ירושלים העיר שחוברה לה יחדיו
בשנת 1967 קרה הנס של מלחמת ששת הימים; העיר שהייתה מחולקת חוברה לה יחדיו, יהודים חזרו להתפלל בכותל ולבקר בהר הבית, השכינה שרתה לרגע קצר על הארץ והייתה תחושה שהכול אפשרי. שנות ה-60 היו גם תקופה שבה העולם נפתח לרוחניות, להוויה ולחוויה חדשה של דור ההיפים. הנוקשות המוסרית שהחלה בתקופה הוויקטוריאנית והייתה מלאה בצביעות, אפליה והפרדה, הוסרה מהלבבות ובמקומה באו דגשים על אהבה ואוניברסליות, חופש ושוויון.
המהפכה הרוחנית של שנות ה-60 ניבאה עולם חדש, כשהיא שואבת חלק מהשראתה מדתות המזרח – בודהיזם, יוגה, זן והינדואיזם כפי שהוצגו למערב – וחלק אחר מהמוזיקה של דור הפרחים, מהוגי דעות מקוריים, מהתנגדות לממסד בכל צורה שהיא, ומהתנסות בחוויות פסיכדליות (שימוש בסמים ועוד), וגם, בשוליים, מהמיסטיקה של הנצרות, היהדות והאסלאם.
במקביל לתנועת החופש, האהבה והשחרור (כולל הפמיניזם), החלו להופיע תנועות רוחניות רבות שאנו מכנים כיום "תנועות העידן החדש", או תנועות דתיות חדשות ובאנגלית New Religious Movements. חלק מההשראה של תנועות אלו הגיע כאמור מתורות המזרח, אך חלק אחר נבע מהמיסטיקה של הדתות המוכרות, מהוגי דעות מקוריים ומאורח החיים המודרני, שלא התאים עוד לתפיסות הדתיות הישנות. בתנועות העידן החדש ישנו דגש על האינדיבידואל והגשמה עצמית, למשל, בניגוד לדגש על ציות וביטול האגו המאפיינים את התנועות הדתיות הישנות.
חברת השפע המערבית שהלכה והתפתחה, השלום היחסי ששרר בעולם, והפניית העורף לדתות המסורתיות וללאומיות שהכזיבו – כל אלו אפשרו הפניית אנרגיות למשהו חדשני ושונה ממה שהיה עד כה. הדרך הייתה פתוחה בפני מי שרצה לקבל ידע רוחני, ואורח החיים המערבי סיפק למי שהיה מוכן לוותר על קריירה את הזמן והתנאים להתעסק ברוחניות ולהתעמק בדרך רוחנית כזו או אחרת.
התהליך העולמי הגיע גם לישראל, במיוחד לאחר הניצחון המדהים של מלחמת ששת הימים. נדמה היה שהסכנה הביטחונית חלפה והחלום התגשם, ושוב לא היה צורך להפנות את כל האנרגיה והמשאבים לכיוון הביטחוני-לאומי. הידע מהמזרח והתורות הרוחניות העכשוויות הגיעו גם לארץ ומצאו כאן קרקע פורייה, וכך גם המוזיקה המערבית החדשה ואורח החיים ה"היפי". שוב לא היה צורך להתנצל על כך שאדם לא שירת בפלמ"ח; גיבורי תרבות הופיעו בתחומי השירה, הסיפורת, התיאטרון והמחול, ולבסוף גם בתחום הרוחני. אנשים כמו שלמה קאלו, לדוגמה, הפכו פופולריים אף ששאבו את השראתם בחלקה ממקורות זרים ובחלקה ממקורות יהודיים.
תנועת העידן החדש
ההתחלה של העידן החדש נחשבת לשנות ה-60, מהפכת ההיפים, אבל ההתממשות קורית בשנות ה-80 וה-90. בשנות ה-60 הייתה מהפכה של הנוער כנגד הממסד (בוב דילן: אי אפשר לסמוך על כל מי שהוא מעל גיל 30), שהיו לה השלכות פוליטיות של שמאל: צ'ה גווארה וכו'. בשנות ה-80 התנועה מכילה את כל הגילאים, נעלם ממנה הממד הפוליטי והיא הופכת ליותר קשורה לרוחניות והגשמה עצמית. אין בה מרד.
הנגרף מתייחס לעידן החדש ומגדיר אותו משנת 1975, ומכליל רק מקורות שיש להם את הרוח של שנות ה-80 – זמן שבו התנועה הגיעה לשיא. הוא גם מגדיר אותה כמערבית, תעשייתית, ומתייחס למקורות אנגליים. התנועה הזו מאמצת את הספרות המיסטית העולמית: בודהיזם, סופיות, קבלה, וגם פסיכולוגיה והגשמה עצמית. הנגרף מבדיל את תנועות העידן החדש מתנועות דתיות חדשות של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
תנועות העידן החדש שונות מהדתות החדשות בכך שאין להן דוקטרינה נורמטיבית, מנהיגים מוכרים או תרגולות משותפות. יש הבדל בין כת לזרם – פלג. העידן החדש לא קשור בהכרח לכתות אלא הוא זרם חופשי של מחשבה, ויש מי שיאמר גם מודעות. המאפיינים שלו הם אוניברסליות ותנועה, וגם קשר לסביבה. אלו רעיונות המופיעים דרך ספרות חדשה; מקבץ של תופעות שמקושרות ביניהן על ידי מגע סמיכות, ושיש דמיון באמונות שהן מקדמות ובשאלות שהן מנסות לענות עליהן.
