רוחניות רוסית בירושלים

רוסים ואורתודוקסים

עד כה עסקנו בעיקר במערב אירופה הפרוטסטנטית והקתולית, אלא שמבחינת ירושלים יש חשיבות רבה גם למזרח אירופה שהיא ברובה אורתודוקסית. העמים הסלאבים מונים יותר מ־300 מיליון איש בעולם, יותר מאשר כל עמי מערב אירופה יחדיו, ומי שהוביל את העולם האורתודוקסי והסלאבי במאה ה־19 הייתה האימפריה הרוסית.

הכנסייה הרוסית הפרבוסלאבית (בתרגום – אורתודוקסית), היא כיום הכנסייה האורתודוקסית הגדולה בעולם ומונה קרוב ל־150 מיליון איש. יש לה קדושים משלה, מסורת ייחודית, מנזרים מיוחדים ומקומות עלייה לרגל, ולמרות שהיא חלק מהעולם האורתודוקסי הרוסים מאמינים שמוסקווה היא רומא השלישית וכי הם צריכים להוביל את העולם הנוצרי. החל מזמן עלייתה של רוסיה במאה ה־15 הכנסייה הרוסית מפתחת סנטימנט מיוחד לירושלים, ומכיוון שהיא כנסייה לאומית, וגם מסיבות אחרות, הקשר של הרוסים לעיר מתעמק ומתעצם, במיוחד במאה ה־19.

לפי האגדות, מי שהביא את הנצרות לרוסיה לראשונה הוא השליח אנדריי, שהיה פעיל במרחבי הים השחור ויוון ונחשב למביא הנצרות גם לרומניה, אלא שרוסיה נשארה פגאנית בעיקרה. ההתנצרות של הרוסים הסלאבים קרתה בזמן הנסיך וולדימיר. ראשית דבר התנצרה הסבתא שלו אולגה, הוא עצמו התנצר ב־988 לאחר שנשא לאישה את אחות הקיסר בזיליוס השני. בנוסף לנסיבות פוליטיות וצבאיות שעליהן הסברנו קודם לכן, כנראה שמלומדים סלאבים בולגרים מהמרכזים הנוצריים שבאוחריד ובפליסקה הגיעו לרוסיה בעקבות הכיבוש של מזרח בולגריה על ידי הרוסים עשרים שנה קודם לכן ואיתם תפיסה של נצרות סלאבית חדשה.

כשהשליט הרוסי וולדימיר מתנצר ב־988, הוא הורס את המקדשים הפגאניים שהוא עצמו הקים כמה שנים לפני כן, ומקים שתי כנסיות בקייב: אחת על שם בזיל הגדול (אב כנסייה אורתודוקסי החשוב ביותר מהמאה ה־4), והשנייה על שם הדורמיציון (שנקראה גם כנסיית המעשר, מכיוון שוולדימיר הקדיש עשירית מהכנסותיו לבנייתה), הוא עובר טקס הטבלה חגיגי במושבה ביזנטית לשעבר שנכבשה על ידו בחצי האי קרים בשם חרסונסוס.

לאחר התנצרותו ניסה וולדימיר ליצור ממלכת צדק עלי אדמות, הוא בחר 12 מבניו שישלטו על החלקים השונים של הארץ, הקים עיר מבצר אגדית בשם Belgorod וניסה ליישם בעצמו את האידיאל הנוצרי של מעשי חסד. ייתכן שוולדימיר הושפע מאשתו אנה, ייתכן שהתנצרותו לפני שנת אלף נתפשה על ידו כמעשה אלוהי הקשור לעידן החדש ובואו השני של ישוע, כך או כך הוא מאמץ מבנה של 12 שבטים כשקייב היא ירושלים החדשה. וולדימיר נפטר בשנת 1015, לא לפני שהנצרות והכתב הסלאבי המיובא מבולגריה הופכים לגורם מאחד לעם הרוסי המפוזר על פני שטחים גדולים. מאז ועד למהפכה הקומוניסטית תולדותיה של רוסיה קשורות בכנסייה הרוסית.

בשנת 1240 מצליח נסיך נובגורוד אלכסנדר נייבסקי לעצור את הפלישה הקתולית שוודית מצפון ולאחד את הרוסים. בעזרת המטרופוליט של קייב קיריל, עמדה זו של מטרופוליט קייב הופכת אותו להיות ראש של כנסייה רוסית עצמאית. במאה ה־14 המטרופוליט פיטר בונה קתדרלה לכבוד המלאך מיכאל במוסקווה, נקבר שם, ויורשו מעביר את המרכז הדתי מקייב למוסקווה ובעקבות כך עובר גם המרכז השלטוני. בקרמלין מוקמות שלוש כנסיות: קתדרלת התרדמה או העלייה לשמיים של מרים, היא קתדרלת האם של רוסיה (הכנסייה במגרש הרוסים בירושלים היא מעין העתק שלה). קתדרלת הבשורה שהיא הכנסייה של הצארים (כנסיית מריה מגדלנה בירושלים היא מעין העתק שלה). וקתדרלת המלאך מיכאל, המציינת את ניצחונות הרוסים במלחמות.

נפילת קונסטנטינופול ב־1452 מביאה לתהליך המסתיים בהכרה בכנסייה הרוסית כפטריארכיה נפרדת ולעליית חשיבותה. הנסיך איבן השלישי נושא לאישה את הנסיכה הביזנטית סופיה פאלאיולוגוס, בת אחות הקיסר הביזנטי האחרון ומאמץ את הסמל הביזנטי. מזמן זה והלאה מוסקווה היא רומא שלישית לאחר רומא המקורית וביזנטיון. נפילת קונסטנטינופול ולפני כן הממלכות הסרבית והבולגרית מביאה להגעת מלומדים לרוסיה ועימם גם תנועות של מיסטיקה נוצרית אורתודוקסית מזרם ההסיכאזם. זה מתבטא בהופעת ספרים כגון ספר היונה [1](Dove Book). התפישה המיסטית הנוצרית הייתה קיימת גם קודם, עוד מזמן שרוסיה התנצרה, אבל במאה ה־15 היא מפתחת תיאולוגיה וספרות, טכניקות של מדיטציה נוצרית, ודוקטרינה של הגעה להארה.

