נעורים בירושלים

הצטרפותי ללימודים בסמינר מזרחי בירושלים

כשנתיים לאחר המעבר של אחי לירושלים, בסוף שנת 1941, עליתי גם אני ללימודים בסמינר מורים "מזרחי" שם. פרט לנושא הדתי, שהיה יתרון של בית-ספר זה בעיני הוריי, הייתה להם הקלה נוספת כשהלכנו ללמוד שם, שכן שם היה ניתן ללמוד בלי לשלם שכר לימוד מידי, אלא רק לחתום על התחייבות שלאחר סיום הלימודים, כשתהיה לי עבודה, אשלם למוסד עבור הלימודים בו. משפחתי גם הכירה את המוסד מהתקופה שבה הוא החל לקום, עוד כאשר אבי היה קשור ל"ישיבת המשתלמים" שבה למד, כפי שצוין כבר לעיל, ובעקבותיה קם "הסמינר". כאשר עברתי ללימודים בירושלים הצטרפתי למגורים עם אחי בבתי ויטנברג, ושם גרנו יחד במשך כשנתיים ויותר. המגורים המשותפים חיזקו מאוד את הקשרים בינינו, ולמעשה נשענתי על אחי בכל נושא שהייתי צריך להסתדר בו בעיר החדשה. הורינו העבירו לנו סכום כסף מסוים שממנו היינו צריכים להתקיים, אם לצורכי אכילה במסעדות, אם לצורכי קנייה לדירתנו הקטנה או לסידורים קטנים אחרים. את ארוחות הבוקר והערב אכלנו בדרך כלל בדירתנו, ולארוחות הצוהריים חיפשנו מסעדות מתאימות – מסעדות ציבוריות זולות. אחי סייע לי בכול, ועם זאת השתדלנו שכל אחד ישמור על עצמאותו, עד כמה שהיה אפשר. לקראת החופש, בשנת 1942, כאשר ערכתי בדיקות בריאות בסמינר, הפתיע אותי הרופא בהודעה שמצב הבריאות שלי ירוד ביותר וכי עליי לדאוג בהקדם לשיפורו. הדבר נגרם כנראה מהאוכל הלא מספיק והלא בריא שאכלתי בשנה הראשונה שלי בירושלים. מששמעה זאת אימי היא כלאה אותי מיד לכל חופשת הקיץ בביתנו. גרנו אז עדיין בבית הפרטי שלנו ברח' שפירא 7. הקמנו שם נדנדה בין שני עצים ואני נחתי והתפנקתי במשך כל אותו חופש. עם סיומו, כאשר ערכתי בדיקות רפואיות שנית, התברר כי הבראתי לגמרי.   

אחי אשר והנסיעה לחגיגות ל"ג בעומר במירון

בשנת הלימודים השנייה בסמינר, כאשר התקרב ל"ג בעומר, הציע לי אחי אשר שניסע יחד לביקור בחגיגות ל"ג בעומר בצפון. לעולם לא אשכח את הצעתו זו, שמחתי בה מאוד. הנסיעה הייתה ארוכה. הגענו בשעה מוקדמת, הסתובבנו במקום וראינו את ההכנות הרבות. לעת ערב החלו המדורות והחגיגות של הקהל הרב שהגיע למקום. במקום החלו חלוקות אוכל ותפילות רבות, שאליהם הצטרפו טקסים שונים כטקס החלאקה, מדורות עם שריפות שונות בתוכן, הבערת דחלילים, ריקודי אכילה ושתייה עם כל מיני גינונים פרימיטיביים. כל אלה הלכו והתחזקו, ולפתע ראיתי שכל הדבר נמאס על אחי. הוא ניגש אליי ואמר בקול נחרץ וברור: "בוא נלך, אין מה לעשות כאן, זה הכול עבודת אלילים". כך הסתיים ביקורנו במירון, אך הוא נשאר חרוט אצלי לכל ימי חיי.[1]   

