מאגיה מצרית בירושלים

רוחנית מצרית

עם הקמת הממלכות של מצרים ושומר והערים הראשונות ברחבי הקשת הפורייה, ובכלל זה בארץ ישראל לפני 5,500 שנה, התרחשה מהפכה דתית שבמסגרתה בני האדם החלו להאמין באלים שמגיעים מהשמיים ובעלי כוחות על. מהפכה זו הובילה להקמת מקדשים ולמינוי מלכים וכוהנים, שתפקידם היה לתווך עבור האלים. סביב המקדשים התפתחו הערים הראשונות, ובהובלת ההנהגה החדשה, הוקמו לראשונה ממלכות עם צורת ארגון מורכבת ומפותחת.[1]

המשמעות של שכינת האל על פני האדמה הייתה עצומה. הדבר הביא לפריון השדות, להתמתנות מזג האוויר, אפשר חיבור למוזות ולחוכמה אצל בני האדם, וסיפק הגנה מאגית על הארץ והאומה, בתנאי שהחוקים האלוהיים נשמרו. כל עוד האל היה בשמיים, הוא רק התבונן על הנעשה ולא התערב, אך כאשר היה לו בית לשכון בו, ניתן היה לבקר אותו, לקבל השראה, ריפוי, הדרכה ונחמה – הן באופן קולקטיבי והן אישי. ולכן בני אדם בנו מקדשים לאלים, לעיתים משולבים במבני ענק שנקראו זיגורות בשומר או מסטבות במצרים.

 

בניגוד למה שנוטים לחשוב, הערים לא הוקמו מסיבות ביטחוניות, והמקדשים לא הוקמו לאחר שהערים נבנו – התהליך היה הפוך. ראשית הוקמו המקדשים, ובהם שכבת כוהנים המשרתת את האלים החדשים שהגיעו מהשמיים, וסביבם הוקמו הערים. כתוצאה מקיומם של המקדשים התפתחו הכתב, החוקים וצורת הארגון החדשה, שחייבה מעמד של שליטים ומלך. כך לפחות טען ההיסטוריון והארכיאולוג גורדון צ'יילד (Gordon Childe), שטבע את המונח "המהפכה העירונית[2]".

הקמת הממלכות הראשונות לוותה בפרויקטים אדירים של בנייה, שהסיבה העיקרית להם הייתה דתית. התרבות וצורת החיים החדשה ביקשו להוכיח את כוחותיהן, וזה בא לידי ביטוי במפעלים הנדסיים גדולים, הן למען הרווחה הכלכלית, כמו למשל חפירת תעלות השקיה, והן למען האלים בצורה של מקדשים, זיגורות ופירמידות. האלים לימדו את בני האדם כתב, רפואה, חוק, דת, צורת ארגון חברתי, בנייה והנדסה ואת מדע המאגיה. ששימש ככלי לתקשר איתם ולזמן את כוחותיהם.

כיום אנחנו מחונכים לחשוב שלא חשוב איפה נהיה, מה שכן חשוב הוא התחושות שיש לנו בלב והמחשבות שיש לנו בראש. אדם יכול להתחבר עם האלוהים בכל מקום תלוי מה קיים בתוכו. מבלי להיכנס לשיפוט כזה או אחר, מדובר בסוג של מחשבה וביטוי של תרבות שאני קורא לה "תרבות מיסטית", שמי שהציג אותה לעולם הוא משה במעמד הר סיני, והדת שהפיצה אותה היא היהדות. בתורה כתוב "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך" (דברים ו', 6-7). ה"דברים" הם עשרת הדברות, והם נחרתים על הלב ומקוימים בכוח האהבה.  היהדות הנחילה לעולם את התפישה המוסרית והמיסטית, וזהו אחד משני הבסיסים שעליהם נבנו התרבות ואורח המחשבה המערביים (הבסיס השני הוא המחשבה הלוגית-מדעית והאמנות של היוונים).