הנגרף מציין חמש קטגוריות שהן חלק מהותי מתנועות העידן החדש: תקשור, ריפוי וגדילה, מדע חדש, נאו-פגאניזם, מודעות וחשיבה חיובית. הוא מציין מאה ספרים מייצגים שיצאו במשך שנתיים, מ-1990 עד 1992. לפי טענתו, העידן החדש הוא תופעה עממית, אקלקטית, הקשורה לתרבות. נוהגים לסמן את תחילת העידן החדש באמצע שנות ה-70, ומבדילים בין כתות ותנועות דתיות מובנות ובעלות היררכיה נוקשה ודוגמה, לבין התנועה העממית הספונטנית והפתוחה.
לפי הנגרף, בשנות ה-60 הוקמו קהילות אלטרנטיביות כשפינדהורן (Findhorn) בסקוטלנד היא הדוגמה. התפיסה השתנתה: לא עוד מחכים לאפוקליפסה, אלא בונים את החיים עכשיו. העידן החדש במובן הצר התחיל באנגליה והושפע מהתיאוסופיה והאנתרופוסופיה, ובמובן הרחב בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 החלה תנועה המונית של רעיונות אלטרנטיביים. באמריקה הופיעה "מחשבה חדשה", מטפיזיקה, חיפוש אחר פרדיגמה חדשה המושפעת מתורות המזרח ומאוסף אקלקטי של תורות, תקשורים, קבלה ועוד.
אחד ההבדלים בין גישת העידן החדש לזו של כתות ודתות הוא השאלה האם הזמן החדש יהיה של טרנספורמציה, אור ואהבה או אפוקליפסה. בזרם העידן החדש התפתחה דעה שהשינוי יבוא בתוך המסגרות הקיימות – העולם ימשיך להתקיים אך תתפתח מודעות חדשה; ואם זה לא יעבוד, אז צפוי אסון אפוקליפטי שינקה את התרבות הישנה ועל שרידיה תצמח תרבות חדשה. כמו כן עולה השאלה האם תהיה דמות מעין משיחית המביאה בשורה חדשה לאנושות כפי שטענו הדתות, מורה שהופך ליותר מאדם, או שהזמן החדש יאופיין בארכיטיפ רוחני, כגון חזרתו של ישו בדמות של אור ואהבה.
תנועת העידן החדש תפסה באופן עמוק ביותר בישראל, וכמה מהמורים החשובים שלה ביקרו בירושלים וסניפים של התורה שלהם הוקמו בה. בחרתי לספר על כמה תנועות שהייתה לי היכרות אישית עמן, ודמויות מפורסמות שביקרו בעיר לאחר איחודה. זאת כמובן לא רשימה שלמה, אלא יותר נקודת מוצא למחקר ולמחשבה.
תנועות רוחניות בירושלים
שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 היו הזמן שבו הייתה אפשרות למודעות חדשה, התפתחות מודעות חדשה ופנייה רוחנית של החברה האנושית, שתשלים את החופש והשגשוג של החברה המערבית והרוח החקרנית של המדע. בירושלים היהודית באותה תקופה היו כמה קבוצות של מחפשי דרך שכללו בדרך כלל את מיטב הנוער, גם כאלו שקשורות לתנועות כלל-עולמיות וגם יוזמות מקומיות.
בתחילת שנות ה-80 כבר היה מתח באוויר בין יהודים לערבים בעיר העתיקה, אבל הייתה גם אשליה של שלום ואפשרות לדו-קיום, עד שבסופו של דבר הכול התנפץ באינתיפאדה הראשונה ב-1987. אלא שב-1993 נחתמו הסכמי השלום של אוסלו בין רבין לערפאת ולרגע קצר הייתה תחושה שהכול אפשרי שוב, ואז הגיעו הפיגועים והאינתיפאדה השנייה. במקביל להם התרחשו התהליכים העולמיים של הופעת האינטרנט ולאחר מכן הרשתות החברתיות, והשער נסגר לעת עתה.
בירושלים היו סניפים של האנתרופוסופיה והתיאוסופיה עוד מימי המנדט, אבל בשנות ה-80 נוספו מעין כתות כגון ה"אימן", הדרך הרביעית, סיינטולוגיה, אושו ועוד. היו כמובן התנועות המיסטיות הוותיקות שהרחבנו את הדיבור עליהן ושקיבלו ממד חדש, אבל עם קבלת הלגיטימציה לעיסוק בתחומים האלטרנטיביים בשנות ה-90 ועוד קודם לכן, הופיעו אינספור קבוצות, מורים רוחניים מקומיים, מתקשרים, מרפאים וכן הלאה. מבין התנועות המקומיות הרציניות שפעלו בירושלים ניתן למנות את חוגי הארגמן של פסקל תלמניס, האחווה הלבנה של אייבנהוב ודנוב, התלמידים של קולט אבולקר-מוסקט, התלמידים של יוסף ספרא שלימים הקימו את היישוב נאות סמדר, הקבוצות של גורדייף שאחד המוקדים שלהן היה המורה לשיטת אלכסנדר שמואל נלקן, וכמובן קבוצות בודהיסטיות ויוגה רבות, שמאניזם ועוד.
