תכנון עירוני בירושלים

תכנון ובנייה בירושלים

מתוך מכתב לחברי ועדת הערר – המועצה הארצית לתכנון ובנייה

• אי קיומה של תוכנית מתאר לעיר היא בבחינת אסון להתפתחותה האורבנית של העיר. כידוע הבריטים במרוצת שלושים שנות השלטון שלהם בעיר הכינו חמש תוכניות אב – מתאר לעיר . ואנו כיום לא עושים דבר. ביקורי בלונדון נועד בין היתר לפגוש את הבן והתלמיד המובהק של קליפורד הולידיי מתכננה המרכזי של העיר ירושלים בתקופת המנדט, אשר חי בעיר כ – 14 שנים ( 1922 – 1935 ). הבן – ג'ון והתלמיד – טוני טראוויס (יהודי) שניהם  פרופ' נודעים לארכיטקטורה באנגליה, ערים אף הם, כמו אדריכלים ומתכננים רבים בעולם כולו לנושא תכנונה של העיר הכה מיוחדת שלנו – ירושלים. דומה כי הבריטים ידעו לנהוג בכבוד ובשכל רב בתכנונה של העיר ואנו נוהגים בפראות ובגסות ונכנעים לכל בעל הון, קרקע או רכוש, המצרף אליו יזמים וארכיטקטים שכל מעייניהם לעשות כסף רב, ללא כל התחשבות ברגשות של הציבור, החברה הישראלית והאוכלוסייה הכללית בעולם כולו. נראה לי שכל עוד לא תוכן ותאושר תוכנית מתאר מכובדת וראויה לירושלים יש למנוע כל בנייה מרכזית ופגיעה באופייה האורבני המיוחד של העיר.
• הבנייה לגובה בירושלים הייתה תמיד, מתחילת רגע התכנון המודרני הראשון של העיר אחד האלמנטים המרכזיים אשר אליו התייחסו כל מתכנניה . כולם עד לאחד, הבינו שבעיר ירושלים אסור, בכל לשון של איסור, שבנייה כזו תאפיל על אופייה הארכיטקטוני המיוחד של עיר קדושה – היסטורית זו:  על העיר העתיקה שלה , על האגן סביבה, ועל צפייה מהגבעות ומההרים לעבר העיר כולה. ובודאי  כאשר הדבר נעשה בצורה פראית ללא כל תכנון ותיאום בין המבנים השונים: במיקום שלהם , בגובהם, במרווחים ביניהם  ובדרכי הגישה אליהם. רבות הן הערים בעולם שקו הרקיע שלהן והדמות הארכיטקטונית החיצונית הכללית שלהן נקבעו על-ידי מגרדי השחקים הנבנים בתוכן, דבר המתרחש כיום גם בתל –אביב, אך הדבר לא מתקבל ואסור שיקרה בירושלים. לעיר אין את הבסיס התעשייתי, המסחרי  והכלכלי הכללי שיאפשר לה התפתחות כזו. הוא עומד בסתירה גמורה לכל האופי והמהות של העיר. ירושלים היא עיר מיוחדת, היסטורית, אוניברסלית, עולמית ויש לשמור על כך מכל משמר. מי שלא יבין זאת יהרוס ויפגע בעיר פגיעה ללא כל תקנה.
• מכל חלקיה של ירושלים החלק הבלתי ומתוכנן והפגוע ביותר שלה הוא מרכז העיר היהודי שבה. הכנת תוכנית מתאר כללית לעיר ירושלים הוא, כמצוין לעיל, הדבר החשוב ביותר כיום בתכנונה של  ירושלים. עם זאת אין ספק כי תכנון מיידי של מרכז העיר הוא הדבר הדחוף ביותר וכי הוא לא יכול להידחות יותר. יש לקבוע בהקדם כללים ברורים – להיקף  הבנייה החדשה שתותר באזור זה; למערך הדרכים והתחבורה המתאימה בתוכו; לדרכי השימור הנכונות שלו ושל אזורים מיוחדים בו; לעוצמת הבנייה (אחוזי בנייה ועוד) שתוכל להתקיים במגרשים ובקטעים שישוחררו לבנייה חדשה בקרבו; לגובה המכסימלי של מבנים שייבנו בו; ועוד נושאי בנייה ופעילות שיידרשו, לשם השלמת תכנון מלא שלו.

