עליית הסופיזם
סלאח א דין כובש את ירושלים ב־1187 ובמשך תקופה קצרה, עד 1229, נשלטת העיר על ידי צאצאיו. לאחר מכן יש לנו שלטון נוצרי קצר, שלטון חווראזמי קצר, ולבסוף ב־1260 נופלת העיר בידי הממלוכים ומתחילה תקופה חדשה שנמשכת עד 1517. תקופה זו מאופיינת בבניית מבנים דתיים, מדרסות, מסגדים וזאוויות, ובנוכחות של המסדרים הסופיים בעיר.
תור הזהב של הסוּפיוּת התחיל במאה ה־12 ונמשך עד המאה ה־18. בתקופה זו רבים בעולם המוסלמי היו חברים במסדרים הסופיים או אהדו את הסוּפיוּת. התנועה הסופית נהפכה לתנועה המיסטית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית. כספי הצדקה עברו דרך המרכזים הסופיים (זַאוִיות), ולא דרך המסגדים כמו היום (זה מה שנותן את הכוח לתנועות האסלאמיות השונות). אם היית רוצה להיות רופא, למשל, באימפריה הממלוכית, היית חייב להשתייך למסדר סופי כזה או אחר.
החיבור בין הסופיות לשלטון בארץ ישראל התחיל בזמנו של סלאח א דין לפי המודל של ניזאם אל מולכ. סלאח א דין לא נלחם רק בצלבנים, אלא גם בפטימים שהיו שיעים, ולא רק במובן פוליטי וצבאי אלא גם אידיאולוגי. החוזקה של השלטון השיעי הייתה הסתמכות על אנשים קדושים (אימאמים) המנהיגים גילדות מקצועיות וקבוצות מאורגנות, ואת זה בדיוק הציעו גם הסופים שהיו סונים, ולכן מהפכת הנגד הסונית התבססה על הארגון שלהם במסדרים, שכאמור חלקם היו קשורים לגילדות מקצועיות ולכפרים ושכונות.
רבים מהחיילים בצבאו של סלאח א דין היו קשורים למסדרים הצופיים. יש תפיסה מוטעית לגבי הצופים שהם אנשים של אהבה ופרחים – ולא היא. המסדרים הצופיים היו הרבה פעמים אלו שהובילו מאבקים צבאיים, אבל הם שמרו או לפחות השתדלו לשמור בכל מקרה ערכים של אצילות ואנושיות, כפי שהיה במקרה של סלאח א דין שאהד אותם והיה תלמיד של כמה מהשייחים הסופיים הגדולים כגון עבד אל קאדר גילאני או לפחות התייעץ איתם.
וכך סלאח א דין מחכה לתאריך של המסע השמימי, אל איסרא אל מיעארג' של מוחמד לירושלים שהוא אב טיפוס של המסע הרוחני האסלאמי סופי, בכדי להיכנס לירושלים. החיילים שלו מקימים שכונות בעיר כגון אבו תור, שייח' ג'ראח, או שכונת המוגרבים ברובע היהודי, שמיוסדות על ידי גרעינים של מאמינים סופים, והקברים של המפקדים שלו מראים על שיוכם הדתי. הוא לא טובח בתושבי העיר שנכנעים לו ומשאיר רבים מהכנסיות הנוצריות על כנן, ובמיוחד כנסיית הקבר.
בעקבות הכיבוש המוסלמי מוקמים עשרות זאוויות ומדרסות ברחבי העיר, לעיתים במתחמים משולבים, והם מקבלים תמיכה ממשלתית ומשמשים כר גידול לפקידות ולבעלי המשרות ואנשי הצבא של המדינה. באופן כללי סלאח א דין השאיר את המבנים הצלבניים והכנסיות על כנם, עם כמה מקרים יוצאי דופן, אחד מהם הוא ההפיכה של ארמון הפטריארך הסמוך לכנסיית הקבר לחנקה של סופים, אולי קלנדרים. הרעיון היה שבמקום הפאר של נציג הדת, תבוא הצניעות של האנשים הדתיים האמיתיים. בתחילה הוא החרים את המקום והפך אותו למקום מושבו לזמן קצר, ולאחר מכן מצא לנכון לתת אותו לדרווישים.
באתר שנמצא ברחוב החנקה (הקרוי על שמו) מצפון לכנסיית הקבר נבנה ב־1417 מינרט באותו הזמן שבו נבנה מינרט דומה בצד השני של כנסיית הקבר במקום מסגד עומר. הדבר המפתיע הוא ששני המינרטים מגיעים לאותו גובה, למרות שנקודת המוצא שלהם שונה. הגובה של המינרטים הוא גם גובה הכיפה של כנסיית הקבר. אם מחברים קו ישר ביניהם אזי הוא חוצה את הכיפה של הרוטונדה בדיוק במרכזה, ועובר דרך מפתן הכניסה לקבר, כשהקבר נמצא במרחק שווה בין שניהם. אם ממשיכים את הקו הזה הוא מגיע למכה. יש לנו כאן מעין פנג שואי מוסלמי שנועד לרתום את האנרגיה של המקום הקדוש ביותר בעולם לנוצרים אל הדת האסלאמית החדשה ומרכזה במכה.
