שורשים משפחתיים

סבא רבא, יהושע שטמפפר

האישיות הבולטת ביותר במשפחה שבה גדלתי וחונכתי, במושבה פתח תקווה, הייתה זו של יהושע שטמפפר, ממייסדיה הנודעים של המושבה. יהושע שטמפפר הגיע ארצה לירושלים כבר בשנת 1869. שם נשא לאישה את דייכה, בת יצחק רוזנטל, מתושבי שכונת "בתי מחסה" בירושלים, והחל להיות פעיל בקהילה היהודית בעיר ואף מעבר לכך. בצד של משפחת אימי, שהייתה נכדתו, דובר עליו רבות. עלייתו ארצה במועד כה מוקדם עוררה גאווה רבה, ומלבד העלייה עצמה מסופר גם שבחלק מהדרך מהונגריה לארץ ישראל הוא הלך ברגל. גם פעילותו הציבורית הרבה, כולל חלקו החשוב בהקמה של המושבה פתח תקווה ותרומתו להתחזקותו הכללית של היישוב היהודי בארץ היו נושאים מרכזיים בשיחות הבית באירועים רבים.[1]

מעניין כי בשיחות המשפחתיות הודגש תמיד דבר "ציונותו" של יהושע שטמפפר. דובר אף על כך שדוד בן-גוריון, לאחר פגישות ושיחות שקיימו עימו בני המשפחה, שלח אליהם מכתב ובו ציין כי הוא רואה בעלייתו של יהושע שטמפפר לארץ את ראשיתה של התנועה הציונית. בשנת לימודיי הראשונה באוניברסיטה העברית (1949–1950), עת השתתפתי בשיעור בחוג להיסטוריה של עם ישראל, שאותו העביר, עדיין, פרופ' בן-ציון דינבורג (לימים דינור), הביע גם הוא את דעתו שיש לראות בעלייתו של יהושע שטמפפר ארצה את ראשיתה של התנועה הציונית. פרופ' דינבורג היה ידידו האישי של דוד בן-גוריון, וייתכן כי ממנו שאף את המסקנה הזו, שהפתיעה אותי מאוד.

יהושע שטמפפר המשיך להיות פעיל במושבה פתח תקווה וקבע בה את מושבו. הוא יצא לכמה נסיעות בשליחות לארצות חו"ל. בארץ היה פעיל במוסדות יהודיים שונים, בהם גם מוסדות התנועה הציונית שהחלו קמים בה. בהמשך נודע במיוחד בכך שלקח חלק מרכזי בפיתוח הפרדסים ביישוב היהודי בארץ. כמו כן העלה ארצה מהונגריה את הוריו ואת כל אחיו, שעברו לגור בירושלים ובהמשך גם במקומות נוספים בארץ. הוא לא זכה להאריך ימים. בערב שבועות תרס"ח (1908), בהיותו בן 56, נפטר מהתקף לב פתאומי. רבים מבני משפחתו נקראו על שמו, בהם גם אנוכי. הוא השאיר אחריו את בנו, שלמה שטמפפר, ושבע בנות שהקימו משפחות. בנו, אשר נולד בבית הוריו בירושלים בשנת תרל"ז (1877), כשנתיים לפני הקמתה של המושבה פתח תקווה, המשיך במידה רבה את דרכו. עליו נוסיף דברים בהמשך.

סבא רבא, משה צבי לוינזון

אל מול שמו של יהושע שטמפפר ניצבה בביתנו גם דמותו של משה צבי לוינזון, סבו של אבי, אשר היה גם הוא ממייסדיה הראשונים של פתח תקווה, ואשר היה, עוד לפני כן, בין מייסדי שכונת מאה שערים בירושלים, שהוקמה כבר בשנת 1874.[2] היה לו בית במאה שערים, שבו המשיכו לגור, חלקית, גם הוא, רעייתו וילדיו. כן היה פעיל בשליחויות יהודיות לחו"ל, במיוחד לארה"ב. משה צבי לוינזון נולד בשנת 1848 בליטא ונפטר בארץ בשנת 1910 בן 62 שנים.[3]

אשר זליג בלום וקשריו למשפחת לוינזון

האישיות השלישית שהייתה קשורה לפתח תקווה ולמשפחתנו הייתה זו של אשר זליג בלום, מיוצאי אירופה, שהגיע לארה"ב ושם נעשה איש אמיד. לאחר זמן החליט לעלות ארצה עם משפחתו. כאן פגש ביהודי ירושלים שהתכוננו לעלות להתיישבות בפתח תקווה והצטרף אליהם. בארץ נפטרה אשתו והוא נישא בשנית לרחל, אחת מארבע בנותיו של משה צבי לוינזון, והיה לחתנו. כך גם הבת של אשר זליג בלום, פרידל (עליזה), נישאה לבנו של משה צבי לוינזון, כלב דב לוינזון, הלא הוא סבי, והפכה להיות סבתי. כך נתחברה משפחת אשר זליג בלום למשפחתנו בחיבור אמיץ.