לאחר שחרור העיר העתיקה התפתחה פנומנולוגיה חדשה של קדושה הקשורה ללאומיות סביב רחבת הכותל המערבי, וחלקים של הציונות הדתית קיבלו גוון משיחי. הנוכחות של הקבוצות האוונגליסטיות מארצות הברית גברה עם עליית מעמדה והשפעתה של הידידה הגדולה של מדינת ישראל, וכך נבנתה בירושלים אוניברסיטה של המורמונים ומוסדות אוונגליסטים נוספים.
בין התיירים הרבים שהחלו נוהרים לירושלים היו מורים רוחניים כלל-עולמיים רבים וחשובים, ונזכיר רק את טיך נאת האן ואת הדלאי לאמ
פסקל תלמניס וקולט אלבוקר מוסקט
מקס תאון היה יהודי ממוצא פולני; הוא נולד ב-1848, ידע מספר שפות והיווה דמות מסתורית – אוקולטיסט וקבליסט שהשפיע על הקמת "המסדר ההרמטי של לוקסור" בלונדון. ב-1900 הוא הופיע בתלמסאן שבאלג'יריה – מקום קברו של אבו מדיאן, הסופי הגדול של צפון אפריקה, בירת המרד של אל-ג'זאירי ומקום קהילה יהודית תוססת ומיסטית – כשהוא מבשר על תורה אזוטרית שאשתו, אלמה תאון, תקשרה. בעקבות כך החלה תנועה שנקראת "התנועה הקוסמית".
תאון כתב על האנשים שחיו לפני הופעת אדם הראשון, על תרבויות קדומות מפותחות ועל השלב הבא באבולוציה האנושית, בטענה שהסודות כולם טמונים בספר בראשית. יש אומרים שהוא נשלח להפיץ את הידע החיצוני לעולם מטעם חבורות של מקובלים בפולין, כשם שגורדייף קיבל את ברכת המסדר הנקשבנדי במרכז אסיה. כך או כך, לאחר מות אשתו הוא שקע בדיכאון, ומי שהובילו את התנועה היו תלמידיו לואי ומירה תמנליס, שהקימו מעין סלון רוחני-תרבותי בביתם בפריז. בחוג זה הייתה חברה גם מירה אלפסה (Mirra Alfassa) שהקימה לימים את היישוב הרוחני אורוויל (Auroville) בהודו. כנראה שתאון תכנן לעלות לירושלים, ובכל מקרה הוא תמך בציונות; בסופו של דבר, בנם של לואי ומירה תמנליס הגשים את חזונו.
פסקל תמנליס (1909–2000, Pascal Thémanlys) היה בנם של לואי ומירה, משורר, ציוני נלהב ואחד המורים הלא-מוכרים של הלימוד האזוטרי בירושלים. ב-1949 עלה פסקל תמנליס לארץ ועבד בסוכנות היהודית כאחראי על הקשרים עם צרפת, ואף הקים את אגודת הידידות ישראל-צרפת. הוא היה בקשר עם מקובלים אורתודוקסים וגם עם גרשם שלום, מרטין בובר והוגו ברגמן. לאחר פרישתו הקים קבוצות לימוד שנקראו "חוגי ארגמן". לפי אתר הקבוצה[1], מקס תאון ידע לקרוא אאורות (הילות) של אנשים ולומר להם מהו שורש נשמתם, גלגוליהם ותיקוניהם. החוגים קיימים עד היום.
ובהקשר של עלייה צרפתית לירושלים, צריך להזכיר גם את קולט אבולקר-מוסקט(Colette Aboulker-Muscat, 1909–2003), היא הייתה אחת הנשים המעניינות במאה ה-20 – מתקשרת ומרפאה שפיתחה שיטה רוחנית המתבססת על מדיטציות ודימויים השואבים השראתם מהקבלה. היא הגיעה מאלג'יר, חיה בירושלים ונפטרה בה.
יוסף ספרא – ציונות רוחנית
יוסף ספרא היה איש תיאטרון והוגה דעות, שהחל משנות ה-60 עסק בהתפתחות אישית ומודעות והחל ללמד אנשים איך להכיר את עצמם, בהתבסס בעיקר על תורתו של גורדייף שטען שאנשים הם בעצם אוטומטים וישנים, ואינם מודעים למי ומה הם באמת.
יוסף נולד ב-1931 והיה אדם מרשים עם קול צלול וממגנט. משנות בגרותו השתתף בהצגות ובמפעלים תרבותיים שונים. בסוף שנות ה-60 הוא עבר להתגורר במושבה ההיפית של ראש פינה, ואלו שהכירו אותו אומרים שהיה בעל אינטגריטי ויושרה פנימית רבה, מוכן "לשחוט פרות קדושות" ולא מוכן לוותר על האמת שלו ושל אחרים.