הקשר בין המינרטים הממלוכים ליד כנסיית הקבר נקרא גם "תעלומת שני המגדלים" ובקשר זה כדאי לציין שכשהממלוכים כובשים את העיר הם בונים גם ארבעה מינרטים (מגדלים) בגבולות הר הבית, שלושה בצד המערבי ואחד בפינה הצפון מזרחית, המגדלים נבנים על פני תקופה ארוכה, אבל יכול להיות שהם חלק מתכנית כוללת של שינוי אנרגטי בירושלים שמושג כתוצאה מבניית אותם מבנים גבוהים, מהם קוראים לתפילה, הקריאה לתפילה מסונכרנת בין המינרטים השונים, כשמי שמתחיל בה הוא המינרט בשער השלשלת, גם חלק ממגדלי הפעמונים של הנוצרים (שאת אחד מהם תכנן הקיסר ווילהלם באופן אישי) מסונכרנים ביניהם. וכך נוצרת תחרות על קו השמיים והצליל של ירושלים.
בעקרונות האדריכלות המקודשת (כפי שראינו קודם לכן) העמוד מסמל את האדם (ויטרוביוס), והמגדל הוא בעצם עמוד גדול ולעיתים ממלא אחר פרופורציות הקיימות בגוף האדם. אלא שלפי האסלאם המיסטי באדם יש שלושה חלקים: חלק חייתי (הנפש המצַוָּוה), חלק של אדם (שזה המסע), וחלק מלאכי (הנפש השקטה). כך בסיס המגדל הוא החלק הארצי–חייתי של האדם, המגדל עצמו הוא הדרך שאדם צריך לעשות בחייו, והחלק העליון של המגדל, שממנו המואזין קורא לתפילה, הוא החלק המלאכי. חלוקה זו קיימת גם בתורה של הבונים החופשיים, כפי שהיא מתבטאת במגדל של בניין ימק"א בירושלים (ראו בהמשך), וייתכן שגם במגדלים נוצריים.
לפי הפילוסופיה הסופית[1], המגדל מסמל את המסע הרוחני מצד אחד ואת החיבור בין שמים וארץ מהצד השני. האדם הוא טופוצנטרי – מחלק את החלל לפי מקום הימצאו, וברגע שהוא עומד, נוצרת חלוקה של קדימה–אחורה, ימינה–שמאלה, וגם למעלה ולמטה. רגליו של האדם באדמה וראשו בשמים; הנדיר מתחבר עם הזניט של כדור הארץ, ועל ידי כך האדם מחבר בין הארץ לשמיים ולכוכבים.
לפי התורות של גיאוגרפיה ואדריכלות מקודשת, כגון זו של הפנג שואי, המגדל הוא מעין נקודת דיקור על פני כדור הארץ, שנחשב לישות חיה. לכן הוא ממוקם במקום מיוחד, וביחד עם מגדלים נוספים יוצר רשת המעצימה את האנרגיה של האדמה ואת הנוכחות של אנרגיה שמימית על פני כדור הארץ. לכן מגדלים יהיו לעיתים ממוקמים במערך מסוים, המבטא צורה גיאומטרית, מבנה של מערך כוכבים, או מתייחס לנקודות אנרגטיות על פני האדמה.
ואכן, בתקופת המנדט יוצרים מתכנני העיר הבריטים מעגל של מגדלים מסביב לאגן הקדוש של ירושלים (ראו בהמשך). מגדל נוסף שהיה בירושלים הוא מגדל שעון בשער יפו שנבנה על ידי הסולטאן עבדול חמיד במלאת 25 שנה לשלטונו. לאחר שהאנגלים כבשו את העיר הם הורידו מגדל זה, כביכול מטעמים אסתטיים ותפיסות של תנועת האמנות והאומנות (ראו פרק בהמשך), אך ייתכן שהיה כאן שיקול נוסף של סמליות והשפעות אנרגטיות של אדריכלות מקודשת.
המוסלמים מדגישים במסגרת מדע האדריכלות המקודשת שלהם את האוריינטציה של בניינים ובמיוחד מגדלים ומבני דת על ציר מסוים, שלרוב קשור לאבן השחורה במכה. לעיתים יהיו גם יחסים של פרופורציה ומידה בין גובה המגדל ורוחבו לבין המסגד שאותו הוא משרת, ובין מגדלים שונים, כפי שמופיע בצורה נפלאה במקרה של שני המגדלים משני צדדי כנסיית הקבר.
