מתוך הספר האוטוביוגרפי – בן הארץ הזאת
קתדרה ביד בן צבי
בינתיים החלה מתחזקת פעילותי במוסד יד בן-צבי, שהוקם לאחר מותו של הנשיא השני של מדינת ישראל, באפריל 1963. בשנים הראשונות לקיומו המוסד לא היה פעיל ביותר, ורוב העניין בו היה בהמשך תחומי המחקר שבהם עסק הנשיא עצמו, בסיוע כמה חוקרים שעבדו איתו. עם זאת, כבר בתחילה נקרא המוסד "יד יצחק בן-צבי לחקר תולדות ארץ ישראל וקהילות המזרח". הוחל בו גם בהקמת מכון מיוחד לחקר ארץ ישראל. ידידי משכבר הימים, משה שרון, שימש זמן מה בתפקיד ראש המכון.[1]
השינוי המרשים בפעילות ה"יד" החל עם כניסתו של יהודה בן-פורת לתפקיד מנהל המוסד, בקיץ 1969. לי יצא להכיר את יהודה רק לאחר חזרתי מהשבתון בארה"ב, בקיץ 1971, כשהגענו לירושלים.[2] כעבור ימים מספר הוא התקשר אליי. הוא סיפר לי על קיומו של כנס גדול מטעם יד בן-צבי, בבית הכנסת הספרדי ברובע היהודי שבעיר העתיקה, ושאלני אם אהיה מוכן לבוא להרצות שם. נעתרתי לבקשתו וקבענו מועד. אז גם בירך אותי על קבלת פרס יד בן-צבי לשנת תשל"א, על ספרי "ארץ ישראל במאה ה-י"ט, גילויה מחדש".[3] הוא הוסיף גם שהיה רוצה לפגוש אותי לשיחה כדי להתייעץ בקשר לפעילויות נוספות שהחל מפעיל ב"יד בן-צבי". הבעתי את הסכמתי וקבענו מקום לפגישה. בפגישה העלה יהודה את רעיונו, להקים במה מיוחדת שתיקרא בשם: "קתדרה – במה לחוקרים בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל". הוא ביקש ממני שאמלא תפקיד ניהולי של במה זו. השיבותי לו כי נראה לי שישראל קולת מתאים יותר לכך. תשובתו הייתה כי דיבר כבר עם ישראל, אבל הוא ענה לו כי אינו רואה את עצמו מתאים לתפקיד זה והציע לפנות אליי. הסכמתי לדבר, ובהמשך החלה לפעול ב"יד" "הקתדרה לחוקרים" כפי שנקראה אז, שכללה בעיקר פגישות של דיונים בעל פה. לאחר כשלוש שנים החלה הפעילות שלה בכתב, בצורתה הקיימת עד היום, בעריכת יעקב שביט, תחת השם: "קתדרה בתולדות ארץ ישראל ויישובה".[4]
פרט לנושא "הקתדרה" הפעיל יהודה בן-פורת נושאים רבים נוספים ב"יד בן-צבי", כמובן בסיועם של מרדכי איש-שלום יושב ראש הוועד המנהל, בנימין מזר, נשיא האוניברסיטה בעבר ואישים נוספים שהיו קשורים למוסד זה. אך במידה רבה היה הוא שהקים את המוסד כפי שהוא קיים עד היום. בשנת 1983, לאחר 14 שנות יצירה, במועד הגעתו לגיל "גבורות", החליט לפרוש מתפקידו ביד בן-צבי.[5]
מעניין כי תקופת פעילותו של יהודה ב"יד" הייתה קרובה מאוד לשתי מלחמות קשות שהתרחשו בארץ: מלחמת "ששת הימים", שכללה בתוכה, בין היתר, את הכיבוש היהודי של העיר העתיקה וירושלים כולה, ומלחמת יום הכיפורים, שהייתה גם היא מאורע מכריע בתולדות ארץ ישראל. זו הייתה גם התקופה שבה אני עסקתי בהכנת הספר שלי, שראה אור בהמשך בשני חלקים: עיר בראי תקופה, העיר העתיקה, 1977; ועיר בראי תקופה, ירושלים החדשה בראשיתה, 1979, בהוצאת יד בן-צבי. זאת לעומת ספרי הקודם: ארץ ישראל במאה ה–י"ט – גילויה מחדש, 1970, שפורסם ע"י החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה והוצאת "כרטא", ירושלים.
