קדושים נוצרים קדומים

חיי הנזירות

חלק מהתפישות הגנוסטיות מצאו בית בתוך זרם הנצרות המיסטית הממוסד, בעיקר בקרב תנועת הנזירות, במקומות מבודדים מן העולם, ובקרב עמים וארצות שבהם לא שלטה הכנסייה שלטון ללא מצרים, כמו ארמניה או אתיופיה. המיסטיקה הגנוסטית הנוצרית הופיעה באופן בולט בקפדוקיה ואלכסנדריה במאה הרביעית, במנזרים שבהר סיני במאה השישית ובביזנטיון ובהר אתוס – במאה התשיעית. אבל גם בירושלים החל מהמאה השלישית והמשך במאות הראשונות של התקופה הביזנטית.

הנציגים הבולטים שלה היו נזירים וקדושים, שפיתחו את תורת התאוזיס, הפיכת האדם לאל, ואת מסורות ההסיכאזם, מדיטציה המביאה להתחברות לאור האלוהי (על כך בהמשך). בכתובים הנוצרים לא מופיע הכוונה לנזירות באופן מפורש, לפי התפישה הנוצרית, כל נוצרי הוא כוהן שיכול לקיים קשר עם אלוהים דרך ישוע, הוא יכול לקבל הדרכה ישירות מרוח הקודש, ומוטלת עליו "המשימה הגדולה" להטיף את הבשורה, ואכן, לחלק מהתלמידים ומנהיגי הכנסייה הראשונים היו נשים וילדים. ותופעת הנזירות התפתחה יותר מאוחר, והתגבשה במאה השלישית. רמזים לחשיבות הנזירות מופיעים, יחד עם זאת, בחיי ישוע והשליחים , בחיי הנביאים, ובמיוחד בחיי אליהו. לפי הנזירים הראשונים ההכוונה לנזירות קיימת כבר בעובדה שישוע צם ארבעים יום במדבר, וכמו כן בזה שהוא אמר שהרוצה להיות נוצרי צריך לעזוב את הכול, ובמיוחד את הכסף, וללכת אחריו.

הנזירות הנוצרית הקדומה ממשיכה במידה מסוימת כתות יהודיות כגון האיסיים או התרפויטים, כת יהודית נזירית המופיעה בכתבי פילון האלכסנדרוני. שהיו לה מרכזים לא רחוק מאלכסנדריה. התרפויטים הקדיש את חייהם להגות קונטמפלטיבית, חיו בתאים מבודדים, ועסקו בריפוי, בדיוק כמו הנזירים הנוצרים הראשונים. הם קראו בצורה אלגורית את תהילים, הנביאים, התורה, וספרים משל עצמם, מפרשים את הכתבים דרך מפתחות של מספרים וידע אזוטרי.

ויחד עם זאת המילה Monk באה מן המילה היוונית מנכוס, שפירושה לבד. הנזירות החלה בבודדים שחיו במדבריות מצרים, ובמיוחד במדבר נטריה. הקושי של התמודדות עם חיי המדבר סימל עבור הנזירים מאבק עם היצר והתגברות על החלק החייתי שבאדם, ובנוסף לכך הוא שימש תפאורה למאבק שלהם עם השטן, וכך המנצחים במאבק זה הפכו לקדושים פלאיים, שנמצאים יותר בעולם שמעבר לחושים מאשר בעולם הארצי. עם הפיכת הנצרות לדת שלטת באימפריה הרומית, והפסקת רדיפתם של הנוצרים בתחילת המאה הרביעית נתפשה הנזירות כסוג של הקרבה, כערוץ חילופי להקרבה של המרטירים הנוצריים, שמתו על קידוש דתם בזירת הגלדיאטורים. מדבריות מצרים היו למרכזי נזירות שקנתה מהלכים ונקשרה לצורות של מיסטיקה גנוסטית קופטית, שהייתה נפוצה במצרים באותה תקופה.

הנזירים המצרים הבודדים עסקו בסגפנות קיצונית, ביחס לצום, ערות, חשיפה לקור וחום, עבודה מאומצת, ומלחמה כנגד הגוף, בהאמינם שדיכוי של הגוף משמעו גדילה של הטבע והפקולטות הרוחניות, והכוח לראות חזיונות ולקבל התגלויות, האוכל שלהם היה מורכב רק מלחם, שלעיתים נאכל עם מלח, או עשבים מרים ושמן, והם שתו רק מים, הביגוד שלהם היה פשוט, שעות השינה שלהם מוגבלות, וכשהם ישנו כבר זה היה על הרצפה או מחצלת כשאבן למרשתם.

עם הזמן התעורר צורך לארגן את התנועה הנזירית הגדולה, וליצור מרכזי נזירות שיתופית, שבהם אפשר היה ללמוד, להקל על חיי הפרט ולנהל טקסים נוצריים כגון המיסה, שאי אפשר לקיימם ללא כומר. הראשון שארגן את הנזירים בקבוצה היה נזיר בשם פכומיוס. הוא התחיל את הנזירות הנקראת "קנוביטית", שבה הנזירים חיים בסוג מסוים של קהילה וחיי שיתוף. על גדות הנילוס ובמדבריות הוקמו מנזרים ענקיים ובהם אלפי נזירים שחיו חיי טהרה, בשמשם דוגמא לעולם.

בשנת 357 לספירה מבקר בסיליוס הקדוש (330-379) במנזרים במצרים, סוריה ומסופוטמיה, מה שהוא רואה מאד מרשים אותו, אבל מפריעה לו ההתרחקות של הנזירים מהחברה. לפי תפישתו הדרך של ישוע הייתה לשרת את בני האדם, ולכן הוא מקים סוג חדש של מנזרים בקפדוקיה שהם בקשר עם הקהילה הנוצרית ונועדו לשרת אותה גם באופן פיזי, על ידי היותם מרכזי רפואה, לימוד ואפילו מלאכה וחקלאות.

תקנון הנזירות של העולם האורתודקסי נקבע בסופו של דבר על ידי בסיליוס, שיש כנסייה לכבודו ברובע הנוצרי קרוב לשער החדש. מן החוקים היבשים ניתן ללמוד על המהות והמטרה של הדרך הנזירית, הנזיר צריך להיות כמו אברהם שהלך במצוות אלוהים מארצו וממולדתו, הוא זר לעולם, נודד ממקום למקום, ממלא את תפקידו בצורה הטובה ביותר, תוך כדי שהוא שומר על התכונות הטובות של צניעות, ציות, תקווה, אמונה, התחשבות וכן הלאה. הנזירים שבמנזרים היו עסוקים במטלות שהטילו עליהם החיים במנזר והם היו צריכים להיות בשירות ועשייה תמידית ברוח טובה, מאבק לא פשוט, המפתח להצלחה בו היא הקסניטיאה – חיי זרות, גלות מרצון וניתוק מהעולם הזה. כשם שישוע היה זר ונדד בעולם, סבל ועל ידי כך תרם לגאולה, כך על הנזיר ללכת בדרך הסגפנות, ולאו דווקא הפיזית, בדרך לאמת עליו לקבל את הכל באהבה.