החופש הגדול בעמק יזרעאל

בחופש הגדול שבסוף שנת הלימודים השנייה, בשנת 1943, הייתה בריאותי טובה. החלטתי אפוא להצטרף לתוכנית סיוע ליישובים החקלאיים שהונהגה אז בארץ – יציאה של סטודנטים בחופשת הקיץ לתמיכה בעבודות החקלאיות. היישוב שהוצע לי לצאת אליו היה שדה יעקב, בעמק יזרעאל. הגעתי שם למשפחה נחמדה, זוג שלא היו להם ילדים. הם קיבלו אותי יפה מאוד, ובמקום שאני אעזור להם הם החלו לטפל בי כבילד שלהם. החופשה הייתה נהדרת, יצאתי לטיולים מסביב, אך המיוחד מכול היה השהייה במקום. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי במקום רחוק, מחוץ לבית, לבד. בלילה הכול שקט ובשמיים הכוכבים נוצצים. עם תום החופש חזרתי ללימודים בסמינר בירושלים, אך מאז גדלה מאוד הערכתי, שהייתה קיימת גם קודם, לאנשי ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל.     

הלימודים ב"סמינר מזרחי" בירושלים

הלימודים ב"סמינר מזרחי" נועדו לחמש שנות לימוד. ארבע השנים הראשונות התרכזו בלימודי התיכון הכלליים, בתוספת התחלת לימוד חלקי בלבד בנושא ההוראה. עם תום ארבע השנים הראשונות התקיימו בחינות הבגרות בכל המקצועות הכלליים, והשנה החמישית הוקדשה כולה ללימודי נושאי ההוראה. בסמינר למדו בנים בלבד. היה סמינר דתי מקביל לבנות שגם הוא היה בירושלים, אך לא היה כל קשר קבוע בין המוסדות. בראש המוסד שלנו עמד עדיין א"מ ליפשיץ, שהיה מבין מקימי המוסד ואישיות נודעת בארץ, אך לא הייתה לו כבר כמעט כל מעורבות בלימודים במוסד.[2] המורים שלימדו בסמינר היו ברמה גבוהה ביותר. בתקופה המדוברת, המחצית הראשונה של שנות ה-40, עדיין לא התקיימו לימודים סדירים באוניברסיטה העברית, ומורים, חוקרים חשובים, שבאו מהגולה או שהשתלמו בארץ, לא יכלו למצוא שם מקום עבודה. רבים מהם לימדו אז בבתי הספר התיכוניים ובסמינרים. אציין בקצרה רק כמה מהמורים שזכיתי ללמוד אצלם: הרב ש"ז זווין שלימד תלמוד, הוא שפרסם אח"כ את האנציקלופדיה התלמודית; ח"צ אנוך שלימד פסיכולוגיה והוראה ואחר שנים ייסד את כפר הילדים החשוב כפר בתיה ליד רעננה;  א"י בראוור, המורה הנודע לגיאוגרפיה שחיבר ספרים רבים בנושאים גיאוגרפיים והיסטוריים; הרב מ' אוסטרובסקי, שהיה מבין מקימי המוסד כולו בראשיתו ואישיות ציבורית נודעת; חנוך ילון, מהמורים והחוקרים החשובים של הלשון העברית ודקדוקה;[3] נח חכם,[4] בעל האישיות המיוחדת, שזכינו ללמוד ממנו תנ"ך;[5]  ד"ר שמעון שלמה שלזינגר, שבנו יצחק שלזינגר היה אז תלמיד בכיתתנו ואח"כ היה פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטה;[6] בנימין קלאר, חוקר השירה והפיוט היהודי, אשר לימד אח"כ גם באוניברסיטה ונהרג בשיירת הדסה, במלחמת העצמאות;[7] ד"ר צבי יצחק במברגר, המורה לאנגלית;[8] ד"ר נחום וולף, המורה למתמטיקה;[9] ומורים נוספים רבים, מבוגרים וצעירים.[10] לסיכום אוכל לומר שהלימודים במוסד זה הוסיפו לי רבות וסייעו בידי בהמשך בנושאי מחקר שבהם החילותי להתעניין.

