דברים לזכרו של יהושע
אהבתי מאד את יהושע והוא חסר לי מאד. הקשר בינינו נמשך עשרות שנים, מאז שלמדתי את הקורס הראשון אצלו במחלקה לגיאוגרפיה ועד ממש לפני כמה חודשים. בתחילת יולי התקיים כאן, ביד, הכנס השנתי של יד בן צבי על ירושלים. נסעתי לקחת את יהושע מביתו. היה לו חשוב מאד להשתתף בכנס. כרגיל, לא הייתה חניה בסביבה ונאלצנו לחנות קצת רחוק, ויהושע במרום 95 שנותיו, צעד עד לאולם, התיישב בתוך הקהל, ושמע בשמחה את ההרצאות. אני זוכר היטב את ההתרגשות שלי ואת החוויה של הכניסה לאולם יחד אתו. רחש ובחש על כך שהוא הגיע ועשה את המאמץ. זה היה לו מאד חשוב להמשיך ולהיות מעורב בנעשה ביד ובכלל בשדה המחקר על העיר, שהוא כל כך אהב.
כאשר חיפשתי כותרת לדברים שלי הערב, נזכרתי מיד שאף פעם לא קראתי ליהושע פרופ' בן אריה. זה תמיד היה יהושע. גם בכיתה, כשהגיע ללמד, גם בלשכת הרקטור, למעשה בכל מקום שבו הוא נפגש ודיבר עם אנשים. כולם קראו לו יהושע. אני חושב שזו החוויה של כולנו, של כל האנשים הרבים שהתאספו כאן על מנת לזכרו ולכבדו. אף אחד מאיתנו לא קרא לו פרופ' בן אריה (וזאת, כפי שאנחנו יודעים בניגוד לפרופסורים אחרים (ודי מנופחים) שתמיד דורשים שיתנו להם כבוד). הדבר הזה משקף לא רק את הענווה הגדולה של יהושע אלא גם את החיבור הבלתי אמצעי שלו עם האנשים, איתנו. אנשים פשוט אהבו אותו ואפילו העריצו אותו. כאשר ליוותי אותו לעתים או כאשר הגיע לכנסים במכון שכטר, נגשו אליו תמיד תלמידים שלמדו אצלו, לעתים לפני עשרות שנים, שזכרו את החוויה של הלימוד אתו ואת הגישה המיוחדת שלו, אליהם, אלינו. הם תמיד חיבקו אותו באהבה.
כשהתחלתי ללמוד, יהושע היה כבר בן למעלה משישים. בשלב הזה הוא כבר עשה מספר רב של תפקידים הן מחוץ לאוניברסיטה ובעיקר בתוכה – ראש המחלקה, דיקן הפקולטה למדעי הרוח. כאשר התקדמתי בלימודים והתחלתי תואר שני, יהושע כבר התמנה לרקטור האוניברסיטה, תפקיד שמילא בין השנים 1997-1993. אני, הקטן, לא הבנתי במלאום, את חשיבות התפקידים האלו ואת חשיבותו של האיש ואת מידת השפעתו על האוניברסיטה ועל עולם המחקר. במקביל לכל תפקידים אלו הוא לימד אותנו במחלקה. אם אינני טועה הוא לימד אותי מבוא לגיאוגרפיה חברתית. בהמשך למדתי אצלו סמינר על תקופת המנדט. כתבתי עבודה על השאלה מדוע לא התפתחה תעשיה בירושלים בתקופה הזו. וכמובן למדתי אצלו את הקורס המיתולוגי על ירושלים ועל התפתחותה הגיאוגרפית וההיסטורית. יהושע, שכמובן עסק וחקר את העת החדשה, היה רגיש גם להיסטוריה הקדומה של העיר והוא שייסד את הקורס החשוב הזה, ששימש כאחד המבואות במחלקה. אני זוכר היטב את מילות הפתיחה שלו. ישנן ערים חשובות בעולם כמו פאריס, רומא וניו יורק. אבל אין כל כך חשובה וכל כך מרכזית בתרבות העולם כמו ירושלים. שוב, אני מקווה שזכרוני אינני מטעני, אבל נדמה לי שבוני, היה אחד המתרגלים בקורס שלמדתי אז. הוא כמובן החליף את יהושע בהמשך, בהוראת הקורס, וכעבור כמה שנים אני קיבלתי את האחריות על הלימוד של הקורס הזה. עד היום אני אומר לתלמידים שלי בפתיחת הקורס שאותו אני ממשיך ללמד שישנן אמנם עוד ערים חשובות בעולם אבל אף אחת מהן לא חשובה ולא מעניינת כמו ירושלים.
אני מבין היום שזו הייתה תעוזה לא קטנה שלו ושל שאר המרצים בחוג להפקיד את האחריות על הוראת הקורס בידי טירונים כמונו אבל זו הייתה התפישה של יהושע ושל תלמידיו (בוני, ארנון) להמשיך ולהכשיר דור של מרצים וחוקרים, שהם בעצמם יישאו את הלפיד של הגיאוגרפיה ההיסטורית התרבותית קדימה.