על הנזירים להיות צנועים וענווים, לשמור על שתיקה, להתרחק מרע ושררה, לעבוד תמיד ולהיות שמחים בחלקם, להיות סבלנים ומודים, להימנע ממחשבות רעות ולעסוק בתפילה תמידית, להשתתף בפעילויות הכנסייה ולחוש סיפוק, לא לקנא להאשים, להתוודא על החטאים, על הנזיר מוטלת חובה לטפל ולעודד את החלשים והחולים, לסייע לקדושים, לתת נדבה לנזקקים, להיות בהרמוניה עם כולם, להגיש מילים טובות, לא לכעוס וחלילה לריב, עליו לקרוא את הכתבים, לאהוב את אלוהים בכל לבבו, להיות משרת האל, להאמין בדרך הקודש, ללחום למען מטרות נעלות, עליו לשוות ה' לנגדו תמיד, להודות לאל תמיד, לרצות אותו ולא את עצמו, ולקיים את התקנון של המנזר. מטרת קהילת הנזירים היא חיי קודש, הקדשת ואהבת האל, הדרך היא הינזרות מהבלי העולם הזה[1].

בנוסף על כך הנזירים היו צריכים להודות לאל, ובדומה לדוד המלך להגיד את התשבחות שלו שבע פעמים ביום, כלומר חלק גדול מזמנם הוקדש לתפילה בכל שעות היום והלילה, וזו הייתה צריכה להיעשות מתוך כוונה ולא באופן אוטומטי. אבל העיקר של הנזירות היה ההתמקדות בנוכחות האלוהית וגאולת הנשמה, וזה נעשה על ידי תפילה בלתי פוסקת (הסיכאזם), כניסה פנימה והתבוננות, התרוממות מעל החושים והעולם הזה למחוזות אחרים שניתן לקרוא להם חווית הקדושה, זה גם מה שנתן לנזירים את הכוח להתמודדות היומיום.

במקביל להתפתחות הנזירות במצרים אנחנו מוצאים התפתחות מקבילה בארץ ישראל, סוריה והלבנט, ובמיוחד בירושלים ובמדבר הצמוד אליה, מדבר יהודה, כשהמנזרים השיתופיים מאמצים את התקנון של בסיליוס הקדוש. יש הבדל בין נזירות המדבר לנזירות העיר. אבל בשניהם יש מאפיין מיוחד לארץ ישראל והוא שיתוף פעולה בין בני עמים שונים, ובמיוחד בולט שיתוף הפעולה בין היוונים ביזנטיים והארמנים.

לפי משה מעוז, הנזירים הסורים והמצרים העדיפו מקומות נידחים שלא מגיעים אליהם אנשים, מכיוון שהמסורת שלהם הייתה קשורה להתבודדות, עבודה מנטלית וסיגוף, ולכן הם בחרו את המדבריות הרחוקים והלא נושבים ונמנעו לרוב מלהגיע לירושלים וסביבותיה, מה שהותיר את הבמה לשני עמים במיוחד: הארמנים והיוונים, וכך אבתימיוס מייסד נזירות המדבר הוא ארמני, אבל התלמיד הבכיר שלו סנט סאבא הוא יווני. הרבה מאד מנזרים בהר הזיתים היו מאוכלסים בנזירים ארמנים ויוונים, אלא שבנוסף לכך ובמיוחד בירושלים עצמה אנחנו מוצאים התיישבות של נזירים ונזירות לטינים וגיאורגים.

שתי מלניות

בתחילת המאה ה5 החשוב והמפורסם מבין מנזרי הר הזיתים הוא המנזר הכפול של מלניה המבוגרת (350-410)  ורופוס מאקווילה (344-411), מנזר לגברים ומנזר לנשים קרובים זה לזה (פרקטיקה מקובלת בעולם הנוצרי של אותה תקופה בעיקר במצרים), שניתן לומר עליו כי היה מרכז של בית ספר אלגורי נוצרי, מקום שם המשיכו לפתח את מפעלו הספרות של אוריגנס, בתמיכתו של יוחנן בישוף ירושלים, וכנראה שגם גרגורי מנזיאנזוס, גדול התיאולוגים הביזנטיים של התקופה.

לאחר התנצרות האימפריה הרומית, הרבה נשים אצילות, מטרונות, נמשכו לדמותו של ישוע הנוצרי, ולמגע עם הקדושה שהנצרות הציעה, והפכו להיות נזירות, בתי בתולות נוסדו בערים השונות, ומנזרים גדולים של נשים הוקמו במצרים ובמקומות אחרים. הדרך היחידה שהייתה סגורה בפניהן הייתה להצטרף לנזירות המדבר, אבל כמה נשים בתחפושת גברית כמו מריה המצרית, הלכו בכל זאת בדרך הזו.

אחת מהנשים מפורסמות והמכובדות שהופיעה בירושלים בסוף המאה ה4 הייתה מלניה, היא נולדה בספרד והייתה אחת הנשים העשירות בעולם, בצעירותה עברה לרומא, התחתנה והיו לה ילדים, אבל מלניה נשבתה בקסמי הנצרות והחליטה לעזוב הכל ולהיות נזירה, היא נסעה למדבר ניתריה במצרים שהיה מרכז הנזירות החשוב באותה תקופה, חייתה שם כשנה ויצרה קשר עם דמויות נזיריות חשובות ובהם עם רופינוס שיהיה לשותפה לדרך בשנים הבאות. בשנת 373 הייתה רדיפה של הנזירים בניטריה על ידי השלטון הביזנטי המרכזי, על רקע מחלוקות תיאולוגיות, רבים מהנזירים גורשו לארץ ישראל ומלניה באה יחד איתם. היא הקימה ביחד עם רופינוס שני מנזרים בהר הזיתים, אחד לנשים בהנהגתה, ואחד לגברים בהנהגתו. השניים אימצו את דרכו של בסיליוס הגדול בנזירות והביאו אותה למערב, אבל בעיקר התעמקו בפרשנות האלגורית של אוריגנס, כשרופינוס הוא המקדם הגדול של כתביו[2].

מלניה התעמקה בקריאה ובפרשנות, קיבלה אורחים, תמכה במנזרים, וקיימה דיאלוג פורה עם הוגי דעות מובילים בנצרות החדשה. היא שמרה על קשר עם אווגריוס מפונטוס ששלח לך איגרות וחיבורים רוחניים שעזרו לה ולמנזר שלה למצוא את דרכם, המנזר היה מקום של קשר בין התיאולוגיה שהתפתחה במזרח למערב הלטיני, ומודל למנזרים אחרים שהוקמו אחר כך.

בשנת 380 מגיעים לירושלים הירונימוס ומלוותו והתומכת שלו מטרונה רומאית בשם פאולה, בליווי אנשים נוספים שרוצים להגשים את אידיאל החיים הנוצרי. אבל זה לא רק אידיאל, לפי תפישתו של הירונימוס בכדי להבין את ישוע צריך להגיע למקומות שבהם ישוע חי ופעל, אי אפשר להבין את התנ"ך מבלי להכיר את הגיאוגרפיה, כשם שאי אפשר להבין את תרבות יוון בלי לבקר באקרופוליס. מסיבה זו הירונימוס לומד גם עברית, להכיר את התנ"ך במקור, מתרגם את האונימסטיקון של אוסיביוס מקיסריה (מראה מקומות מהמאה ה3), במכתב לפאולה הוא טוען כי החינוך הנוצרי לא שלם מבלי שמבקרים באתונה של הנצרות, הלא היא ירושלים.