מאותה תקופה ועוד יותר במאות ה־18 וה־19 מופיע ברוסיה מושג הסטארץ, משמעות המילה זקן. זהו איש קדוש כריזמטי שמזוהה על ידי ההמונים בזכות כוחותיו, בעל יכולות על־טבעיות של טלפתיה וקריאת מחשבות, הוא רואה לליבו של החניך ועוזר לו לתקן אותו, הוא מרפא ויודע לעיתים את העתיד. הסטראצים שוהים במנזרים שהופכים למקומות עלייה לרגל, ובמיוחד מנזר אופטינה שהוא המרכז של התנועה. במאה ה־18 הקדוש פאסיוס מניאמט מתרגם את הפילוקליה – אוסף הכתבים המיסטיים של האבות הנפוטים[2], מעין ספר הזוהר של הנצרות – לסלאבית כנסייתית, ושולח שליחים לכל רחבי רוסיה עם התורה הרוחנית הישנה־חדשה.

בסוף המאה ה־18 מעמדה וחשיבותה של רוסיה עולה והיא מוכרת כנציגת הנוצרים באימפריה העות'מאנית. היא הייתה המעצמה ולמעשה המדינה היחידה שבה הנצרות האורתודוקסית היא דת מדינה. הסיסמה של הרוסים הייתה: אלוהים, הצאר והאנשים (אומה). עם החלשותה של האימפריה העות'מאנית במאה ה־19 משיגים הרוסים דריסת רגל בירושלים. תחילת הנוכחות הרוסית בעיר כבר ב־1840 בימי הצאר ניקולאי הראשון. הוא השיג הסכמה לבניית שני מנזרים רוסיים, אחד לנשים והאחד לגברים, אלו נבנו בתוך המתחמים היוונים אורתודוקסים.

ב־1847 מגיע לירושלים הנזיר תיאופן Theophan the Recluse דמות של סטארץ קלאסית, שמתאמץ ביחד עם הארכימנדריט פורפרי אוספנסקי Porphyrius Uspensky לגלות את המסורת הרוחנית העתיקה של אבות המדבר דרך מציאת כתבי יד עתיקים אבודים במנזרי המדבר והעיר העתיקה, ותרגום כתבי הפילוקליה (ספר הזוהר הנוצרי־אורתודוקסי שמהווה אוסף של כתבים אלו) לרוסית. עותקים ראשונים של הכתבים המיסטיים כבר קיימים ברוסיה, אבל זה רק חלק קטן מהמורשת המיסטית־נוצרית העתיקה.

ניקולאי הראשון (צאר 1825-1855) שאף להרחיב את גבולות האימפריה הרוסית ולהשיג השפעה בקונסטנטינופול וירושלים, ולכן הוא דרש ב־1852 בכורה לזכויות האורתודוקסיות בכנסיית הקבר (וגם ברית של בני חסות) מהסולטן העות'מאני. כשנדחו דרישותיו הוא פלש לבלקן, וזה הביא להתחלת מלחמת קרים ב־1853. המלחמה נמשכה במשך שלוש שנים והסתיימה בהפסד רוסי, אבל מזמן זה והלאה ברור היה שצריך לרצות גם את הדב הרוסי אם רוצים לשמור על השלום, וזה כלל זכויות בירושלים.

ב־1859 מגיע לארץ הדוכס הגדול קונסטנטין ניקולאייביץ, אחיו של הצאר החדש אלכסנדר השני (צאר 1855-1881). הוא עומד בראש החברה הנוצרית הרוסית למען ארץ ישראל, שהופכת לפטרונית הרוסים בארץ בכלל ובירושלים בפרט. זו תחילתה של נוכחות רוסית מוגברת בעיר, הקורית בבד בבד עם התגברות זרם העולים לרגל. הוא רוכש את אזור מגרש הרוסים ומתחיל בתכנונו.

אלכסנדר השני ניסה לקדם רפורמות ברוסיה שלאחר המלחמה. הוא שחרר את הצמיתים ב־1861, ואלו התחילו לעלות לרגל בהמוניהם לארץ ישראל. עשרות אלפי עולי רגל מגיעים לירושלים מדי שנה (יותר מכל עדה אחרת), נעזרים במערכת הרכבות וספינות הקיטור המתפתחת. הם מוציאים את כל חסכונות חייהם על המסע המיוחד, אבל היה מי שדאג להם ולקח אותם מהבית ועד לאכסניה בירושלים, שממנה יכלו לטייל ברגל ברחבי העיר.

ב־1865 מגיע לירושלים האב אנטוני קפוסטין Antonin Kapustin שמנהיג את הקהילה הרוסית במשך קרוב ל־30 שנה, רוכש חלקות אדמה גדולות במקומות שונים בעיר, בונה את כנסיית העלייה בהר הזיתים ומעורב בבניית הכנסיות האחרות והמתחם של מגרש הרוסים. הוא יוצר קשר עם ערבים נוצרים אורתודוקסים, ומביא בסופו של דבר להקמת החברה האימפריאלית הפרבוסלאבית ב־1882, שמחליפה את החברה הרוסית למען ארץ ישראל הקודמת. היא תומכת בעולי הרגל, אך גם מעודדת מחקר, מזרחנות, ועוסקת בפעילות הומניטרית בין תושבי הארץ. האב קפוסטין ממשיך במפעלם של אוספנסקי ותיאופן ומקדם את המיסטיקה האורתודוקסית.

בשנת 1882 עולה לשלטון ברוסיה הצאר השמרן אלכסנדר השלישי (צאר 1881-1894). הוא עודד את האורתודוקסיה הרוסית, ובכלל זה את העלייה לרגל והקמת המוסדות בירושלים. הוא ממנה את אחיו הנסיך הגדול סרגי (1857-1905) לנשיא החברה הארץ־ישראלית האימפריאלית הפרבוסלאבית. זה מגיע ביחד עם אשתו יליזבטה לירושלים ועוסק בבניין מוסדות וכנסיות רוסיות בעיר: הוא בונה את כנסיית מריה מגדלנה בהר הזיתים, כנסיית אלכסנדר נייבסקי בעיר העתיקה, ואת בית סרגיי במגרש הרוסים. הדמות החיה בחברה הארץ־ישראלית היא הנסיכה יליזבטה, והיא הופכת לראש החברה לאחר רציחתו של בעלה על ידי מהפכנים ב־1905.