אשר זליג בלום ומשה צבי לוינזון המשיכו לפעול רבות בפתח תקווה ובירושלים. בין היתר הקימו בירושלים בית ששימש מרכז למשכילי ירושלים. עם זאת, אשר זליג בלום המשיך לשמור גם על הקשר שלו עם ארה"ב ועל העסקים שלו שם. הוא חזר לארה"ב כמה פעמים, ואף נפטר שם בשנת תרפ"ה (1925).[4]

משפחת מכנס

משפחה נוספת שנתקשרה לאשר זליג בלום הייתה זו של אהרן-לייב מכנס, שהגיע לירושלים ב-1881 בהיותו בן 18 שנים. לאחר שנה נישא בירושלים לחיה שרה בלום, בתו של אשר זליג בלום ואחותה של סבתי, פרידל (עליזה) לוינזון. אהרן-לייב מכנס נפטר בצעירותו, בשנת 1917. שנה אחריו נפטרה אשתו. הם השאירו אחריהם משפחה גדולה שנודעה בארץ, "משפחת המכנסים". אשתו חיה ילדה 14 ילדים ומתוכם שרדו 11, שבעה בנים וארבע בנות. לעומתה אחותה, סבתי פרידל (עליזה), ילדה 12 ילדים, ומתוכם שרדו ארבעה בנים. למרות הקרבה בין האחיות לא נוצר קשר הדוק בין "משפחת המכנסים" לבני משפחתנו. נראה כי הדבר נבע מכך שנוהגי שתי המשפחות היו שונים.[5]

סבי, כלב-דב לוינזון

סבי כלב-דב לוינזון, בנו של משה צבי לוינזון, גר בתחילה בירושלים. בצעירותו התחנך בישיבת "תורת חיים" בירושלים ולימים הקים בה את משפחתו. בשנת 1911, בהיותו בן 34, שנה לאחר פטירת אביו, הזמין אותו הרב ד"ר משה אויערבך להצטרף למורי בית הספר "נצח ישראל" שהוקם בפתח תקווה והונהג, במידה רבה, על ידי הרב אויערבך. כך התמקמה משפחת סבי, מצד אבי, בפתח תקווה. סבי לימד בבית הספר שנים רבות. לאחר מלחמת העולם הראשונה, משנאלץ הרב ד"ר משה אויערבך להיעדר מהארץ לתקופה של כעשר שנים, שימש סבי אף מנהל בית הספר, עד לחזרתו של הרב אויערבך לתפקיד.[6]

לסבי היה בית גדול וחצר נרחבת שבה היו גידולים שונים וצמחייה טבעית. הבית והחצר הקבילו לאזור בית-הספר "נצח ישראל" לבנים. לא ידוע לי כיצד הגיע סבי לבעלות על שטח זה. ייתכן שהשטח נרכש ע"י המשפחה לאחר ששייד, פקיד הברון, ריחם על אביו משה צבי לוינזון, שמצבו הכספי נעשה קשה, וקנה ממנו את הנחלה המקורית שלו בפתח תקווה. זו הייתה גדולה הרבה יותר וגם נמצאה במקום טוב יותר.[7] ייתכן גם שנעזר בחותנו, אשר זליג בלום, אב רעייתו-סבתי, שהיה בעל מעמד כספי טוב בהרבה. מכל מקום, לנו, ילדי המשפחה שנשארו לגור בפתח תקווה, היה זה מקום ביקור קבוע, ובחגים ומועדים מיוחדים נתכנסו שם כל בני משפחת לוינזון, גם אלו שגרו מחוץ לפתח תקווה, והשמחה הייתה רבה.

סבי היה אדם משכיל מאוד אך גם איש קפדן אשר שלט בבית ביד רמה. הוא היה שקוע תמיד בכתיבה, בהכנותיו להוראה ובעבודותיו. הוא כתב דפי רשימות רבים, אך לצערי הרב לא הצלחתי לאתרם לאחר מותו. מקצועות ההוראה שלימד בבתי הספר "נצח ישראל" לבנים ולבנות היו במיוחד עברית (לשון וספרות) ותנ"ך. הוא נודע כמעריץ של יצירות המשוררים אד"ם הכהן, ח"נ ביאליק וש' טשרניחובסקי. היה מורה מחונן, בעל כישרון הוראה ומכובד על כל יודעיו. בהוראתו המשיך עד צאתו לגמלאות.[8]

