מיד עם הגעתי לירושלים (1949/1950) עלתה האפשרות שגם אני אכנס ללימודים אקדמיים באוניברסיטה. ללא הבעיות של אחי, ספק אם הייתי עולה בכלל לירושלים. ייתכן שהייתי מתמקם בפתח תקווה או בסביבה שלה, למשל בתל אביב. שלא כמו ילדיי, אני לא באתי מבית שהיה לו איזה קשר לאוניברסיטה. לא ידעתי דבר על דרך הלימודים ועל הנושאים הנלמדים בה. לאחר שהגעתי לירושלים והתחלתי ללמד בה, אמרו לי ידידים שעליי לדעת כי אם ארצה בעתיד ללמד בבית ספר תיכון אצטרך תעודה של בוגר אוניברסיטה, וכי אפשרות ההוראה תלויה גם בכך שאלמד שם את אותם מקצועות שיהיה ברצוני ללמד. לאור זאת החלטתי על לימוד המקצועות היסטוריה של עם ישראל ותנ"ך. נרשמתי לאוניברסיטה ובשנה הראשונה אכן למדתי את שני המקצועות הללו.[1]
בשנה הראשונה התקיימו לימודי האוניברסיטה שלי בבניין טרה-סנטה. והנה בעוברי באחד הפרוזדורים שם נחשף בפניי חדר שבו עמד מורה עם מכנסיים קצרים וגרביים צבאיות, ובידו מקל שבו הוא מצביע על מפות. מששאלתי מי זה נאמר לי כי זהו דוד עמירן, מורה ומייסד החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה. בהמשך התעניינותי בנושא החלטתי שדווקא חוג כזה, בנושאי גיאוגרפיה וארץ ישראל, הוא המעניין אותי. לקראת השנה השנייה בלימודיי עברתי מהחוג לתנ"ך לחוג לגיאוגרפיה, כאשר הובטח לי שאוכל להשלים שם את לימודיי בשתי השנים שנותרו לי לסיום התואר הראשון.[2]
העתודה האקדמית באוניברסיטה; ענף היסטוריה של צה"ל
בשנת לימודיי השנייה באוניברסיטה קיבלתי בהפתעה הודעה מהצבא, שעל פי בדיקות שנעשו אצלם זמן שירותי בצבא בתקופת מלחמת העצמאות לא הגיע לשנה מלאה, וכיוון שכך יהיה עליי להשלים שנת שירות נוספת בצבא לאחר שאסיים את לימודי התואר הראשון באוניברסיטה. הוצע לי גם להצטרף לעתודה האקדמית שהוקמה אז באוניברסיטה העברית. מגמת עתודה זו הייתה לרכז את כל הלומדים באוניברסיטה שלא קיימו עדיין את מלוא שירותם הצבאי בצה"ל, שיוכלו לעשות זאת בזמני החופש של שנות לימודיהם השנייה והשלישית. התוכנית הייתה שיעברו קורס קצינים מלא, כך שלאחר סיום לימודי התואר הראשון שלהם יוכלו להצטרף לצה"ל בדרגת קצונה ולתרום בכך יותר לפעילות הצבא, ואכן כך היה. בחופשת שנת 1951 סיימתי את החלק הראשון של קורס הקצינים ובחופשת 1952 את החלק השני שלו.[3]
לקראת החלק השני של הקורס התקשר אליי נתנאל לורך, מי שהיה עוזר הרמטכ"ל השני של צה"ל יגאל ידין ונתמנה על-ידיו, לפני סיימו את שירותו, לתפקיד ראש ענף היסטוריה של צה"ל, כאשר בין היתר משימתו הייתה להקים ענף זה. נתנאל ביקש להיפגש איתי. קבענו פגישה, ובה הוא אמר לי כי ראה את שמי בין אנשי העתודה האקדמית של האוניברסיטה העומדים לסיים קורס קצינים ולהצטרף לצה"ל בסוף שנת 1952. שאלתו הייתה אם אהיה מוכן להצטרף, לאחר תום הקורס שלי, לענף היסטוריה של צה"ל שהוא מקים. עניתי לו שהדבר אינו תלוי בי, וכי אינני יודע אם נקבע לי כבר ייעוד כלשהו בצה"ל, לאחר סיום קורס הקצינים. הוא ענה לי כי יוכל להשתדל לברר זאת אך עליי להביא בחשבון כי בהמשך אצטרך גם לעבור קורס צה"לי של קציני מודיעין, ושאל האם אהיה מוכן גם לכך. עניתי לו בחיוב גם על זאת ועם סיומי את הקורס הודיעו לי כי צורפתי לענף היסטוריה של צה"ל וכי את כל הסידורים שלי בצבא אצטרך לעשות עם ענף זה.