יליזבטה, שהייתה פרוטסטנטית במוצאה, הופכת לרוסית אורתודוקסית לאחר עלייה לרגל לירושלים ב־1891. אולי בגלל שלא היו לה ילדים היא נטתה לרוחניות, ומצאה עצמה במסורת ההסיכאזם של הכנסייה הרוסית. המסורת הזו הייתה קיימת גם בכנסייה הרומנית, הסרבית, הבולגרית והיוונית־אורתודוקסית. ואכן היא הופכת להיות נזירה ואם מנזר בשנותיה המאוחרות. זה לא הפריע לבולשביקים להוציא אותה להורג, וכך היא נהפכה לקדושה רשמית לאחר מותה, ולימים שרידי גופתה הועברו לקבורה בכנסיית מריה מגדלנה.

רוחניות רוסית חדשה

כמו בשאר אירופה, הרוחניות הרוסית של העת החדשה מתחלקת לשניים: כזו שהתפתחה במסגרת הכנסייה, וכזו שפרצה את גדרה, רק שבמקרה של רוסיה זה תמיד קשור למסורת הדתית־מיסטית האורתודוקסית, וכך אנשים כגון דוסטויבסקי וטולסטוי מבקרים במנזרים שבהם נמצאים הסטארץ הקדושים, ומשלבים במחשבתם מרכיבים של תפישת התיאוזיס הנוצרית.

החל משנות ה־80 של המאה ה־19 שוטף את רוסיה גל רוחניות, שמשלב נצרות מיסטית, תורות רוחניות ואוקולטיזם מודרני, שמתבטא גם בשירה, ספרות ואמנות, תנועה סימבולית שמושפעת הן מהמחשבה המערבית וגם ניצוצות מהמזרח[3]. דמות בולטת שנחשבת במידה רבה למייסדת התנועה הוא ולדימיר סולוביוב Vladimir Solovyov (1853–1900) שכונה על ידי הרב קוק "חסיד אומות עולם". הוא רואה בירושלים הפיזית סמל אוניברסלי לאחדות דתות אפשרית.

לפי סולוביוב, רוחניות היא תופעה אנושית בסיסית ואוניברסלית וקשורה לצעד הבא בהתפתחות האדם והאנושות שתאמץ כדת את הנצרות האוניברסלית והאוהבת. הוא מפתח מעין סינקרטיזם דתי, המבוסס על מקורות אזוטריים נוצרים. סולוביוב הוא חבר של דוסטויבסקי, בתחילת דרכו הוא מתעמק בדתות המזרח ולאחר מכן לומד קבלה ואת סודות הנצרות המזרחית. הוא חווה מפגשים אישיים עם יישות אלוהית שנקראת סופיה (חוכמה), מושפע אולי מתפישות גנוסטיות, ומפתח את התפישה של קיום יישות אלוהית נקבית אלוהית המקבילה לשכינה ופועלת בנוסף לשילוש הקדוש. מי שהמשיך את דרכו היה סרגיי בולגאקוב  Sergei Bulgakov (1877–1944)

בולגאקוב וסולוביוב רואים עצמם כנוצרים חדשים ומנסים לגשר בין הכנסייה הרוסית המסורתית לתפישות אוניברסליות. המוטו של התנועה שאליה הם שייכים הוא חיפוש חופשי אחר אלוהים, קיומם של שני עולמות – פיזי ונאוטי (רוחני). יש דרך להגיע אל הנאוטי הקשורה לאינטואיציה, והיא פתוחה בפני כל אדם. ניתן לומר שגם לב טולסטוי (1828–1910) היה במידה מסוימת קשור לתנועה הזו ומושפע על ידה.

בשנים 1904–5 מסתובב הצייר והמיסטיקן ניקולאי רוריך Nicholas Roerich (1874–1947) בין המנזרים האורתודוקסיים השונים של רוסיה ואוסף ניצוצות של אור הידע הרוחני העתיק הקיים בהם. בעקבות כך הוא צייר תמונה שנקראת "ירושלים". לאחר מכן הוא ממשיך במסע החיפוש שלו למזרח, ומגלה את הבודהיזם הטיבטי והתורות של היוגה.

רוחניות רוסית אורתודוקסית

השהות של מלומדים רוסים גדולים בישראל – הנזיר תיאופן, אוספנסקי והאב קפוסטין – מביאה לגילוי מחדש של אוסף כתבי הנצרות המיסטית הנקרא פילוקליה. התרגום של כתבים אלו לרוסית, ביחד עם גורמים נוספים, מביא לגל של רוחניות אורתודוקסית. וזה קורה בזמן העליות לרגל הגדולות לירושלים והגברת ההשפעה הרוסית במזרח התיכון.

ב־1884 מתפרסם ברוסיה הספר "דרך עולי הרגל", המספר על מסעו של עולה רגל מחפש דרך הפוגש נזירים ומורים מוארים (סטארצים) במסעו על פני רוסיה, ואלו מלמדים אותו את סודות הסיכאזם (מדיטציה נוצרית) והדרך הרוחנית, עד שהוא זוכה בעצמו לראות את האור הרוחני של הר תבור בעיני רוחו. עולה הרגל מחפש את ירושלים השמימית, אבל יש כנראה קשר לירושלים הפיזית, שאליה הוא מתכונן להגיע. הספר תורם להתגברות העניין במיסטיקה האורתודוקסית ובעלייה לרגל לירושלים.

לעלייה לרגל יש משמעות שונה בזרמים נוצריים שונים. בנצרות הרוסית אורתודוקסית היא מהווה מעין הכנה למוות, ולכן עולי הרגל נהגו להביא איתם את תכריכי הקבורה שלהם ולטבול אותם בירדן. בנוסף להיות העלייה לרגל לירושלים הכנה למוות, המסע נתפש גם כהזדמנות לתרגול והתקדמות רוחנית. מי שמעודד את הרוחניות הרוסית האורתודוקסית זו המשפחה המלכותית, שגם עולה לרגל בעצמה ולוקחת חסות, בתור ראש הכנסייה הרוסית, על הבנייה של המתחמים הדתיים הרוסים בירושלים.

הנזיר תיאופן

הפילוקליה זה אוסף הכתבים המיסטיים של הנצרות, חיבורים ופרשנות של אבות המדבר, מיסטיקנים ותיאולוגים על נושאים כגון התפילה הפנימית, עמידה על המשמר, האור הרוחני ועוד. חלק מהכתבים אכן תורגם על ידי פאסיוס מניאמט לסלאבית כנסייתית במאה ה־18, אבל זה לא היה זמין להמונים. התרגום של הכתבים לרוסית במאה ה־19 הביא לגל של תחייה דתית מיסטית נוצרית, וכמו הוסיף ממד עומק נוסף לאמונה שהתאים לזמן החדש. מפעל התרגום החשוב הזה מתחיל בירושלים, וקשור לדמותו של איש רוחני ומלומד בשם הנזיר תיאופן שחי ופעל בעיר במשך שבע שנים.