בני עקיבא בירושלים

המקום השני שהפך להיות מרכזי עבורי לאחר שהגעתי לירושלים הוא סניף בני עקיבא שהיה בבית של תנועת המזרחי בעיר. מקום זה היה קרוב מאוד גם לדירה שבה גרתי בבתי ויטנברג. הקשרים שלי בבני עקיבא היו בהתחלה עם קבוצת בני גילי שקמה במקום, ואשר קיימה מפגשים רבים הן בשבתות והן בימי חול. היא כללה, לראשונה עבורי, גם שיתוף פעולה בין בנים ובנות, דבר שלא היה בבית הספר נצח-ישראל שבו למדתי בפתח תקווה וגם לא בסמינר למורים מזרחי שבו למדתי בירושלים. הריקודים שם, כמו גם השיחות בפגישות בימי החול ובשבתות, היו עבורי חידוש של ממש. בהמשך אף קיבלתי תפקידי הדרכה של נערים מבית-ספר עממי שהצטרפו לתנועה, תפקיד שעניין אותי ביותר. בשנת 1943, עם העלאת ילדי טהראן לארץ והגעת קבוצה שלהם לירושלים, ארגן להם אריה קרול, מרכז הסניף של בני עקיבא בירושלים, קבלת פנים מרשימה ביותר. הפעילות שלי בבני עקיבא נמשכה עד לעזיבתי את ירושלים בשנת 1946.[11]

בסוף שנת הלימודים השלישית שלי בסמינר, בשנת 1944, עלתה בליבי המחשבה, לאור הפעילות הרבה שלי בבני עקיבא, להצטרף בחופש הגדול של אותה שנה לישיבת בני עקיבא שהוקמה בכפר הרוא"ה, ואכן כך עשיתי. השהות במקום הייתה מעניינת. הכרתי את ראשי הישיבה, הרב משה צבי נריה והרב אברהם צוקרמן, ואת דרך הלימודים של ישיבה זו. אולם לאחר תקופת הלימוד בחופש חזרתי לסדר לימודי הרגיל בסמינר בירושלים.  עם זאת, השירה של "ישראל, עם קדושים, קומו לעבודת הבורא" נשארה אצלי תמיד.

ההתפתחויות הפוליטיות והשינויים בירושלים בתקופת מלחמת העולם השנייה

הגעתי לירושלים בסוף שנת 1941. הייתה זו כבר תקופת מלחמת העולם השנייה, אך בירושלים עדיין לא הורגש הדבר. להפך, בתחילת המלחמה נמצאה ירושלים במצב כלכלי טוב – העיר התמלאה בכוחות בריטיים אשר חיזקו את מצבה הכלכלי. באותם ימים העיר הייתה שקטה ובטוחה ולא היה שום חשש לטייל בה. בשנת 1942, כאשר הגיע אליי חבר מפתח תקווה לביקור בירושלים, החלטתי ללכת איתו לעיר העתיקה, שעדיין לא הכרתי אותה היטב. הלכנו לשער יפו, משם לשוק המרכזי, ולאורכו של זה לכיוון סופו. אך שם טעינו, ובמקום לפנות בפנייה המובילה לכותל המשכנו ישירות לשער הכניסה להר הבית, ואף החילונו להיכנס פנימה. אז קמה שם מהומה גדולה ובקושי הצלחנו להיחלץ, לחזור חזרה לשוק ולעבור משם לכותל. בדרך חזרה הכול היה שקט וההליכה הייתה נעימה. גם בעיר מחוץ לחומות היה המצב שקט והעיר המשיכה להתפתח ולגדול.

ב-1 בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, החליטו ארגוני ההגנה והאצ"ל להפסיק את פעולותיהם נגד הבריטים. רק פלג שפרש מהאצ"ל ונקרא אח"כ לח"י (לוחמי חרות ישראל) החליט להמשיך בפעולות נגדם, אך גם הוא לא פעל אז בירושלים ומיקד את פעילותו בעיקר באזור תל אביב–יפו. ב-12 בפברואר 1942 נרצח בתל אביב אברהם שטרן, מנהיג תנועת הלח"י. ב-1 בדצמבר 1943 נבחר מנחם בגין, שהגיע ארצה עם צבא פולני שבא אליה, למפקד האצ"ל. חודשיים לאחר מכן, ב-1 בפברואר 1944, פתח האצ"ל בפעולות נגד השלטון הבריטי. הפעם התמקדו הפעולות בירושלים. המצב בעיר השתנה באופן יסודי. העיר, שהייתה שקטה עד אז, הפכה למרכז המאבק היהודי-בריטי שהחל מתפתח בארץ.[12]