קאדריה, רפאעיה ושרוורדיה
צריך להבין שמסדרים סופיים אינם מוסד מובנה ונוקשה עם תקנון וכללים כמו המסדרים הדתיים הנוצרים. כל מסדר הוא למעשה כותרת לדגש כזה או אחר בדרך, תרגולות ותפילות ייחודיות, שמקבלים פרשנות על ידי השייח'ים המקומיים. המסדרים הגדולים, כגון הקאדרי או השאד’לי, הם מעין שם-גג לקבוצות שונות שמאמינות והולכות בשיטתו של הקדוש המייסד, שהדגיש פן מסוים של התורה הרוחנית והשאיר אחריו ספרים ומסורות. מתחת למטרייה הגדולה יש הרבה קבוצות הקשורות לשייח' זה או אחר, ואין ארגון מרכזי אחד. במהלך ההיסטוריה היו אף גילדות מקצועיות שקיבלו על עצמן מרות של מסדרים סופיים. בנוסף על כך, המסדרים הסופיים והזרמים השונים אינם סותרים אלו את אלו, אלא מכבדים אלו את אלו, ולא נדיר למצוא אדם הקשור לכמה מסדרים.
בבגדאד נוסדו תחילה מסדרי הקאדרי והרפאעי המדגישים מצבים מיסטיים בדרך אל האל. המסדר הקאדרי (Qadiriyya) הוקם על ידי תומכיו של עבד אל-קאדר אל-גילאני (1077–1166) (Abdul Qadir Gilani) ונחשב לאחד מהמסדרים הסופיים הגדולים בעולם, אלא שצריך לסייג ולומר שמסדר באסלאם הוא לא כמו בנצרות, ובמיוחד אצל הסופים, אין לו לרוב גוף מרכזי ומאורגן, אלא זה מעין תנועה הנשענת על הסמכה ורשת של שייח'ים וזאוויות.
עבד אל-קאדר אל-גילאני נחשב לפטרון הקדושים, מחייה הדת, ראש המלאכים, ועוד ועוד. מאמיניו מייחסים לו 99 שמות, ומאמינים שכבר מוחמד ניבא על בואו. במידה מסוימת הוא ממשיך את מפעלו של אל-ע'זאלי, שנפטר בהיותו בן 36. תורתו ופרסומו נפוצו כבר בחייו והלכו והתגברו לאחר מותו. בעקבותיו הוקם מסדר המשתמש בתורה המיסטית שאותה הוא מסביר בספרים שכתב, ומקיים את טקסי הזיכר הייחודיים של המסדר.
בארץ יש כמה ענפים של המסדר הקאדרי ובירושלים שניים לפחות, בהם זאוויה פעילה של המסדר הקאדרי שנקראת גם הזאוויה האפגנית מצפון מערב להר הבית בלב הרובע המוסלמי. הזאוויה הוקמה במאה ה־17 (1633) על ידי מוחמד פאשה שליט ירושלים, שתרם למוסדות סופיים רבים, זהו אחד הבניינים היחידים שנשאר כמו שהוא ובתפקידו המסורתי. לזאוויה כניסה אחת עם שלוש מדרגות, ספסלים בצדדיה וכתובת המזכירה את המסדר הקאדרי. בלב הזאוויה חצר גדולה עם צמחייה, בצד יש 11 תאים ששימשו מן הסתם למגורים של הדרווישים או התבודדות. בצד הצפוני יש אולם התכנסות לטקסים ובצד המזרחי מסגד. במקום יש גם בתי מגורים ששימשו לשייח' ולחסידים. המסגד מחולק לשני חלקים שמעליהם שתי כיפות, ויש בהן 12 חלונות – המספרים הללו סמליים.
המסדר הריפאעי ((Rifai נוסד על ידי השייח' אחמד ריפאעי (1110-1183) בבצרה. שייח' אחמד היה בן דודו של עבד אל-קאדר אל-ג'ילאני, ועד היום יש קִרבה בין שני המסדרים. הוא חי בדרום עיראק, היה נואם בחסד, שלט במדעי המצבים ועשה מעשי ניסים. חסידיו ידועים בין השאר במעשיהם הנועזים: רכיבה על אריות, משחקים עם חרבות ואף אילוף נחשים. זהו המסדר היחיד המקיז דם במהלך הטקסים, ועושה כל מיני דברים ברוח הפקירים ההודים, דבר שאינו מקובל על שאר הסוּפים. הוא קרוב ברוחו לשיעה.