סבתי פרידל (עליזה) לוינזון

סבתי מצד אבי הייתה הסבתא היחידה שזכיתי להכיר, שכן סבתי מצד אימי נפטרה בעת לידתה האחרונה. סבתי פרידל (עליזה) לוינזון הייתה אישה שמחה ופעילה. תמיד קיבלה אותנו הילדים במאור פנים ובממתקים. אחד הדברים הזכורים לי עד היום הוא ההצטרפות שלי כילד למסעות הקנייה שלה בשוקי העיר, שבהם הרבתה לקנות. היא הייתה מראה ומסבירה לי את "סודות" השוק ודרכי הקנייה ומכירה לי את המוכרים. לסודות ולהסברים היו מצורפים תמיד ממתקים. בימי החגים, כאשר כל המשפחה הגדולה הייתה מתכנסת, היה הכול סובב סביבה והכול היו מנשקים אותה ומתברכים בקרבתה. סבתי נפטרה בשנת 1942, תשע שנים לפני סבי. לאחר פטירתה נשאר סבי בודד בביתו, שאותו לא הסכים לעזוב. אימי דאגה להעביר אליו לשם אוכל שהיה אהוב עליו. אנחנו, הילדים, היינו השליחים להעברת אוכל זה, ולי היה חלק נכבד בתפקיד. עד היום עולות בעיני רוחי התמונות של דרכי מביתנו לביתו, כשאני נושא את קופסת האוכל שהוכנה עבורו, ושל השיחה הקצרה שלי עימו. כמעט עשור לאחר פטירת סבתי, בחודש אדר ב' תשי"א (1951) נפטר סבי והוא בן 74 שנים.[9]      

בני משפחת לוינזון

סבי וסבתי השאירו אחריהם ארבעה בנים:

גד לביאון, אשר שימש מהנדס הטלפון והטלגרף במחוז הצפון. היה מראשוני המתנדבים לגדוד העברי בירושלים ו"ההגנה" בחיפה ומהמתיישבים הראשונים של שכונת "נווה שאנן" בחיפה. הוא נישא לדבורה לבית ביברשטיין ולהם נולדו שתי בנות, שקמונה אשר שימשה במשך שנים רבות מנהלת בית הספר הריאלי בחיפה ועדה בן נחום שהייתה מחזאית נודעת, ממייסדי תיאטרון באר שבע, מנהלת כללית בתיאטרון החאן, מנהלת אומנותית בתיאטרון ליסין, שותפה בתוכנית הרדיו הנודעת שלושה בסירה אחת ועוד.

זאב יהודה לוינזון – בן-אריה, אבי. עליו ארחיב את הכתיבה בהמשך.

יעקב לוינזון, שנשאר לגור בפתח תקווה, אשר נודע גם כאחד מחזניה המצטיינים של העיר פתח  תקווה.[10] הוא נישא לרחל ליאון , מורה בירושלים, ולהם שתי בנות, שרה ואורה.[11]

משה לביאון, צעיר האחים, אשר שימש בתפקיד מהנדס הטלפון והטלגרף באזור צפת. הוא נישא לשלומית ונולדו להם הבנים גרשון ואמנון.[12]

סבי, שלמה שטמפפר ומשפחתו

שלמה שטמפפר (1876–1961) היה כאמור בנו יחידו של יהושע שטמפפר, ממייסדי פתח תקווה. היו לו אחיות שהקימו משפחות ואשר היו קשורות אליו מאוד.[13] הוא המשיך בפעילות ציבורית בפתח תקווה בעקבות אביו יהושע שטמפפר. בילדותו למד בבית הספר "נצח ישראל" ומאוחר יותר נסע להונגריה ללמוד תורה שם, במקום שבו למד אביו. לשלמה שטמפפר נולדו 6 ילדים, שני בנים וארבע בנות: בנו הראשון, אלי-דוד, נישא לנחמה פרנק בתו של הרב פסח פרנק, מרבניה החשובים של ירושלים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ לרדת לארה"ב, מתוך חשש לגיוס לצבא העות'מאני.[14] הבת הבכירה שושנה נישאה לתנחום פרנק, בנו של הרב פסח פרנק שהוזכר לעיל;[15] עליה ארחיב את הכתיבה בהמשך. אימי רבקה נולדה אחריה, בשנת 1903. לאחריה באו הבן בנימין (יליד 1905), שהיה בין מקימי העיר נתניה, אך חזר אחר כך לפתח תקווה, חי בה והקים בה את משפחתו.[16] לאחריו באה יהודית, שנפגעה מפגז טורקי שנפל במלחמת העולם הראשונה בבית סבי שלמה שטמפפר ומשפחתו בפתח תקווה. בן דוד של אימי שנחבא עימם בביתם נהרג ויהודית איבדה עין, דבר שהשפיע על כל המשך חייה. בני משפחה נוספים נפצעו והאירוע הקשה נצרב בזיכרון המשפחתי.[17]  יהודית, פרט לנישואים לתקופה קצרה, נשארה בודדה והייתה קשורה מאוד לביתנו ומשפחתנו. הייתה פעילה בעבודה סוציאלית, שלה הקדישה את כל חייה. לאחר שאבי חלה, נושא שעליו ארחיב את הדיבור בהמשך, עברה במידה רבה לגור בביתנו וסייעה לאימי בכל יכולתה, והפכה להיות בת משפחה בביתנו לכל דבר.[18] הבת האחרונה, דכה-ליאה, נולדה ב-1913. בלידתה נפטרה אם המשפחה אסתר. שנים מספר לאחר מותה נישא סבי לבת דודתו הירושלמית, שרה פייגה, אישה ערירית שבאה לחיות עמו ולסעוד אותו בפתח תקווה.[19]  דכה-ליאה עברה בהמשך לאחר נישואיה לגור בירושלים, שם הקימה את משפחתה, שגם אליה הייתי קשור מאוד והפכתי להיות בן-בית בה.[20] 