לאור כל האמור לעיל נראה לי כי כל עוד לא תוכן, לפחות לחלק המרכזי של העיר ,תוכנית מתאר לבנייה נכונה ומתאימה עבורו, אסור, בשום פנים ואופן, לאשר כל בנייה מסיבית גבוהה בחלק זה של העיר….

… צ'רלס רוברט אשבי, אחד  ממתכנניה הנודעים של ירושלים ואישיות בעלת שם עולמי עמד כבר  על כך בספרו על ירושלים.^[1]  כי למתכננים של עיר קשה מאד לעמוד  "נגד הפעילויות של סוחרים רודפי בצע, …בעלי רכוש הדואגים לעצמם ומחלקות ממשלתיות שהן ממוקדות מאוד ורואות רק את הנושאים הצרים שעליהם הן אחראיות…" אך הוא ממשיך וכותב כי תפקידו של שלטון נכון בעיר הוא לעמוד נגד אלה. הוא אף  מציע דרך פעילות מתאימה לכך שאדמיניסטרטור של עיר בכוחו לעשות: " והוא הכוח לשבת בשקט ולא לעשות שום דבר. לעצור כל פעולה הרסנית או בלתי חכמה ולחכות ליום טוב יותר. אם יש לו אפוא שכל, אזי אף שנמנעת ממנו כל יצירה הוא יכול לפחות למנוע מעשים טיפשיים ומזיקים".

[1]   C. R. Ashbee, Jerusalem, 1920-1922, Being the Records of the Pro-Jerusalem Council during First Two Years of the Civil Administration, London 1924, pp.4-5

הרצאה על שימור והספר על תקופת המנדט 21.3.12

דומה שעל דעת כולם כיום, העיר העתיקה למשל, היא אוצר מבחינת שימור. אף אחד לא יעלה על דעתו כיום לבוא למשל להרוס את העיר העתיקה או אף לפגוע בה. לא כך היה המצב תמיד. נביא למשל כמה דוגמאות לכך.

ג'מאל פאשא, איש מרכזי מאוד בממשל הטורקי בסוף התקופה העות'מאנית, חשב בשעתו על פריצת דרך, שדרה, משער יפו לעבר הר הבית, תוך כוונה להרוס את כל רחוב דוד – חלק גדול מהשוק של העיר העתיקה. היום אף אחד לא יעלה בדעתו לעשות דבר שכזה. בתקופה העות'מאנית גם פגעו בחומת העיר העתיקה ופרצו בה פרצות כאשר אבנים נגנבו ממנה. בנו על החומה ועל השערים שלה ובצמידות להם ועוד. גם דברים אלו לא ייעשו כיום.

מי שהחליט באופן קיצוני על שימור העיר העתיקה היו הבריטים, ואינני רוצה להיכנס במפורט לנושא זה כעת. אבל אפשר לשאול את השאלה: מדוע בעצם צריך היה להחליט לשמר את העיר העתיקה? עיר זו היא בעצם עיר ימי-ביניימית, צלבנית, מוסלמית; מה החשיבות לשמר אותה? המושל הבריטי הנודע רונלד סטורס וכל האישים האחרים שהיו פעילים בתקופת המנדט, האדריכלים, המתכננים הבריטים ואחרים, היו כולם בדעה אחת שיש לשמר את העיר העתיקה בצורה מירבית. דומה כי שלוש סיבות עיקריות גרמו לכך:

1. העיר העתיקה נתפסה אז כעיר ההיסטורית הקדושה לשלוש הדתות העולמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. הבריטים ראו בכך אף מעין חובה עולמית מצידם לדאוג לשומרה כפיקדון שנמסר לידם על ידי העולם כולו. למרות שמבחינה מדעית העיר העתיקה לא הייתה בעצם העיר ההיסטורית הדתית, אלא עיר ימי-ביניימית, ולא חשובים כרגע הפרטים שלה מבחינת הבנייה.

2. הייתה להם עוד סיבה לכך. סטורס ואחרים רצו מאוד לשמור גם את העיר הימי-ביניימית, הצלבנית-מוסלמית, מתוך רגשות שלהם, העניין הצלבני. סטורס בא גם מקהיר ואהב מאוד, ורצה מאוד לשמר את ירושלים העתיקה.

3. היה גם היופי שלה, המיקום של ההרים מסביב. פטריק גדס אמר: מי שלא רואה בעיר העתיקה את הפוקוס העיקרי של ירושלים בתכנונה של ירושלים, לא מבין גם מבחינה אדריכלית מה זו ירושלים.