תיאופן המתבודד (1815–1894) היה אחד ממלומדי הכנסייה הרוסית הבולטים שלימד בסמינרים החשובים ביותר, אבל נפשו שאפה להתבודדות שמאפשרת קשר עם האלוהים. מגיל צעיר הוא עסק בפרקטיקות רוחניות ונחשף לכתבים מיסטיים. ב־1847 הוא ביקש לעבור ולהיות מוצב בארץ ישראל, גם מפני החיבור המיסטי שהוא חש עם הארץ והציפייה למשהו שיקרה לו שם, וגם מפני שרצה להתרחק ממרכזי התרבות והפעלתנות של רוסיה. מבוקשו ניתן לו וכאן הייתה לו הזדמנות להעמיק במסע הפנימי וגם החיצוני. הוא למד לצייר איקונות, וגם את השפות יוונית, ערבית, עברית וצרפתית. סייר בירושלים וסביבתה, כולל ביקור ושהות במנזרים עתיקים, ונחשף למסורת המיסטית של הנצרות המזרחית. במסגרת מסעות המחקר שלו הוא גילה מחדש את הכתבים של המיסטיקנים הנוצרים הקדומים, אבות המדבר והכנסייה שעליהם הרחבנו בספר הראשון, הוא אסף מגילות עתיקות והרחיב את הספריה וההשכלה שלו.

בשבע השנים שהוא שהה בארץ הוא שיתף פעולה עם הארכימנדריט הרוסי בישוף פרופריוס אוספנסקי (Porphyrius Uspensky) (1804–1885) שגם הוא היה בעל השכלה רחבה וידע שפות. הם היו חלק מהמשלחת של הכנסייה האורתודוקסית לארץ ישראל (Russian Orthodox Ecclesiastical Mission in Jerusalem) וסיירו יחדיו במנזרים בסיני, ירושלים ומדבר יהודה. הם אספו כתבי יד עתיקים ביוונית ומצאו גם קודקסים לא מוכרים[4] וגם אייקונות עתיקות מלפני האיקונוקלזם ששמורות בסנט פטרסבורג. דגש מיוחד היה על הארכיונים של מנזרי מר סבא וסנטה קתרינה.

שני המלומדים הגדולים תיאופן המתבודד ובישוף פרופריוס עזבו את ישראל עם פרוץ מלחמת קרים ב־1854 ויצאו למסע למערב אירופה, שם נפגשו בין השאר עם האפיפיור פיוס התשיעי.

תיאופן חוזר לרוסיה ומשמש בתפקידים בכירים באקדמיה הכנסייתית, ויחד עם זאת מקדיש את הזמן למפעל חייו – והוא הוצאת כתבי הפילוקליה במהדורה מורחבת ובשפה מובנת לכל. הוא פרש להתבודדות ב־1872 כדי להתרכז במלאכת הכתיבה והקריאה, וב־1877 יצא לאור הכרך הראשון מבין חמישה הכרכים של Dobrotolyubie שהוא התרגום השלם לרוסית של הפילוקליה. הוא לא חזר עוד לירושלים, את מקומו בנוף של העיר תופס מלומד רוסי אורתודוקסי בן גילו ולא פחות גדול וחשוב בשם אנטון קפוסטין.

אנטונין קפוסטין

אחד האנשים החשובים בירושלים בסוף המאה ה־19 היה האב קאפוסטין (1817–1894), שפעל בה קרוב ל־30 שנה (1865–1894), היה ראש המיסיון הרוסי ומעורב בקניית קרקעות רבות והקמת כנסיות.

הוא היה בן למשפחה של אנשי דת מכובדים ולמד באקדמיה התיאולוגית של קייב באותם שנים שבהן למד בה תיאופן המתבודד, ויש להניח לאור תחומי העניין המשותפים שלהם שהם הכירו אחד את השני. קפוסטין שלט ביוונית, לטינית ועברית (ובגיל יותר מבוגר גם צרפתית, גרמנית, ואולי גם ערבית), הוא הפך למורה באקדמיה ונזיר בעמדה בכירה בכנסייה הרוסית. בשנים 1850–1865 הוא שירת ביוון, אתונה ואיסטנבול, ובמסגרת זו השתתף בשני מסעות להר אתוס[5], ב־1859 ו־1863. קפוסטין עסק במחקר של התקופה הביזנטית, הן העתיקה והן החדשה – הרנסנס הפלאולוגי. הוא ידע יוונית על בוריה ועסק כמה שנים בלימוד כתבי אבות הכנסייה, וחפר כנסיות מוקדמות באתונה ואף כתב על כך ספר ארכיאולוגיה. הוא רכש גם כתבים עבריים עתיקים של הגניזה בקהיר, והיה בקשר עם מלומדים ברחבי העולם. קפוסטין היה גם אסטרונום ונומיסמטיקן חובב.

ב־1865 הוא ממונה לראש המיסיון הכנסייתי הרוסי לארץ ישראל. עם סיום מלחמת קרים חוזרים הרוסים לארץ ואיתם רבבות עולי רגל מדי שנה. ב־1860 מוקם מגרש הרוסים. בשנת 1870 הוא רוכש את השטח בהר הזיתים, בשנת 1872 נחנכת כנסיית השילוש שמזכירה את מנזר העלייה לשמיים בקרמלין במוסקבה. בשנת 1882 הוא חופר עם קונרד שיק את מתחם אלכסנדר נייבסקי בעיר העתיקה ומגלה את הפשפש בחומה ואת השער ההדריאני. באותה שנה מוקמת החברה האימפריאלית הרוסית בראשות הנסיך סרגיי והנסיכה יליזבטה, וקפוסטין מפנה את הבמה להם אך ממשיך לפעול ולעזור ברקע. הוא מקים מוזיאונים לארכיאולוגיה בהר הזיתים וליד כנסיית הקבר, נפטר בן 77 בירושלים ונקבר בכנסיית העלייה בהר הזיתים.