התגייסות אחי אשר ליחידה של הפלמ"ח הדתי ועזיבתו את ירושלים

בשנת 1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ולאחר התחזקות המאבק היהודי נגד הבריטים באשר למדיניותם בקשר לארץ ישראל, היה אחי אשר כבר אחרי סיום לימודי התיכון שלו בסמינר למורים "מזרחי" בירושלים ועסק בלימודי ההכנה להוראה שם. אז החליט להצטרף גם לשירות ביחידה של הפלמ"ח הדתי. כוח הפלמ"ח (פלוגות מחץ) הוקם כבר בתחילת מאי 1941. באביב 1942, כשהצבא הגרמני ניצב באל-עלמיין, עמוק בתוך מצרים, הכירו הבריטים בפלמ"ח באופן רשמי. בנובמבר 1941 הגיע מספר אנשיו ל-462 בלבד וב-1944 כבר ל-1,517. בין האנשים שהחלו מצטרפים לפלמ"ח היו גם צעירים דתיים. אלו נתקלו בקשיים במסגרות הכלליות של הפלמ"ח, שלרוב שכנו גם בקיבוצים שהיו לא דתיים – בנושאי אוכל, זמני תפילות, שבת ועוד. כך עלה הרעיון לנסות לגבש קבוצות של בחורים דתיים שיצטרפו לפלמ"ח וישכנו בקיבוציים דתיים. ב-1944–1945 הוחל בהקמת קבוצות כאלו. הן נטלו חלק בעבודות בקיבוצים הדתיים שבהם מוקמו ועסקו גם באימונים משלהם בקיבוצים הללו או בסביבתם. בין המצטרפים הבולטים ליחידות אלו היו בוגרי סמינר למורים "מזרחי" בירושלים, ובהם גם אחי אשר ז"ל, שעליו אכתוב במפורט בהמשך. בינואר 1945 אף הטיל הפלמ"ח על המחלקה הדתית להקים את ההיאחזות הנודעת בביריה שליד צפת. במקום הוקמה מצודה במתכונת הדומה למצודות שהוקמו קודם ברמות נפתלי ובחוקוק. ב-31 בינואר 1946 עצרו הבריטים 11 חברים שהתגוררו במקום, וביריה הפכה למקום התנגשות בין הבריטים ויחידות  הפלמ"ח. אינני יודע במדויק באיזו יחידה דתית ובאילו קיבוצים התמקם אחי לאחר שעזב את ירושלים.ידוע לי שהוא הגיע גם לביריה, אך לא בתחילת הפעילות במקום זה אלא בהמשכה.[13] 

התגייסותי לארגון "ההגנה" ופעילות המחתרות היהודיות בירושלים

כפי שצוין לעיל, כבר בשנת 1944 החלו בירושלים פעולות האצ"ל נגד השלטון הבריטי. גם "ההגנה" החלה לחזק את כוחותיה בעיר והוחל בה גם גיוס בני נוער. באותו זמן פנו אליי, כמו גם לכמה מחבריי, וקראו לי להצטרף לארגון. עד היום אני זוכר היטב את הערב שבו הוזמנתי לבנייני הסוכנות היהודית. הוכנסתי שם לחדר חשוך ובו הושבעתי בהנחת יד על התנ"ך בנאמנות למדינת ישראל ולארגון "ההגנה". לאחר ההשבעה שובצתי במחלקה של ההגנה ובה החילונו בלימודים ובאימונים צבאיים. שנים רבות לאחר מכן, כבר הרבה לאחר הקמת המדינה, פגשתי בהזדמנות את משה ריבלין, האיש שהשביע אותי אז על התנ"ך, כאשר שימש כבר בתפקיד ראש ארגון הקרן הקיימת לישראל. הזכרתי לו את אותו אירוע ושנינו חייכנו.

