ירושלים הירדנית
הלגיון הירדני השתלט על העיר העתיקה ב־1948, וזה הביא לגירוש האוכלוסייה היהודית מהרובע היהודי. בסיום המלחמה שלטה ירדן על העיר העתיקה כולה, ושאר העיר חולק בין מזרח למערב, כשבידי הירדנים שכונות צפון ודרום מזרח ירושלים, העיר העתיקה והר הזיתים. בתקופה זו יש המשך פעילות של האנשים, הכנסיות והמוסדות הנוצרים, גם אלו האירופאים וגם המזרחיים: ארמנים, סורים, קופטים, אתיופים, ולחלקם גם יש עדנה. ובמקביל לכך ישנה פעילות של מיסטיקנים מוסלמים מקרב המסדרים הסופים, שחלקם היו קשורים לווקף של הר הבית.
כבר מסוף התקופה הממלוכית (מאה 15 לספירה) חיו בירושלים שתי משפחות סופיות מפורסמות – אל דג'אני ואל עלאמי – והם תרמו להפיכת העיר למרכז דתי ורוחני. לפי דברי אווליא צ'לבי, שביקר בעיר באותה תקופה – היו בעיר לא פחות מ־70 זאוויות שונות. במרוצת הזמן גם רבות מהמשפחות החשובות האחרות – חוסייני, ח'לאדי ואפילו כמה מהנשאשיבים שהיו בעלי אוריינטציה מערבית – התקשרו למסדרים הסופיים.
אחד השייח'ים הבולטים בירושלים הירדנית, מיסטיקן שחסידיו הפזורים כיום בארץ מספרים עליו פלאות, הוא השייח האשם אל-בע'דאדי מהמסדר הקאדרי. זאווייה פעילה אחרת הייתה זו של הנקשבנדים, שעליה סיפרנו בפרק קודם. המסדר השאדלי יאשרוטי היה נוכח בעיר, וגם מסדרים אחרים.
שייח' האשם אל בע'דאדי
מוחמד האשם אל בע'דאדי (1905–1995) היה ראש המסדר הקאדרי במזרח ירושלים במשך שנים רבות. דור שלישי בירושלים למשפחת של הנביא שהגיע מבגדד, אביו היה שייח סופי, כך שהאור הרוחני עבר במשפחה. בשנת 1935, לאחר שהשלים את החניכה שלו, הוא מקבל את ראשות המסדר בירושלים מידי השייח צאלח אל סרעיני, ואת אישורם של שייח'ים נוספים. בנוסף לכך הוא מקבל חניכה רוחנית בדרך האוואסי (שניתן לקרוא לה תקשור עם אדם מת) מפטימה, בתו של הנביא מוחמד, שהיא גם אחת מסבות סבתותיו, כמו גם מהשייח המצרי החשוב אל-בדאווי שחי במצרים במאה ה־13.
השייח היה מקורב בצעירותו למשפחת חוסייני והתפרסם כלוחם נועז במרד הערבי של 1936 ובמלחמת השחרור. בניגוד למקובל לחשוב, הרי שחברי המסדרים הסופים ומנהיגיהם השתתפו במלחמת מצווה, ופעמים רבות הם הנהיגו יחידות של חסידים, כמו בזמנו של צלאח א-דין. העניין לא היה להילחם או לא, אלא לשמור על צלם אנוש גם תוך כדי מילוי חובתך, כפי שמצווה ארג'ונה במהאברטה, האפוס הלאומי ההודי (הוא מסרב להילחם עם קרוביו שבצד השני של המתרס, והרכב שלו, קרישנה, שהוא התגלמות של אל, משכנע אותו שכל אדם צריך לעשות מה שהוא נועד לעשות בחיים).
בזמן המרד הגדול נעצר אל-בע'דאדי על ידי השלטונות הבריטים, ובעקבות חיזיון שהיה לו עבר לדמשק, שם גם השלים את השכלתו. בתחילת שנות ה־40 הוא חוזר לירושלים ומקים בית וזאווייה בהר הזיתים, ולימים נהיה האימאם של מסגד סלמאן אל-פארסי. אל-בע'דאדי רואה בצלאח א-דין תלמיד וממשיך דרכו של עבד אל-קאדר אל-ג'ילאני, מייסד המסדר הקאדירי.