בתרבויות העתיקות של מצרים ושומר לא די היה באהבת האלים בלב בלבד (אם כי זה היה חשוב מאוד), אלא צריך היה לנקוט פעולות מסוימות בכדי להתקרב אליהם, פעולות שנבעו ממדע המאגיה. מה שאדם חשב והרגיש נקבע במידה רבה על ידי צורת הבניין שבו הוא שהה, צבע הקירות, הבגדים והתכשיטים שהוא לבש, וכן הלאה, וגם על טקסיםשל טיהור והטענה, לחשים ופעולות קסם אחרות. המחשבות והרגשות של האדם נקבעו במידה רבה על ידי מה שקיים מחוצה לו, החל ממערך הכוכבים בשמיים וכלה בחומרים שאיתם הוא בא במגע. זוהי תפישה מאגית שהתדרדרה עם השנים לאמונות טפלות בקמעות ועין הרע, ולכן היא נחשבת על ידינו כפרימיטיבית ונחותה.

הקדמונים האמינו בכל ליבם בקיומם של עולמות רוחניים מקבילים ובכך שהם הגורם המכריע בחיינו. אותם עולמות נשלטו על ידי האלים, וקשורים לחלקים האנרגטיים בגוף האדם, כמו הנפש והנשמה. המקור של כל הדברים נמצא בעולמות הרוחניים, שם קיימת חוקיות השולטת על עולם התופעות. הדבר מופיע בתפישה הדתית המצרית, אך גם המסופוטמית, ומתבטא באמונה בשלל נושאים, החל מאסטרולוגיה ונומרולוגיה וכלה בתחומים הנושקים למיסטי מצד אחד וללוגי מצד אחר, כגון מוזיקה, אדריכלות ואמנות.[3]

עם תחילת ההיסטוריה הופיעו מערכי מחשבה מאגיים מפותחים ומורכבים בתרבויות מצרים ושומר שהתייחסו אל בני האדם וסביבתם, שבמרכזם עמדו האלים, ייצוגים עילאיים של בני אדם וחיות במובן הפשטני שלהם, והופעות של כוחות ועקרונות יקומיים במובן העמוק יותר שלהם. מערכי מחשבה דתיים חדשים אלו הם הסיבה וההסבר להיווצרות הערים, שהיו סוג חדש של יישוב אנושי, ולהתפתחות בתי ספר, כתיבה, מיתולוגיה, מוזיקה, שירה, ובמיוחד דת ורוחניות מסוג חדש שמתבטאת בהקמת מקדשים, פולחן דתי וכהונה.

התרבות המתקדמת ביותר בתחילת ההיסטוריה הייתה תרבות מצרים העתיקה, שהאמינה בקיומם של עולמות אנרגטיים מחוץ לאדם, חלקים רוחניים בתוכו, חיים לאחר המוות, ופיתחה את נושא האדריכלות והאמנות המקודשת כדרך לזימון כוחות אלוהיים[4]. במצרים מה שקבע זה הלחש שאמרת, הקמע שלבשת, והמקדש שבו ביקרת, אבל כל זה רק בנוסף לחיים מוסרים וקיום עקרונות ה"מעאת" (אמת), הסדר המקודש של הבריאה, הן האישי והן הקולקטיבי. תפקידם של בני האדם והשליט בראשם היה לקיים ולשמור על הסדר הזה. ולכן, בתרבות מאגית כגון זו של מצרים, הייתה חשיבות רבה למערך של הערים, הבניינים, צורה של הבתים והמקדשים, האוריינטציה, הפרופורציות והמידות, הסידור, יחסי הגומלין וכן הלאה. בנוסף על כך המקדשים והערים ייצגו את הסדר היקומי, היו תמונת מראה של השמיים, ומוקמו במקומות מיוחדים על פני האדמה[5].