בירושלים התגורר עד לא מזמן שייח סופי מפורסם Shaykh Muhammad Said al-Jamal ar-Rifai שהיה מצאצאיו של אחמד ריפעאי, אבל לימד בעיקר במסגרת המסדר השאד’לי, באסלאם הסופי לעיתים קרובות אדם עובר חניכה בכמה מסדרים או שייך לכמה מסדרים.
אחד המסדרים שהשפיע ביותר בזמן מסעי הצלב, היה המסדר השרוורדי, כנראה שסלאח א דין היה בין החסידים שלו. ישנם כמה שייח'ים במשפחת שרוורדי, המייסד הרשמי הראשון של המסדר היה אבו נג'יב סוהורוורדי (Abu al-Najib Suhrawardi, 1097–1168), שהיה ראש האוניברסיטה (ניזמייה) בבגדד ותלמיד של אל ע’זאלי. אלא שהמייסד האמיתי והמשמעותי היה בן אחותו שיהאב אל-דין עומאר סוהורוורדי (Shihab al-Din Umar al-Suhrawardi, 1145–1234), שהיה לו בית ספר בבגדד שאליו באו תלמידים מכל העולם. הוא הוכר כראש הסוּפים, וספרו המפורסם הוא "שוהא עווריף אל מעריף" – ידע היודעים.
לשיהאב א דין היו קשרים קרובים עם סלאח א דין, הוא היה הולך ובא בחצר האיובית בדמשק והייתה לו השפעה רבה כולל בענייני חולין. הוא הוכר כראש הסופים ויצא בשליחויות דיפלומטיות שונות. התפקיד של הסופים באותה תקופה היה לחזק את האסלאם הסוני כנגד השיעה. ליצור מסגרת חברתית חדשה הנשענת על דמותם של אנשים קדושים למול האימאמים השיעים, אגודות חברתיות (מסדרים), ואידיאל אדם חדש. השרוורדיה קידמה את תנועת הפותווה, אדם המכבד את הזקנים, אדיב לצעירים ומעדיף שווים, בעל תכונות – פתה. להעדיף תכונות אנשים אחרים על פני עצמו, בקיצור אציל. וזאת הדמות שאותה גילם בחייו סלאח א דין.
דמות הכריזמטית נוספת ומיוחד היה אחיינו שיהאב א-דין, הלא הוא שיהאב א- דין יהאיה סוהורוורדי (Shahab al-Din Yahya ibn Habash Suhrawardi, 1155–1191) שהפיץ פילוסופיה מהפכנית שנקראת פילוסופיית הניצוץ. הוא נקרא שייח' אל אישראק, שפירושו "אלוף האור" וגם איילת השחר. הספר החשוב שלו נקרא "פילוסופיה של ההארה". שיהאב א דין זה מת בגיל צעיר, ויש אומרים שהעולמא הרגו אותו, ולכן הוא גם נקרא ה"שייח שנקטל".
יהאיה סוהורוורדי ייחד את חייו לקישור הדת המזרחית המקורית עם האסלאם. הוא טען שכל החכמים בעולם העתיק הטיפו תורה אחת ויחידה. מבחינתו הרמס, אפלטון, פיתגורס וזרתוסטרא היו המורים הגדולים של האנושות. הוא מקשר בפילוסופיה שלו את הקוסמולוגיה הפרסית למערכת הכוכבים התלמאית, לרעיון ההאצלה הניאו-אפלטוני, ומרבה לצטט את הקוראן.
כשהיה צעיר היה לו חיזיון מיסטי שבו ראה "אינספור יצורי אור שלפנים התבוננו בהם הרמס ואפלטון, ואת הקרינה השמימית, מקור אור הזוהר ומלכות האור שעליהם הכריז זרתוסטרא ואליהם התעלה המלך הפרסי האגדי קאיי קוסרו". וכך הוא כותב: "בין הפרסים הקדומים, הייתה קהילה של בני אדם אשר חייתה על פי הנחיית האל. ועל כן הלכה בדרך הנכונה. היו אלה חכמי דת גדולים, שלא דמו כלל למגים. תורת האור שלהם, הזהה לזאת שבהתנסות המיסטית של אפלטון וקודמיו, היא הנושא שבו עסקתי בספרי "פילוסופית ההארה" ולפניי איש לא עשה כדבר הזה."[2]
יהאיה סוהורוורדי מתייחס בתורתו לעולם של דמיון (האצלות) הנקרא באסלאם "עאלם אל מית'אל" הקיים בינינו לבין האלוהים, שבתוכו יש מעין דמות אדם שלם, קדמון לכל קדומים של הקבלה, שהוא התגשמות של האור. לפי סוהורוורדי, בכל דור יש קוטב שעליו העולם עומד. הדרך לשחרור האור שבתוכנו היא לימוד של הקוטב שהוא האור בעולם, או של שלוחיו. דרך הלימוד היא באמצעות דמיון ואינטואיציה המועשרים בעזרת התבונה הביקורתית.