ואכן, הוא, ושאר המורים שלי במחלקה, הם היו אלו שעזרו לי להפוך את התחום הזה של "ידיעת הארץ", של המקצוע מולדת מבית הספר היסודי, שהיה תמיד אהוב עלי, לתחום אקדמי, לשדה מחקר. הוא והם היו אלו שעזרו לי להפוך את האהבה שלי לירושלים, לעיר העתיקה, להיסטוריה של העיר, לתחום מחקר משמעותי.
היה זה יהושע שהבהיר לנו שניתן, שצריך, שאפשר, להפוך את השיטוטים בסמטאות העיר העתיקה, את הביקור באתרים הארכיאולוגיים וההיסטוריים, את השכונות הישנות של העיר החדשה – לשדה מחקר, להתמקד בשטח ולהוסיף עליו את המקורות ההיסטורים, את הכתבים השונים, את המפות, צילומי האויר, הארכיונים שהוא חשף אותנו אליהם ועוד ועוד.
הייתי, שימשתי, כמתרגל של יהושע במספר קורסים – גאוגרפיה היסטורית של ירושלים; הקורס על ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית וירושלים בתקופת המנדט. אלו היו קורסים משמעותיים מאד עבורי ובעיקר עבור העשרות הרבות של סטודנטים. אולי מאות שלמדו בהם. יהושע, שהיה רקטור, המשיך להרצות בשיעורים אלו, ואנחנו, תלמידיו, פרופ' קובי כהן הטב שיושב כאן ומתרגלים נוספים שהפכו בהמשך לפרופסורים, הדרכנו את הסטודנטים ברחבי העיר. זו הייתה חוויה יוצאת דופן. הנחיה הדוקה מצדו אבל מצד שני גם חירות גדולה לעשות כמעט מה כל שאנחנו רוצים.
זו הייתה גם התקופה שבה הפכנו ממתרגלים למרצים, כאשר יהושע הטיל עלינו יותר ויותר תפקידים ויותר ויותר אחריות. נדמה לי שזו גם החוויה של רבים מן הדוברים שדיברו כאן לפני, שיהושע שימש להם כמנטור.
הרבה מן השיחות אתו נעשו בדרך לארוחת הצוהרים בקפיטריה של חינוך. מי שהכיר את יהושע ידע שארוחת הצוהרים הייתה ממש קודש אצלו והוא השתדל לא לוותר עליה. אני זוכר את החוויה של הטיפוס לקומה השנייה של בניין המנהלה, ללשכה של הרקטור. אני נכנס בדחילו ורחימו ללשכה ומחכה ליהושע שמסיים שיחת טלפון או פגישה כלשהי ואז אנחנו הולכים יחד, חוצים את המסדרונות הארוכים של הר הצופים בדרך לארוחת הצוהרים. בדרך הוא פוגש אנשים ומברך אותם לשלום. אני מדווח לו על מה קורה ומה התכנית לגבי הקורס ומה קורה אצלי. השיחה נמשכת כאשר הוא אוכל קערת מרק עוף עם קנידלך, שנדמה שלי שהיה המאכל האהוב עליו.
יהושע קרא את רוב העבודות שלי, ממאמרים ראשונים שניסיתי לפרסם בתחילת דרכי האקדמית וזכיתי לקבל את ההערות והתובנות שלו, מה טוב ומה פחות טוב. מה ניתן לשפר. וכמובן עד לכתבי יד של הספרים שלי. תמיד קרא והעיר. החזיר את כתב היד, לעתים פרקים נפרדים ולעתים מאות עמודים ביחד. תמיד התגובות, ההערות הרבות נכתבו בעפרון. העיפרון אף פעם לא היה מחודד. כתב היד של יהושע היה בלתי קריא בעליל, כפי שרבים מאתנו יודעים. מספרים אמנם שמזכירות מסוימות היו מסוגלות לפענח אותו אבל לא רבים אחרים. אנחנו קראנו את ההערות, ניסינו להבין מה כתב ומה התכוון.
לעתים ההערות היו ברמה של מילים, משפטים ופסקאות ולעתים ברמה של הצעות והערות על פרקים שלמים ועל הטזה העיקרית של המחקר. בכל מקרה תמיד הערכתי את הזמן, הניסיון והחוכמה האקדמית שהרעיף עלינו ושבאה לידי ביטוי בסופו של דבר במחקרים שלנו.
עניין קריאת כתבי היד משקף מאד את יהושע. אחד הדברים שייחדו אותו היה מידת האיכפתיות שלו מאיתנו, תלמידיו ותלמידי תלמידיו. הוא דאג לנו. פשוטו כמשמעו. הוא לא רק שאל בכל פגישה ובכל שיחת טלפון מה קורה בבית ומה עם האישה אלא גם דאג לנו וביקש שנמצא מקום באקדמיה הישראלית, שנמשיך להשפיע, שלנו יהיו תלמידים ושנמשיך להפיץ את בשורת הגיאוגרפיה ההיסטורית במדינת ישראל. זה היה לו מאד חשוב. לא רק לסדר אותנו אלא גם ובעיקר שהתחום המדעי שאותו ייסד ימשיך לשגשג ולא יעלם. לא תמיד הדברים שתכנן הסתייעו אך רבים מאתנו חווים לו תודה על המאמץ שעשה ועל הטוב שהרעיף עלינו.
יהושע חסר לי (וחסר לנו מאד). תמיד יהושע אף פעם לא פרופ' בן אריה.
תודה רבה.