דרך עולה הרגל

הספר דרך עולה הרגל(The Way of a Pilgrim)  פורסם לראשונה ב־1884 וגרם לגל של התלהבות רוחנית. לא ברור מי המחבר שלו, ויש גרסאות שהוא התגלה באופן מסתורי בהר אתוס, או באחד המנזרים ברוסיה.

העלילה מספרת על אדם שקורא את הפסוק של פאולוס באיגרת אל הסלוניקים: שם כתוב (פרק ה' 17) שצריך להתמיד ולהתפלל, כלומר להתפלל תמיד, והוא מחפש איך אפשר לעשות זאת. נדודיו מזמנים לו אב רוחני (סטארץ) שמלמד אותו איך להתפלל ללא הפסקה (תפילת ישוע), וזה נעשה דרך תרגולת של חזרה אינסופית על משפט התפילה "ישוע המשיח, בן האלוהים, רחם עלי החי בחטא", בתחילה 3000 פעמים ביום, לאחר מכן 6000 ולאחר מכן 12,000. עד שהתפילה נהיית חלק מהאדם והוא אומר אותה בליבו באופן אוטומטי, אבל זה רק תחילתו של התהליך, מכיוון שלאחר מכן צריך לדמיין את הלב כאיבר רוחני ולהכניס את המחשבה לתוכו, ולאחר מכן יש שלבים נוספים שבהם מסנכרנים את מילות התפילה עם הנשימה ועם קצב פעימות הלב.

תרגול של תפילת הלב מאפשר לראות דברים שקורים במרחק, ריפוי, ועוד תופעות פלאיות, הוא מחמם את הלב, הופך את האדם למאושר, מקושר לכוחות עליונים, שיכור ולא מיין.

בכדי להיכנס לעומק התרגול ולרמות הגבוהות שלו, עולה הרגל מכוון ללמוד קטעים מהפילוקליה (ספר הזוהר הנוצרי), הוא מקבל הנחיות איזה פרקים ללמוד ובאיזה סדר, וזה מפתח הפלאים שלו. בפילוקליה יש כתבים של 25 קדושים שמלמדים את סודות התפילה הבלתי פוסקת; ההנחיה הראשונה היא פיזית: לשבת לבד ובשקט, להרכין את הראש, לסגור את העיניים ולנשום בשקט, להתבונן בתוך הלב עם הדמיון, להביא את המחשבה מהראש את הלב ולהגיד בזמן שאתה נושם: "ישוע המשיח, רחם עלי". זו הגרסה המקוצרת של המשפט, אפשר להגיד אותה או את הגרסה הארוכה יותר.

הנחיות לקריאת הפילוקליה הן: לקרוא תחילה את חלק שני בכתביו של ניקופורוס
הנזיר(Nikephoros the monastic). לאחר מכן את כל הכתבים של גרגורי מסיני, חוץ מכמה פרקים קצרים, לאחר מכן את שמעון התיאולוג החדש על שלושה סוגים של תפילה, ומילה על אמונה, ולאחר מכן את הספר של קליסטוס ואיגנטיוס (Callistus and Ignatius). בספרים אלו יש את התורה כולה. הפילוקליה היא המבוא לכתבי הקודש, הם גבוהים יותר, אבל אי אפשר להגיע אליהם ישירות.

יש להניח שחלק מעולי הרגל הרוסים לירושלים בסוף המאה ה־19 נשאו איתם עותקים של הפילוקליה ואולי גם של דרך עולי הרגל, וכי הם תרגלו את תפילת ישוע במהלך המסע שלהם.

מגרש הרוסים

תחילת הקמת מגרש הרוסים ב־1860, זהו אחד המתחמים הראשונים מחוץ לעיר העתיקה, ובנוסף לכך הוא סמוך לחומה. המבנה הראשי שבו נבקר הוא כנסיית השילוש הקדוש, שדומה לכנסיית העלייה לשמיים בקרמלין במוסקבה. הכנסייה במוסקבה היא כנסיית האם של רוסיה, מקום שם נמשחו הצארים. היא נבנתה בראשונה במאה ה־14 עם עלייתה של מוסקבה לגדולה, אבל נבנתה מחדש במאה ה־15 תוך כדי שילוב סגנונות רנסנס וביזנטיים, בזמן שרוסיה החליפה את קונסטנטינופול כמנהיגת העולם האורתודוקסי, רומא השלישית, וכדי לציין את האירוע הזה.

האדריכל של המתחם היה מרטין איוואנוביץ' אפינגר (1822-1873) Martin Ivanovich Eppinger הוא למד את סגנונות האדריכלות הכנסייתית בהר אתוס, הגיע לארץ ב־1859 ושיתף פעולה עם האדריכל הצרפתי כריסטוף־אדואר מוס (בונה סנטה אנה) בשיפוץ כנסיית הקבר ועם ניסן ב"ק בבניית בית כנסת ניסן ב"ק. כנסיית השילוש משלבת אדריכלות ביזנטית ונאו קלציסיזם, מי שחנך את כנסיית השילוש הקדוש היה הדוכס קונסטנטין ניקולאייביץ, אחיו של אלכסנדר השני.

כנסיית העלייה בהר הזיתים

הכנסייה התחילה להיבנות ב־1875 על ידי אנטוני קפוסטין, אבל נחנכה רק ב־1887. היא נבנתה בסגנון ביזנטי על בסיס כנסייה ביזנטית קדומה, אבל מבנה הכיפה שלה מזכיר את איה סופיה באיסטנבול. בנוסף למבנה הכנסייה נבנה מגדל גבוה בסגנון איטלקי והביאו אליו פעמון גדול מחו"ל, וקפלה שבה יש פסיפס עתיק מכנסייה מהתקופה הביזנטית שהייתה במקום, ובו מגרעת שהייתה כנראה מקום ראשו של יוחנן המטביל.

וסיפור שהיה כך היה:
גופו של יוחנן נקבר בסבסטיה, אבל הראש שנכרת לבקשתה של הרודיאס הגיע, לפי האגדות, לידיה של יוחנה – אחת הנשים שליוו את ישוע, אשתו של חוזה (Chuza), מנהל משק הבית של הורדוס אנטיפס. היא אחת משמונה הנשים נושאות המור, תמכה בישוע ובשליחים, והשתתפה ברבים מאירועי הברית החדשה. הראש נקבר בחשאי בהר הזיתים. במאה ה־4 מצא נזיר מתבודד בשם אינוסנט (Innocent) את הראש הקדוש בתוך קערה, ולכבוד המציאה נבנתה במקום כנסייה.