יהאיה מספר על התגלות הקוטב של הדור שהוא חווה: "פתאום נעטפתי רוך, נראה הבזק מסנוור, אחריו אור שקוף בדמות בן אדם, התבוננתי וראיתי אותו… הוא בא לקראתי, בירך אותי בלבביות רבה שפוגגה את מבוכתי ופחדי ופינתה מקום לקִרבה, ואז התחלתי להתלונן לפניו על הקושי שנתקלתי בו בבעיית הידע." "התעורר ודע את עצמך," הוא אמר לי, "ובעייתך תיפתר."
הפעלת הדמיון האנושי תאפשר לבני אדם לשוב לאלוהים על ידי הכרת "עאלם אל מית'אל" עולם המראות הצרופים. לפי חוקר בשם קורבין (Corbin), "סוהורוורדי היה הראשון שייסד אונטולוגיה של עולם הביניים (הנקרא עאלם אל מית'אל), וכל הגנוסטים והמיסטיקנים של האסלאם ישובו אל נושא זה". לפי אליאדה בספרו "פילוסופית ההארה", הוא מנסה להחיות את החוכמה האיראנית העתיקה והגנוסטיקה ההרמטית.
לפי תורתו, המזכירה במקצת את הקבלה, אנו חיים בעולם צללים, אך יש בנו ובעולם סביבנו ניצוצות של אור, שאפשר לחוש במעומעם את מקורו. על האדם לטהר ולזקק את האור והחוכמה הנמצאת בקרבו. יהאיה סוהורוורדי מלמד שימוש באינטואיציה ודמיון ככלי לגלות את האמת, במקום בהיגיון. לדוגמא, התלמיד במסדר הסוהרוורדי מדווח לשייח' על החלומות שלו. סוהורוורדי מתייחס למושג שנקרא "מזרח האור" שהוא מקום גילוי האמת, ויש שקישרו מקום מטאפיזי זה עם מושג ירושלים השמיימית
כך או כך, המיסטיקה עתידה לחדש את המיתולוגיה הישנה, שאותה נטשו לכאורה דתות אלוהים. ממלכת הדמיון תאפשר לנו לגלות מחדש את ממלכת האורות הרוחניים הנסתרת, כשם שהפירוש הסמלי של הקוראן גילה את משמעותו הרוחנית האמיתית. הנביא מוחמד ראה את עולם הביניים (עאלם אל מית'אל) בליל החיזיון, ליל המסע הלילי שלו לירושלים. הסמלים שבכתבי הקודש כמו גן עדן ויום הדין, הם ממשיים כמו התופעות שאנו חווים בעולם הזה, אבל לא באותה דרך. יהאיה סוהורוורדי ניסה לתת הסבר לסמלי הדמיון שנודעה להם השפעה מכרעת על חיי האדם, אף כי המציאות שסמלים אלה מתייחסים אליה נשארת חמקמקה.
איבן עראבי חותם הקדושים
תורתו של יהאיה שרוורדי מזכירה במקצת את תורתו של אחד מהוגי הדעות הסופים הנודעים ביותר, השייח' הגדול אִבְּן עַרַבִּי (1165-1240), שביקר ופעל גם בירושלים. התורה שלו מוצאת כיום הד בלבבות רבים במערב וגם בישראל. הוא נקרא "חותם הקדושים" (כמו שהנביא מוחמד הוא "חותם הנביאים"), וגם "השייח' הגדול". השמות הללו מעידים על חשיבותו העצומה בהתפתחות המחשבה המיסטית הסופית. ייחודו היה, בין השאר, בתורה המטאפיזית שפיתח, ובה הוא מתייחס אל העולם כאל שילוב של ניגודים שבו דברים הם ההיפך מכפי שהם נראים, ואל קיומו של עולם ביניים של דמיון – עאלם אל מית'אל בינינו לבין האלוהים (בדומה לסוהורוורדי). חשיבותו בכך שהוא חיבר את המיסטיקה הסופית שהתפתחה באנדולוסיה ובמגרב (במערב) עם זו של המזרח התיכון[3].