בהמשך הצטרפתי גם לקורס קציני מודיעין של צה"ל, שהחל מתקיים באותה תקופה, לכחודשיים ימים. הקורס תרם רבות לעבודות העתידיות שהיו לי בענף היסטוריה, כולל גם ההכרה של הארץ, אך מעבר לכך גם תרם לי כללית בנושאים של שיקולי מצבים, פעילויות מנוגדות והכרעות מבצעיות. במיוחד אני זוכר לטובה את מפקד הקורס שהדגיש בפנינו, חזור והדגש, את המימרה שכאשר אתה עושה הערכת מצב – חשוב תמיד על האפשרות הגרועה ביותר שיכולה לקרות ולא על האפשרות הטובה. אם ישחק המצב ויבוא דבר טוב, יהיה מבורך, אבל מראש חשוב תמיד להיות מוכן לצד הקשה ולהשתדל מאוד להיות מוכן לו.[4]
ראשית פעילותי בענף ההיסטוריה של צה"ל
המטה הכללי של צה"ל, שלתוכו הוכנס גם ענף ההיסטוריה של צה"ל, היה בראשיתו ברמת גן. גם ענף ההיסטוריה החל שם. נתנאל לורך קיבל צריף אחד עד שניים לצורכי העבודה שלו. הייתה לו מזכירה ראשית שהייתה כתבנית מעולה. עד היום אני זוכר אותו מסתובב בצריף שלו ומכתיב לכתבנית קטעים של דברים שהוא סיכם. נראה שמתחילת הקמת הענף ראה נתנאל את המטרה שלו בכתיבה מסכמת על תקופת מלחמת העצמאות. הוא הצליח לגייס תקציבים כספיים ובעזרתם פנה לחוקרים שהיו מוכנים לכתוב סיכומים על נושאים שונים מזמן מלחמת העצמאות שהיו מיוחדים לזמן זה. המחקרים שנכתבו הובאו לענף ושם רוכזו בשלבי ההתחלה. חוקרים שונים שעסקו בתקופת מלחמה זו החלו נקשרים אליה. כן נוספו אליה גם צעירים כמו מרדכי ניסיהו (דוקשי) שהצטרף לענף כמוני ועוד אחרים שהיו קרובים בצורה זו או אחרת לנושא מלחמת העצמאות. כן נוספו לו קצינות וחיילות שנכנסו לשירות צה"ל. באשר לי, כבר בפגישה הראשונה שלי בענף ברמת גן הציע נתנאל שכיוון שאני גיאוגרף כדאי שאתמקד בנושאים הגיאוגרפיים; מפות של המלחמה, אך לא רק באלה. הוא ראה חשיבות רבה בביקור ביישובים ובמקומות שבהם התנהלה המלחמה. ההכרה של המקומות, הסיבה והגורמים לקרבות בהם, צורת הקרבות, אופיים, תוצאותיהם וכדומה. כך התחלתי בעבודה שארכה שנים אחדות – עריכת אטלס קרבות מלחמת העצמאות, בסיועו של נתנאל.[5]
בהמשך, כאשר הענף עבר לאזור הקריה בתל אביב, יחד עם כל המטה הכללי של צה"ל, התרחבה אף פעולתו. בין היתר הוקצה לענף כלי רכב עם נהג לצרכיו. רכב זה הועמד גם לרשותי לצורכי נסיעה ובדיקה של היישובים ברחבי הארץ שבהם התנהלו קרבות, במיוחד באזורים של יישובים ערביים שרובם ננטשו. אז, כאשר המלחמה לא הייתה רחוקה כל כך, הנסיעה במקומות אלו הייתה עדיין מסוכנת ונזהרנו מאוד שלא תקרינה לנו תקלות בסיורים הרבים הללו.[6]
המעבר של ענף היסטוריה לתל אביב סייע גם לי רבות, שכן המרחק שלו מארכיון צה"ל והספרייה שבו, שנמצאו אז עדיין במרכז תל אביב, הצטמצם מאוד. כך יכולתי להגיע למקום בקלות ולשבת שם ימים רבים, לעיין בארכיון החשוב ובספרייה במקום, שהשתדלה להכיל את כל הספרים שהתפרסמו עד אז על מלחמת העצמאות. הארכיון והספרייה החליפו עבורי את הספריות בירושלים, שהייתי כה עסוק בהן בתקופת לימודיי באוניברסיטה ואשר אותן עזבתי עתה למספר שנים.