עד היום מצוי בביתי עותק של החלק הראשון של הספר, "עיר בראי תקופה", ובו הקדשה אישית של יהודה בן-פורת, שניתנה לי מיד לאחר הופעתו. בו כתוב, בכתב ידו, כדלהלן: "ליהושע בן-אריה היקר, ליום הולדתך, מעובדי היד". זה היה יהודה. לא הוא, "עובדי היד"! נראה לי גם כי נוסחי התוספות של מועדי ההדפסה בשני חלקי ספר זה, בראשון: "ירושלים, עשור לאיחוד העיר, כ"ח באייר תשל"ז 1977" ובשני: "יום איחוד ירושלים, כ"ח באייר תשל"ט, 1979", היו רעיונות שלו. נראה כי הוא שמע ממני, בצורה כל שהיא, על הולדתי בי"ח באייר תרפ"ח, והכניס גם את מועד זה לשני חלקי הספר (באי-דיוק קל). כל זה מצביע, כמובן, על הקשר האישי ההדוק שהיה בין שנינו.
גם לאחר עזיבתו של יהודה המשכתי לבקר אותו בביתו עוד שנים רבות. בפגישותינו שוחחנו על פעילויות שונות שהיו ב"יד". כמעט תמיד חזרה השיחה לנושא "ירושלים". האהבה שלו ל"עיר הקודש" היא שהביאה אותו, לדעתי, לקשור גם את ימי חייו האחרונים לעיר זו. הכתיבה שלי על ירושלים והקשר החזק שלי לעיר זו הם שעמדו כנראה גם ביסוד הידידות הרבה בינינו.
המשך הפעילות שלי במוסד יד בן-צבי
בפרק קודם עמדתי כבר על הקשר שהחל להתחזק אצלי עם המוסד "יד בן-צבי", ב-14 השנים שבהן יהודה בן-פורת ניהל אותה, בין השנים 1969– 1983.[6] לאחריו נתמנה למנהל המוסד צבי צמרת, מורה נודע בעל הישגים חשובים. הוא ניהל אותו מ- 1983 עד 2010, למעלה משני עשורים. לידו פעלו בזמן תקופתו כמה אישים שהיו קשורים ל"יד", אציין כמה מהם.
מעמד מיוחד היה לפרופ' בנימין מזר, שהיה קרוב משפחה של נשיא המדינה, יצחק בן-צבי; מרדכי איש שלום ששימש ראש עיריית ירושלים לפני טדי קולק סייע רבות לאחר מכן בהנהלה ב"יד"; פרופ' יהושע פראוור, יו"ר ופעיל בוועדה האקדמית של המוסד; והפעיל ביותר, בהמשך, חיים קוברסקי, ששימש שנים רבות מנכ"ל משרד הפנים וביד בן-צבי שימש יו"ר הוועד המנהל, משנת 1987 עד לפטירתו ב-1997.[7]
אני המשכתי להיות קשור לפעילות ביד בן-צבי בכל תקופת כהונתו של צבי צמרת, והקשרים בינינו היו הדוקים. בזמנים שבהם נזקקתי להשגת עזרה כספית ממקורות חיצוניים, לצורכי פרסום ספריי על ירושלים, הוא סייע בידי. עם זאת, היו תקופות שהייתי עסוק מאוד באוניברסיטה, ואז פעילותי ב"יד" הצטמצמה. היה זה בעיקר בשנים 1981–1984, 1993–1998.