להירונימוס רקע דומה למלניה, הוא ממוצא לטיני, בקשר עם אוגוסטינוס, אמון על כתבי אוריגנס, ונתמך על ידי גרגורי מניזיאנזוס, שהיה בקשר גם עם מלניה. באופן טבעי הירונימוס ופאולה מוצאים בית במנזרים של מלניה ורופינוס, הם לומדים מהם איך לנהל מנזר כפול, חיים במקום כמה חודשים, ואז עוברים לבית לחם להקים שני מנזרים משלהם.

הירונימוס מתפרסם בתרגום המקרא ללטינית, היישר מהמקור העברי (הוולגאטה), אלא שעם הזמן הוא והופך להיות קנאי בדתו יותר ויותר, מתכחש לתורתו של אוריגנס ובעקבות כך מסתכסך עם מלניה ורופוס.וכך, מול הבית ספר הרוחני והאלגורי של רופינוס ומלניה והמרכז שהם הקימו בהר הזיתים, מתפתח המרכז המנזרי של בית לחם שמובל על ידי הירונימוס ופאולה. אנשים משכילים אך במידה מסוימת ומתוך בחירה בעלי אופק צר, המדגיש את האמונה והציות על פני המחשבה החופשית. ורק בזמן נכדתה של מלניה, שנקראה גם היא מלניה (הצעירה), הקרע בין שני מרכזי נזירות, זה של הר הזיתים וזה של בית לחם, מתאחה.

למלניה המבוגרת היה בן שהפך לסנטור ואיש חשוב, לימים נולדת לו בת (383) שנקראת מלניה על שם סבתה, ואולי בגלל סיבה זו היא הופכת להיות קדושה נוצרית בעצמה. לאחר חתונתה, ולאחר ששני ילדיה הקטנים מתו והיא עצמה כמעט מתה בזמן הלידה השנייה, מלניה (הצעירה) משכנעת את בעלה להקדיש את חייהם למען האל. הזוג הופך להיות מבעל ואישה לאחים רוחניים ומתחילים את הקריירה שלהם כמקימי מנזרים. כבר ב406 הם מקימים מנזרים באיטליה, משם עוברים ב410 לצפון אפריקה ופוגשים את התיאולוג ואב הכנסייה החשוב אוגוסטינוס, שנהיה במידה רבה אביהם הרוחני, ב417 הם עוברים לירושלים ומייסדים שני מנזרים על הר הזיתים, הממשיכים את דרכם של מלניה המבוגרת ורופינוס. כנראה סמוך לכנסיית העלייה.

מלניה משלימה עם היירנימוס והופכת דמות מרכזית בעיר, אלא שחלק גדול מזמנה היא מקדישה לחיי התבודדות וסגפנות קיצונית, היא מקימה מנזר שבו יש קפלה מיוחדת המשמשת לאכסון שרידי קדושים – מרטיריום, מתפרסמת כאישה קדושה, והופכת לדמות אם של ירושלים בתחילת המאה ה5 לספירה, כולם מקבלים ממנה השראה, כולל הקיסרית אאודוקיה שמעבירה את מקום מושבה לירושלים (ראו בהמשך). מלניה מתה ב439 ונקברת במנזרה. את ההיסטוריה שלה כותב מי שאמור היה להמשיך את דרכה נזיר בשם גרוטינוס, שמתאר אותה כדמות אישה קדושה אידיאלית.

אלא שבשביל להיות אישה קדושה במאה ה4-5 לא היית חייבת להיות אצילה, הדרך הייתה פתוחה לפני כולם, והיו גם קדושות רבות שהגיעו מהמקומות הכי נמוכים בחברה, שתי קדושות מפורסמות של התקופה הביזנטית היו מרים המצרית ופלגיה, שתיהן יצאניות לשעבר שחזרו בתשובה. פלגיה הייתה היפהפייה של אנטיוכיה, יצאנית ושחקנית, שהבינה יום אחד את המשפט הבל היופי ושקר החן, ועברה לחיות כנזיר מתבודד (בתחפושת) בהר הזיתים, כשהגיעה להר היא נכנסה לתא קטן ובו בילתה את שארית ימיה, כמה שנים של תפילה וצום. במסורת הנזירית היה זרם של נזירים מתבודדים שהיו נכנסים לתא קטן לתקופה ארוכה של התבודדות וסיגוף, מדיטציה ותפילה, ולעיתים לכל החיים, ומסורת זו התקיימה ברחבי הר הזיתים. וכך, גם מלניה הצעירה בילתה כמה שנים בתא כזה שהיא הכינה לעצמה.

כיום יש מתחת לאזור כנסיית העלייה מדרגות היורדות אל בור תת קרקעי, אולי בור מים עתיק, ובו מבנה קבר שהנוצרים מזהים כקברה של פלגיה והמקום שבו התבודדה. היהודים מזהים את אותו מקום כקברה של חולדה הנביאה, המוסלמים מזהים את אותו הקבר כמקאם של משוררת האהבה הסופית מהמאה ה8 רבעה אל עדוויה. הזיהוי של אותו המקום עם שלוש נשים קדושות שונות הוא חלק מהקסם של ירושלים, כי אדם הוא אדם באשר הוא, ולא משנה דרך מי הוא מתפלל, האלוהים הוא אחד ומה שחשוב הוא מעשה התפילה.

בסמוך לרחוב הנוצרים בעיר העתיקה ישנה מנזר נשים יווני אורתודוקסי בשם מגאלה פנאגיה (הגדולה מכל הקדושות) המוקדש למרים שמראה את הדרך (מאריה אודיגטריה), מתחת לכנסייה חדר תת קרקעי ובו קברה של הקדושה מלאניה, לא ברור איזו מלניה זו, ייתכן שזו המבוגרת, אבל משה מעוז טוען שזו הצעירה. כך או כך מהכנסייה יורדות כמה מדרגות אל תא תת קרקעי שבו נהגה הקדושה להתבודד ואולי גם לכתוב ספרי קודש, או להרהר במשמעות הנסתרת של כתבי הקודש, ולא ברור איך היא יכלה להתבודד גם כאן וגם בהר הזיתים באותו הזמן, אבל מסורת זה מסורת.

בית ספר לאלגוריה נוצרית

שותפה של מלניה המבוגרת – רופינוס תרגם את כתביו של אוריגנס ואימץ את הפרשנות האלגורית של התנ"ך והברית החדשה שלו. הכתיבה והתרגומים של רופינס הביאו את המחשבה המיסטית היוונית נוצרית לעולם הלטיני, בין אם באופן ישיר, ובין אם על ידי גדול התלמידים שלהם, אווגריוס פונטיקוס Evagrius Ponticus, שלמד במנזרים בירושלים במשך כמה שנים, ולאחר מכן הלך ליישם את התורה הרוחנית במדבריות מצרים. הוא היה אחד התיאולוגים החשובים של סוף המאה ה-4 שהשפיע על אבות הכנסייה, מצוטט בפילוקליה, ובין השאר אחראי למונח "שבעת החטאים" שנפוץ יותר מאוחר.