היום נראה הדבר כבר כמוסכמה על הכול. אם כי למשל בן-גוריון, לאחר מלחמת ששת הימים, הציע להרוס את חומות העיר העתיקה. כיום נראה הדבר מוזר. אבל יש דוגמה הרבה יותר בולטת: סר פלינדרס פיטרי, אבי הארכיאולוגיה הסטרטיגרפית. עבודותיו במצרים, אחר כך בנגב, מגוריו במכון האמריקני לארכיאולוגיה (מכון אולברייט כיום). כאשר גר שם בתקופת המנדט, לאחר שעזב את מצרים ועבר הנה, הוא הציע להרוס את כל העיר העתיקה כדי שאפשר יהיה לחפור את כל השטח של עיר זו ולגלות את העיר העתיקה ההיסטורית המקראית וזו של ימי בית שני. בשבילו היו חשובות התקופות האלו. כך הוא תפס את ירושלים היהודית והנוצרית בראשיתה. הוא קבור בהר ציון אבל רק הגופה; הראש נלקח ללונדון (הגאוניות שלו). בלונדון עד היום המוזיאון לארכיאולוגיה על שם פיטרי ביוניברסיטי קולג'.

אבל אלה הם חריגים. כיום אפשר לקבל בהחלט כמוסכמה על הכול את עניין שימור העיר העתיקה. מאז תקופת המנדט לא בנו שם אף מבנים גדולים וגם לא כל מבנים בולטים אחרים. ורוב המבנים החדשים שנבנו בה נבנו בתקופת המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה, כאשר נושא שימור העיר העתיקה לא היה במודעות של הבנייה באזור כולו. כמובן להוציא את הרובע היהודי בעיר העתיקה שנהרס במלחמת העצמאות והוחלט לחדש ולבנות אותו, וזה סיפור נפרד.

עכשיו אנו באים לשאלה המרכזית של הדיון בערב הזה: האם ישנו איזה דבר מוסכם בקשר לירושלים שמחוץ לחומות? ואני רוצה להתמקד שוב כעת בחלק היהודי של אזור זה של ירושלים. אני שומע מדי פעם שאומרים: מוסכם עלינו שצריך לשמר גם את ירושלים ההיסטורית שמחוץ לחומות. אבל מה הם הגבולות של שטח זה? מה נכלל בו? כיצד יש לשמר אותו? נדמה לי שההישג הראשון ואולי החשוב ביותר של הספר שאנו דנים בו הערב הוא, שפעם ראשונה מחקר מדעי משרטט בצורה מפורטת וברורה את גבולותיה, אופייה ומהותה של העיר היהודית החדשה שנבנתה בתקופת המנדט.

לשם הסבר דבר זה יהושע נכנס לתיאור תהליך כתיבת הספר על – החלק הזה של ההרצאה נמצא במאמר – ירושלים היהודית החדשה
לאחר שהוא מרחיב בנושא זה הוא חוזר לנושא השימור:

עכשיו עלי לחזור לשאלות שהצבתי בראש דבריי לנושא השימור של ירושלים היהודית החדשה מתקופת המנדט: א) האם בכלל יש לשמר את ירושלים היהודית החדשה? וב) אם יש לשמר, אז מה ואיך יש לשמר מחלק זה של העיר?