לאחר ניסיונות של עשר שנים ב"לימוד" ובניווט חיי קהילה ויחסים בראש פינה, הוא עבר לירושלים ב-1977 ושם החל לאסוף סביבו קבוצה של תלמידים צעירים ומוכשרים. רבים מהם היו יוצאי יחידות קרביות ומלח הארץ שלא היו מרוצים מהמשבר החברתי-תרבותי של העולם ושל ישראל, מהתחזקות ערכי החברה המערבית החומרנית ומחוסר המשמעות שראו מסביבם.
התלמידים נפגשו פגישות שבועיות קבועות בביתו של יוסף בירושלים. בתחילה נוסדה קבוצה שנפגשה בימי רביעי, ולאחר מכן נוסדו קבוצות בימי השבוע האחרים. הפגישות התחילו תמיד באותה הצורה: יוסף ביקש מהנוכחים שיעלו את מה שעובר עליהם, וכשעלו דברים הוא התייחס אליהם והראה את האמת או את חוסר האמת שבהם. הוא התמקד במיוחד בדרך המחשבה האוטומטית המתנה אותנו וגורמת לנו להזדהות עם אותו דבר דמיוני שנקרא ה"אני", ועל ידי כך מפרידה אותנו מהמציאות ומהעולם.
פעמיים בשנה יצאו הקבוצות לחורבה נטושה בהרי יהודה (לא רחוק מנווה אילן). שם הם הקימו מחנה למשך כמה ימים, עסקו בפעילות פיזית ורוחנית (כגון מדיטציה) וקיימו קבוצות דיון. זה היה זמן של גיבוש ושיקוף של העצמי דרך הפעילות והמפגש עם האחרים.
בשנות ה-80 הלימוד התרחב והתפתח. חלק מאנשי הקבוצה החלו לעבוד יחד בעבודות בנייה, והתפתחה מעין תפיסה שדרך העבודה הפיזית אדם לומד להכיר את עצמו ולהגיע לגבולות שלו; שם קיימת ההזדמנות להיווכח ב"אני האוטומטי" ולפתח מודעות שתביא בעקבותיה חופש אמיתי ונוכחות.
ב-1989 החליטו אנשי הקבוצה שהם בשלים מספיק כדי להקים "בית ספר" ללימוד עצמי של האדם באופן מלא – כלומר, מסגרת שתפעל 24 שעות ביום ואנשים יהיו חלק ממנה. הם חשבו שהמסגרת הטובה ביותר שתאפשר "בית ספר" כזה היא (למרבה הפלא) קיבוץ, שבו יש גם הגשמה של הרעיון הציוני שאותו יוסף ספרא ואנשיו אהבו. הקיבוץ פוטר את האדם מהתעסקות במחשבות על פרנסה וסדר יום, וכמו במנזר, מאפשר התמקדות בעבודה – הן הפיזית והן העצמית. יחד עם זאת, אנשי נאות סמדר מדגישים שוב ושוב בכל הזדמנות שהם אינם "קיבוץ", אלא "בית ספר".
שמואל נלקן – גורדייף ואלכסנדר
גורדייף היה מורה רוחני שפעל בתחילת המאה ולפי ג'ורג' הינטליאן גר תקופה מסוימת בירושלים (ראו מאמר). הדגש המרכזי בתורתו של גורדייף הוא שהאדם בעת הזו נשלט על ידי ה"עצמי" המכני והאוטומטי, והמאמץ העיקרי ב"דרך" הוא להשתחרר מהכבלים של אותה שליטה; זאת באמצעות התבוננות והיזכרות.
"אומרים שאני אינני אני, אז מי אני בכלל?" אמר קונילמל בסרט המיתולוגי "שני קונילמל", וזאת בעצם תמצית התורה כולה כפי שאני מבין אותה. אנשים מפתחים במהלך חייהם כל מיני זהויות שהם חושבים שהן ה"אני" שלהם, אך למעשה זהו אינו ה"אני" האמיתי אלא אישיות – אגו – שממנה צריך להיפטר כדי להתחבר למהות. תהליך זה מצריך התבוננות עצמית חסרת פשרות, שהיא לעיתים תהליך קשה ומתסכל. מה שיכול לעזור לתהליך הזה הוא עבודה בקבוצה ויחסים עם האחרים, שבמהלכם האחר משקף לך את שחי בעצמך. במילים אחרות, יש הבדל בין ה"אני" לבין ה"עצמי" שהוא פנימי ומהותי יותר, ונדרש מסע כדי לגלות אותו.
אנחנו מלאים בשיפוטיות, בדעות קדומות ולא מבוססות, בהנחות מוטעות, בציפיות ובתקוות לא הגיוניות, ובפחדים ודאגות חסרי בסיס לגבי עצמנו ולגבי אחרים. זהו מסע ארוך להיפטר מהם, או לפחות להכיר אותם, מכיוון שהמחשבה שנוכל להיפטר מה"אני" שלנו לחלוטין היא גם סוג של אשליה.