אִבְּן עַרַבִּי נולד ב-27 ברמאדאן (לילת אל קאדר) שנת 560 להיגרה, במורסיה שבדרום ספרד. במשפחתו היו מלומדים סופים ואנשים המקורבים לשלטון. יש האומרים שאביו היה תלמיד של עבד אלקאדר ג'ילאני, מייסד המסדר הקאדרי. כבר מילדותו נודע אִבְּן עַרַבִּי כבעל חזיונות, כעילוי וכילד מיוחד. הוא זכה לחינוך מקיף בכל תחומי הסופיות, ובין הנושאים שלמד היו דוקטרינות מטאפיזיות, קוסמולוגיה, פירושים אזוטריים, מדע האותיות והמספרים, ואת השלבים השונים בדרך. כתלמיד, בילה זמנים ארוכים בתרגולים סופיים, כגון קריאה, תפילה, צום, חרטה, בידוד ומדיטציה, ערות, והיו לו חוויות על חושיות רבות במהלך חייו שכללו חזיונות, התקשרות עם המתים, כוחות ריפוי, ועוד.
לאחר שהתבגר עבר אִבְּן עַרַבִּי לצפון אפריקה, שם קיבל הדרכות בדרך רוחנית מידי ח'דר (מדריך הנשמות), אותו פגש הולך על המים בעת שהפליג בסירה בים. ההדרכה הביאה אותו לעלות לרגל למכה, שם התגלה לו חיזיון שבו הוא הופיע כ"חותם הקדושים". במכה הוא כתב את הספר "התגלויות מכה", ולאחר מכן נדד ברחבי המזרח התיכון כולל מספר ביקורים בירושלים, ובהמשך חייו כתב את ספרו המונומנטאלי "חותמות התבונה", שבו הוא מקדיש פרק לכל אחד מ-27 הנביאים המופיעים בקוראן, הנתפשים כארכיטיפים ומבטאים יחדיו את הלוגוס שקשור לדמות "האדם השלם" (הנביא מוחמד).
השייח' הגדול מעולם לא קיבל דבר כפשוטו, וטען שראיית החזיונות שלנו טעונה תרגום. הוא הסביר בצורה בהירה וקולחת את הקשר בין העולמות הנראים לעולמות הלא נראים, את המבנה המטאפיזי של היקום, ואת השתלשלות הבריאה לשלביה השונים מהמוחלט עד הפרטיקולרי. אִבְּן עַרַבִּי פיתח את מוטיב האדם השלם המחבר בין שמיים וארץ: "דע כי האדם השלם הוא העמוד התומך בשמיים, באמצעותו מקיים אותם האל לבל ייפלו לארץ. כאשר יחדל האדם השלם ויעבור אל עולם הביניים, יתמוטטו השמיים, והוא שאמר האל יתעלה: 'ביום ההוא ייבקעו השמיים ויתמוטטו'" (סורה 69: אל חאקה, פסוק 16).
איבן עראבי ביקר בירושלים בפעם הראשונה בשנת 1204. הוא נדד במרחבי הלבנט – סוריה, לבנון, ישראל במשך שנים רבות עד שהחליט להשתקע בדמשק בשנת 1223, זה היה שש שנים לפני שהנוצרים קיבלו בחזרה את ירושלים למעט מתחם הר הבית, גם בזמן שגר בדמשק יש להניח שהוא ביקר בירושלים, ובכל מקרה היה מעורב בקורות האזור, הארץ והעיר הקדושה, בין אם באופן ישיר או באופן עקיף, והביטוי לכך הוא הכתיבה שלו על הנביאים היהודים שהם רובה מוחלט של נביאי הקוראן. השירה שלו היא ביטוי של סובלנות דתית ואוניברסליות שמתבטאת גם בתלמוד והשירה של גלאל א דין רומי שהושפע ממנו. הוא נפטר בדמשק בשנת 1240 לפני שנפטר הוא הרגיז את העולמא (הממסד הדתי) באומרו "הדבר שאתם מחפשים הוא תחת רגלי". ואכן, שכרו את קברו הם גילו שבאזור שבו קבורות הרגליים טמון היה אוצר באדמה.
תורתו על איבן עראבי השפיעה על מסדרים שונים שהתפתחו ושגשגו בישראל, ובמיוחד המסדר השאד’לי מצפון אפריקה
שכונת המוגרבים ואבו מיידאן
שכונת המוגרבים שהייתה קיימת ליד הכותל לפני שנהרסה, הייתה למעשה שכונה של עלייה דתית מצפון אפריקה וספרד המוסלמית, נתמכת על ידי ווקף שהוקם על ידי בנו של סלאח א דין, התושבים היו בעיקר חברים במסדרים הסופיים, שרצו להיות בירושלים, וחלקם גם אנשים שנאלצו לעזוב את הממלכות המוסלמיות בספרד וצפון אפריקה בגלל מאורעות פוליטיים, וכך, כשם שגולי ספרד היהודים הגיעו לירושלים, כך גם גולי ספרד המוסלמים הגיעו לירושלים כבר בתקופות קדומות, וייסדו שכונה בסמוך לרובע היהודי.