שלמה שטמפפר הקדיש את כל חייו לעבודה ציבורית. כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה נתמנה ליושב ראש המועצה הדתית בפתח תקווה, ולאחר מכן גם ליו"ר הוועד של פתח תקווה. ב-1937 קיבלה פתח תקווה מעמד של עיר והוא היה לראש העיר הראשון בה. ביולי 1940, בבחירות הבאות, הודיע מראש כי אינו מתכוון להתמודד לתפקיד ראש העיר מכיוון שנמסר לו שהממשל הבריטי מתנגד לכך.[21] הוא עצמו עבר לתמוך במועמדות מאיר גרבובסקי (ארגוב לימים), נציג תנועות הפועלים,[22] שהתמודד אל מול יוסף ספיר, נציג הגוש האזרחי בעירייה.[23] לבסוף זכה ספיר בבחירות. שלמה שטמפפר נבחר אז לסגן ראש העיר, תפקיד בו שימש עוד שנים רבות.[24]

פרדס שטמפפר בפתח תקווה

נושא אחר שבו סבי היה מעורב מאוד הוא הפרדס הראשון שהוקם בפתח תקווה, עוד בידי אביו יהושע שטמפפר שהיה מבין מפתחי ענף הפרדסנות היהודית בכל הארץ. בשנת תרנ"ה (1895) החל הברון רוטשילד בנטיעת הפרדס העברי הראשון בארץ. בשנת תרנ"ז (1897) החל גם יהושע שטמפפר, בעזרת שותף, לנטוע את פרדסו. ניתן לומר כי הייתה זו משום הנטיעה הפרטית הראשונה של פרדס בידי מתיישבים יהודים בארץ.[25]

עבורנו, בתקופת נעוריי, היה הפרדס מקום יקר וחשוב. בימי שישי הגענו אליו על גבי חמורים כדי להביא תפוזים הביתה; וכן לאורך השנה באנו לבקר בו כדי לראות את העבודות שניהל דודי בנימין: ההשקיה בקיץ, הקטיפה של התפוזים, הטיפול בהם ומכירתם בעונה המתאימה ועוד.

סיפור מיוחד שנקשר לפרדס שטמפפר היה בדבר החבאת ארכיון ועד המושבה בפרדס זה, בתקופת מלחמת העולם הראשונה. מאחר שהייתה אז בארץ פעילות קשה של השלטון העות'מאני, בשליטת ג'מאל פאשא, עלה החשש שהוא ינסה להשתלט על ארכיון המושבה, שבו היו פרטים רבים על הפעילות הקודמת שלו, כולל הפגישה עם הרצל בעת ביקורו בארץ ועוד. לפיכך הוחלט לקחת את הארכיון ולקבור אותו במקום מסתור. המקום שנבחר היה פרדס שטמפפר. אלא שלאחר המלחמה, כאשר באו לחפש את הארכיון שהוחבא, לא הצליחו המחביאים למצוא את המקום המדויק שבו נקבר.[26] לימים, כאשר הייתי כבר קשור לאוניברסיטה העברית, נפגשתי בהזדמנות בבית "יד לבנים" בפתח תקווה עם מנהל המקום דאז ברוך אורן. כאשר סיפרתי לו את העניין שלעיל הוא העלה את הרעיון שאולי כדאי לנסות לחפש שנית אחר הארכיון האבוד, וציין כי אפשר לעשות זאת הפעם בכלים מתאימים. הוא הוסיף כי נראה לו שיוכל להשיג תקציב לפעולה כזו, אם אוכל לגייס אנשים שהכירו היטב את הפרדס שיסייעו בחיפוש. דיברתי עם אימי ודודתי יהודית ושתיהן הסכימו להצטרף לניסיון. ברוך אורן עמד בדיבורו. הוא הביא לפרדס את כל הציוד הנדרש, אימי ודודתי באו גם הן. ניסינו לחפש בכמה מקומות שאימי ודודתי שיערו שהם מתאימים. הטרקטור חשף בהם את הקרקע, אך הניסיון נכשל ולא הצלחנו להשיג דבר.