לאווגריוס יש התייחסות מעניינת למקומות הקדושים בירושלים ברוח הפרשנות האלגורית. לפי אווגריוס, המקומות הקדושים מסמלים מקום רוחני באדם, מציאות פנימית, וכך הוא כותב באחת האגרות שלו: "מתי תהפוך (אתה) לבית לחם באמצעות מעשיך, אנסטזיס (כנסיית התחייה ברוטונדה) בזכות חסדיך, מקום עלייה השמיימה מהר הזיתים באמצעות הבנת האל".

המקומות הקדושים הם סמל, ואם לוקחים אותם כפשוטם הם עלולים להרחיק אדם מהאל. עלייה לרגל למקום קדוש בפני עצמה לא מקרבת אדם אל האל, אלא לעיתים מביאה אדם לחטוא בגבהות לב, גם למגורים במקום קדוש כשלעצמם אין ערך, אלא אם לוקחים אותם באופן סמלי, מכיוון שהאל מצוי בכל מקום. במקרה זה המקום הקדוש יכול להיות הכוונה לדרך המובילה אל האל, שבתוכה יש שלושה מרכיבים: הבנת האל, מעשים טובים והחיים הפנימיים. אבל בכדי שהבנת האל והחיים הפנימיים יקרו אדם צריך להישאר במקום אחד, והנדודים של הנזירים בחיפוש אחר הקדושה רק מפריעים לכך, אלו הם הדמונים שגורמים לנזירים לעלות לרגל ולחפש את אלוהים במקום חיצוני במקום שיתרכזו בעבודה הפנימית, המעשים הטובים הם אלו שיובילו אותם לאלוהים ולא הביקור בירושלים. נדודים עצמם הם גם סמל, כמו במקרה של אברהם שנאמר לו לך לך, והמשמעות שלהם היא הפניית עורף לעולם, זרות ואדישות, התרגום של זה כנדודים פיזיים הוא דרך קלה של בריחה מההתמודדות האמיתית.

לפי משה מעוז,[3] בתפיסתו של אווגריוס הארץ המובטחת היא סמל ליצירת האל וקשר עם האל, חומות ירושלים הן אלגוריה לחומת הנפש אשר נופלת עקב מעשה בת שבע, ציון מסמלת את השילוש הקדוש, עליה לרגל היא מסע פנימי אל אידיאל הנזיר, וכן הלאה.

בית הספר לפרשנות אלגורית מיסטית של כתבי הקודש לא היה מוסד מסודר, אלא מעין תנועה שהמשיכה להתקיים במשך כל התקופה הביזנטית, והביאה בסופו של דבר להופעת הפילוקליה, כתבי הקודש של הנזירים הנפוטיים (שנשארים ערים בלילה) כפי שיתואר בהמשך. דוגמא לאלגוריה נוצרית זה משל השומרוני הטוב (לוקס י' 29-37) כפי שהוא מפורש על ידי סוורוס מאנטיוכיה Severus of Antioch (528)  נזיר מישראל שהפך לפטריארך של אנטיוכיה, וכך הוא אומר[4]: "אדם מסוים היה יורד מירושלים ליריחו", האדם זה כל האנושות, ירושלים זה המצב השמיימי המקורי של האנושיות, הירידה ליריחו היא מצבו הנוכחי של המין האנושי שנופל לתחתית החומר. וברמה אחרת האדם זה הנשמה היורדת לעולם החומר מהעולם האלוהי, ולכן היא נשארת פצועה בצד הדרך, וזקוקה לשומרוני הטוב – ישוע, בכדי להציל אותה.

החיים במנזרים

למנזרי מדבר יהודה והעיר ירושלים הגיעו שני סוגים של אנשים: כאלו שכבר היו נזירים קודם לכן, אם בקפדוקיה או במקומות אחרים, ושהגיעו בכוונה מראש להצטרף למנזר מסוים. וכאלו שעלו לרגל לירושלים, נשבו בקסמי הנזירות והחליטו להצטרף למנזר כזה או אחר, הרבה פעמים בגלל הקדוש שחי או קבור במקום. הם מסרו לראש המנזר את מעט חפציהם והתקבלו כנזירים חדשים, שעליהם הוטלו כל העבודות הקשות ביותר. במקרה של מצטרפים חדשים, הם עברו תקופת מועמדות והכנה בכדי לבדוק את אורח רוחם ורצונם, במידה והתמידו ברצונם, על המועמד היה להכריז רשמית כי רצונו לפרוש מהעולם הזה ולהקדיש עצמו לעבודת האל בלב שלם. ראשו גולח, והוא קיבל לבוש, ואז הצטרף למנזר כנזיר חדש.

תפקיד חשוב ביותר היה לאב המנזר, הוא קיבל את סמכותו הרוחנית מהמייסד הראשון של המנזר, והיה למעשה כל יכול. מינויו היה מינוי קבוע לכל החיים, והייתה חובה לקבל את סמכותו בכל, ולציית לו באופן עיור. הגיעו דברים עד כדי כך שכל מי שהיה צריך לצאת מהמנזר היה צריך לקבל קודם את ברכתו של אב המנזר, ומי שלא ציית לאב המנזר נענש על כך קשות. אב המנזר נתפש כדמות אב, ויחד עם זאת גם כבעל כוחות רוחניים מיוחדים שיש לו מתוקף תפקידו. הוא היה הסמכות הקובעת לגבי קבלת נזירים חדשים. לצדו של אב המנזר כיהן תכופות סגל של נזירים בכירים, שהיו שותפים להחלטות שונות, לרבות מינוי ראש המנזר הבא. מקום מגוריו של ראש המנזר כונה היגומניון, והיה בדרך כלל במרכז המנזר, סמוך לכנסייה[5].

תפקיד נוסף שהיה במנזר היה תפקיד של מנהל המשק – אויקונומוס. הוא היה כעין משנה לאב המנזר. משרת מנהל המשק הייתה המינוי הגבוה ביותר לפני מינויו של נזיר לכמורה, לעיתים יכל נזיר להגיע לכמורה רק לאחר שמילא ארבעה תפקידים: אפיית לחם, טיפול בחולים, קבלת אורחים וניהול משק. מנהל המשק גם היה עושה את סידור העבודה במנזר. לעיתים קרובות היה תפקיד מנהל המשק מחליף ידיים. ההגעה לכמורה הייתה כבוד גדול והכרחית לצורך קבלת תפקיד אב המנזר, מכיוון שרק כומר יכל לנהל את הטקסים הקדושים.

שגרת היום במנזר חולקה לשלושה חלקים: חלק אחד לתפילה וקריאה, חלק אחד לעבודה, וחלק אחרון לאכילה ומנוחה. זה מזכיר כמובן את חלוקת היום לשלוש של האיסיים. הנזירים היו מתפללים שבע פעמים ביום, במועדים קבועים. הארוחה נתפשה כהמשך ישיר של התפילה. בעת הארוחה נהגו להקריא קטעים מכתבי הקודש או מחיבורי ההגיוגרפיות על חייהם של אבות המדבר. בלילה היו בסך הכל שש שעות תפילה ושש שעות שינה, מחולקות לארבע שעות, תפילה ועוד שעתיים. לעיתים אמרו תהילים שבע פעמים ביום בהמשך לתפילות. טקס האוכריסטיה היה הטקס המרכזי של השבוע, כשלעיתים הלילה שבין שבת לראשון נקבע כליל שימורים. זאת אומרת שאחת לשבוע היה מעין טקס משותף משמעותי.