מבחינת הפעילות ביד בן-צבי בתקופת צבי צמרת יש להסכים כי השינוי העיקרי שהתרחש בה הוא ההתחזקות וההתפשטות של נושא פרסום הספרים ב"יד". הסיבה העיקרית לכך היא ללא ספק המהפכה שהתרחשה בארץ במלחמת "ששת הימים". תוצאותיה היו האירוע החשוב ביותר בארץ, בכל התקופה שבין מלחמת העצמאות הישראלית לימים הנוכחיים. היא שהביאה לשינוי הגדול בירושלים, כאשר העיר כולה וכל האזור סביבה עברו לשליטה יהודית. העלייה אליה, הביקורים במקומות ההיסטוריים בה ובסביבתה: הר הבית, הכותל המערבי, כנסיית הקבר, הרובע היהודי, הרובעים הנוספים בעיר ועוד ועוד. כל אלו השפיעו רבות גם על ירושלים כולה. גם יד בן-צבי זכתה בכך, וטוב שנמצאו האנשים המתאימים בתוכה לחיזוק הפעילות שלה ושנמצאו גם רבים מבחוץ שבאו לסייע בפיתוחה.
הערות
[1] פרופ' משה שרון – פרופסור ללימודי האיסלאם וארץ ישראל, ראו לעיל בהתאמה להערה 168.
[2] על יהודה בן-פורת, תולדות חייו ותרומתו הרבה ביותר לקידומו ופיתוחו של מוסד יד בן-צבי, ראו במאמר הפתיחה של אלחנן ריינר, "איש, גזע, צף – ציונים בצד הדרך", בספר: "וזאת ליהודה, מחקרים בתולדות ארץ-ישראל ויישובה", מוגשים ליהודה בן-פורת לאחר הגיעו לגבורות, ירושלים תשס"ג (2003), בעריכת אלחנן ריינר ובהשתתפותי.
[3] הנוהג למתן פרסים ע"ש נשיא המדינה יצחק בן-צבי החל לאחר מותו. בתחילה היה מקובל שהפרופסורים הבכירים שהיו פעילים אז ב"יד" היו מתכנסים ומחליטים על מקבלי הפרס. מספרם היה שונה משנה לשנה.
[4] על שלוש השנים הראשונות של הקתדרה לחוקרים ראו בחוברות שנקראו "ידיעון" יד יצחק בן-צבי 1, 2, 3 שראו אור בשנים תשל"ב–תשל"ה. בחוברת ידיעון 2, עמ' 57, ניתנים שמות שלושת המפגשים הראשונים, נושאי המפגשים ושמות המרצים והמתדיינים. בחוברת ידיעון 3, עמ' 53, קתדרה לחוקרים, פרטי שבעה מפגשים נוספים. סה"כ עשרה מפגשים שריכזתי. החל באלול תשל"ו החלה יוצאת הקתדרה לאור בצורה חדשה לגמרי, דומה לצורה שלה עד היום, נאה ומקיפה הרבה יותר, בעריכת יעקב שביט. ראו חוברת קתדרה 1, שם גם עמ' 1 במבוא.
[5] רעייתו של הנשיא יצחק בן-צבי, דינה, הייתה אחותו של בנימין מזר, ומכאן ההשפעה הרבה שהייתה למזר ביד בן-צבי. על תולדותיו, פועלו ותרומתו של יהודה בן-פורת להתפתחות מוסד "יד בן-צבי" וכן לחקר תולדות ארץ ישראל ויישובה ראו במפורט במאמר של אלחנן ריינר, המצוין כבר לעיל בהערה 219.
[6] ראו לעיל בתחילת חלק ז'.
[7] חיים קוברסקי שימש מנכ"ל המחלקה לחינוך ותרבות בעירית ירושלים, מנכ"ל משרד הפנים ויו"ר הדירקטריון של
בנק המזרחי המאוחד. לאורך שנים השתתף בוועדות מרכזיות רבות ועסק בפעילות ציבורית נרחבת.