רוחניות מאגית בירושלים

ירושלים היא אחת הערים הראשונות בעולם. אמנם לא נמצאו בה שרידים מתקופת תחילת ההיסטוריה, כפי שנמצאו במקומות אחרים בארץ, כמו תל ירח, מתחם לביאה, מגידו ועירון, ייתכן שהם נעלמו במהלך השנים, אבל קצת לפני 4000 שנה אנחנו מתחילים למצוא בנייה מסיבית בירושלים באזור עיר דוד, ליד המעיין, של מגדלים, בריכה, מבני תמך ועוד, השרידים הארכיאולוגיים הראשונים הם מלפני כ-3,800 שנה, ליד מעיין הגיחון, שם נמצאו כדים מעוטרים בצורות גיאומטריות של ריבועים, רשתות, קווים וגדילים, וכן מערות קבורה חצובות בסלע. ניתן לפרש את הבנייה הקדומה הזו לאור עקרונות המאגיה והאדריכלות המקודשת המצרית, ולא רק מבחינה פרקטית. בתחילת האלף השני לפנה"ס אנשים האמינו במאגיה, העיטורים על הכדים וצורתם (אחד הכדים היה כפול, כמו תאומים סיאמיים) מראים על כיוון זה, וכן הקבורה ליד המעיין.

בתרבות המאגית הייתה חשיבות רבה למערך של הערים, הבניינים, צורת הבתים והמקדשים, האוריינטציה שלהם וההדהוד ביניהם. החוק הראשון של המאגיה היה: "כמו שלמעלה, כך למטה", ולכן כדי למשוך את אנרגיית מערכת הכוכבים של אוריון שבשמיים, נבנו הפירמידות בגיזה כך שישקפו את חגורת אוריון, ובכך יזמנו אנרגיות שמיים על פני האדמה[6]. 700 שנה לאחר מכן נבנה מערך הקדושה הראשון של ירושלים. טענתי היא שהעקרונות שעמדו בבסיסו היו דומים.

לפי יצחק מייטליס[7], בברונזה תיכונה ב', כלומר לפני כ-3,800 שנה, היה בירושלים יישוב שהיה הגדול מסוגו באזור ההר, ומסביבו טבעת של יישובים נוספים כמו מנחת, עמק רפאים, בנייני האומה, חרבת עלינה, גבעה צרפתית, א-זעים ועוד. בחינה של מיקום יישובים אלו מגלה שהם יוצרים מעגל כמעט שלם סביב העיר, כלומר המרחק שלהם מירושלים שווה. העיגול הוא צורה מאגית שמזמנת אנרגיות, ומכאן שירושלים הייתה קדושה באותה תקופה, ולכן הוקם סביבה מעגל של יישובים.

מעניין לציין שבדיוק מצפון לירושלים, בגבעה הצרפתית, נמצאה מצודה מתקופת הברזל (התקופה הישראלית), הבנויה כולה מאבני צור ענקיות שהובאו לשם כנראה ממדבר יהודה. לפי מייטליס, היישובים בתקופת הברזל הוקמו על בסיס יישובים מהתקופה הקדומה, ואם כך ייתכן שאבני הצור במצודה היו קשורות למערך עתיק יותר. לפי התפיסה המאגית, לאבנים שונות יש תכונות אנרגטיות, ואבן צור נקשרת ליסוד האש והאור. גם לכיוונים השונים יש משמעות רוחנית, והצפון נחשב למקום הנצח וההארה. כך, גם אם זה קרה באופן לא מודע, קיום מבנה מאבני צור גדול בכיוון צפון מדויק מירושלים מעצים את האנרגיה שלה. בנוסף לכך, כל עיגול זקוק לפתח שדרכו תיכנס האנרגיה. במעגלי אבנים עתיקים באנגליה ניתן למצוא אבן אחת שונה, לרוב באוריינטציה מיוחדת, ולעיתים בתוך מעגל אבני גיר יש אבן צור, וזה בדיוק המצב בירושלים.