בשבונת המוגרבים היו כמה זאוויות שהוקמו במאות 13-14 ואולי גם יותר מאוחר, אחת מהן של חסידי ובני משפחה של אבו מיידאן, הסופי הצפון אפריקאי החשוב מהמאה ה12 שהשפיע בין השאר על המסדר השאד’לי שהיה לו חשיבות גדולה באימפריה הממלוכית, והשנייה על ידי חסידי אדם בשם al-Maṣmūdi, יש להניח שאחת מהזאווית שברובע שירתה את המסדר השאד’לי שנחשב לסוג של צופיות צפון אפריקאית. עד היום יש נציגים של המסדר השאד’לי בירושלים.
אבו מיידאן (1126-1198) נחשב לקדוש הצפון אפריקאי החשוב ביותר, הוא היה מורה של איבן עראבי, והשפיע על אבו אל חסן שאד’לי. הוא נולד בספרד ועבר לאלג'יריה מביא איתו את הרוחניות הסופית של אנדולוסיה למגרב. הסופיות הצפון אפריקאית שונה במהותה מזו של המזרח התיכון, היא משתלבת בחיי היום יום, ומשלבת בין התבוננות פנימית לאירועים חיצוניים, מעין דרך שלישית בין דרך ההתלהבות של ביסטמי (השכרון), לבין דרך הפיכחון והעלייה ההדרגתית של גונאיד.
אבו מיידאן עלה לרגל למכה, שם הוא למד ישירות מפי עבד אל קאדר גילאני (1078-1166), מייסד המסדר הקאדרי שהיה במכה באותה תקופה. הוא מדגיש סיפוק, מתן ביטוי לרגש, בנוסף לסגפנות ותפילה, אצילות ונאמנות לשייח. כתב שירה סופית וספרים שדיברו גם את ההמונים הפשוטים וגם אל האליטה האינטלקטואלית, בעל כושר ביטוי שמהדהד גם כיום. הוא היה מורה של Abd al-Salam ibn Mashish שהיה המורה של אבו אל חסן שאד’לי.
אבו אל חסן שאד'לי
לפני כשמונה מאות יצא מחפש צעיר בשם אבו אל חסן שאד'לי לחפש את הקוטב של הדור, את ה'צ'אחב עלא וקת' – השולט על הזמן. הסופים טוענים שבכל דור ודור יש אדם אחד שבזכותו העולם מתקיים, והוא נקרא 'השולט על הזמן' או 'הקוטב של הדור'. משמעות השם היא שאדם זה מחובר עם הישות האלוהית ('חַצְ֗רַהֿ מוחַמַדִיַהֿ') ויכול להימצא בכל מקום בו זמנית.
לאחר תלאות ונדודים רבים הגיע אבו אל חסן לעיראק, שם פגש אדם קדוש שאמר לו שהאיש שאותו הוא מחפש נמצא בארץ שממנה בא, מרוקו, ושמו מוליי עבד אל סאלם איבן מאשיש. אבו אל חסן חוזר למרוקו ושם הוא מגיע למפגש עם איבן מאשיש, מסתגף ומתבודד סופי שנודע בכינוי "הקוטב של המערב". הוא גר במנזר סופי הנמצא בראש של הר העולם[4] – ג'בל אל עלם (לא רחוק ממיצרי הגיברלטר). איבן מאשיש היה תלמידו של השייח' הגדול אבו מדיין, שהביא את התורה הסופית מאנדלוסיה בספרד לארצות המגרב. שייח' אבו אל חסן הלך דרך ארוכה רק כדי לגלות שמה שהוא חיפש במסעו הארוך ברחבי העולם – ה'צ'אחב עלא וקת' – השולט על הזמן, היה כל הזמן בארץ מולדתו. ואז גילה שמה שהוא חיפש מחוצה לו היה כל הזמן בתוכו.