התיאוריות של גורדייף לגבי האני האוטומטי מתכתבות עם הלימוד של שיטת אלכסנדר, שהיא שיטה לריפוי וליציבה נכונה. פדריק מתיאס אלכסנדר (1869–1955) היה שחקן שסבל מצרידות ומבעיות בקול. לאחר שנואש מעזרה חיצונית, הוא החל בבחינה פנימית וגילה שהתנוחה שלו ביחס לגב, לצוואר ולראש אינה טובה בזמן שהוא מדקלם. הוא החל לעבוד על עצמו ולהרגיל את עצמו לאמץ תנוחה ישרה ונינוחה, אך כשבא לתרגל ולדקלם שוב, הבעיות חזרו על עצמן. למרבה הפתעתו הוא גילה שלמרות תחושתו שהוא עומד נכון, המציאות כפי שראה בראי הייתה שהוא משתמש בגופו באופן מעוות כפי שנהג קודם לכן. מסקנתו הייתה שאין לסמוך על החושים בשינוי הרגלים, מכיוון שהם מפרשים את השינוי בעזרת ההרגל הקודם ורק מחזקים אותו. מה שנדרש הוא התערבות וקריטריון חיצוני, ובמקרה שלו זו הייתה העבודה מול הראי.
כמו גורדייף, גם אלכסנדר גילה שאנחנו נשלטים על ידי ה"אני האוטומטי". למרות שנדמה לנו שאנחנו בשליטה ומחליטים, ולמרות שנדמה לנו שהשתנינו, אי אפשר לסמוך על התחושות שלנו; למעשה אנחנו לא מודעים, או בלשונו של גורדייף – "ישנים". בנוסף לכך, אלכסנדר גילה שהדרך ליציבה היא קודם כל להקרין את המחשבה ולהתחבר לארכיטיפים חיצוניים של קו המחבר בין האדמה לשמיים – מעין ציר כמו בריקוד הדרווישים. אלא שזה לא יכול להיעשות באופן פוזיטיבי ("עשייה"); צריך להרפות, "לא לעשות" (Non-doing) ולתת למורה להדריך את התלמיד בעזרת ידיו איך להגיע למקום הזה, כשהמורה – שלו כבר יש ניסיון והיכרות עם התחום – עובד על עצמו כל הזמן.
אין זה מקרה שהמורה הראשון לשיטת אלכסנדר מחוץ לאנגליה היה אדם בשם שמואל נלקן מירושלים, שהיה גם פעיל מאוד בקבוצות הלימוד של גורדייף. נלקן הקים בביתו שברחביה בית ספר ללימוד שיטת אלכסנדר שבו ביקרו עשרות אנשים מדי יום, חלקם במסלול לימודים שנתי. רבים מהם היו קשורים ליישוב יודפת, שבו יש ריכוז של מתרגלי תורתו של גורדייף, או לקבוצות גורדייף אחרות ברחבי הארץ. בנוסף למרכז ברחביה, היה לקבוצות הלימוד של גורדייף מרכז בעין כרם, בביתה של אביבה, וגם תלמידי יוסף ספרא שגרו בקומונה בירושלים אימצו חלקים מתורתו. כיום פועלות מספר קבוצות של "הדרך הרביעית" בארץ.
שמואל ניהל את בית הספר לשיטת אלכסנדר בירושלים במשך 41 שנה, מ-1974 ועד מותו ב-2015.
הדלאי לאמה
אחד מענקי הרוח של תקופתנו הוא הדלאי לאמה (נולד ב-1935), מנהיגם הרוחני והפוליטי של הטיבטים, הנושא עמו בכל העולם מסר של שלום, סובלנות ואהבה, למרות הדיכוי הקשה של בני עמו בארצו. ב-1994 הוא ביקר בארץ, אולי כדי לתמוך אנרגטית בהסכמי השלום הטריים. הוא ביקר במקומות הקדושים לשלוש הדתות בירושלים ונפגש גם עם אבא שלי באוניברסיטה העברית (הוא היה הרקטור באותה תקופה, והדלאי לאמה קיבל ממנו תואר דוקטור לשם כבוד). הביקור שלו אינו רק ביקור של שלום אלא חיבור בין רוחניות המזרח והמערב. בישראל ישנם תלמידים רבים של הבודהיזם באופן כללי, ושל הבודהיזם הטיבטי באופן ספציפי, הרואים בו מורה מואר.
מאז ביקר הדלאי לאמה בירושלים כמה פעמים, השתתף בכינוסים בין-דתיים ונפגש עם הרבנים הראשיים ועם שייח'ים מוסלמים, כשהביקור האחרון נערך ב-2006. הוא הביע התעניינות ביכולת של היהודים לשרוד במשך זמן רב בגלות, ואף התבדח על כך שהוא גלגול של רבי יוחנן בן זכאי, שהעביר את הסנהדרין מירושלים ליבנה ושימר וחידש את היהדות לאחר החורבן.