בעיר הכנענית עצמה הוקם מבנה עצום מאבני ענק, המתנשא לגובה של לפחות 8 מטרים וברוחב של לפחות 24 מטרים. לפי מנהל החפירה הארכיאולוג רוני רייך, המבנה הוא ביצור היורד ממצודה כלשהי שהתקיימה על הגבעה אל המעיין. אלא שלפי יצחק מייטליס, היישובים מאותה תקופה לא היו מבוצרים, אלא נבנו בשיפולי הגבעות ולא על ראשן, דבר המעיד על כך שלא היו מלחמות. לכן הוא כותב: "לאור המיקום של היישובים מסתבר שנושא הביטחון לא היווה גורם משמעותי", ולכן ייתכן שלמבנה המרשים היה גם תפקיד מאגי-דתי כלשהו, במיוחד כשהוא קשור למים (נמצא מעל המעיין). במקרה זה המבנה, ואולי גם המצודה שמעליו, היו הלב של מערך הקדושה המאגי של ירושלים, שהתבטא בהקמת יישובים מסביב לעיר.

רוני רייך ושוקרון[8] מתארים מגדל מסיבי ליד בריכה שאליה הוזרמו מים ממעיין הגיחון בתעלה, ושאליה הובילה נקבה תת-קרקעית מהעיר עצמה (פיר וורן). אל המגדל הובילו שתי חומות. בתרבות המצרית היו לבריכות תפקידים מאגיים במקדשים, והן סימלו את מי התהום שמהם נברא העולם. ייתכן שגם במקרה של ירושלים, מעבר לתפקיד המעשי, הייתה לבריכה משמעות רוחנית-מאגית, כפי שנראה בתקופות אחרות, ואפילו במקרה של ה"ים" בבית המקדש.

ההתייחסות למאגיה המצרית רלוונטית, מכיוון שבמאה ה-18 לפנה"ס השלטון על צפון מצרים וארץ ישראל היה בידי אותו גורם והוא ההיקסוס, מהגרים ממוצא שמי והודו אירופאי שהתיישבו בדלתא ואימצו את התרבות והדת המצרית. דבר המשתקף בסיפורי התנ"ך על יוסף ואחיו. באותה תקופה מוקמים יישובים גדולים בארץ ישראל המאופיינים בתכנון מאגי שחלק חשוב ממנו הוא סוללות עפר ענקיות שנקראות בטעות ביצורים. הם אולי שימשו להגנה, אבל עיקר תפקידם היה הגנה מאגית, וההוכחה לזה היא מקדשים שנמצאו בהם (חצור).

אחד היישובים המרתקים מתקופה זו הוא תל בטש ליד בית שמש, שהוקם כמתחם מרובע ענק בגודל שטח בסיס הפירמידה הגדולה במצרים. המידות והצורה המרובעת של תל בטש, יחד עם האוריינטציה לכיווני השמיים, מחקים את מבנה הפירמידה הגדולה, ולדעתי זה אינו מקרי, אלא מעיד על קיומה של תפיסה מאגית בבניין הערים. ההצעה זו מתחזקת על ידי הדמיון של תל בטש לתל אל-יהודייה – בירת ההיקסוס במצרים באותה תקופה. אנחנו יודעים שבתקופת הממלכה הקדומה של מצרים היו בתי ספר לאדריכלות מקודשת ומאגיה, ארכיטקטים מופלאים ואלוהים כמו אימהותפ מתכנן פירמידת המדרגות של צ'וסר. יש להניח שהם המשיכו להתקיים גם בזמן ההיקסוס וייתכן כי הם ייעצו לבוני המערך המקודש הראשון של ירושלים והישובים סביבה, צריך להבין שבימי קדם בנייה ציבורית ובמיוחד של ערים הייתה קשורה למעשה מאגי ולאלים.