שייח אל-בע'דאדי זכה לחזיונות מיסטיים שבהם הוא נפגש עם אל-ח'דּר – מדריך הנשמות המוסלמי, עם הנביאים ועם הנביא מוחמד שליח האלוהים. רבים מהחזיונות נקשרו לרחבת הר הבית, השערים, כיפת הסלע והמסגד. אל-בע'דאדי נפגש עם אל-ח'דּר ודן איתו במערה שבסלע של כיפת הסלע. למפגש יש אפקט מטהר. למיסטיקנים הסופים של ירושלים הייתה את החוויה של ללכת לתפילה בהר הבית, במיוחד בלילת אל־קאדר ובליל אל־אסראא' ואל־מעראג', וזה נקשר אצלם לחוויה המיסטית האישית. המקום הגיאוגרפי תמך בה.
בזאווייה שלו בהר הזיתים הוא הוביל את הזִכר לתוך הלילה. התנועה האקסטטית הרפטטיבית של המשתתפים, השירה והדקלום, המאמץ וההיסחפות, ניקו את האנרגיה של העיר הקדושה ואפשרו התחלה חדשה עם בוקר.
עם השנים הפך הג'יהאד הקטן שבו השתתף אל-בע'דאדי (המלחמות) לג'יהאד גדול – מלחמה ביצר, ג'יהאד אל-נפס, שהוא מצב רוחני. ואכן, לאחר מלחמת ששת הימים הוא הטיף לשלום ולדיאלוג עם היהודים, לא במובן הפוליטי אלא על בסיס אנושי של אדם לאדם. הוא הדגיש שאנחנו חיים בתקופת משיח השקר, שלאחריו יבוא משיח האמת[1].
זיכר של המסדר הקאדרי
נרשם מפיו של ע'אסן מנאסרה, תלמידו וחותנו של שייח' אל-בע'דאדי: מהות הזיכר היא חזרה בציבור בקול רם על שם האל, שיש כמה משפטים שחוזרים עליהם. בדרך הפשוטה חוזרים על השם אללה, בשלושה טונים, מנמוך לגבוה, כשמתחילים בצורה איטית ולאט לאט מגבירים את הקצב עד לנקודה מהירה מאוד או עד שהשייח' מפסיק את ה"זיכר".
כשמתחילים להגביר את קצב הזיכר, נכנס אדם השר שירי דת ופסוקים מהקוראן לתוך המעגל ומסתובב כנגד כיוון השעון תוך כדי השירה. הזמר עוצר ליד כל אדם שמשתתף במעגל ומשמיע לו שירה דתית, שירת אהבה לנביא, או שבח של האל. הוא מחדיר את השירה ללבו של האדם שלידו הוא עוצר. האדם שב"זיכר" ממשיך להגיד "אללה", באותו זמן שהוא שומע. באותו זמן שהוא מדבר, הוא גם מקבל. באותו זמן שהוא משדר הוא קולט. ה"זיכר" מאפשר תנועה דו-כיוונית. הוא מאפשר הפרדה בין הפה לבין האוזן. הפה אומר את הדברים בעצמו והאוזן מקבלת את השירה ומכניסה אותה לתוך הלב.
הלשון מוציאה את המילה ומחזירה אותה לתוך הלב, שבו מתבצעת העבודה העיקרית. הלב מכניס את המילה הנאמרת ומעבד אותה בתוכו. המילה נכנסת לתוך הלב והלב ממיס אותה ויוצר קשר ישיר עם התגלות האור האלוהי. לאחר מכן, המילה יוצאת ומסתובבת במעגל המשתתפים. מעגל נוסף הוא שהמילה יוצאת מתוך הפה ועוברת בעיגול לתוך הלב, דרך האוזן.
תפקידו של השייח' הוא מרכזי, אי אפשר לקיים "זיכר" בלי שייח', משימתו לחבר את הקבוצה עם האור של הנביא, בצורה ישירה דרכו. הקבוצה אינה יכולה להיכנס למצב ה"זיכר" האמיתי ללא קשר עם אור הנביא המגיע דרך השייח'. השייח' מכין את תלמידיו רוחנית לביצוע ה"זיכר" וגם מכין אותם נפשית וגופנית.
כשמתחילים ב"זיכר" השייח' מרגיש את האור שבתוכו כשהוא מתפזר לכל הכיוונים של המעגל. זהו אור נסתר שהעין לא מסוגלת לקלוט אותו. אפשר רק להרגיש אותו. זוהי הרגשה פנימית שאי אפשר לתאר אותה. האור שופע ישירות מלבו של השייח' ונכנס ללבבות המשתתפים. השייח' מרגיש את כל מה שמתרחש עם כל אחד ואחד בקבוצה. אם השייח' מרגיש לדוגמה, דרך האור, שאחד מן החסידים מתחיל להיכנס למצב שהוא לא יכול להכיל, הוא מתקרב ושם את ידו על לב החסיד, והחסיד חוזר למצבו הרגיל.