הבגדים שהנזירים לבשו נחשבו למקודשים ונקראו אסכימא, צבעם היה כנראה שחור. היה להם גלימה, אדרת וברדס. כל חלק מהבגדים היה ציור או רקמה של גולגולת שמסמלת את התחייה והיותם קשורים לממלכת הרוח ומעבר לממלכת החומר. הטיפול בחולים, קבלת האורחים, ועוד פעולות לשם הרווחה הסוציאלית של הנזירים במדבר יהודה, קיבלו את השראתם מתורתו של בסיליוס הגדול מקפדוקיה. בכל המנזרים הגדולים היו אכסניות, בתי חולים ובתי מחסה שהוחזקו ותפקדו על ידי הנזירים.

אבתימיוס הקדוש

למנזרי מדבר יהודה היה קשר עם העיר הקדושה, מרחק יום הליכה ממנה הם היו חלק מהמרחב התרבותי נוצרי ורשת העלייה לרגל, האיש שנחשב למייסד נזירות מדבר יהודה הוא אבתימיוס הקדוש (377-473) שהיה גם בעל השפעה תיאולוגית ופוליטית רבה. הוא נולד למשפחת אצילים ארמנית במליטנה שבקפדוקיה. מגיל צעיר השתתף בחיי הכנסייה, עד שנתמנה לכומר ולאחראי לנזירים שבתחומי עירו. בהיותו בן 29 החליט לעלות לרגל למקומות הקדושים בירושלים ולהשתקע כנזיר במדבר הסמוך לה.

בשנת 405 הגיע אבתימיוס לירושלים והחליט להשתקע בלאורה של פארן, ושם החל את חייו כנזיר. בהיותו שם נתוודע לידידו תיאוקטיסטוס ועמו נהג לרדת מדי שנה בשנה לעומק המדבר. בתקופתם החלה מסורת חדשה של מסעות מדבר ארוכים בתנאים קשים, הנזירים החלו לרדת לעומק המדבר לצורך תענית ארבעים הימים שלפני הפסחא. למנהג זה נודעה השפעה מרחיקת לכת על תנועת הנזירות, משום שבאמצעותו נהפכו הנזירים לקשוחים וממוקדים במטרתם, הם נהיו שורדי מדבר שמכירים היטב את תנאי הקיום בו, ההתמודדות עם המדבר הייתה גם התמודדות עם החלק החייתי באדם ועם השטן.

בעקבות נוהג זה הגיעו השניים לנחל עוג ושם ייסדו מנזר מסוג חדש – קוינוביון המדגיש חיי קהילה שמאפשרים קיום טקסים דתיים והכנה להצטרפות למנזר לאורה שבו יש התבודדות במשך השבוע בתאים. למנזר קראו מנזר תיאוקטיסטוס, על שם חברו של אבתימיוס. לאחר ייסודו  ירד אבתימיוס למצדה וחי זמן מה על פסגתה בבדידות, משם פנה אל שולי מדבר זיף והקים עוד קוינוביון שהייתה לו זיקה אל בני הכפרים שבסביבתו. לאחר מכן שב למדבר ובמישור אדומים הקים את מנזרו השלישי והחשוב ביותר: הלאורה הנושאת את שמו. אבתימיוס ניצר את בני שבטו של ראש שבט בדואי בשם אספבטוס על ידי ריפוי פלאי של בנו. שבט הפך להיות נוצרי ונשאר נאמן לו עד יום מותו, בני השבט התיישבו ליד המנזר, והיוו מעין קהילה עם המנזר.

מנזר אבתימיוס היה המנזר הראשון שרבים מקרב נזיריו נתמנו למשרות גבוהות בממסד הכנסייתי של ארץ ישראל. המנזר לא היה מרחק של כמה שעות הליכה מירושלים והנזירים השתלבו בהנהגת העיר. המינויים היוו מפנה מהותי בתולדותיה של תנועת הנזירות במדבר יהודה, מכאן ואילך מתחילה מעורבותם של נזירי המדבר בחיי הכנסייה הארץ ישראלית בכלל והכנסייה הירושלמית בפרט. עד אז הייתה זו תנועה ספונטנית של אנשים שביקשו לפרוש מן החברה ולקיים חיי התבודדות במדבר, מעתה יש לראות בה תנועה מאורגנת ובעלת משקל, שיצאו לה מוניטין בעיני השלטון הכנסייתי והחילוני כאחד.

הקיסרית אאודוקיה העריצה את אבתימיוס והקימה עבורו מגדל בג'בל מונטר. היא גם הקימה עבורו מאגר מים וכנסייה מול מנזרו, במקום הנקרא "קצר עלי". במהלך חייו האורכים שמר אבתימיוס על קשר עם הכנסייה והעם הארמני, ואף עודד את הנסיך ורטן להילחם בפרסים בזמן ביקורו בירושלים.

אבתימיוס היה מעורב בוויכוח שבין המונופיזיטים לאורתודוקסים, הוא תמך בקו האורתודוקסי, ובשל כך אף נאלץ לעזוב לשנתיים את מנזרו, אך בסופו של דבר משניצח הקו האורתודוקסי בוועידת כלדקון, חזר אבתימיוס מחוזק והמנזר שלו הגיע לשיא חשיבותו. בשנת 457 קיבל אבתימיוס את סבאס כנזיר, בקיץ של אותה שנה הגיעו גם מארטיריוס ואליאס מניטריה שבמצרים למנזר. לימים הקימו שלושה נזירים אלו מנזרים משלהם. סבאס הקים את מרסבא והיה אחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות נזירות המדבר. תלמיד נוסף של אבתימיוס היה גרסימוס, שלימים הקים גם הוא מנזר בערבות יריחו ונחשב גם הוא לאחת מהדמויות החשובות בתולדות נזירות מדבר יהודה, מייסד נזירות כיכר הירדן.[6]

אבתימיוס נפטר ב473 בהיותו בן 97 שנים ונקבר בתוך מנזרו, תלמידו מארטיריוס נבחר לפטריארך של ירושלים והמשיך בדרכו, מקים מנזר גדול במעלה אדומים. על פי קירילוס אבתימיוס היה ערני ומלא מרץ עד יומו האחרון: "אומרים עליו, כי תוארו היה כמלאך, התנהגותו טבעית, הליכותיו נעימות. ואשר למראהו הפיזי, פניו היו עגולות, מזהירות ולבנות, ועיניו חדות, קומתו הייתה גמדית וזקנו כולו לבן, שופע ומגיע עד הבטן, וכל אברי גופי היו שלמים, אכן, עיניו ושיניו לא התקלקלו כלל (מחמת הזקנה), אלא הוא נשאר חסון ונמרץ עד יומו האחרון." הנזירים יצרו קשר עם שבטי הערבים באזור, והיה להם תפקיד חשוב בהתנצרותם.