פאולו קוואלו
אחד הסופרים המצליחים בעולם הוא פאולו קואלו (נולד ב-1947, Paulo Coelho), שהמוטיב החוזר בספריו הוא מסע רוחני בחיפוש אחר האמת והתפתחות אישית. כך למשל, ספרו הידוע הראשון "יומנו של מכשף" מספר על המסע בדרך סנטיאגו, וספרו המפורסם ביותר "האלכימאי" עוסק במסע למצרים בחיפוש אחר אוצר פיזי ורוחני. ואם במסעות ובעלייה לרגל עסקינן, הרי שאין כמו ירושלים לצורך כך. קואלו פרסם ספר בשם "המגילה מעכו" שעלילתו מתרחשת בירושלים בשנת 1099, רגע לפני הכיבוש הצלבני, אבל אנו עדיין מחכים ליצירת המופת שתיקרא "המסע לירושלים" או בשם דומה. בהקשר זה יש לזכור כי העלייה לרגל לירושלים הייתה תמיד חלק מהכנה לקראת המוות.
פאולו קואלו ביקר בישראל בפעם הראשונה ב-1999, רגע לפני שנת 2000, וביקר בה גם מספר פעמים לאחר מכן. יש להניח שבפעמים אלו הוא ביקר בירושלים, וביקורים אלו סייעו לו בכתיבת הספר "המגילה מעכו". קואלו הוא הסופר בשפה הפורטוגזית הנמכר ביותר, והוא מייצג סוג של רוחניות דרום-אמריקאית ולטינית חדשה.
פנומנולוגיה חדשה של קדושה – רחבת הכותל המערבי
עם שחרור העיר העתיקה ב1967 נהרסה שכונת המוגרבים ובמקומה הוקמה רחבת הכותל, כתוצאה מכך נוצרה פנומנולוגיה של קדושה במסגרתה נוספו למקום משמעויות חדשות, הן לאומיות והן חוויתיות אישיות, וכך, בנוסף לתהליך האישי של בקשה, תחינה, ותפילה מתאפשרת במקום חוויה של קדושה הקשורה למשמעות הקיום בזמן הזה.
מהמאה ה17 הכותל הופך למסתורין, אהרון צייטלין קורא לזה "סוד הכותל" וטוען שהוא סמל למחיצה שבין המציאות הגלויה לחושינו והמציאות האחרת[2]. התקדשות הכותל התפתחה בשלב מאוחר יחסית, החל בתקופה הממלוכית.[3] תפילות היחיד החלו במאה השבע־ עשרה ותפילת רבים ראשונה התקיימה רק ב־1650.[4] התפתחות הכותל כאתר דתי מרכזי קשורה להתפתחות הרובע היהודי במאה השש־עשרה, והיא קיבלה ממד של עומק וחשיבות יתר במאה העשרים, בד בבד עם התפתחות הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בתקופה העות'מאנית היה זה אתר תפילה המזוהה עם קינות היהודים על החורבן, עם דמעות ועם תחינות – מכאן הכינוי כותל הדמעות (כנראה שזה קשור לציור של ברטלט הנקרא כך – ראו מאמר), ואז גם התפתח המנהג של שטיחת בקשות באמצעות תחיבת פתק בין אבני הקיר.
ה"נס" של מלחמת ששת הימים והתמונות של חיילים ושל אנשי ציבור מתפללים בכותל הביאו לגל של נוסטלגיה משיחית. הדבר הוביל להריסת הבתים של שכונת המוגרבים ליד הכותל וליצירת הרחבה של היום. כך נוצר מרחב מובחן ומופרד מבתי הרובע היהודי והרובע המוסלמי הגובלים בו והתחזק מעמד הקדושה בו.[5]
גודלן יוצא הדופן של אבני הכותל הוא הדבר שבולט ביותר לעיני המבקרים במקום, זהו הדבר שהם זוכרים ושמים אליו לב, והוא אחד הגורמים העיקריים לחוויית הקדוּשה המתרחשת במקום בקרב חלק מהמבקרים (ולא רק יהודים). בנוסף לכך השיפוע של הרחבה שגם היא עשויה מאבן כלפי הקיר מציב את המבקר במקום בפני מעבר לתווך אחר, מעין דרך ללא מוצא, שמביאה לפנייה לרוחניות. לפי אליאדה, אבן יכולה להפוך להיירופאניה,[6] ובמקרה של הכותל הגודל יוצא הדופן של האבנים עוזר בכך, אבל זה לא רק גודל, האבנים מקבלות מימד של "נשגבות" בעקבות ההיסטוריה של המקום והקשר שלו לבית המקדש.
הכותל עצמו נתפס באופן לא מודע כשער למציאוּת אחרת, ולכן מפנים אליו בקשות, תחינות ותפילות. אלמלא פנו אל קיר, אזי לא הייתה לתפילה את אותה העוצמה, הסידור הפיזי של העמידה לפני תווך אחר מהרגיל, קיר עומד גבוה עם אבנים ענקיות, מעשיר ומעצים את החוויה. המפגש בין שני ווקטורים אופקי ואנכי מסמל את סופה של הדרך הפיזית וראשיתה של הדרך הרוחנית המושגת על ידי תפילה במקום. הדבר דומה במקצת לאופן פעולתן של דלתות הכזב בקברים המצריים העתיקים – דלתות חתומות המאפשרות מעבר של הרוח. במסורות אדריכלות מקודשת שונות הפתח הנסתר עוצמתי הרבה יותר מזה הגלוי, והדבר מתבטא בצורת החלון האטום או הנסתר (למשל, בכנסיות של ברלוצ'י בהר תבור ובהר האושר), או בהסתרת הקודש, שכּן הקיר הפיזי החתום מבטא פתח רוחני. תחיבת פתקים לתוכו ובהם בקשות פותחת אותו למעשה, וגודלו ועוצמתו מחדדים את חוש הקדוּשה בעומדים מולו. ניתן לומר שזהו גם ארכיטיפ בתת מודע שלנו של צוק סלע שעומדים מולו בטבע והוא לא מאפשר לעבור. מרגע זה והלאה האדם נתון בחסדי כוח עליון.