חזרה זמנית למגורים בפתח תקווה, עזיבתי את ירושלים, המוסדות והאוניברסיטה שם
כבר בסוף שנת 1952 הצטרפתי לענף היסטוריה של צה"ל, שעדיין היה אז ברמת גן, קרוב מאוד לפתח תקווה. כך יכולתי לחזור בנקל לגור בבית הוריי. זה היה כשנה בלבד לאחר אסון הפטירה של אחי, והוריי שמחו מאוד על כך שחזרתי. אומנם שעות שהותי בבית היו מועטות אז, בשל הצורך שלי לנסוע מוקדם לענף היסטוריה מדי בוקר, בתחילה לרמת גן ואחר כך לתל אביב. עם זאת, מצאנו מספיק זמן לשיחות בערבים, וגם בחלק ניכר של השבתות שבהן הייתי מגיע תמיד לבית. במיוחד היה הדבר חשוב לאבי, שהיה קשור מאוד למקום בגלל בריאותו הקשה.[7]
היציאה שלי מירושלים לענף היסטוריה באזור תל אביב בסוף שנת 1952 הביאה גם לסיום הקשר שלי עם גופים שונים בירושלים. בראש וראשונה בא הסיום של עבודתי כמורה בבית הספר ל"דוגמה" מזרחי בירושלים שבו לימדתי שלוש שנים. שם נפרדתי מהתלמידים וגם ממורים חברים שהיו לי בבית-ספר זה; כן סיימתי את הניהול שלי במעון שהיה בשכונת קריית משה, בבית הרב אוסטרובסקי, שיועד לתלמידים בוגרים של תיכון וסמינר "מזרחי" בירושלים, שאותו גם כן ניהלתי, במשך 3 שנים; באוניברסיטה היו הדברים קצת שונים. בשני החוגים שבהם למדתי, היסטוריה של עם ישראל וגיאוגרפיה, נשארו לי עדיין כמה עבודות סמינריוניות שלא הספקתי לגמור לפני גיוסי לצה"ל. בהמשך מצאתי זמנים מתאימים, בשנת השירות הראשונה שלי (1953), לסיימן. העברתי אותן למורים בשני החוגים וכך הגעתי לסיום כל לימודי התואר הראשון, כאשר יחד עם זאת שמרתי על קשר לימודי עם חוגים אלו גם בשנה זו.[8]
אחד האירועים הלא נעימים שהיה לי בתהליך הפרידה שלי מירושלים לפני הליכתי לצבא היה פגישה ביני ובין אחד ממנהלי בית הספר והסמינר למורים "מזרחי". אני לתומי חשבתי שזה יהיה מן הנימוס שאחרי שלוש שנים של הוראה בבית הספר לדוגמה וניהול המעון בשכונת קריית משה אקבע פגישה גם לפרידה ממנו. כאשר באתי לפגישה זו הוא קיבלני יפה מאוד. שוחחנו ודיברנו על נושאים שונים בהקשר למוסדות שנמצאו תחת חסותו והכול נשמע טוב. אולם ממש לפני יציאתי הוא קם, ובניסיון לסכם את הערכתו הרבה לי ולמשפחה המכובדת שלי, הוסיף פתאום משפט נוסף כדלהלן: "אבל על מה שעשה אחיך אני לא יכול בשום אופן לסלוח". האמת היא שנשארתי המום. לא עניתי לו מילה. אמרתי שלום והלכתי, כולי נרעש! מי הוא? מי נתן לו את הרשות לפגוע בי, בהוריי ובמשפחתי וגם בזכרו של אחי? עוד לפני שיחתי איתו החלו היסוסים רבים בקרבי, אם ברצוני להמשיך לאורך חיי בדרך החיים הדתית, שבה חונכתי. חסרונות רבים החילותי מוצא בה. אחד הבולטים בהם הוא יהירות המחשבה הדתית: הם "הצדיקים", "שליחי אלוהים עלי אדמות", "הוא לא יכול בשום פנים לסלוח". מי ביקש ממנו בכלל לסלוח? מה הוא יודע בכלל בכל העניין? למה הוא מתערב בדבר? וזה היה איש משכיל, מתקדם מאוד בנושאים רבים. אך נראה כי חלק מההשקפות הדתיות המעוותות נשארו אצלו.[9]