אאודוקיה הקיסרית הביזנטית

הרבה נשים ממוצא אצילי פעלו בירושלים בתקופה הביזנטית, אבל המפורסמת והמשמעותית מכולן הייתה הקיסרית איאודוקיה (401-460) – אשתו של הקיסר הביזנטי תיאודוסיוס השני (408-450). היא הייתה אחת הנשים המשכילות האחרונות של העולם העתיק (מזכירה בדמותה היפטיה מאלכסנדריה בסרט "אגורה"), אביה היה סופיסט ורטוריקן, נערה שקיבלה חינוך קלאסי, אך נטבלה והפכה לקיסרית ב421. במשך שנות כהונתה הגנה על היהודים והפגאניים וחברה למיסטיקנים ותאולוגים נוצרים חשובים בבניין העיר הקדושה.

במהלך כהונתה כקיסרית התעמתה עם אחות הקיסר הקנאית פלוכריה, שכנראה הייתה חברתה בתחילה ועזרה לה להינשא לקיסר. פלוכריה הייתה הכוח המניע מאחורי ההתקפה על הפילוסופית היפטיה באלכסנדריה, בימיה נסגרו האוניברסיטאות הפגאניות האחרונות. מולה עמדה תיאודוקיה שדגלה בנצרות סבלנית ומוארת.

פלוכריה האשימה את אאודוקיה ברומן עם צעיר יפה תואר, ובעלה חדל האישים קנה את ההאשמות והיא גורשה מהחצר. אבל ירושלים הרוויחה מכך, אאודוקיה עברה לגור בירושלים מ443 והייתה לה השפעה רבה על חיי ובניין העיר. היא בנתה מחדש את חומות העיר שהקיפו שטח הרבה יותר גדול מהעיר הרומאית, מפעל שאין שני לו, בנוסף לכך היא בנתה את מתחם סטפנוס הקדוש מצפון לחומה (סנט אטיין), את כנסיית השילוח, כנראה שגם את קבר מרים ומפעלים רבים אחרים. יש אומרים שהיא מצאה את ארון הברית בחללים תת קרקעיים מתחת להר הבית והחביאה אותו במערות הקבורה מתחת לסנט אטיין. לאחר 16 שנות פעילות היא נפטרה בירושלים בשנת 460 לספירה ונקברה בחצר כנסיית סטפנוס הקדוש (סנט אטיין).

משמעות השם אאודוקיה הוא – המיטיבה. בתור אישה מאמינה היא ייחסה את בניית חומות ירושלים לפסוק בתהילים "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים". אומרת הגמרא: "כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא תורה, בלא חומה.. בלא חומה דכתיב: נקבה תסובב גבר" (בבלי, מסכת יבמות, דף סב, עמוד ב).  תפקיד האישה לבנות מתחם מקודש ולהגן עליו, בית לעבודת האלוהים, הימים היו ימי הפלישות של ההונים וחורבן רומא והחלק המערבי של האימפריה, הבנייה של חומות ירושלים נתנה גם ביטחון וגם זהות לתושבים.

אומרים שאווירה של ירושלים מחכים, וכך לאחר הריב הגדול חזרה אאודוקיה לשתף פעולה עם יריבתה פלוכריה, אחותו של הקיסר תיאודוסיוס השני, במיוחד בהעצמת פולחן מריה שהחל מתפתח בזמן הזה. שתי הנשים משתפות פעולה בהבאת האיקונה של מריה הודגטריה (Hodegetria) –  מריה מראה את הדרך לקונסטנטינופול, איקונה שצוירה כביכול על ידי השליח לוקס בזמן שמריה חיה בירושלים ובה דמותה ודמות ישוע האמיתיות, זה מהווה סנסציה גדולה ובעקבות כך פלוכריה בונה את מנזר הודגון (Hodegon Monastery)  בכדי לשכן בו את האיקונה הקדושה. ביחד הן מביאות לקונסטנטינופול את בגדי הקבורה של מריה – המפוריון (Maphorion) צעיף כחול גדול, הנשמרים בכנסיית בלצרנאה(Balchernae)  שגם אותה פלוכריה מקימה. המאפיין של הבגדים הוא תכונת הריפוי והארה שלהם, וגם הישרדותם בפני פגעי הזמן בזכות הקדושה של מי שלבשה אותם.

ב-381 לספירה, בוועידת קונסטנטינופול, התקבלה האמונה בבתולין של מריה ודמותה הואדרה כאם האלוהים, אך לא כולם קיבלו את הייחוס האלוהי שלה. במאה ה-5 יצא הפטריארך של קונסטנטינופול נסטוריוס (Nestorius)  כנגד האמונה במריה כאם האלוהים והתחיל את זרם הנצרות הנסטוריאנית. טענתו הייתה שאם מריה היא אם האלוהים, ואלוהים נולד באורווה בבית לחם בזמנו של הורדוס, איך העולם יכול היה להתקיים לפני כן? וזו אכן תהייה שיש לה מקום. אבל הטענות הללו לא שכנעו את שאר העולם הנוצרי, ובוועידת אפסוס (431 לספירה) הוכרז נסטוריוס ככופר, ומריה לעומת זאת הוכרזה רשמית כאם האלוהים.

הפעולות של אאודקיה ופלוכריה מחזקות את מעמדה של מריה בפרט ושל הנשים באימפריה הביזנטית בכלל, ובוועידת כלקדון ב-451 לספירה מעמדה של מריה כדרך להגיע אל ישוע מודגש, באותה תקופה מתרבות המסורות על עלייתה של מרים לשמים, תפילות וספרי קודש מחוברים לכבודה, ומותקנת ליטורגיקה של חגים לכבודה, המתחילים בחג הבשורה ב-25.3, חג הצגת ישוע במקדש בפברואר שהופך גם לחג הטהרה של מריה (לאחר 40 יום מהלידה מציגה מריה את ישוע במקדש ומקריבה שתי יונים לפי המסורת היהודית), חג העלייה לשמיים ב15.8 ועוד.

עם העלייה במעמדה של מריה, החלה הכוונה של נשים ללכת בדוגמתה. בתחילת הנצרות הכבוד הגדול ביותר של נוצרי היה למות מות קדושים, יותר מ-100,000 נוצרים מתו ברדיפות, כולל נשים רבות שעונו עינויים קשים שנועדו לשבור את גופן ורוחן. אבל לאחר ניצחון הנצרות היה צורך בהתקדשות מסוג אחר, והוא אורח החיים הנזירי. וכך, במקום הקדושות המעונות אנחנו מוצאים התפתחות של מנזרי נשים וסיפורים על נשים יפות שהופכות לנזירות (לעיתים בתחפושת). כמו פלגיה הנסיכה הביזנטית שפורשת להתבודדות בתא בהר הזיתים, עד שגופה נראה כמו שק מקומט אבל רוחה נושעת, או מריה המצרית שהייתה פרוצה ונהפכת לנזירה במדבר במשך 40 שנה, תאומה רוחנית למריה מגדלנה. המתקדשות החדשות מוכנות לוותר על עצמן ועל חייהן בכדי להשיג את הגאולה והקדושה, ודמות ההשראה שלהן היא מריה.