מסורת אחרת טוענת שראשו של יוחנן המטביל נמצא בכנסיית יוחנן ברובע הנוצרי, ויש גם האומרים שהוא בדמשק, במסגד הגדול. כך או כך, יש כמה ראשים שהובאו לירושלים ללא גוף, למשל ראשו של סנטיאגו הקדוש נמצא בירושלים בכנסייה הארמנית, ואילו הגוף שלו בסנטיאגו. אבל זה לא רק הראש – יש אנשים שהגוף שלהם קבור במקום אחר והלב שלהם בירושלים, כמו הנסיכה אורליאן דה בוסי בכנסיית אבינו שבשמיים הסמוכה.

הכנסייה נקראת כנסיית העלייה, מכיוון שישוע עלה לשמיים מהר הזיתים. זה מקום הגאולה והתחייה לפי שלוש הדתות. בתוך הכנסייה יש אבן שעליה עמדה מריה בזמן שישוע עלה לשמיים.

האחראי על הכנסייה בשנים הראשונות היה האב Fr. Parthenius ששתל עצים, טיפח את הגן, חפר את העתיקות, וגם התקין לעצמו מערת תפילה בקצה הנחלה. הוא נרצח על ידי אלמונים בביתו המבודד ב־1909, וזאת אחת התעלומות של ירושלים.

ב־1906 הוחלט להקים במקום מנזר נשים. ב־1914 כבר היו בו 150 נזירות, רובן רוסיות, שעסקו בין השאר בציור איקונות וצורפות. האיקונוסטזיס בכנסייה הוא מרוסיה, ויש בה אייקון קדוש חשוב של מריה – זו ששומעת.

האייקון מריה זו ששומעת (כך הוא מכונה) הוא אחת הפסגות של ציור האיקונות הרוסי החדש, כפי שמתאר אוספנסקי. ציור שמביע את התפיסה המיסטית הנוצרית החדשה ומעביר סוג של רגש, כמו המונה ליזה. הוא הובא למקום על ידי עולי רגל מסתוריים, ועזר לנזירות בזמנים הקשים של מלחמת העולם הראשונה. כיום הוא נמצא באיקונוסטזיס המשופץ.

לאחר עליית הקומוניסטים לשלטון ברוסיה, היו הנחלות הכנסייתיות בידי הכנסייה הרוסית העצמאית (הלבנה), שמושבה עבר לחו"ל. אלא שלאחר מלחמת השחרור העבירה מדינת ישראל את כל הנכסים הרוסיים בצד המערבי של ירושלים לידי השלטון הקומוניסטי, ואנשי הכנסייה הרוסית הלבנה עברו למזרח ירושלים, כך שחשיבות המבנים בהר הזיתים עלתה. היה וישנו עדיין מנזר נזירות רוסיות נוסף שנקרא "גורני" בעין כרם, ולאחר מלחמת השחרור הנזירות שלו עברו להר הזיתים.

כנסיית מריה מגדלנה

כנסיית מריה מגדלנה נבנתה ב־1890, לזכר אימו של הצאר אלכסנדר השלישי, מריה אלכסנדרובנה. בקריפטה קבורה יליזבטה (אליזבת) פיודורובנה, אחות הצאר ניקולאי (האחרון), עם משרתתה הנאמנה, וגם בת אחותה – הנסיכה אליס מבטנברג האנגלית – קבורה במקום. זהו מקום של נשים קדושות שהמירו את דתן לאורתודוקסיה.

יליזבטה פיודורובנה עלתה לרגל לירושלים ב־1892, והביקור השפיע עליה רוחנית וגרם לה לאמץ את הנצרות הרוסית האורתודוקסית. בצעירותה היא הייתה אחת הנשים היפות של אירופה, שחוזרה על ידי הקיסר וילהלם השני – שליט גרמניה – ועל ידי הנסיך פרידריך השני, הדוכס הגדול מבאדן. באופן סינכרוני, אביו של פרידריך השני – פרידריך הראשון – הוא מגדולי התומכים בהרצל ומי שעוזר לארגן פגישה עם וילהלם ב־1898.

יליזבטה נישאה לנסיך סרגי הרוסי, אחיו של הצאר אלכסנדר השלישי, ב־1884. הוא עמד בראש החברה הארץ-ישראלית הפרבוסלאבית הקיסרית, והוביל מפעלי בנייה בירושלים, בהם גם בית סרגי. והוא זה שחנך את כנסיית מריה מגדלנה במהלך ביקור בירושלים ב־1888. הוא נרצח בהתנקשות ב־1905. לאחר הרצח יליזבטה הפכה לדתייה יותר, ביקשה לחון את הרוצח, ולאחר כמה שנים הקימה מנזר סמוך למוסקבה ועסקה במעשי חסד. עוד בחייה נחשבה קדושה על ידי ההמונים. היא נרצחה על ידי הקומוניסטים ב־1917, והפכה רשמית לקדושה של הכנסייה ב־1981.

בירכתי החצר מראים את המקום שבו מריה זרקה את חגורת מלבושה לתומאס המפקפק, כך שמריה מגדלנה נקשרת גם למריות נוספות. לכנסייה שבע כיפות – מספר ארכיטיפי – ובחצר היפה והמרווחת יש מדרגות שהובילו בעבר לפסגת הר הזיתים.

מרים המגדלית

מרים המגדלית מופיעה לראשונה בברית החדשה בלוקס כאישה שישוע טיהר משבעה שדים. לאחר מכן היא מופיעה ביוחנן, מרקוס ומתי כאישה הנוכחת בזמן הצליבה, בזמן הקבורה וכמבקרת בקבר לאחר המוות. האזכורים שלה באירועים אלו מלמדים שהייתה תלמידה קרובה של ישוע, ואולי אף היו ביניהם יחסים אינטימיים. ביוחנן מרים קוראת לישוע "רבוני" – שם לבעל, וישוע עונה לה "אל תגעי בי", כלומר היא הייתה נוגעת בו.