העבודה בענף היסטוריה 1953–1954; כתיבת "ספר המדינה" בידי נתנאל לורך
עם המעבר של המטה הכללי של צה"ל מרמת גן לאזור הקריה בתל אביב, כמצוין לעיל, גברה גם הפעילות של ענף היסטוריה שעבר איתו לשם. נתנאל לורך, ראש הענף והמייסד שלו, ראה לנכון להעמיק בצה"ל את הידע על מלחמת העצמאות ועל ההיסטוריה הצבאית בכלל. לשם כך הוא הציע, בין היתר, לפתוח קורס שהמשתתפים בו ילמדו את פרקי מלחמת העצמאות וגם יסיירו בשדות הקרב שלה. הצעתו התקבלה ונפתח קורס כזה לסרנים ורבי סרנים בצה"ל. הקורס כלל סיור ב"דרך בורמה" ובאזורים של קרבות לטרון. נתנאל לורך, אני, אנשי ענף היסטוריה נוספים וקצינים רבים של הקורס השתתפו בסיור זה, אך הדבר הסתיים באסון. קומנדקר אחד עלה על מוקש ושני קצינים נהרגו. הדבר הביא גם לסיומו של הקורס.[10]
נתנאל ניסה גם ליצור קשר אישי עם מפקדים רבים שמילאו תפקידים במלחמת העצמאות, בין שהמשיכו בצה"ל או שהיו כבר אזרחים. הוא השתדל לקיים מפגשים עימם בענף היסטוריה, הכול על מנת ללבן דברים בנושא שבו עסק ולהגביר את הידע המצטבר על המלחמה.
אביא דוגמה אחת שבה אני מילאתי תפקיד מסוים בהתאם לבקשתו:
אחד הקרבות במלחמת העצמאות שבו נחלה ישראל כישלון היה מבצע "ברוש", באזור משמר הירדן בצפון הגליל. עוד בסוף חודש הפלישה של מדינות ערב, מיד לאחר הקמת מדינת ישראל, תקפו הסורים בתחילה את אזור עמק הירדן, כולל קיבוץ דגניה, אך לקראת סוף שלב זה של המלחמה העבירו כוחות לצפון הארץ לאזור גשר "בנות יעקב" ותקפו משם את היישוב משמר הירדן. הם כבשוהו והשתלטו גם על כל השטח מסביב לו, שנקרא בהמשך ראש הגשר של משמר הירדן. עם תום ההפוגה הראשונה, ב-9 ביולי 1948, נפתח מבצע "ברוש" שנועד לכבוש ראש גשר זה אך נכשל בכך. אזור ראש הגשר המשיך להיות בשליטת סוריה עד לחתימת הסכם שביתת הנשק עימם. אז נאלצה סוריה להחזיר ראש גשר זה לישראל, אם כי כאזור מפורז.[11]
הרעיון של נתנאל היה לקיים מפגש, באזור תל אביב, עם כל המפקדים מהדרגות השונות שניהלו את מבצע "ברוש", כולל המפקד הראשי שלו, ובו תתקיים הרצאת פתיחה כללית על המבצע. בהמשך, למחרת היום, יצאו כל האנשים לסיור בשטח, בהתאם לתוכנית שתיקבע, וכל אלה על מנת ללמוד על מבצע זה, כולל הסיבות לכישלונו. הוא ביקש ממני שאכין את הרצאת הפתיחה על הנושא. הלכתי לארכיון צה"ל ואספתי את כל הנתונים שם בקשר למבצע זה, וכן קראתי בספרייה שם את כל הפרסומים שנכתבו על המבצע. ביום הפגישה הראשון של ההתכנסות, כאשר נתבקשתי, החילותי בהרצאתי. כבר בהתחלה החלו קריאות של תיקונים לדבריי מקהל המשתתפים. אולי גם נפגעו שבחור צעיר כמוני (אז כבן 24) מנסה לספר להם על המבצע שבו הם לחמו, והיו בטוחים שהם יודעים את כל פרטיו. לאחר שהסברתי להם שהדברים הם לפי מסמכי הארכיון, הן מסמכים מפורטים על התכנון שלו והן מסמכים של דיווחים על הפעילות והתוצאות, הם החלו להירגע ולאט לאט גם להודות שמה שהם זוכרים מהמבצע זה בעיקר כל אחד את החלק האישי שלו, וגם זאת