אאודוקיה משתפת פעולה עם הפטריארך הראשון של ירושלים יובנאליס בהקמת כנסיית קבר מרים בגת שמנים, במקום שבו התגלה ארון הקבורה של מרים ובתוכו בגדי הקבורה שלה שנשלחו לקונסטנטינופול והובאו על ידי יובנאליס לועידת כלקדון, מעבר להעצמת דמותה של מרים זה העצים את חשיבותה וקדושתה של ירושלים והביא להכרתה כפטריארכיה חמישית.

מבחינה רוחנית אאדוקיה הייתה קשורה בחלק גדול מחייה לאמונה המונופיזיטית, ותמכה בפטרוס האיברי וחבריו הנזירים הקדושים (ראו בהמשך). באופן כללי רוב הנצרות הרוחנית הארץ ישראלית תמכה בתפיסה הזו בניגוד לממסד, אלא שבעקבות סדרה של מאורעות שפורשה על ידה כהתערבות אלוהית היא חזרה לחיק האורתודוקסיה; חתנה קיסר המערב נרצח, בתה ונכדותיה נפלו בשבי הוונדאלים, היא התייעצה עם שמעון על העמוד (ראו בהמשך) וזה שלח אותה לאיש האלוהים שליד ירושלים – אבתימיוס (עליו סיפרנו בפרק הקודם). אבתימיוס גילה לה שהאסונות באו על משפחתה בגלל כפירתה והיא חזרה בתשובה והחלה משתפת פעולה בשארית חייה עם יובנאליס פטריארך ירושלים בביסוס הדוגמה האורתודוקסית של טבעו הכפול של ישוע. ביחד הם עיצבו את ירושלים כאידיאל של עיר כנסייתית, "עיר שהנוף האנושי והפיזי שלה, המורשת והתדמית מכוונים כולם לעניינים שבקדושה".

כמו בימי בית שני המערך של ירושלים כעיר קדושה מושלם ומגיע לשיאו עם בניית החומות על ידי אאודקיה, נוצרת מורכבות פרקטלית שמשקפת את תפישת הקדושה של אותם ימים. סידור של מבנים ואתרים המתייחסים זה לזה, מסלולי עלייה לרגל, עולם שלם הקיים בפני עצמו והוא לא רק פיזי אלא קשור גם למסורות רוחניות. מי שמתחיל את הדיאגרמה הקדושה החדשה של ירושלים הנוצרית הם הלנה, בישוף קיריל וקונסטנטינוס ומי שמשלים את המלאכה הם אאודיקיה ויובנאליס[7], נותר רק לחכות לתוספות של יוסטניאנוס ובראשם כנסיית הניאה בכדי להגיע לפאר היצירה, וכמו במקרה בית שני, זמן לא רב לאחר שירושלים בנויה לתפארה הסדר הישן מתמוטט עם הכיבוש המוסלמי, והעיר משנה את פניה.

לפי זאב וילנאי, אאודוקיה הרשתה את חזרתם של היהודים לעיר, למטרות ביקור ועלייה לרגל, ואולי גם התיישבות, וזה עורר גל של שמחה וציפיות משיחיות.[8]

פטרוס האיברי – בודהה הנוצרי

גואטמה בודהה היה נסיך הודי שנועד למלוכה, אבל בעקבות מפגש בלתי צפוי שלו עם זקן, חולה ומת עזב את הכל בכדי לחפש את האמת, הוא חי חיי סגפנות ונזירות במשך כמה שנים עד שבסופו של דבר זכה להארה. הסיפור של בודהה הוא גם סיפורם של מספר דמויות חשובות בהיסטוריה הרוחנית של ירושלים, הראשון מביניהם הוא פטרוס (או פטר) האיברי (417-491), בן למשפחת מלוכה גאורגית, שהפך לאחת הדמויות הרוחניות המובילות והמשפיעות ביותר בנוף הרוחני של ארץ ישראל במאה ה5 לספירה. יש האומרים שהוא הדמות שמאחורי דיוניסוס המתחזה אראופגיטי (Pseudo-Dionysius the Areopagite)  התיאולוג המיסטי המוקדם החשוב ביותר שהשפיע רבות על התפתחות המחשבה המיסטית הנוצרית בימי הביניים [10].

פטרוס האיברי היה נסיך, בן של מלך קרתלי, ממלכה גאורגית קדומה שנקראה גם איבריה שהבירה שלה הייתה במצחטה ליד טיביליסי. בעיר הקדושה יש חפצים שהגיעו מירושלים והיא נוסדה עם הגעת הנצרות לגאורגיה על ידי נינi הקדושה, שגם היא קשורה לירושלים. המקורות לסיפורה של נינו הקדושה הם ההיסטוריה הכנסייתית של רופינוס מהמאה ה-4, הספר "ההמרה של כארתלי" מהמאה ה-7, והספר "החיים של נינו" מהמאה ה-9.

פטרוס היה כנראה הבן של גרוגן (Gurgen) מלך גאורגי שניסה למרוד בפרסים בתחילת המאה ה-5 (523), המרד נכשל ובעקבות כך נשלח פטרוס הצעיר לקונסטנטינופול, הוא היה התקווה החדשה של הגיאורגים לעצמאות ואיחוד עם אחיהם הנוצרים במערב, במיוחד לאור התחזקות האימפריה הביזנטית. אבל פטרוס בוחר בדרך הרוחנית שבמקום להיות שליט נאור, כמו הבודהה לפניו, הוא מפנה עורף לחיי העולם הזה ובוחר לנסות ולמצוא תשובה לשאלות החיים והמוות.

לאחר הגעתו לארמון בקונסטנטינופול בתוך ילד בן 5, הוא מחונך על ידי הפילוסוף מיתרידטס, שייתכן כי הוא הסריס יוחנן שנלווה אליו אחר כך במסעותיו לירושלים. הנסיך הצעיר נמצא תחת השגחתה וחסותה האישית של הקיסרית אאודוקיה, ויועד לשמש גשר וקשר בין שתי הממלכות. בגיל 20, ובעקבות מפגש עם מלניה הצעירה (שעליה נכתב קודם לכן), הוא מחליט ביחד עם המחנך שלו יוחנן הסריס לעזוב את החצר הקיסרית, לעלות לרגל לירושלים ולהפוך לנזיר.

לאחר הגיעו לירושלים מצטרף פטרוס האיברי למנזר של מלניה בהר הזיתים, ולימים הוא מייסד מנזר בעצמו ליד מגדל דוד שנקרא מנזר האיברים. המנזר התמקד באירוח עולי רגל וטיפול בחולים ברוח התקנון של בסיליוס הקדוש, והיה המרכז הראשון של הגאורגים בישראל, יש חושבים שהוא הקים גם מנזר גאורגי או נוכחות גאורגית במנזר המצלבה. ושהוא או מי מתלמידיו הקימו מנזר בהר חומה במקום שנקרא אום לוסיאן, שם התגלתה כתובת ראשונה מסוגה בכתב הגאורגי החדש (שהומצא בתחילת המאה ה5 לספירה על ידי מסרופ), ובה מוזכר בפעם הראשונה השם קרתלי.