לאחר 200 שנה של שלטון היקסוס הצליחו המצרים לנצח את ההיקסוס ולהקים מחדש את ממלכתם, הם כבשו את ארץ ישראל ושלטו בה במשך קרוב ל400 שנה. גם בזמן הזה יש השפעה חזקה של רעיונות ועקרונות מדע המאגיה המצרית בבניין העיר ירושלים. במאה ה-14 לפנה"ס, האוכלוסייה בירושלים התחלפה והפכה מכנענית להודו-אירופאית, יבוסית/חורית. אבל המסורת המאגית רוחנית הקדומה נשמרה. בתקופה זו אנחנו מוצאים בשטח G בעיר דוד מערכת של שבעה קירות תמך התומכת במשטח שהיה כנראה מעל הגבעה של עיר דוד. המספר שבע היה מספר מאגי בימי קדם, וייתכן שהקירות הללו, שתפקידם וזמנם שנויים במחלוקת, קשורים למערך מאגי שנבנה בתקופה ההיא בראש התל. גם לזיגוראת במסופוטמיה היו שבע מדרגות, שסימלו את שבעת הכוכבים הנראים בשמיים, שבעת הצבעים בקשת ושבעת הצלילים בסולם המוזיקלי. אפשר לראות את החלקלקה וקירות התמך בחפירות עיר דוד. אינני טוען בהכרח שזה היה מבנה מאגי, אלא מציע את האפשרות בהתבסס על החשיבות של המספר שבע. בנוסף למה שהתגלה בעיר דוד יש טענה של הארכיאולוג גבריאל ברקאי שהיה בירושלים מקדש קדום לאל אוסיריס המצרי במאה ה13 לפנה"ס.

מקדש אוזיריס בירושלים

המצרים שלטו בארץ ישראל באופן ישיר במשך 400 שנה, במאות 16-12 לפנה"ס, ובנוסף לכך השפיעו רבות על התרבות והדת המקומית לפני כן ולאחר מכן. מצרים הייתה התרבות המתקדמת והרוחנית ביותר בעולם העתיק, שהשאירה מאחוריה את השרידים המרשימים ביותר והתקיימה ברציפות יותר מ3000 שנה. מצרים נחשבה תמיד למקור הידע של העולם, ובמיוחד מדעי המאגיה. מרחק שבועיים הליכה, או שלושה ימי הפלגה, מצרים קרובה לארץ ישראל יותר מכל תרבות גדולה אחרת.

לפי הארכיאולוג גבריאל ברקאי[9]. שרידי עתיקות הנמצאים במתחם סנט אטיין מצפון לעיר העתיקה מרמזים כי בירושלים היה מקדש מצרי בתקופה המצרית כנענית (מאה 13 לפנה"ס). במתחם נמצאה אסטלה קטנה ועליה הכתובת "ראשון המערביים" שזה הכינוי של אוסיריס, בנוסף נמצא גם שולחן מנחות מצרי ששימש כמזבח נסך כחלק מפולחן המתים, כד בקבוק ופך (אלבסטר) בסגנון מצרי, הדומים לכלים שנמצאו בקברו של תות אנח אמון, וחלק תחתון של צלמית עשויה אבן סרפנטין ירקרקה מצרית של אדם יושב, כנראה האל אמון (או פתח).

לפי ברקאי, עדים לחפירות במקום בסוף המאה ה19 מספרים על מציאת כותרת עמוד מצרית דמוית כותרת דקל מהשושלת ה19, ואכן כותרת כזו נמצאת בגן הקבר הסמוך, היא שונה בסוגה מכותרות עמודים אחרות בירושלים, קונרד שיק דיווח שהאבן של הכותרת הייתה אבן אדומה, אולי פורפיר, דמוית תוף, ואם זה כך, אזי היא מאותו סוג אבן כמו האסטלה. בנוסף לאזכורו של אוסיריס יש אסטלה הופעה של האל סת, ולכן היא מתוארכת לזמן השושלת ה19 וספציפית לזמן שלטונו של פרעה מרנפתח, השושלת 19 היא הראשונה שמקדשת את סת בנוסף לאוסיריס, ולכן המייסד שלה נקרא סתי הראשון.

ברקאי טוען שהממצאים בסנט אטיין מלמדים שהיה בסביבה מקדש מצרי אנחנו יודעים על מקדשים מצרים ביפו לאלה סחמת, באשקלון לאל פתח, מקדשים שהיו שייכים למערכת המקדשים המצרית הראשית, והיה אף בית ספר לכתיבה (חרטומים) בראש העין, ומדוע שלא יהיה מקדש מצרי בירושלים. אולי לאל אוסיריס אל המתים, או לסת אל המדבר והכאוס, או לאמון האל הנסתר. זה לא סותר קיומו של מלך כנעני, מקדשים ומסורות פולחן אחרות.