אבי, זאב-יהודה לוינזון (בן-אריה)

אבי נולד בשנת 1901. הוא הגיע לפ"ת מירושלים, כנראה בשנת 1911, בהיותו כבר בן 10, כאשר אביו, כלב דב לוינזון, הוזמן כאמור ללמד בבית הספר "נצח ישראל". אבי למד בבית-ספר זה, שהתפתח מאוד תחת הנהגתו של הרב אויערבך. בשנת 1913 הגיע מספר התלמידים בבית הספר לבנים ל-280, ומספר התלמידות בבית הספר לבנות ל-140. בהמשך הוקם במקום גם בית-המדרש למורים "נצח ישראל", שגם בו למד אבי. לאחר הכיבוש הבריטי של ירושלים במלחמת העולם הראשונה עבר אבי ללמוד ב"ישיבת המשתלמים" בירושלים, לאחר שזו הוקמה ב-1918 ע"י "ועד הצירים" היהודי, שהגיע לירושלים בראשות חיים ויצמן. בהמשך, ב-1921, התאחדו "ישיבת המשתלמים" בירושלים עם בית הספר למורים "נצח ישראל" בפתח תקווה להקמת "בית המדרש למורים מזרחי" הנודע בירושלים (כיום: מכללת ליפשיץ).[27] לאחר מכן חזר אבי לפתח תקווה וקיבל תפקיד הוראה בבית הספר "נצח ישראל". שם התגברה ההיכרות בין אבי ואימי, שכנראה הכירו חלקית גם קודם לכן. בשנת 1924, בהיותו בן 23, נשא אבי את אימי שהייתה בת 21. יחד בנו את ביתם בפתח תקווה.[28]    

שינוי השם לוינזון לבן-אריה

לאחר כמה שנות הוראה בבית הספר "נצח ישראל" בפתח תקווה החליט אבי לשנות את שם המשפחה "לוינזון" לשם עברי – בן-אריה. לפי מה שנאמר לנו בבית, הסיבה לכך הייתה שגם אביו עדיין לימד אז באותו בית-ספר, והתלמידים החלו לקרוא לאביו בשם "לוינזון הזקן" ולו בשם "לוינזון הצעיר", דבר שיצר אצלו אי נעימות. הנוהג של החלפת שמות לועזיים לעבריים החל אז להיות נפוץ מאוד בארץ. כך למשל החליפו באותו זמן את שמותיהם לעבריים גם דוד בן-גוריון (גרין), יצחק בן-צבי (שימשלביץ) ועוד רבים. סבי ושלושת אחיו של אבי בחרו שלא לתרגם את שמם. עם זאת, לימים נתבקשו שניים מאחיו, גד ומשה, לעברת את שמותיהם, מכיוון שעבדו לאחר הקמת המדינה בדרגות גבוהות בממשל הישראלי, במחלקות הטלפון והטלגרף של המדינה. מאחר שאז כבר נתפשט הנוהג לבחור בשמות עבריים מודרניים יותר, בחרו שניהם בשם המשפחה לביאון. האח יעקב המשיך לשמור על השם המקורי לוינזון, וכך לארבעת האחים היו מאז שלושה שמות משפחה שונים.[29]     

באשר לשמו הפרטי של אבי – לאחר הולדתו נקרא אבי בשני שמות, יהודה זאב, כמקובל אצל הרבה משפחות דתיות שומרות מסורת באותם ימים. בהמשך, בניגוד למצב אצל שלושת אחיו, שנקראו בשמם הראשון, לאבי קראו תמיד בשם השני, זאב, וכלל לא יהודה. למעשה אני כלל לא ידעתי, כמעט עד ליום פטירתו, כי שמו היה גם יהודה. נדמה לי שהסיבה לכך הייתה שאבי, כיוון שכבר בגיל צעיר למד וידע אנגלית ובא בקשר עם אנשים דוברי שפה זו, נחשף לתופעה שיהודים בארצות המערב נמנעו משימוש בשם יהודה, כיוון שיצר אצל הנוצרים בארצות אלו אסוציאציה מידית לשם של יהודה איש קריות. גם לבני בכורי, שנולד זמן קצר מאוד לאחר מות אבי, קראנו ללא היסוס בשם זאב, שם שבחברה היהודית הדתית בארץ היה מקובל אז מאוד ובשפת האידיש נקרא "ולוול".