ממרחק של זמן. למחרת היום, כאשר נערך הסיור בשטח, ניגשו אליי מדי פעם מפקדים שהודו שאכן הזיכרון שלהם בקשר למבצע הוא בעיקרו מן הפן האישי. אחדים הוסיפו כי הם זוכרים רק את המקומות שבהם התחפרו, או להבדיל "השתינו" או "חירבנו", וכי לא זכרו נתונים כלליים מהמבצע. למה אני כותב ומספר כל זאת? כדי להדגיש, והדבר נכון ביותר גם בקשר לקרבות אחרים, כי המשתתפים בקרב לא תמיד ידעו את פרטי המערכה כולה, את אופן התפתחותה ואת כלל החלקים שלה. לשם כך הלימוד וההכרה של המקורות הארכיוניים ושאר המקורות הכתובים, בני הזמן של האירועים, הם חשובים ביותר. מהצד השני יש לזכור שלעיתים קרובות יש דברים שתוכננו ואף נשלחו ומצויים בארכיונים כיום, אך בהמשך כלל לא בוצעו או בוצעו בצורה שונה. מכאן שהלימוד והשילוב של שני סוגי המקורות הוא הנצרך.[12]
יש גם לזכור שהעדויות האישיות באשר לקרבות מלחמת העצמאות היו חשובות ככל שהן היו קרובות לזמן של המלחמות עצמן, שכן בהמשך הזיכרון נחלש. אחר כך, מטבע הדברים, גם השותפים במערכות הלכו והתמעטו. מכאן גם החשיבות שראה נתנאל בקיום הכנס והסיור על מבצע ברוש כחמש שנים בלבד לאחר ביצועו. הדבר נכון גם באשר לחשיבות של הפעילות הכללית של הענף להיסטוריה בשנים הקרובות למלחמת העצמאות, כאשר עוד היה אפשר לגבות עדויות ממפקדים ולוחמים במלחמה.[13]
בשנת 1953, במלאת חמש שנים למדינה, החליטה הוצאת הספרים "עיינות", הוצאת הספרים של מפא"י, לפרסם שורה של ספרים שישקפו את התפתחות המדינה בכל התחומים. בן-גוריון, אבי הרעיון, שהתגורר אז כבר בשדה בוקר, קיבל על עצמו את עריכת הסדרה. כאיש הקשר שלו שימש זאב שרף, מזכיר הממשלה. כרך אחד אמור היה להיות מוקדש למלחמת העצמאות, ולשם כך פנו לנתנאל לורך, ששימש אז ראש ענף היסטוריה, שיכתוב את הספר הזה. על פי התוכנית הייתה הסדרה אמורה להיקרא "ספר המדינה", ובאין שם אחר נקראה כך גם הטיוטה שכתב לורך. משקיבל נתנאל על עצמו לכתוב ספר זה הוזעק כל הענף, ואני בתוכו, לעזור לו במשימתו. את הטיוטה הראשונה של הספר הוא הכין לקראת שנת 1954. אז החליט לשלוח עותקים מהטיוטה שכתב למפקדים בכירים בצה"ל ולבקש מהם את תגובותיהם. אלו החלו מגיעות במרוצת שנת 1954. בין היתר נשלחה טיוטה גם לר"א דורי, שהיה הרמטכ"ל בעת מלחמת העצמאות. הוא השיב בביקורת רבה לספר ודרש מראש הממשלה דוד בן-גוריון שתוקם ועדה שתציע שינויים לספר. לורך טען בהמשך כי הדבר נבע מכך שדורי ראה בו את הנציג של יגאל ידין, מאחר שהיה קודם ראש הלשכה שלו וידין הוא גם שמינה אותו לראש ענף היסטוריה. בן-גוריון לא רצה להתערב אישית בעניין, אך קיבל את הצעתו של דורי ומינה ועדה בראשות ישראל בר, שבאותה עת היה נאמן על בן-גוריון וזכה להערכתו. בר היה ידוע אז גם כמי שכתב מאמרים על מלחמת העצמאות. הוועדה החלה מתכנסת בחודשי 1954 לעיתים קרובות ולורך נקרא להתייצב בפניה כדי לדון בהערות שהתקבלו. הפגישות הלכו ותפחו והדרישות לתיקונים מלורך התרבו. הדבר הכביד עליו מאוד, עייף אותו וגם פגע בו אישית. אז החליט לפרוש מהכול. בסוף שנת 1954 עזב את ענף היסטוריה ופרש מצה"ל. בהמשך הצטרף לשירות במשרד החוץ של מדינת ישראל ולאחר מכן מילא תפקידים ציבוריים נוספים.[14]
