה בחיים. קראנו לבננו זה בשם זאב, על שמו. אבי היה בן 60 בלבד בפטירתו.[21]

הערות

[1]  על הקרבות והנטישה של כל הכפרים הערביים שהיו באזור ראו בקיצור בספרי כיצד נוצרה, בפרק שנים עשר.

[2] מאמר על העבודה שעשיתי על התיישבות חבל לכיש ראו בספרי, ארץ בראי עברה, מבוא והערות, 6, 14, 15.

[3]  על ההתעניינות הרבה שלי בנושא מערות בית גוברין ראו בספרי, ארץ בראי עברה, עמ' 3–5. שני האזורים שבהם נמצאו המערות הגדולות ביותר באזור היו בית גוברין ו"דיר דובאן", כיום ליד היישוב לוזית.

[4]  על מערות בית גוברין ראו בספרי, ארץ בראי עברה, עמ' 81–117. מאמר נוסף על "הקבלה לשיטת החציבה של המערות והבורות של בית גוברין, עם הקבלות באנגליה", ראו שם הערה 12, גם על המקום שבו פורסם המאמר באנגלית.

[5] פירוט בקשר לנושאים אלו ראו בספרי, ארץ בראי עברה, המערות באזור בית גוברין, עמ' 109–112,  183–186.

[6] את כל המפות לעבודת השטח שלי קיבלתי מהספרייה המיוחדת של מפות ארץ ישראל, שהייתה אז במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית.

[7] המפות  בקנ"מ 1:100.000 ו- 1:20.000 היו מפות מתקופת המנדט הבריטי והיו מפורטות כל אחת בהתאם לקנה המידה שלה, כך שבמפות ה-1:20.000 היה פירוט רב יותר, והן היו שימושיות הרבה יותר להליכה בשטח. המפות בקנ"מ 1:100.000 היו גם כן מדויקות למדי, אך יחס המרחקים בתוכן היה שונה מאוד.

[8] לימים הובהר לי כי הערבים שתפשסו אותי היו אנשי חוליית המשמר הלאומי, ובהמשך הועברתי לחוקרי הצבא הירדני.

[9] את הידיעה על כך שמעתי מדודי, גד לביאון, שהיה בקשר עם מפקד משטרת ישראל בבאר שבע.

[10] תא המעצר היה עם דלת כניסה צרה אחת בלבד וחלון קטן מעל לאוויר ואור. מספר התא היה 8. 

[11] רשימת החפצים שהם לקחו ממני הייתה כדלקמן: אקדח עם תחמושת מתאימה; מצפן; מצלמה; מימייה; תיק מפות עם מפות שונות ורבות בתוכו; תרמיל צד; חוברת על תולדות מלחמת העצמאות; תעודות אישיות שלי – פנקס מילואים של קצין מודיעין של צה"ל בדרגת סגן אשר משתייך לענף היסטוריה במטכ"ל, ותעודה ששוחררתי מהצבא ב-1954. את רוב הדברים הללו החזירו הירדנים לאחר חזרתי ארצה לוועדת שביתת הנשק בארץ.

[12]  לאחר חזרתי ארצה, כאשר סיפרתי לחוקרים הישראלים על קורותיי והזכרתי להם את החוקר המבוגר, הם סיפרו לי כי הם מכירים אותו היטב וכי הוא חוקר ותיק עוד מתקופת הבריטים. לטענתם התנהגותו נבעה מחינוכו הבריטי. עוד אמרו שהמזל שלי הוא שנפלתי בידי הירדנים. לו הייתי נופל בידי הסורים ספק אם הייתי חוזר, ואם כן, זה היה אחרי עינויים נוראים.

[13] לפני כן כלל לא ידעתי שבמחלקה לגיאוגרפיה ישנו אקדח שכזה.

[14] האיום המשפטי הפחיד אותי במיוחד, כי זה דבר שהיה רק תלוי בהם ויכלו גם להחליט עליו במהירות, עוד לפני שדבר נפילתי בידיהם ייוודע בארץ, ואחר כך יהיה קשה לשנות דברים. 

[15] ביום השלישי הכניסו לתא שלי גם נער צעיר, לבוש בבגדי עניים, שדיבר קצת עברית. הוא שהה בתאי כחמישה ימים וניסה לדבר איתי תוך ששאל אותי שאלות ופרטים עליי. הוא סיפר לי שהוא יהודי משכונת עולים בראשון לציון והגיע בטעות לירדן. דיברתי איתו קצרות אך היה קשה לתקשר איתו והוא היה נראה מסכן. לאחר כמה ימים הוא הוצא מתאי ונשארתי שם בודד עד הסוף.

[16] המאסר בכלא היה קשה מאוד. לא יצאתי ממנו בכל ימי שהותי בו – 64 ימים. שתן הייתי מוציא בכלי בתא עצמו, למקרי קיבה הורשיתי לצאת לבית שימוש. אוכל הוכנס שלוש פעמים ביום, כאשר התפריט חזר על עצמו ועדשים היו אלמנט מרכזי בו.

[17]  אינני יודע בדיוק כיצד התנהל תהליך הדיונים בין ישראל לירדן באשר לחזרתי. נראה לי שלאחר שנודע הדבר בארץ החלו שיחות עם הירדנים ובהמשך השבוע השני לשהייתי שם הודו הירדנים על מציאותי בידם. בהמשך החל מו"מ על החזרתי. זה שהדבר נמשך קרוב לחודשיים מראה שהירדנים רצו לנצל את ענייני במירב. כנראה בסוף הוחלפתי עם שני ירדנים שנתפסו על חדירה בלתי חוקית לישראל. לי נראה גם שהחלטתי לנהל איתם שיח של איש מדע, מעין פרופ' מפוזר, על מנת לא לפגוע בהם מחד ולהפחית את ערכי הצבאי מאידך, הייתה הנכונה, במקרה המיוחד שלי. 

[18]  בהמשך עברתי לבית אחד מדודיי בירושלים, ברחוב הנביאים. שם חיכו לי כבר הוריי ובני משפחה נוספים שלי והשמחה הייתה רבה.

[19]  חיים תבורי היה במקורו איש פתח תקווה. דודי הכיר אותו היטב. הוא היה המפכ"ל השישי של משטרת ישראל. בשנת 1954 מונה למפקד נפת הנגב ושימש בתפקיד זה במשך 16 שנה.

[20]   מכתבים מ- 25.11.57; 30.11.57; 3.12.57; 23.12.57 ומכתב גם לאחר חזרתי מ-13.1.58. 

[21]  על אבי ומחלתו ראו לעיל הערה 44.