אימי, רבקה בן-אריה (שטמפפר)

אימי נולדה בשנת 1903. בהיותה בת 13 נפטרה אימה, ועול בית אביה נפל במידה רבה עליה.[30] יחד עם זאת סיימה את לימודיה בבית הספר העממי "נצח ישראל" לבנות. בד בבד עזרה רבות לאביה עד שהגיע לסידורי ביתו מחדש, וגם לאחר מכן. ב-1924, בהיותה בת 21, נישאה לאבי. אחי הבכור אשר נולד בחודש אפריל בשנת 1926; אני נולדתי שנתיים אחריו, במאי 1928; אחי הצעיר יעקב נולד בחודש מרץ 1930 ואחותנו אסתר בסוף שנת 1933.

הזיכרון החי הראשון מאימי העולה לפניי עד היום הוא משנת 1936, כאשר הייתי נער בן 10 שנים. שיחקנו אז קבוצת ילדים בחצר הקרובה לביתנו, והנה הופיעה אימי בריצה מבוהלת וקראה: "מהר ילדים, להתחבא בבית, הערבים התחילו לירות". בשנה זו אכן פרצו מאורעות המרד הערבי ופתח תקווה, כמו גם יישובים יהודיים אחרים, החלה להיפגע. אלא שהפחד היהודי הזה מהתקפות ערביות בפתח תקווה החל כבר שנים רבות לפני כן, במאורעות מאי תרפ"א (1921). אלו החלו כבר ב-1 במאי ביפו, אך התפשטו לאחר שלושה ימים גם לפתח תקווה, שם נהרגו ארבעה ממגיני העיר: אבשלום גיסין, נתן רפפורט, חיים צבי גרינשטיין וזאב אורלוב.[31]

הערות

[1]  על יהושע שטמפפר ראו בעבודתה של בת אחותי, שני מבצרי, יהושע שטמפפר. שם הפניות למקורות שונים ופרטים    רבים עליו. ראו גם במאמרי, "הוויכוח על ההצעה לקנות את אדמות ארץ-ישראל בשנות ה-70 של המאה ה-19, אפיזודה או בבואה?", במיוחד עמ' 66–67. כמו כן גם בספרים על הקמת פתח תקווה ועוד.

[2]  משה צבי לוינזון היה ממחברי התקנון של חברת "מאה שערים" בירושלים, שנקרא בתחילה גם "גליון תרל"ד". תקנון זה שימש גם מעין תעודת חברות לחברי מאה שערים. על התקנון ועל חלקו של משה צבי לוינזון בהכנתו ראו: ריבלין, מאה שערים, עמ' 9 הערה 10; עמ' 20  הערה 47; עמ' 120 הערה 47 .

[3]  על משה צבי לוינזון ראו פרטים מסוימים בספרי, ירושלים היהודית החדשה, כרך ב' עמ' 576, הערה 313; עמ' 627, הערה 821; כרך ג', עמ' 1207 הערה 50; ובהמשך הערה 210. וראו עליו גם בספר היובל, פתח תקווה, עמ' קלה–קלט. שם מצוין כי נפטר בחודש טבת תר"ע (1910) בירושלים.

[4]  על שיתוף הפעולה והקשרים הרבים בין משה צבי לוינזון ואשר זליג בלום ראו ספר היובל, פתח תקווה, בקטעים המוקדשים לשני אישים אלו. שם גם על הנישואים בין שתי המשפחות. 

[5]  על "משפחת המכנסים" ראו ב"ויקיפדיה", ערך "אהרן-לייב מכנס". שם גם על כל בני המשפחה. 

[6]  על הרב ד"ר משה אויערבך והקמתו את בית ספרו "נצח ישראל" בתפח תקווה על שני חלקיו (בנים ובנות) ראו בספרו של ברוך אורן, שם עמ' 28 וגם 39. פרטים על  החינוך הדתי בפתח תקווה לפני הקמת "נצח ישראל" ראו אורן שם, ימי בראשית, עמ' 18–22 וההערות למקורות שם. 

[7]  ראו ספר היובל פתח תקווה,  עמ' קלט. שם מצוין כי הנחלה המקורית של משה צבי לוינזון בפתח תקווה הייתה של 300 דונם וכללה בית ומגרש. היא נמצאה ברח' חובבי ציון ונקנתה ע"י נציג הברון בסכום של 3,000 פרנק. ראו בספר זה גם על חותנו של משה צבי לוינזון, אשר זליג בלום, שחזר לארה"ב ומצבו הכלכלי היה טוב יותר. 

[8]  ראו רשימתי הקצרה על כלב דב לוינזון בספר שערך ברוך אורן, נצח ישראל, עמ' 39.