שיתוף הפעולה של ענף היסטוריה עם קצין חינוך ראשי בצה"ל והחזרה לירושלים
מבחינתי כבר בסוף 1953 גמרתי את שנת שירות החובה שלי בצה"ל, אך נתנאל ביקש ממני שאמשיך לעבוד בענף שנה נוספת, בתנאים כפי שנקבע בינינו וכמקובל בצה"ל. הסכמתי לבקשתו והמשכתי בכל שנת 1954 לעבוד בענף היסטוריה ולסייע לנתנאל ככל יכולתי בעבודתו על "ספר המדינה". במקביל הייתי שותף לפעילות הענפה שהחלה מתפתחת במסגרת יחידת קצין חינוך ראשי באשר להנחלת נושא "מלחמת העצמאות" בכל יחידות צה"ל. החלו ניתנות הרצאות על קרבות מלחמת העצמאות ונערכו סיורים וביקורים באתרים רבים במקומות הקרב. נוצר ביקוש רב בנושא. נתבקשתי לשתף פעולה בעניין והסכמתי לצאת ליחידות צה"ל שונות, במיוחד לקורסים שונים כמו קורסי קצינים ואחרים ולהרצות שם. הרצאותיי התקבלו בעניין רב ובשנים 1954–1955 הרביתי בהן, אך עם המעבר החוזר שלי לירושלים נאלצתי להמעיט בהן.[15]
במקביל, עם עזיבתו של נתנאל את ענף היסטוריה התמנה ראש חדש לענף, גבריאל לוריא. הוא ביקש ממני שאמשיך לעבוד בענף היסטוריה כאזרח עובד צה"ל. הסכמתי, אך הפעם בתנאים קצת שונים, שכן בינתיים, לקראת שנת 1955, הייתי כבר בדרך לחזור לירושלים ללימודי התואר השני באוניברסיטה. התנאים היו כי אמשיך לקבל עבודות מענף היסטוריה בהתאם לצורכיהם אך אעבוד על כך בירושלים, שם אגור. סוכם כי במידת הצורך אגיע לתל אביב. חזרתי להיות ירושלמי. בינתיים ב-1955 נכנס גם מורל'ה בראון לתפקיד ראש ענף היסטוריה. הוא החל להיות קשור לענף זה כבר קצת לפני כן. כמו כן היה פעיל בענף גם גבי כהן, חבר כנסת בהמשך. אחר כך עבר מורל'ה לתפקיד ראש הלשכה של הרמטכ"ל משה דיין לשנים 1956–1957.[16]
המעבר לירושלים לקראת שנת 1955 חייב אותי לעזוב גם את בית הוריי בפתח תקווה, שבו התגוררתי בשנים 1953–1954, כאשר השלמתי את שנת שירותי הצבאי בענף היסטוריה ואף בשנה הנוספת שבה המשכתי לעבוד בענף. הוריי הצטערו מאוד על כך, אך הבינו את שאיפתי להמשיך את לימודיי ואיחלו לי הצלחה בכך. משהגעתי לירושלים שכרתי לי חדר בדירת מגורים ברחוב הרב ברלין בשכונת גבעת שמואל. הקשרים שלי עם המוסדות הקודמים שבהם עבדתי לפני יציאתי להשלמת שירותי הצבאי נותקו. בשנתיים שהייתי בתל אביב החלטתי גם לשנות את אורחות חיי ולהפסיק מלקיים הרבה מהנוהגים הדתיים שאותם קיימתי קודם. כל עוד הייתי בשירות צבאי עניין התלבושת לא בלט, אך משהגעתי לירושלים ו"הכובע" כבר לא היה על הראש, עורר הדבר שאלות בעיני אנשים שהכירו אותי. אני נמנעתי מלהיכנס לכל שיחה בעניין, שכן לא מצאתי כל טעם בכך. מבחינת קיומי הכלכלי, העבודה שהייתה לי מענף היסטוריה בדירתי בירושלים הספיקה לי.[17]