ויש בקיר שאליו מתפללים משהו נוסף: לפי הפילוסוף היווני הרקליטוס (Heraclitus, 500 לפני הספירה בקירוב), הטבע אוהב להסתיר, ואחד הדברים הנסתרים בו הוא פרופורציות כמו יחס הזהב, או בשמו האחר, הפרופורציה האלוהית.[7] אין להתפלא, אם כן, שבאופן מופלא מידותיו של הכותל המערבי הן לפי יחס הזהב; זהו היחס בין חלקו העליון, העות'מאני, של הקיר, המורכב מאבנים קטנות וגובהו חמישה מטרים, לעומת חלקו התחתון, ההרודיאני, המורכב מאבני ענק וגובהו שלושה עשר מטרים בקירוב. המספרים חמש (שמונה) ושלוש עשרה הם חלק מטור פיבונאצ'י (Fibonacci), הביטוי המתמטי של יחס הזהב.
שני יחסים פרופורציונליים מחוללים באדם השפעה, שכּן הם מעין תבניות בתפיסה האסתטית האנושית. האחד הוא יחס הזהב, שנתפס כדינמי ויפה,[8] והאחר הוא היחס שני שלישים ושליש, הנתפס כהרמוני. היחס בין גובהו של הכותל המערבי כולו, כמעט תשעה־עשר מטרים, ובין רוחבו, יותר מחמישים ושבעה מטרים, הוא שני שלישים ושליש, יחס הרמוני, וכפי שהראנו קודם יש בו גם מופע דינמי (גם אם לא מודע) של יחס הזהב, יחסים נסתרים אלו תורמים לחיבור בין המישור האופקי לאנכי של רחבת הכותל, ועוזרים לעורר את חוויית הקדושה בקרב המבקרים במקום.
על פי הגיאומטריה האפלטונית, חיבור של שני יסודות דורש מתווך, והוא מצוי בגיאומטריה ובפרופורציות של יחס הזהב.[9] אש ואדמה, שתיהן מהותו של יסוד העולם, זקוקות ליחס הזהב שיחבר ביניהן. האש גורמת לאדמה לגדול ולהתפתח, אבל תוואי גדילתה הוא יחס הזהב. אש היא תנועה, אדמה היא יציבות, והפרופורציה של יחס הזהב היא המתווך ביניהן. כלומר, באופן תת־מודע, קיומה של פרופורציה זו בכותל המערבי מחבר בין הקיר האנכי לרחבה האופקית.
נראה כי לא הייתה כוונה נסתרת בהגבהת הכותל בפרופורציות המסוימות הללו.[10] הרחבה הונמכה (ועל ידי כך הכותל הוגבה) מתוך רצון ליצור תחושת פליאה והיקסמות (רגש דתי). היא הונמכה גם מתוך מחשבה שבכך תיווצר ירידה לצורך עלייה, והירידה הפיזית תביא לשפלוּת שתתמוך בעלייה רוחנית.[11] כלומר, הייתה מחשבה מוּדעת לכך שהכותל המערבי ישמש מקום שבו אנשים יעברו בין המישורים, האופקי והאנכי. אבל לא הייתה התייחסות מודעת ליחס הזהב, ואם הוא הופיע, זהו כנראה "תכנון אלוהי".
רחבת הכותל החדשה בנויה בצורה מדורגת, דבר בתוך דבר בתוך דבר כשקיר הכותל עצמו הוא המרכז המוקד ההתייחסות ועל ידי זה מהווה בעצם ציר עולם, מקום של חיבור בין המישורים שבו הבריאה מתחדשת כל הזמן. המהות העמוקה ביותר של הפולחן בכותל היא תיקון חצות הנערך על ידי המקובלים של ישיבת בית אל והמהווה מעין בריאה מחודשת, מבחינה פנומנולוגית הקיר המחבר בין שמיים וארץ ביחד עם פתחים אל חללים תת קרקעיים סמוכים, מהווה ציר עולם, החפירות הארכיאולוגיות הסמוכות והחשיבות ההיסטורית של המקום מחברים בין הזמנים, והשחרור הפלאי של המקום במלחמת ששת הימים ותקומת ישראל שנקשרת לכך הם מעין בריאה מחודשת של העם היהודי במולדתו החדשה.