בשנת 1945 הסתיימה שנת הלימודים הרביעית שלי בסמינר. אז נערכו גם כל בחינות הבגרות שלנו, פרט לנושא ההוראה, שהושאר בהתאם לתוכנית הסמינר לשנה החמישית בו. את בחינות הבגרות עברתי בהצלחה והחלטתי כי הפעם לא אצא למקום אחר בארץ בהמשך החופש, כפי שעשיתי בחופשים הקודמים, אלא אשאר בירושלים ואתמקד קצת בנושאי "ההגנה", שבהם התחלתי להיות עסוק. יחידת ההגנה שאליה השתייכתי כבר החלה להיות פעילה אז, והיו בה כמה חברים מהכיתה שבה למדתי, אם כי גם מבתי ספר אחרים בירושלים ומכלל הצעירים בעיר. כמו כן היו גם כמה תלמידים מהסמינר שהצטרפו לארגוני המחתרות האחרים. באחד הבקרים, כאשר הגעתי ללימודים בסמינר, הוקפה פתאום כיתתי בקבוצת שוטרים בריטים אשר חיפשו אחר אחד מתלמידי הכיתה. התברר לנו שהוא נחשד בהשתתפות בהתקפת המטה של המשטרה בירושלים שהתקיימה ב-27.12.45, אך הוא כבר לא היה בבניין של הסמינר ולא חזר יותר ללימודים בכיתתנו. לימים התברר לי כי תלמיד זה היה דוד אשרי (בונבנטורה).[14] כשנתיים לאחר מכן, כאשר עברתי כבר לאזור השרון, עליתי שם על אוטובוס ופתאום ראיתי אותו יושב בספסל האחרון. לא החלפנו כמובן דברים בינינו. לאחר שנים נפגשנו באוניברסיטה העברית, שבה הוא שימש כבר פרופסור חשוב להיסטוריה עתיקה ודיקן הפקולטה למדעי הרוח, ואז העלינו זיכרונות מימים עברו. הידידות בינינו הייתה קרובה. לצערי הרב הוא נפטר כבר לפני שנים.[15]

בזמן חיפוש השוטרים הבריטים בבית סמינר "מזרחי", נזכרתי כי גם בחדרי בדירה שבה גרתי בירושלים, אז כבר יחד עם אחי הצעיר, יעקב, נשארו כל מיני מסמכים מהפעילות ב"הגנה", וחששתי שאם השוטרים ימשיכו אחר כך גם לחיפושים במגורים הפרטיים הם יוכלו לגלות אותם. החלטתי לחמוק בשקט מהמקום ולרוץ לביתי כדי להוציא המסמכים האלה, וביקשתי מחברי הטוב שמואל בזק[16] שיגיע גם הוא לדירתי, שאת מיקומה הכיר היטב, מהצד האחורי שלה, ואני אזרוק לו את כל החומר. וכך עשינו. בדיוק לאחר שגמרתי לזרוק את כל החומר נפתחה הדלת של דירתי, ושני שוטרים בריטים נכנסו לחדרי והתחילו לחפש בו. בין היתר הם הרימו את המזרון של המיטה, הבחינו באיזה גזם עץ שהיה שם, חתכו את המזרון ובדקו אותו. לאחר בדיקות נוספות עזבו את המקום. בעקבות חיפוש זה נראה לי כי בעלי הדירה שבה גרתי החלו לחשוש מנוכחותי בה, ולאחר זמן אף ביקשו ממני לסיים את מגוריי במקום. כך הייתי צריך לחפש מקום מגורים אחר בירושלים, עד לסיום תוכניות הלימודים שלי בסמינר.[17]

הצטרפות אחי הצעיר יעקב אליי לירושלים ושינוים במקום המגורים

לאחר שאחי אשר עזב את הדירה המשותפת שלנו, בבתי ויטנברג בירושלים, הצטרף אליי, כבר בסוף שנת 1944, אחי הצעיר יעקב, שעלה גם הוא ללימודים בירושלים, בסמינר למורים "מזרחי". יעקב למד שנה ראשונה של בית ספר תיכון בתל אביב, באמצעות נסיעות יומיות מפתח תקווה לתל אביב, ובשנה השנייה החליט לעבור להמשך לימודים בירושלים. שמחתי מאוד על כך, שכן היינו בידידות קרובה.