[9]  על סבי וסבתי, כלב דב ופרידל (עליזה) לוינזון, ראו פרטים בספר "ההגדה לבית מבצרי", בחלק שנכתב בידי אחותי אסתר, עמ' 67–69.

[10] בנעוריי, בתקופת הלימודים בבית הספר העממי בפתח תקווה, אהבתי מאוד לשמוע את תפילות החזנות של דודי, יעקב

   לוינזון. ליויתי  אותו לבתי הכנסת השונים בעיר, במיוחד בתקופות החגים, כדי לשמוע אותו בתפילתו. הוא היה

   מספר לי על מהות התפילות השונות ועל מחברי הניגונים השונים שלהן. בהמשך אף ניסה לשכנע אותי ללמוד קצת

   חזנות ואף השתדל לסייע לי בכך, אך חוסר הכישרון והשמיעה המוזיקלית הירודה שלי מנעו זאת. 

[11]  על משפחת לוינזון ראו באתר של בת-דודתי, אורה קלמנוביץ, לוינזון. שם מצוינים גם השמות המלאים של ארבעת הבנים של סבי: גד-אליעזר, יהודה-זאב, יעקב-יצחק, משה-צבי.         

[12]   משה נולד שנים רבות לאחר יעקב, ולפני נישואיו שמר על קשר קרוב איתי ועם אחיי. עד היום זכורה לי הגעתו לפתח תקווה להצגת פלאי האופנוע החדש שרכש והאפשרויות המיוחדות של הנסיעה עימו, שכללה גם הסעה שלנו עליו בתורנות.

לאחר זמן נישא משה לשלומית שאותה הכיר בקיבוץ תל יוסף ויחד בנו את ביתם בצפת.

[13]  שמות האחיות של סבי לאחר נישואיהן: בן ציון שרה, אנגלנדר אסתר, רוזין רחל, גלובמן חנה, סלנט יהודית, מנישביץ

    לאה, מקלף רבקה. ראו בספר "ההגדה לבית מבצרי", עמ' 48. הקרובה ביותר אלינו הייתה משפחת גלובמן, שעליה אספר בהמשך.

[14]  לאלי-דוד היו שני בנים: יהושע שטמפפר ויהודה שטמפפר. יהושע ויהודה הגיעו לארץ בתקופת מלחמת העצמאות

     הישראלית על מנת להשתתף בה. יהושע ומשפחתו נהגו גם בהמשך לבקר לעיתים קרובות בארץ והתפתחה ידידות רבה

    בינינו. בנו, שאול שטמפפר, עלה ארצה ושימש פרופ' במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. 

[15]  על שושנה פרנק ומשפחתה שגרו בירושלים אוסיף פרטים בהמשך, בהקשר של סיפור תולדותיי, שכן בשנות שהותי

    בירושלים כתלמיד בסמינר למורים "מזרחי" היה ביתם בירושלים לבית השני שלי בעיר.

[16]  בתו של בנימין, כיום זהבה בן דב, הרבתה לחקור את תולדות משפחת שטמפפר. ראו ב"ויקיפדיה", לפי שמה, שם פרטים רבים על משפחתה, כולל גם על אם המשפחה אסתר-איטה שטמפר, שמתה לאחר הולדת בתה האחרונה, דכה-ליאה. מאחר שגם משפחתו של בנימין גרה בפתח תקווה כמו משפחתנו, הקשר בין שתי המשפחות היה קרוב.

[17]  התנאים הקשים שנוצרו בעת המלחמה והתוצאות של התנהגות התורכים וכן ההפגזות שלהם בסופה, השפיעו מאוד על

    התושבים והנושא בלט מאוד בשיחות בביתנו.

[18]  לאחר שאבי נפטר עברה יהודית לנתניה לצורכי עבודתה. אימי עברה לגור גם כן בנתניה, ליד אחותה, ושם 

    באו לבקר בני המשפחה שהלכה וגדלה. בבית הקברות בפתח תקווה, ליד קברות אבי ואימי, מצוי קברה של יהודית.  

[19]  על סבי שלמה שטמפפר ראו פרטים גם בספר "ההגדה לבית מבצרי", עמ' 49–50, 69–72. בעמ' 55 גם תמונה של חלק ממשפחת סבי, ללא שושנה ודכה-ליאה שגרו בירושלים, ובצירוף דוד המשפחה, משה יצחק.

[20]  לדוגמה אציין שכאשר חזרתי מהשבי הירדני, נושא שעליו ארחיב את הכתיבה בהמשך, חיכו הוריי וכל בני משפחתי

    בבית של אחות אימי, דכה-ליאה, שם קיבלו אותי כולם בשמחה רבה.    