השייח' פותח את ה"זיכר" והוא מכוון את הקבוצה, וכל אחד ואחד מחבריה. הוא המכוון של הלבבות, הוא מכוון את הקול שיהיה בטון אחד, כדי שהקבוצה תתאחד בלב אחד. הכוח של הקבוצה מתבטא בלב הגדול. אם אנחנו נכנסים לתוך מעגל ה"זיכר", נהיה קשורים לאור שבשייח'. נהיה קשורים לאותה נקודה, והיא תביא את כולנו ללב אחד גדול. לב זה מתגבש עד שהוא מכיל אור בכמות גדולה בהרבה ממה שמכיל ליבו של היחיד. לכן, הדרגה של "לב גדול" זו גבוהה יותר מהדרגה של כל לב בנפרד. כך, כל אחד מהנמצאים בתוך הקבוצה מקבל את הדרגה שקיבל הלב הגדול של הקבוצה ביחד.
טקס ה"זיכר" נערך ביום שני או ביום חמישי מדי שבוע. יום שני הוא היום שבו נולד הנביא מוחמד ויום חמישי הוא היום הקשור ליום שישי שהוא היום הקדוש. זהו הלילה שבו המלאכים מפוזרים בכל מקום על פני האדמה. הטקס נערך בין תפילת ערבית לתפילת לילה, או אחריה בתשע בערב. לפעמים הטקס נמשך שעות ארוכות לפי מצב החסידים.
המקום שבו פועל ומשפיע ה"זיכר" הוא הלב. כשאנו עושים את "הזיכר", אנו מתנתקים מהעולם ויוצאים מהגוף. כשנצטרך לשוב אליו ואל החיים, זה יהיה כאילו שיצאנו מתוך הים אל היבשה. טיפות המים נעלמות עם הזמן ועם הניגוב, אבל הן נשארות בצורה פנימית, שאי אפשר לחוש אותה, בתוך הלב. הלב הוא המכיל והמניע של הגוף. הלב הוא המכוון המרכזי של האדם. לפי השינוי של הלב, כך ישתנו גם כל תנועות האדם והתנהגותו.
האדם העובר את ה"זיכר" משתנה. קודם כל הוא מרגיש בפשטות שמחה הנוצרת על מצחו ובתוך עיניו. הסופי יכול להיכנס דרך העיניים אל הלב ואל השמחה. השמחה מייצרת מעשים חיוביים. בתוך המערכת הרוחנית של האדם השמחה היא שותפה בלתי נפרדת של האהבה. אם הגענו לשמחה, הגענו לאהבה. מקומם הטבעי של האהבה והשמחה הוא הלב. וכשהשמחה והאהבה נכנסות ללב הן מוציאות כל כתם שחור שנמצא בתוך הלב ומנקות אותו.
בזאוויה של האדם אל-בע'דאדי בירושלים נערכו זיכרים רבים מספור, וכך גם בזאוויות השונות בירושלים במשך מאות שנים. גם ברחבת הר הבית יש כיפה שבה, החל מהמאה ה־19, היו נפגשים השייח'ים השונים ועורכים את הזיכר. מבחינת החסידים, הנוכחות של השייח' ורגעי הקדושה של הטקסים הם אלו שהפכו את ירושלים למיוחדת. הם אלו ששיחזרו באופן חי את המסע הלילי של מוחמד. הם אלו שבזכותם העולם מתקיים, הבריאה מתחדשת, והשפע זורם לעולם. אי אפשר להתייחס למקומות הקדושים המוסלמיים בירושלים בלי הפעילות שנעשתה שם, הרגשות והאנרגיות שזומנו למקומות אלו על ידי אנשים חיים. הם אלו שהחיו את האבנים והבניינים, וזה נכון גם לגבי הפולחן היהודי בבית המקדש בבית ראשון ושני, גם לגבי התפילות והמדיטציות של הנזירים והנזירות הנוצרים, וגם לגבי טקסי הזיכר, המדיטציה וההתבודדויות של המיסטיקנים הסופים.
הערות
[1] אבו ראס, ח’אלד. 2023. השיח’ הצופי מירושלים : חייו ומשנתו של הש’יח מחמד האשם אלבע’דאדי. אדרא, תל אביב.