בראשית שנת 1946 עזבתי את דירתי בבתי ויטנברג בירושלים ושכרתי לי ולאחי דירת גג באחד הבתים במרכז שכונת מאה שערים, בקרבת השוק המרכזי שם. הדירה הייתה נוחה, אך הרעש מסביב היה בלתי נסבל והחלטנו לעבור דירה. בהמשך מצאתי דירת מרתף בשכונת נחלת שמעון, שנודעה אז גם בשם הכללי שלה, שכונת שמעון הצדיק. המחיר היה זול מאוד, אך הדירה היתה חשוכה לגמרי, בתוכה היה פתח כניסה לשאיבה מבור מים תחתי והלחות הייתה רבה. כאשר אחד מחבריי בא אליי למרתף זה הוא התנפל  עליי בדברי ביקורת קשים על שאני גר במקום כזה והשביע אותי לצאת משם. חשבתי לעשות זאת בהקדם, וההזדמנות לא איחרה לבוא.[18]

היציאה מירושלים

בהמשך שנת 1946 הוזמנתי לשיחה אצל מנהל סמינר מזרחי, אשר מסר לי כי לרגל מחסור ניכר במורים בבתי הספר העממיים בארץ הוחלט לפנות ללומדים בסמינרים להכשרת מורים בהצעה להקדים ולצאת להוראה כבר באמצע שנת לימודם האחרונה, כאשר תעודת ההוראה שלהם תהיה מובטחת. נמסר לי גם כי יש פנייה מבית הספר הדתי "תחכמוני" בחדרה למורה שיגיע אליו למילוי מקום של מורה שנאלצת לעזוב את כיתתה לרגל לידה. נשאלתי אם אהיה מוכן ליציאה כזו. לאחר מחשבה החלטתי לקבל הצעה זו. בגיל שבע עשרה וחצי עזבתי את סמינר מזרחי ואת העיר ירושלים, ויצאתי לדרך חדשה בחדרה. כך עזבתי גם את מקום מגוריי הקשה בנחלת שמעון. גם אחי יעקב עזב את הדירה ועבר לדירה אחרת בעיר. הוא נשאר ללימודים בירושלים עד למלחמת העצמאות ובמלחמה עצמה גויס לתפקידים צבאיים בעיר, אשר הדאיגו את כל המשפחה.[19] אני, כתוצאה מעזיבתי המוקדמת את העיר, לא יכולתי כמובן להשתתף במלחמת העצמאות בפעילות בירושלים. היחידה שאליה הייתי שייך פעלה אז במידה רבה ברובע היהודי בעיר העתיקה, וחלק מאנשיה הלכו בשבי לירדן. אם כי היו כאלו שפעלו גם במקומות נוספים במלחמה, למשל במתחם הקסטל.[20] 

הערות

[1]  צריך לזכור כי אחי אשר היה באותו זמן אדם דתי. בהמשך הוא התגייס לפלמ"ח הדתי, וכאשר אבי חלה ב-1947 הוא עזב את שירותו בפלמ"ח וחזר הביתה על מנת ללמד בשנה זו בבית הספר "נצח ישראל", בית הספר הדתי בפתח תקווה, כדי  לעזור למשפחה במצבה הקשה.

[2]  על "בית המדרש למורים מזרחי", כולל מקומו של הבית ופרטים רבים עליו, ראו בספרי ירושלים היהודית החדשה, עמ'  818–819, הערות 42–50; שם הפניות למקורות שבהם השתמשתי וניתן למצוא בהם חומר רב נוסף.

[3]  על חנוך ילון ראו בספרי, ירושלים היהודית החדשה, כרך שלישי, עמ' 1,495 הערה 692; עמ' 1,499 הערה 735.

[4] אביו של חוקר המקרא עמוס חכם, הזוכה הראשון בחידון התנ"ך.

[5]  על נח חכם ראו בספרי, ירושלים היהודית החדשה, כרך ראשון, עמ' 308 הערה 54; שם גם על הבן.

[6]  ראו מגורי משפחת שלזינגר בשכונת בית וגן, בספרי ירושלים היהודית החדשה, עמ' 151 הערה 362.

[7]  על בנימין קלאר ראו הערתי במקום מגוריו, בספרי ירושלים היהודית החדשה, כרך א, עמ' 344, הערה 385.

[8]  על ד"ר במברגר המורה לאנגלית ראו הערתי במקום מגוריו, בספרי הנ"ל, א, רח' אוסישקין 40, עמ' 415, הערה 230.

[9]  על ד"ר נחום וולף המורה למתמטיקה, ראו הערתי במקום מגוריו, בספרי הנ"ל, ג,  ברח' פרס 6, עמ' 1,586, הערה 128.