תפיסת הקדוּשה ביהדות גורסת דבר בתוך דבר בתוך דבר (משנה, כלים א, ו-ט). ישנן עשר דרגות של קדוּשה מגבולות ארץ־ישראל ועד לקודש הקודשים של בית המקדש. דבר זה משתקף במבנה העיר ירושלים ורחבת הכותל בתוכה. כדי להגיע לכותל צריך להיכנס אל העיר העתיקה דרך אחד השערים, ללכת בסמטאות עד למקום הבידוק הביטחוני שלפני הרחבה, ולעבור על פני הרחבה בדרך אל אזור התפילה, ואל הכותל עצמו. בדרך זו, ולעיתים מסיבות פרוזאיות לחלוטין (למשל, ביטחוניות), נוצר מעין מדרג של קדוּשה בן כמה שלבים, מהם שלושה עיקריים: העיר ירושלים, העיר העתיקה והמקום הקדוש. מדרג זה קיים גם בכנסיית הקבר ובכיפת הסלע. קודם כול, החול – העיר שמסביב לעיר העתיקה; לאחר מכן הקדוּשה – כל מה שבין החומות; ולבסוף קודש הקודשים – הכותל המערבי ליהודים, כנסיית הקבר לנוצרים וחראם א־שריף למוסלמים. שלוש הוא מספר טיפולוגי והוא מופיע במקומות קדושים רבים. אדם המבקר כיום בירושלים עובר דרך שלושה מעגלי הגעה לקדוּשה, והחלוקה הזו מתחזקת בעקבות הדגשת הסף מסביב לחומות העיר העתיקה (המוקפות גנים) ובכניסה לרחבת הכותל (הבידוק הביטחוני).
מתכנן הרחבה יוסף שנברגר ראה ברחבה התחתונה בית כנסת וברחבה העליונה חצר בית כנסת, ובכל המתחם כולו – מקום קדוש, אבל עם מדרג של קדושה כפי שהיה קיים בבית המקדש. בימים שיש קהל רב כמו בחגים, מתפללים גם ברחבה העליונה. בשאר הימים רחבה זו היא מקום פתוח לכולם ללא תנאים, מקום שנערכים בו גם טקסים לאומיים ממלכתיים (למשל, השבעת הטירונים בצה"ל או עצרת הפתיחה לאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה), ואילו הרחבה התחתונה היא מקום קדוּשה ותפילה. ואולם, כשם שחצר המקדש "הייתה חלק בלתי נפרד של המקום הקדוש, שבה נערכו אחדים מהטקסים העיקריים, בין שדתיים ובין שחברתיים, כך שימשה גם חצר בית הכנסת השלמה לבניין עצמו",[12] וכך הרחבה העליונה של הכותל היא השלמה לרחבה התחתונה, והממד החברתי, הלאומי והדתי, הופך לאחד עם הממד הדתי רוחני.
זרח ורהפטיג, שר הדתות בעת תכנון הרחבה, הצדיק את הרעיון ליצור מפלסים שונים ליד הכותל באומרו: "כדי שההמון יוכל לגשת בחרדת קודש, גם בקודש צריכה להיות הכנה… צריכות להיות דרגות".[13] ההבדלה בין שני האזורים מודגשת על ידי יצירת מפלסי גובה וגדר ברזל אמנותית שעשה האומן בצלאל שץ עם סמלי המנורה.
וכאן המקום לציין דבר נוסף ומופלא. בבית המקדש, היו כמה דרגות של קדוּשה: עֲזָרָה, אולם, היכל וקודש קודשים והוא סימל במידה רבה את גוף האדם (ראו פרק בספר הראשון) והעולם. רוחבה של העזרה בבית המקדש היה 62 מטר, ואורכה 85 מטר, והנה בתכנון רחבת הכותל, מבלי שהתכוונו לכך מופיעים בדיוק המידות הללו, אורך הקיר של הכותל – רוחב הרחבה הוא קצת יותר מ60 מטר, ואילו אורכה של הרחבה הוא 85 מטר בדיוק של סנטימטרים, ושוב נשאלת השאלה, האם זה במקרה? או שמא יש לנו כאן הופעה נוספת של הסינכרוניות.
הערות
[1] https://abpw.net/cosmique/argaman/morim/pascal-h.htm
[2] פראפסיכולוגיה, עמ 217
[3] האזכור הראשון הוא מהמאה החמש־עשרה, לפי מאמרו של דן בהט, "לתולדות התקדשותו של הכותל המערבי", בתוך: אלי שילר וגבריאל ברקאי, הכותל המערבי, ירושלים: אריאל (תשס"ז), עמ' 34.
[4] לפני כן זה לא היה אפשרי כי ככל הנראה המקום היה מלא במבנים.
[5] שם, עמ' 206.
[6] אליאדה, תבניות בדת השוואתית, עמ' 137.
[7] https://www.textologia.net/?p=5875
[8] מריו ליביו, חיתוך הזהב: קורותיו של מספר מופלא, תרגם: עמנואל לוטם, תל־אביב: א. ניר, תשס"ג, עמ' 193-189.
[9] שם, עמ' 83. רואים זאת ביחס שבין הפאונים האפלטוניים.
[10] כך עולה מהתכתובת עם ד"ר בהט בדואר האלקטרוני ב־12 בפברואר 2023.
[11] בהט, "להבדיל בין קודש לחול", עמ' 159.
[12] בהט, "להבדיל בין קודש לחול", עמ' 168.
[13] בהט, "להבדיל בין קודש לחול", עמ' 167.