וכך כתוב בברית החדשה: "אחרי השבת, עם עלות השחר של יום ראשון, באו מרים המגדלית ומרים האחרת לראות את הקבר. לפתע הייתה רעידת אדמה חזקה, כי מלאך יהוה ירד מן השמים, ניגש וגלל את האבן מן הפתח וישב עליה. מראהו היה כברק ולבושו לבן כשלג, ומפחדו נבהלו השומרים והיו כמתים. אמר המלאך אל הנשים: 'אל תפחדנה אתן. אני יודע כי את ישוע שנצלב אתן מחפשות. הוא איננו כאן, שהרי קם לתחייה כפי שאמר. באנה וראינה את המקום ששכב בו. לכנה מהר והגדנה לתלמידיו: 'הוא קם מן המתים והנה הוא הולך לפניכם לגליל. שם תראו אותו, הנה אמרתי לכן'".

הן עזבו מהר את הקבר ביראה ובשמחה גדולה, ורצו להודיע לתלמידיו. פתאום פגש אותן ישוע ואמר: 'שלום לכן'. הן ניגשו אליו, אחזו ברגליו והשתחוו לו. אמר להן ישוע: 'אל תפחדנה, לכנה והגדנה לאחי שילכו לגליל ושם יראוני'" (מתי כ"ח, 1–10).

"אחרי שאמרה זאת, פנתה לאחור וראתה את ישוע עומד, אך לא ידעה כי הוא ישוע. שאל אותה ישוע: 'אישה, למה את בוכה? את מי את מחפשת?' הואיל וחשבה שהוא שומר הגן, אמרה לו: 'אדון, אם אתה העברת אותו, אמר נא לי איפה שמת אותו ואני אקח אותו'".

אמר לה ישוע: 'מרים!' אז פנתה ואמרה לו: 'רבי!'
אמר לה ישוע: 'אל תגעי בי, כי עדיין לא עליתי אל האב, אולם לכי אל אחי והגידי להם: 'אני עולה אל אבי ואביכם, אל אלוהי ואלוהיכם'" (יוחנן כ', 14–17).

יש המקשרים את דמותה של מרים המגדלית למרים, אחותה של מרתה מבית עניה, שסכה את רגליו של ישוע בשמן המור בזמן השבוע הקדוש, ישבה למרגלותיו וניגבה את השמן בשערותיה הפזורות – סמל לאישה נשואה (נשים לא נשואות נהגו לאסוף את שיערן).

בנוסף לברית החדשה, ישנם ספרים חיצוניים, ובמיוחד הבשורה על פי מרים והבשורה על פי פיליפ (ראו בהמשך), המספרים כי היא הייתה תלמידתו הקרובה של ישוע, שהעביר לה את תורת הסוד. כמו כן, ישנן מסורות שונות לגבי קורותיה לאחר הצליבה, ובמיוחד בצרפת, שם מאמינים שהיא הגיעה והפיצה את הנצרות, התבודדה במערה בהרים, ומתה ונקברה באדמת ארצם.

לפי הבשורה על פי מריה מגדלנה, ספר גנוסטי מהמאה ה-2 לספירה, ישוע נהג לנשק אותה על פיה ולגלות לה את סודות הדרך הרוחנית, והיא הייתה התלמידה החביבה עליו ביותר. הנשיקה על הפה נחשבה בימי קדם לדרך להעברת ה"פנאומה" – הרוחניות – ממורה למורה שבא אחריו. הספר הוא דיאלוג בין ישוע ותלמידיו, ובמיוחד עם מריה. כתוצאה מכך מריה מסבירה לתלמידים כיצד ניתן להשתמש בחזיונות במסגרת המסע הרוחני, כיצד מפעילים את המיינד ועולים דרך ארבעה רקיעים. היכן שהמחשבה נמצאת, שם יש אוצר. הספר מציג את ישוע כמורה מואר שמעביר ידע לאנושות דרך מריה.

גם בבשורה על פי פיליפ מסופר שישוע היה מנשק את מריה על פיה. בבשורה זו מסופר על חמישה מסתורין נוצרים, שהגדול שבהם הוא מסתורין חדר הכלולות – הנישואים המיסטיים בין הנשמה לאלוהים, שאלגוריה להם היא האהבה שמופיעה בין השאר בשיר השירים. האיחוד שאליו האדם שואף הוא עם תאום רוחני, אך ברמה אחרת זה גם חיבור בין גבר ואישה שמעביר את "זרע האור" של האנשים הנבחרים. מסתורין חדר הכלולות לא נועד לכולם, אלא רק לנשמות משוחררות ומוארות. האם ייתכן שהיה איחוד מיסטי בין מריה מגדלנה לישוע?

לפי ציור הנמצא בכנסיית מריה המגדלית הרוסית (כנסיית הבצלים) בירושלים, מרים המגדלית הופיעה לפני הקיסר טיבריוס באפסוס וניסתה לשכנע אותו להפוך לנוצרי. כשהוא לא האמין, הביצה שהחזיק בידו (וניתנה לו כמנחה) הפכה לאדומה. הרוסים מאמינים כי שרידיה של מרים המגדלית לא נמצאים בצרפת, אלא דווקא בכנסייה שלהם בירושלים.

שלוש מריות

שלוש מריות, היו נוכחות בצליבה ובתחייה. אך מיהן אותן שלוש "מריות"?
כנראה אחת מהן היא מריה אימו של ישוע, והשנייה היא מריה מגדלנה, אך מי היא המריה השלישית?

הבשורות לגבי שלוש המריות אינן אחידות. אחת המרים האפשריות היא מרים סלומה, אמם של יעקב ויוחנן בני זבדי, התלמידים הקרובים לישוע מלבד פטרוס, ולכן גם אשתו של זבדי – שלא ברור מיהו. מרים סלומה היא נושאת המור. יש הטוענים שהיא הייתה אחותה של מרים, אם ישוע. בהבשורה על פי תומא מוזכרות מרים וסלומה. לפי מסורות אתיופיות, היא ליוותה את מרים והמשפחה הקדושה למצרים. מרים סלומה מופיעה בלוקס כנוכחת בצליבה ובתחייה, אלא שביוחנן מחליפה אותה מרים אחרת כאחת משלוש המרים – היא מרים אשת קלופס.

לפי יוחנן י"ט, 25: "ונצבות היו אצל הצלב של ישוע אמו ואחות אמו, מרים אשת קלופס, ומרים המגדלית." ומכאן עלו סברות שקלופס הוא אחיו של יוסף ולאשתו קראו מרים. הקבר שלה נמצא במרי לה מאר בצרפת, מקום שם לפי האגדה הגיעו שלוש המרימיות בסירה. יוחנן כותב הבשורה עבר בסוף חייו לאי היווני פטמוס, ולכן זה הגיוני שגם תלמידים אחרים נדדו למקומות שונים באימפריה.