אבו אל חסן שאד’לי התקבל להיות תלמידו של שייח' איבן מאשיש ולימים הפך להיות היורש שלו. עם מותו של השייח' הוא עבר לכפר שאד’ליה ליד קירוואן שבתוניסיה, שעל שמו הוא קרוי. כמו מורו, גם הוא התבודד במערה בהר גבוה סמוך לכפר שנקרא ג'בל זגהוון, ושם היה לו חיזיון שבו הוא הודרך ללכת לעיר תוניס, לייסד שם זַאוִיַהֿ וללמד סופיזם. במשך חייו חולל שייח' אבו אל חסן ניסים רבים וקיבל הדרכה מח'דר ומהנביא מוחמד. הוא הדגיש את הפן המיסטי של האסלאם ובא לידי התנגשות עם הממסד הדתי בקירואן וזה גרם לו (ביחד עם חיזיון נוסף שהוא קיבל) לעבור לאלכסנדריה שבמצרים בשנת 1244. בארץ החדשה הוא הפך לדמות נערצת ורבים שיחרו לפתחו. הוא בנה מרכז גדול באלכסנדריה ואסף ארבעים תלמידים קרובים סביבו. על אף שהתעוור ב-1248, הוא השתתף ב-1250 בקרב אל מנצורה מול מסע הצלב השביעי, שנקרא גם קרב קרני חיטין השני. בניגוד למה שנהוג לחשוב, הסופים היו פעילים במאבקים צבאיים של האסלאם, במיוחד באזורי הגבול. צבאו של סלאח א-דין למשל הורכב בחלקו מקבוצות הנשענות על מסדרים סופים. כמו באפוס ההודי בהגווד גיתא, העיקר בדרך הרוחנית הוא לא המעשה הארצי אלא הערך שנלווה אליו. כל אדם צריך למלא את חובתו בעולם, ולעיתים היא המאבק על החירות, אלא שתמיד צריך להישאר אנושי ולעשות את הדברים מהסיבה הנכונה, והדוגמא הטובה ביותר לכך היא הנביא מוחמד.
אבו אל חסן שאד'לי נפטר ונקבר ב1258 בנאת המדבר חומייטרה, הנמצאת בין אסואן לים האדום. ליד קברו יש שתי בארות קדושות, האחת מכילה מים מתוקים והשנייה מים מרים, והן מסמלות את השייח' שגישר בחייו ובתורתו בין שני סוגי הידע – הגלוי והנסתר.
שייח' אבו אל חסן שאד’לי לימד שצריך להתרחק מהפרזה בסגפנות ושעל האדם להיות כפי שהוא, מכיוון שהחוכמה היא למצוא את אלוהים בתוך החיים, ולא מחוצה להם: "הרחק את הצלמים מלבך ותן לגופך מנוחה מהעולם הזה, אחר כך תהיה כפי שתרצה. כשהאדם שפל רוח, אין האל מעניש אותו על שהוא מותח את רגליו כדי לנוח ממאמציו, אך הוא כן מעניש את מי שמאמציו מלווים בגבהות לב".
הדבר החשוב ביותר בדרך הרוחנית לפי אבו אל חסן שאד'לי הוא הצניעות, וכך הוא אומר: "הו אללה, גזרת על עמך שפלות עד שיהיו חזקים. גזרת עליהם לאבד עד שיימצאו. זה שלא הושפל – לא יהיה חזק, וזה שלא איבד – לא ימצא. זה הטוען כי מצא ללא שפלות, משלה את עצמו. זה הטוען שמצא בלי לאבד, משקר". הוא דרש מתלמידיו לעבוד, לרכוש מקצוע ולהיות חלק מהחברה, וכך אמר: "בדרך זו אין מנהגי נזירות או אכילת לחם סובין גס, אלא כל כולה אורך רוח נוכח גזירת האל וביטחון בהנחייתו, כי האל אמר: "נתנו ביניהם מנהיגים המנחים על פי צוונו, והם בעלי אורך רוח, סמוכים ובטוחים באותותינו'" (סורה 24: א נור, פסוק 32).
לאחר מותו של אבו אל חסן שאד’לי התפשטה תורתו על ידי תלמידו אל מורסי שעל שמו נקראת הזאוויה באלכסנדריה. מהר מאוד, ועוד בימי חייהם של שני השייח'ים הגדולים, הפך המסדר השאד’לי לאחד הגדולים והמשפיעים ביותר במצרים ובארצות של צפון אפריקה: תוניסיה, לוב, מרוקו ואלג'יריה. החברות במסדר הייתה במקרים רבים קשורה לחברות בגילדות מקצועיות. למסדר היה תפקיד חשוב באימפריה הממלוכית, שבה הרבה מבעלי המקצועות (כמו למשל רופאים או עורכי דין) היו צריכים להיות בהכרח חברים במסדרים סופים.
הערות
[1] Bakhtiar, L. (1976). Sufi: Expressions of the Mystic Quest. Thames & Hudson
[2] אליאדה, תולדות האמונות ג' עמ' 126.
[3] גורדין, ר. (2007). מלאכים אינם חולמים: משנתו של אבן ערבי השייח׳ הסופי. כרמל.
[4] ההר נמצא במרכז חצי האי של סיאוטה, שהוא המקבילה האפריקאית לחצי האי של גיבלרטר. במילים אחרות, במקום סמוך לאחד משני העמודים שמחזיקים את העולם לפי המיתולוגיה היוונית, כשהשני הוא צוק גיברלטר בצפון. כנראה שהמקום היה קדוש כבר מימי קדם. יחד עם זאת רוב המחקרים מזהים את עמוד הרקולס עם ג'בל מוסה הסמוך.