נדמה לי שבקהל הנמצא כאן אפשר לקצר ולחסוך בדברים בקשר לחשיבות השימור גם של ירושלים היהודית החדשה. בכנס המתקיים ביד בן צבי בצריף של נשיא המדינה השני, שהוא עצמו אובייקט חשוב שזכה לשימור; וכאשר יושב פה גם מנכ"ל היד, מר יעקב יניב, וכל הספר הודפס על ידי ההוצאה של היד; ומברכת בו סגנית ראש העיר גב' נעמי צור, מחזיקת תיק התכנון העירוני הכולל בתוכו גם את נושא השימור; כאשר נמצאים כאן מנהל המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, מר עמרי שלמון; מנהל סניף השימור של מועצה זו בירושלים, מר יצחק שוויקי; יו"ר של מועצה זו בירושלים, שהוא גם חבר מרכזי במכון ירושלים לחקר ישראל, מר ישראל קמחי והוא היו"ר של מפגש זה; מר עמוס מר-חיים, סגן ראש העיר לשעבר וכלכלן נודע; פרופ' דרוקמן, ראש התוכנית החדשה ללימודי מוסמך בעיצוב אורבני בבצלאל, תוכנית שאושרה לאחרונה על ידי המועצה להשכלה גבוהה; פרופ' מייק טרנר, הראש הקודם של תוכנית זו שהקים אותה; ועוד הרבה אנשים העוסקים בנושא השימור שלא אבוא למנות את כולם כאן – כך שאינני צריך להאריך הרבה בנושא זה. אם בשעתו חשבו המתכננים הבריטים, וגם אדריכלים יהודים נודעים, שאולי מן הראוי להרוס חלקים ניכרים של העיר היהודית החדשה שמחוץ לחומות, כמו למשל נחלת שבעה, אזורי הנחלאות ועוד, הרי כיום מקובל כמעט על הכול שחשוב מאוד לשמר גם אזורים אלו. והדבר לא רק בירושלים אלא בכל הארץ. לכו וראו מה קורה בתל אביב – הרי מבחינת הזמן רוב מה שמשמרים שם כיום הוא גם כן מתקופת המנדט, וכך גם בכל הארץ. נראה לי, ואני אומר זאת בזהירות רבה, נראה לי כי ירושלים, עיר בירתנו, מפגרת בנושא זה עדיין מאוד.

השאלה העיקרית העולה היא בעיקרה אם כן: מה יש לשמר? וכיצד צריך לשמר את החלק הזה של ירושלים היהודית החדשה של תקופת המנדט? כאן חייב אני להודות שאני אינני מצוי היטב בתוכניות הקיימות כיום בנושא זה בעיר. לרגל עיסוקיי בשנים האחרונות בעבודה המחקרית שראתה עתה אור, לא התפניתי להכיר וללמוד את התוכניות שהוכנו עד כה. אבל מה שאני רוצה להעלות כאן הוא מה שנראה לי כחשוב שיובא בחשבון בתוכנית שימור שכזו. והוא, שהדגש בשימור בתקופה זו לא צריך להיות רק בבתים אלא בשימור של אזור-שכונה, ולא רק במרקם בתים. ואביא דוגמה לכך. הנה אנו יושבים כאן בתוך אחת מהשכונות החשובות ביותר של ירושלים היהודית החדשה מתקופת המנדט: רחביה, ושמעתי שיש גם כבר מעין תוכנית של שימור רחביה. אבל הבעיה בעיניי: מה רוצים לשמר ברחביה?

כפי שאני שומע ורואה כל הזמן מתעסקים בבתים. איזה בתים צריך לשמר שימור מלא ולא לגעת בהם; איזה בתים אפשר להוסיף בהם קומה אחת או שתיים; כיצד אפשר להסיג את הקומות העליונות שלא ייראו מהכביש; איזה בתים אפשר להרוס לגמרי ולבנות בתים חדשים, ועוד ועוד. כל זה טוב ויפה. אין לי דבר כנגד זה. אבל זו לצערי, זוהי גישה שרואה רק כיוון אחד של השימור. לדעתי התכנון של השימור, ושימו לב – אנחנו מדברים על תכנון של השימור, צריך לכלול בתוכו לא רק את הצד הפיזי של הבתים אלא גם את הדבר שהייתי קורא לו "רוח המקום". היסטוריה של המקום. כיצד נוצר? מה החשיבות המיוחדת שלו? ולראות גם כיצד ניתן לשמר גם את אלו.