[10]  בין הצעירים אזכיר את פרופ' יהושע בלאו, שהמשיך במחקר עד לפני זמן קצר, בהיותו בן יותר מ-100. לאחרונה נפטר. הוא היה אצלנו המורה לערבית. 

[11]  על עליית ילדי טהרן ארצה ראו ב"ויקיפדיה".

[12] על תקופת מלחמת העולם השנייה והמאבק בארץ, בין היישוב היהודי והבריטים, ראו סיכום בספרי, כיצד נוצרה,      עמ' 558–569 והמקורות שם.

[13]  מבין האנשים שהיו קרובים לאחי בזמן הצטרפותו לפלמ"ח הדתי אציין את ד"ר אברהם זלקינד ודב וירצבורג, שניהם     בהמשך גם ידידים קרובים שלי מימי הוראתי בבית הספר לדוגמה מזרחי בירושלים, ראו בהמשך. על הקמת היחידות     הדתיות בתוך המסגרת של הפלמ"ח, כמו גם על הפעילות שלהן, ראו ב"ויקיפדיה" בנושא זה, במיוחד במאמרים של מרדכי פרידמן ועופר זאב. על הפלמ"ח ראו סיכום קצר בספרי, כיצד נוצרה, עמ' 560 וההפניות שם למקורות רבים.

[14]  אביו של דוד אשרי (בונבנטורה), היה פרופ' באוניברסיטה העברית. הוא נהרג בשיירת הדסה במלחמת העצמאות.

[15]   פרטים על דוד אשרי, הפרסומים הרבים שלו ופעילותו באוניברסיטה ראו גם ב"ויקיפדיה" לפי שמו. 

[16]  שמואל בזק שירת אח"כ במלחמת העצמאות ברובע היהודי בעיר העתיקה והגיע לשבי בירדן. לאחר חזרתו חיבר את      הספר "בעיר דוד ובשבי הלגיון, פרקי יומן". בהמשך שימש מזכיר ועדת הכספים בכנסת.

[17]  ייתכן שהסיבה לבקשתם של בעלי הדירה שבה גרתי שאעזוב אותה הייתה אחרת. בעלי הדירה היו אישה מבוגרת ובת שהתקרבה לפרקה. ייתכן ותלו תקוות גם בי, אך משראו שאין תוחלת בעניין, חשבו שכדאי שהדירה תוכל לעזור להם בשידוך מתאים. כמה שנים לאחר שחזרתי לירושלים ללימודים באוניברסיטה, החלטתי יום אחד לבקר בדירתי הראשונה. לבוש כראוי הגעתי למקום ומצאתי את האם ובתה. משתיהן יצאו מילות הפתעה נרגשות: "יהושע!" אך ראיתי כי בדירה נמצא כבר גם אברך צעיר ואולי גם משהו נוסף. לא התעכבתי, אמרתי שלום יפה והלכתי.    

[18]  פירוט על שכונת נחלת שמעון ראו בספרי, ירושלים היהודית החדשה, כרך ג, עמ' 1385 – 1394, וגם במפות שם. המרתף    שבו גרתי היה בשורת הבתים הקיצונית בצד המזרחי של השכונה, הבית חמישי לערך, מדרך שכם המצוינת שם.

[19]  לימים סיפר לי אחי יעקב על התפקידים שהיו לו בתקופת מלחמת העצמאות בירושלים וכיצד יצא מהם בשלום. אותי    תפסה המלחמה כבר בהיותי בתפקיד מורה בבית הספר בכפר התימנים אלישיב, על כך ראו בהמשך.  

[20]  בין ההולכים בשבי במלחמה בעיר העתיקה היו גם שני חברים מכיתתי, שמואל בזק (ביזינסקי) ואהרון אלטשולר, לימים לירון, שכתבו גם ספרים על העיר העתיקה ועל השבי בירדן. על אהרון לירון ראו גם ב"ויקיפדיה". על שמואל בזק ראו גם בהערה 76. אדם אחר שבלט ביחידה שלי בירושלים בתקופתי היה אברהם הויזמן, בחור חרדי אשר נפל אחר כך במלחמה בקרבות הקסטל. גם עליו ראו פרטים ב"ויקיפדיה" לפי שמו.