פטרוס האיברי בוחר בקסניטיאה, גלות מרצון, הפניית עורף לעולם הזה, והולך עם הבחירה שלו עד הסוף. בתחילת דרכו כנזיר הוא משתמש בקשרים שלו כדי לעזור לעולם הנזירות ולהשפיע במחלוקות התיאולוגיות, אבל בהמשך הזמן הוא מנתק את הקשרים עם משפחתו ומסרב אפילו להיפגש עם אימו, בניגוד לנזירים אחרים כגון סבאס, הוא נמנע עם התבגרותו להיפגש עם אנשים ובמיוחד נשים שהיו משמעותיות בתחילת דרכו כגון אאודוקיה, כל מה שמעניין אותו הוא להיות אמיתי לאידיאל הרוחני.

לאחר עשור בירושלים מצא עצמו פטרוס האיברי במוקד המחלוקת התיאולוגית כלקדונית על טבעו של האל, בין מונופיזיטים לדיאופיזיטים, מחלוקת שגרמה בסופו של דבר לכנסייה המצרית, הסורית, הארמנית והאתיופית להכריז על עצמם ככנסיות עצמאיות. לתנועה הנזירית של ירושלים היה תפקיד מרכזי במחלוקת זו. נזירי ארץ ישראל מביאים לפיטורו של הפטריאך יובנאליס. למרות שבסופו של דבר יובנאליס חזר לתפקידו, זה נתן השראה לנוצרים באלכסנדריה להדיח את הפטריארך שלהם, ובהמשך לכך להכריז על כנסייה עצמאית.

מכיוון שאאדוקיה אהדה את התפיסה המונופיזית, ברוח היהדות הקדומה. בעקבות המחלוקות והרדיפות, ואולי גם מסיבות אחרות, עבר פטרוס האיברי לגור במנזרים בעזה, שם הודרך על ידי דמויות פלאיות כגון זנון הנביא, והוכנס בסוד המסתורין הנוצרי, בערוב ימיו הוא התגורר באשקלון ובאחוזה ביבנה ים שנתנה לו על ידי יורשים של הקיסרית, הוא התפרסם כאיש פלאים, משה השני, והיו לו חסידים רבים.

לאחר המעבר לעזה הופך פטרוס האיברי לחלק מרכזי מרשת חצי מחתרתית של נזירים שדגלו בתפיסה המונופיזיטית והתעמתו עם הממסד הדיופיזיטי, ולכן הוא פרסם את כתביו תחת שמות אחרים. עקב הדמיון בין ההשקפות התיאולוגיות שלו ושל דיוניסוס המתחזה, יש הסוברים הוא דיוניסוס אראופגיטי (המתחזה), דרך הכתבים ניתן להבחין בהשפעות של גרגורי מניסה, אוריגנס, ולהבדיל – פלוטינוס.

דיוניסוס המתחזה כתב כנראה את כתביו מסוף המאה ה5, תחת שם עט של קדוש בשם דיוניסוס, שהתנצר במאה ה-1 לספירה עם הגעת פאולוס לאתונה ולא בשמו האמיתי (ולכן הוא נקרא המתחזה). מי שמזכיר אותו לראשונה והושפע מתורתו הוא מקסימוס המוודא (נפטר ב-662), אחת מהדמויות החשובות של הפילוקליה. כתביו של דיוניסוס המתחזה התגלו מחדש בימי הביניים והשפיעו מאוד על המחשבה של תומס אקווינס, על סוגריוס האבוט של סנט דניס (המורה של אליאנור מאקווטין), ועל הנצרות הגאורגית והארמנית בימי הביניים. מבקר האמנות ארווין פנופסקי טוען שהתיאולוגיה של פסבדו-דיוניסיוס אראופגיטי השפיעה על סגנון הבנייה של בזיליקת סנט דני בפרט והאדריכלות הגותית בכלל.

לפי דיוניסוס[9], העולם הוא תנועה סיבובית של טוב מאלוהים וכלפי אלוהים, בסדר ובהוראה מאלוהים. זהו תהליך הארה שמתקדם בשלבים ונחלש ככל שהוא מתרחק מהמקור, מביא עמו היררכיה של הארה. ההיררכיה היא תנועה של ידע וחיים שנובעת מאב האורות, ומגלה את היטמעות האור שתוביל אותנו חזרה לאב דרך ישוע, שהוא האור של האב. אפשר לקבל את האור הזה דרך הספרים ( logiaהקדושה)  שהם קרן של אור רוחני. אפילו האור עצמו יכול להיות מועלה לאור הראשוני. המטרה של ההיררכיה היא לאפשר לישויות שונות להיות כמו אלוהים ולשקף את האור האלוהי. חיים צריכים להעביר את האור הלאה לחיים אחרים.

דיוניסוס קורא לאלוהים יופי: "הודות ליופי שהוא מאציל על כל החיים, לכל אחד כמידתו". הוא רואה באלוהים את הכלל והסיבה של היופי "את הסיבה של ההרמוניה ומחלצות הזוהר של כל יצור, מפני שהוא הארה לכל הדברים, כמו אור, על ידי הזרמה של יופי מהמקור הקורן, שעולה מתוכו". כל יצור משתתף ביופי האלוהי במידה מתאימה, ונושא עליו את חותמו של בוראו.

אלא האור מתגלה בחושך, וכך בסוף חייו של פטרוס האיברי החושך גובר, הפרסים משתלטים על איבריה (השם של ממלכת קרתלי הקדומה – גיאורגיה), הופכים אותה למחוז בממלכתם ומעלים שושלת מטעמם לשלטון, הדיופיזיטים משתלטים על הנצרות הארץ ישראלית ונזירות ירושלים, אבל הספרים של דיוניסוס אראופגיטי נשארים ואיתם גם ניצוצות האור הרוחני של דמויות גדולות מהחיים שחיו כאן לפני 1500 שנה.

הערות

[1] מעוז, משה. (2021). ספונה בקדושה: נזירות ירושלים בשלהי העת העתיקה. תל אביב: גמא. עמ 40-42.

[2] אשכנזי, מ'. ‎(2000). ירושלים בתקופה הביזנטית. ירושלים: מוסד ביאליק.

[3] מעוז, משה. (2021). ספונה בקדושה: נזירות ירושלים בשלהי העת העתיקה. תל אביב: גמא.

[4] Severus of Antioch. (2011). The Sixth Book of the Select Letters of Severus, Patriarch of Antioch in the Syriac Version of Athanasius of Nisibis. Piscataway, NJ: Gorgias Press.

[5] הירשפלד, י'. (2002). המדבר של העיר הקדושה: מנזרי מדבר יהודה בתקופה הביזנטית. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה.

[6] פטריך, י'. (1993). נזירות מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית: מפעלם של סבאס ותלמידיו. ירושלים: יד יצחק בן־צבי.

[7] אשכנזי, עמ 91

[8] וילנאי, זאב. (1970). ירושלים, בירת ישראל (מהד’ חדשה). אחיעבר. עמ 77

[9] Beggiani, Seely J. Introduction to Eastern Christian Spirituality: The Syriac Tradition. University of Scranton Press, 1991.‏

[10] Sabo, T. E. (2012). The Proto–Hesychasts: origins of mysticism in the Eastern church (Doctoral dissertation, North-West University).