אביא כדוגמה דבר חשוב שנעשה לאחרונה: השימור של בית הכנסת "החורבה" בעיר העתיקה. לעסוק בכל הסיפור סביב זה; הספר שיצא אפשר לראות שם את הדיון סביב זה. מילא שם, אולי לא הייתה ברירה. אבל בירושלים המנדטורית ההיסטורית אפשר להכין תוכנית כללית של השימור, וגם תכנון מפורט של כל שכונה ושכונה. קחו למשל את רחביה. תראו: המוסדות הלאומיים; גימנסיה רחביה; בית הכנסת ישורון; יד בן צבי; וכל הרחובות מסביב. האנשים שגרו כאן: חיים ארלוזורוב (1926); משה שרת (הבית באלפסי פינת רד"ק, יעל (לנה) מדיני); בן-גוריון (המגורים שלו בשדרות בן מימון 27, דייר משנה); הבית שכיום בית אשכול (בית ג'יקובס יוליוס, סגן המזכיר הכללי. הבן טייס בחיל האוויר הבריטי, אחר כך בחיל האוויר הישראלי, נפל ב-1956 במבצע קדש, הבת רות ומשפחתה); אליעזר קפלן; יצחק גרינבאום; דב יוסף; יוסף-יואל ריבלין, הבן רובי ריבלין (אחיו ש.ז. ריבלין). אין כמעט בית. איך משמרים זאת? אולי סוג מיוחד של שלטים מיוחדים ליד כל בית; אולי שיפור המדרכות; תוואי מסלול; אנשים יוכלו ללכת בשכונה אפילו בלי מדריכים ללמוד עליה. תראו בספר שלי עמ' 242–245, המפה שם, הסבר שלה; רחוב רמב"ן: 14 – אליעזר ותלמה ילין; 16 – סלומון חיים וחנה (נעמי); 18 – טהון יעקב וחנה; 20 – מולכו יצחק רפאל; 22 – מגרש הטניס; 24 – ברוך נפתלי; 26 – גד פרומקין, בית "החבצלת" (המצב כיום); 28 – גינצברג שלמה ורוזה (הבן של אחד העם, האחות של אחד העם רחל אוסורגין גרה בסמיכות, נישאה למשורר רוסי חיו בפריס); 30 – ארתור רופין וחנה, אחותה של רוזה (שתיהן הבנות של מרדכי בן-הלל הכהן, גם הוא אחר כך ברחביה בן-מימון 27); 32 – מנחם אוסישקין; 34 – אדהאן יוסף (מערביים); ד"ר ביסקינד (פרופ' ברנרד צונדק, הגינקולוג הנודע); אשבל עמינדב. סיפור נהדר. לא הדומם הפיזי של הבתים אלא החברה שחיה בה.

הנה המנהל הקהילתי במרכז תרבות עמים לנוער במושבה הגרמנית. מדוע אין מרכז מיוחד לרחביה? האם היא לא שווה את זה? מה זה רחביה בירושלים בארץ כולה? עכשיו מדברים על שחזור גן הכוזרי. בסדר גמור, אבל שימו לב למגרש הסמוך (להפנות למפה). לא יודע תולדותיו, אפשרות השימוש בו. רעיון בניית בית רחביה. הבעלות על המגרש. הדוגמה של בית המצורעים. מה שאפשר היה לעשות כאן, וזה עוד לא מאוחר. וצריך לזכור, מאחורי רחביה עומד גם רעיון שכונות הגנים. 90 שנה. תרפ"ב–תשע"ב (1922–2012). תצוגת קבע. יציאה לסיורים בשכונה. חוברת על השכונה ותולדותיה. חוברות דפים תוואי סיורים.

סיכום. כאשר עשיתי את מחקרי לא חשבתי מראש על מטרה של שימור ותכנון. המטרה שלי הייתה לימוד מחקרי אקדמי של ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט, כפי שהסברתי קודם, ובמפורט יותר ניתן לקרוא על כך במבוא לספרי. אבל עכשיו נראה לי אולי כי ספרי זה יוכל לסייע הרבה בתכנון השימור הנכון של ירושלים היהודית המנדטורית. הספר מהווה מאגר מידע וכל הרוצה יכול לבוא לקחת ממנו מה שהוא רוצה. אבל אפשר ללמוד בו גם את הסיפורים, "הרוח" של ירושלים היהודית ההיסטורית של תקופת המנדט באופן כללי, ושל השכונות הרבות השונות שנמצאו בה אז בנפרד. אם יש מישהו שחושב גם שעשיתי זאת לשם הכנסה, אזי אני יכול להרגיע אותו: אני לא מקבל אפילו דמי סופרים. הכול בהתנדבות מתוך העניין שלי בירושלים, ואם זה יעזור כיום גם בכיוון השימור והתכנון של ירושלים אשמח מאוד על כך. בסיכום אומר, כי לי נראה שלא הוכנה עדיין תוכנית אב שימורית מלאה ונכונה של ירושלים היהודית החדשה מתקופת המנדט, וכי אולי הגיע הזמן שתוכן תוכנית אב כזו, ושבעקבותיה תוכנה בצורה נכונה גם תוכניות משנה מפורטות לשכונות ולאזורים השונים ההיסטוריים של העיר. ונראה לי כי הזמן הגיע לכך.