עם חזרתי לאניברסיטה נרשמתי ללימודים בשני חוגים, כפי שהיה מחויב אז באוניברסיטה בלימודים לתואר שני. החוג הראשי שהמשכתי בו היה גיאוגרפיה, עליו ארחיב בפרק הבא של חיבורי. כחוג שני בחרתי "גיאוגרפיה היסטורית", מגמה שהוכנסה אז לחוג לארכיאולוגיה. המורה המרכזי לארכיאולוגיה היה פרופ' מיכאל אבי-יונה, מי שנודע אחר כך כבונה המודל של ירושלים בתקופת בית שני, שהוצג בשעתו שנים רבות ליד מלון הולילנד בעיר, ובהמשך הועבר למקום נפרד במוזיאון ישראל, שם הוא נמצא עד היום. את המודל התחיל להכין אבי-יונה עוד בזמן שלמדנו אצלו. קבוצת הלומדים בקורס הייתה קטנה, כ-4–5 משתתפים. אבי-יונה פרסם ספרים ומאמרים חשובים על התקופה ההלניסטית והביזנטית. בזמן הסמינר שלו עסקנו בנושאים שונים. בין היתר עלה הרעיון של בדיקת מידת הקשר שהייתה בין מבצרי הקנאים היהודים בפסגות ההרים הגבוהים בגליל ובמרכז הארץ. מנשה הראל, שהיה אחד התלמידים בקורס, בחר לעשות עבודה בנושא זה. יחד עם אבי-יונה, בשיתוף עזרה מהצבא, יצאנו גם לבדיקת הנושא בשטח. בהמשך גם סייענו שנים רבות נוספות לאבי-יונה בבניית המודל שלו בירושלים.[18]
פרקי הסברה על מלחמת העצמאות
בפרק הקודם עסקתי בהרחבה בטיוטת "ספר המדינה" שכתב נתנאל לורך, ראש ענף היסטוריה בצה"ל, אשר בהמשך עזב את צה"ל מכיוון שלא נראתה לו הדרך שבה ניסו לתקן את טיוטת ספרו. לאחר פרישתו הוטל על ועדה בראשות ישראל בר להמשיך לטפל בנושא זה, אלא שוועדה זו לא עשתה דבר. הטיוטה של הספר נשארה בענף היסטוריה, ללא שימוש.
לאחר זמן פנה אחד הקצינים הבכירים ביחידת קצין חינוך ראשי לענף היסטוריה של צה"ל בהצעה כי תוכן חוברת של 12 פרקי הסברה על מלחמת העצמאות הישראלית, שתבוסס על טיוטת "ספר המדינה". הם היו מוכנים לממן זאת, להוסיף מפות, הערות הסבר מתודיות ועוד, וכל זה לקראת הפצה בקורסי צה"ל מתאימים, כחומר פנימי. מענף היסטוריה פנו אליי בבקשה שאערוך פרקים אלו כחלק מהעבודה שקיבלתי על עצמי לעשות עבורם. נפגשתי עם אנשי קצין חינוך ראשי, סיכמתי איתם את כל הפרטים באשר לחומר המבוקש ולקחתי לדירתי בירושלים את "ספר המדינה" שכתב לורך. שם הכנתי את פרקי ההסברה כפי שסוכם. לאחר מכן הודפסו והופצו פרקי הסברה אלו ביחידות צה"ל המתאימות. אני עמדתי בתוקף על כך שלא יצוין כל שם של אדם בקשר לכתיבה של פרקים אלו, שכן הם התבססו על העבודה שעשה נתנאל לורך, ואשר לא זכתה לסיום. פרקי ההסברה ראו אור כבר בשנת 1956. להפתעתי, שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1959, כאשר כבר הייתי רחוק מכל ענייני הענף, פורסמו פרקי הסברה אלו כספר תחת השם "תולדות מלחמת הקוממיות" בהוצאת "מערכות" של צה"ל, ללא ידיעתי כמובן. לספר נוסף פרק מבוא מאת בן-גוריון. עוד לפני כן, בשנת 1958, הספיק נתנאל לורך להוציא את הגרסה שלו כספר תחת השם "קורות מלחמת העצמאות" בהוצאת מסדה, תל אביב.
הערות
[1] מבין המורים לתנ"ך שזכיתי ללמוד מהם היה פרופ' קאסוטו הנודע, וכן מורים נוספים ששמם הלך לפניהם.