[21]   אני מילדותי החילותי להתעניין במתרחש בעיריית פתח תקווה. הייתי מגיע לפגישות שהתקיימו שם וסבי הרשה לי למצוא פינה בסביבה שממנה יכולתי לעקוב אחר הדיונים שהתנהלו שם. התעניינותי בדיוני העירייה, שהייתה כה רבה, הביאה אותי לספר על כך גם לקרובים במשפחה, עד כי בן הדוד של אימי, יצחק גלובמן, שחיבב אותי, הגיב על כך פעם בצחוק באומרו: "שועל'ה [כך קרא לי] עוד יהיה בסוף ראש עיריית פתח תקווה".

[22]  מאיר גרבובסקי (ארגוב), לימים ממנהיגיה המרכזיים של תנועת העבודה, היה מהמצביעים בהצהרה להקמת מדינת ישראל, חבר הכנסת מהקמתה ועד מותו, יו"ר ועדת החוץ והביטחון בה מהכנסת השנייה ועד החמישית.

[23]  יוסף ספיר היה אחר כך שנים רבות מראשי המחנה האזרחי וממפלגת הציונים הכלליים, ממקימי המפלגה הליברלית

     וגוש חירות-ליברלים (גח"ל).

[24]  באותה תקופה אירע לי דבר אישי נוסף מעניין. באחד הימים בכניסתי לדירת סבי בעיר הופתעתי למצוא שם קבוצה

    גדולה של אנשים בגילוי ראש, שישבו ושוחחו עם סבי בהתרגשות רבה. לשאלתי אחר כך, מי אלה? הובהר לי כי אלו

   היו אנשי תנועת הפועלים של אותם הימים, בראשות מאיר גרבובסקי, שסבי שיתף עימם פעולה בנושא הבחירות לראש

    העיר. בהמשך למדתי לדעת כי סבי העריך את אנשי תנועת הפועלים, למרות חילוניותם, בגלל היותם אנשי  עבודה, בוני הארץ, אל מול אנשי הגוש האזרחי, שבעיניו היו יותר אנשים שדאגו בעיקר לכספם וחיפשו את חברת הבריטים.       

[25] ראו שני מבצרי, יהושע שטמפפר, עמ' 30 והמקורות שם. בהמשך שם גם פרטים נוספים באשר ליהושע שטמפפר בכל

    נושא הפעילות בפרדס והעסקנות הציבורית שלו, כולל בוועד העיר, בפעילות תרבותית ועוד, עד לפטירתו.

[26]  מקרה דומה אירע גם לארכיון ארגון השומר, שאף אותו לקחו אז וקברוהו באזור הגליל התחתון, בסביבת היישוב פורייה. גם שם לאחר המלחמה לא הצליחו לאתר את מקום החבאתו והוא לא נמצא. כאשר הביאו את המחביאים בפורייה לאזור לצורך איתור המקום, הדבר היחיד שידעו לומר היכן היה המקום המשוער שבו היה הירח באותו לילה ולא יותר.

[27] על הרב ד"ר משה אויערבך ועל הקמת בית הספר "נצח ישראל" על שני חלקיו – בנים ובנות – בפתח תקווה, ראו לעיל הערה 6. וראו גם גם ב"ויקיפדיה" התייחסויות ל"ישיבת המשתלמים", "בית המדרש למורים מזרחי", ו"מכללת ליפשיץ". על הקמת בית המדרש למורים מזרחי עצמו ראו גם בהמשך, בקשר ללימודים של אחי אשר ושלי בו.  

 [28] תמונות של אימי ואבי יחד, כולל ביום נישואיהם בשנת תרפ"ד (1924), ראו בספר "ההגדה לבית מבצרי", עמ' 55.

[29] תמונה של משפחת סבי, כלב דב לוינזון, מסוף שנות השלושים לערך, ראו בספר "ההגדה לבית מבצרי" עמ' 56.

[30]  כפי שנכתב לעיל (בהערה 14 ואילך), אחיה הבכור של אימי, אלי-דוד, נסע לארה"ב כבר בתקופת מלחמת העולם

    הראשונה בגלל המצב שנוצר בארץ. אחותה הגדולה, שושנה, נישאה לתנחום פרנק, בנו של אחד מרבניה החשובים של

    ירושלים, ועברה לגור שם. האח בנימין עבר לזמן מה לנתניה והאחות יהודית נפצעה ואיבדה את עינה במלחמת העולם

    הראשונה, מפגז טורקי שפגע בה. על אימי אוסיף פרטים בהמשך בהקשר לאירועים שונים.

[31] פרטים על פרעות תרפ"א, במיוחד על המשכן באזור פתח תקווה ועל הקורבנות מבני המושבה שנפלו במאורעות אלו, ראו בספר היובל של פתח תקווה, פרקים מו–מז, עמ' תקפה–תריב.