אפשרות נוספת היא מרים מבית עניה, אחותו של אלעזר שאותו ישוע החייה מהמתים, ואחותה של מרתה. היא כנראה זו שיושבת לרגליו של ישוע לשמוע את דבריו בעוד אחותה טורחת במטבח, סכה את רגליו בשמן ומנגבת אותן בשערה (יש המזהים אותה עם מרים המגדלית). היא נקראת נושאת המור. לאחר סקילת סטפנוס היא נמלטת עם אחיה אלעזר ועם מרים המגדלית. יש האומרים שהם אלו שהגיעו באונייה לצרפת.

כך או כך, כנראה שהשם מרים היה פופולרי בירושלים בזמן הצליבה, ולא בכדי, ההברה M מתקשרת ליסוד הנשי לפי הקבלה, וגם באופן אינסטינקטיבי קשורה למילה אימא בכל השפות. המספר שלוש הוא מספר ארכיטיפי המופיע תמיד בהקשר הנשי, מכיוון שהוא קשור למחזורי הזמן – עבר, הווה ועתיד. והנשיות הקדושה הייתה אחראית על הלידה וגם על המוות, ולכן זה מתאים שבזמן המוות יהיו נוכחות שלוש נשים, וכי אישה – מריה מגדלנה – תהיה הראשונה שתראה את ישוע לאחר הלידה מחדש – התחייה.

כנסיית אלכסנדר נייבסקי

צמוד לכנסיית הקבר נמצאת כנסיית אלכסנדר נייבסקי הרוסית, הקרויה על שם המצביא הרוסי אלכסנדר נייבסקי, שבמאה ה-13 (ימי הביניים) הרחיב את גבולה של רוסיה וביסס את שלטונה בצפון-מערב עד למקום שבו הוקמה לימים סנט פטרסבורג. הוא קבע את המדיניות הרוסית של התנגדות למערב אירופה וניצח את הטבטונים והפולנים בסדרה של קרבות מכריעים שאפשרו את עצמאות רוסיה בדורות הבאים. הכנסייה נבנתה תחילה כקומפלקס מלכותי רוסי בירושלים, ורק ב־1896 נחנכה רשמית ככנסייה ומנזר.

במאה ה־19, עם התגברות ההשפעה הרוסית באימפריה העות'מאנית והתגברות זרם עולי הרגל, החלו הרוסים לבנות מתחמים שונים בירושלים. ב־1857 נרכשה אדמה ליד כנסיית הקבר. כשהתחילו בבנייה גילו במקום קשת ניצחון גדולה ולידה שער. בתחילה סברו שהשער הוא השער שדרכו יצא ישוע את חומות העיר בדרכו לצליבה, ועד היום יש אנשים שעוברים בפשפש שבו (משל לאיש העשיר העובר דרך קוף של מחט). אלא שלימים התברר שהם מתקופת אדריאנוס ולכן מאוחרים יותר לזמנו של ישוע. בנוסף על כך התגלה בקצה המתחם הקיר המזרחי של בזיליקת הקבר העתיקה מהתקופה הביזנטית, ושולי רחוב הקרדו.

כיום כל השרידים העתיקים, כולל השער וקשת הניצחון, שמורים בתוך מתחם הכנסייה. המתחם הוא מבנה גדול שבתוכו חללים שבהם השרידים העתיקים, כנסייה בסגנון רוסי וכן אכסנייה. בכניסה ניתן לראות חדר משומר בסגנון רוסי של המאה ה־19. למקום זה היו באים בני המשפחה המלכותית הרוסית כשעלו לרגל לארץ, ובחדר זה היו מקבלים אורחים.

באולם הכנסייה יש מחזור ציורים של הצייר הרוסי המפורסם ניקולאי קושלב, שידע גם לצייר איקונות – כלומר היה חלק מהממסד הדתי האורתודוקסי הנוצרי. הוא צייר הרבה כנסיות ברוסיה וגם ברחבי העולם. הוא הגיע לארץ ב־1891, צייר את דיוקנו של אנטונין קפוסטין, ו־18 ציורים של מסכת הייסורים של ישוע. לפי מלומד רוסי בשם אוספנסקי (אחר), הפרצופים של הקדושים הם לא נוקשים, המשיכה שלהם היא בשלווה הלא נעה, ויחד עם זאת יש רושם של תנועה קדימה על ידי הגוף, הידיים שנמתחות בתפילה והעיניים. העיניים והפרצוף של הקדושים הם תווי פנים שמבטאים את העומק של החיים הרוחניים של האדם, הם מראים את עליונות הרוח על הבשר שמאפיינת איקונות באופן כללי, ואיקונות רוסיות במיוחד.

התמונות של קושלב הן ביטוי ציורי של מילות הכרובים השרים בשבת הקודש: "תן וכל בשר אנוש יישאר שקט… והרם עצמך מעל כל מחשבה ארצית". הפרצופים של הקדושים נושמים את החוסר הזה של כל מחשבה ארצית בבשר, שמוארת על ידי רוח הקודש ומופחתת לשתיקה. הם חופשיים ממשקל הבשר ומלאים בשלווה רוחנית.

הכנסייה היא בחזקת Russian Ecclesiastical Mission (ROCOR) של הרוסים הלבנים, המאמינים בחשיבותה הדתית של משפחת הצארים.

ראו סיור עם האח קלמנטי בכנסיות רוסיות 2011 בירושלים

הערות

[1] Price, R. M. (2000). The Holy Land in Old Russian Culture. Studies in Church History, 36, 117–130

[2] Palmer, G. E. H., Sherrard, P., & Ware, K. (Eds. & Trans.). (1979–1995). The Philokalia: The complete text (Vols. 1–4). London: Faber and Faber

[3] Sabaneeff, L. (1965). Religious and mystical trends in Russia at the turn of the century. The Russian Review, 24(4), 354–368. Wiley.

[4] באותה תקופה התגלו הכתבים העתיקים ביותר של הברית החדשה והתנ"ך, שמתוארכים למאה ה-4, כשהמפורסם שביניהם הוא קודקס סיני שאותה ראה גם פרופיריוס

[5] Butova, R. B. (2017). Archimandrite Antonin (Kapustin) and Mount Athos. Bulletin of the Yekaterinburg Theological Seminary, 2(18), 73–87