[2] לימודי תואר ראשון באוניברסיטה נמשכים בדרך כלל שלוש שנים, אך באישור חוג ניתן היה לסיימם גם בתקופת שנתיים.
[3] בשני שלבי הקורס היו בעיקר תלמידים ותלמידות מהאוניברסיטה העברית. בהזדמנות זו פגשתי כמה שכבר קודם הכרתים מהאוניברסיטה וכמה שהפכו לידידיי לאחר מכן.
[4] מימרה זו הפכה להיות נר לרגליי ופעמים רבות בהמשך השתדלתי לזכור אותה.
[5] על אטלס קרבות מלחמת העצמאות ראו בספרי, כיצד נוצרה, עמ' 591 הערה 2; עמ' 593 הערה 10; וההפניות שם למקורות נוספים.
[6] על החשיבות של עבודת ענף היסטוריה שנעשתה בסמוך לזמן המלחמה ראו הפניה בספרי, כיצד נוצרה, עמ' 531 בקטע ההקדמה הפותח את הפרק על מלחמת העצמאות.
[7] אבי עוד דמיין לעצמו אז כי אולי יצליח להבריא, ואף תכנן כי במקרה כזה אולי יוכל אף לחזור להוראה, אולי אפילו באחת מערי הפיתוח החדשות בארץ. מבחינת גילו עדיין לא היה כל כך מבוגר, אבל כמובן זה היה רק מעין חלום, ואולי גם קצת כדי להצדיק את עצמו בעיניי על שאינו עובד ומצבו קשה.
[8] כך למשל הייתה גם העבודה הסמינריונית שכתבתי לפרופ' ישראל הלפרין, אשר היה אחראי באותו זמן על תקופת העת החדשה במחלקה להיסטוריה. ראו פרטים בספרי, בראי עברה, מבוא, עמ' 2–3. שם בטעות יכול להשתמע כי המדובר היה בעבודה לתואר שני, ולא היא, הייתה זו עבודת סמינר לתואר ראשון.
[9] הרחבתי בנושא זה כי הוא אכן פגע בי קשות ותרם רבות להחלטות שלי בהמשך.
[10] על הקמת הקורס ללימוד ההיסטוריה של מלחמת העצמאות, כולל גם על האסון שאירע בו, ראו בספרו של לורך, היום יפנה, עמ' 169–172.
[11] על מבצע "ברוש" ראו בספרי, כיצד נוצרה, עמ' 625 הערה 70, שם הפניות למספר מקורות המפרטים על מבצע זה.
[12] באשר להשפעה שהייתה לעבודתי בענף היסטוריה בהמשך לימודיי, ראו בספרי, ארץ בראי עברה, עמ' 2–3.
[13] על החשיבות שהייתה לעבודת ענף היסטוריה בזמן יחסית קרוב לתקופת המלחמה עצמה ראו בספרי, כיצד נוצרה, במבוא לפרק האחרון על מלחמת העצמאות, עמ' 591 והערה 2.
[14] פירוט רב בנושא זה ראו בספרו של לורך, היום יפנה, עמ' 169–172; 174–204; וכללית על ענף היסטוריה ראו גם במאמרי, ראשית ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות, בספר מעטים מול רבים?, בעריכת אלון קדיש וב"ז קידר.
[15] ההרצאות שלי לאנשי הצבא היו כה מקובלות אז, עד שאנשים רבים שפגשו אותי שנים לאחר הרצאות אלו באוניברסיטה ובמקומות נוספים הזכירו לי אותן.
[16] בהמשך נסע מורל'ה לארה"ב ואחר כך חזר לחקור ולכתוב רבות על מלחמת העצמאות ומלחמות ישראל הנוספות.
[17] היה לי חיסכון כספי ניכר גם מהשנים שבהן עבדתי בענף היסטוריה, כאשר גרתי בבית הוריי.
[18] על אבי-יונה והמודל של הולילנד, כמו גם על מנשה הראל, ראו ב"ויקיפדיה". אבי-יונה היה איש בעל חוש הומור ושמר על יחסים אישיים ידידותיים עם תלמידיו. לפני פטירתו שכב חולה בבית החולים שערי צדק הישן. כאשר באתי לבקרו שם, כמה ימים לפני פטירתו, אמר לי שנראה לו כי מצבו קשה וביקש שאמסור ד"ש לכל החברים.