ובהזדמנות זו כדאי לספר שגדול חוקרי מצרים העתיקה ואבי הארכיאולוגיה פלינדרס פטרי, שגם חפר בארץ ישראל, קבור בהר ציון ועל קברו סמל החיים המצרי – אנח, וכי במוזיאון המכון האפיפיורי למקרא יש מומיה מקורית ממצרים. המצרים עסקו בחיים לאחר המוות, וייתכן כי כבר בשבילם ירושלים הייתה מקום של תחיית המתים ולכן הם הקימו בה מקדש לאוסיריס אל המתים.

האל אוסיריס הביא את התרבות לבני האדם, לימד אותם חקלאות, השקיה, בנייה, קרוא וכתוב, הכנת לחם, יין ושיכר, אבל החשוב מכולם – הוא ייסד את המאע'ת, הסדר הקוסמי, האמת האינדיבידואלית והקולקטיבית שלפיה העולם נוהג. הוא ניהל את סדרי הארץ, החל ממערכות הכוכבים וכלה בסדרי ההשקיה. החברה האנושית כולה שגשגה, ויחד איתה גם הצמחים ובעלי החיים. לאחר שהביא תרבות למצרים יצא אוסיריס בלוויית נגנים ואלים משניים כדי ללמד את דרכי התרבות בשאר העולם, ובוודאי שבדרכו עבר בישראל.

אנחנו יודעים שפרעונים גדולים של השושלות 18 ו19 כגון תחותמס או רעמסס השני הגיעו לארץ במהלך מסעות מלחמה, ובמסגרת זו הם בילו בה זמן מה, הם לא באו לבד אלא עם חלק גדול מהחצר שלהם שכלל כוהנים, ואלו היו צריכים מקדשים בכדי לקיים את הפולחן בהם, ואולי זה מסביר את המקדש לאוסיריס בירושלים. יכול להיות שירושלים הייתה עיירה קטנה ולא חשובה הרחק מדרך המלך, אבל עובדה היא שתכתובת מהמאה ה14 עם מלך ירושלים עבדיחבה מופיעה במכתבי אל עמרנה.

ההשפעה של המקדשים הגדולים של מצרים והכהונה של בתי ספר הרוחניים גברה בזמן הממלכה החדשה, והם שלטו על נחלות רבות במצרים וכנראה שגם בארץ ישראל היו אדמות וכפרים שמשוייכים למקדשי כרנך, אמון, מוף ואחרים. המצרים התייחסו לארץ בתור אורגניזם ובנו את מערך המקדשים של מצרים בהתאם לאגדת אוסיריס[10], כשכל מקדש מתאים לאיבר מגופו, ולכן יש להניח שהם התייחסו גם לארץ ישראל בתור גוף אורגני שאת האנרגיה שלו צריך להעצים ולהחיות בעזרת מערך של מקדשים, ובתוך המערך הגיאוגרפי קדושתי של הארץ היה תפקיד חשוב לירושלים, ולו רק בגלל מיקומה באמצע הארץ.

מצרים הייתה התרבות הדתית ביותר שהעולם ידע, מרוכזת בחיים לאחר המוות, עולמות רוחניים, מקדשים, והקשר עם האלים. היו בה בתי ספר רוחניים מתקדמים שונים שלימדו על החלקים האנרגטיים של האדם, מבנה העולמות הלא נראים, ודרכי ההתפתחות האישית והפעלת כושרים רדומים באדם (לפי תפישתם). הרבה מהמסורות הרוחניות של העולם קיימים שאבו את השראתם ממצרים. הקשר של ירושלים למצרים התקיים לא רק בתקופת השלטון המצרי הישיר, אלא המשיך גם לאחר מכן, אבל על כך בפעם אחרת.

חיים לאחר המוות

הנושא של חיים לאחר המוות העסיק את האדם מאז ומעולם, העובדה היא שכבר האדם הניאנדרטלי קבר את מתיו, ועוד יותר עם הופעת האדם הנבון Homo Sapien, וזה מעיד על אמונה כלשהי בקיום לאחר המוות. העובדה שהאדם עובר למצב אחר בלילה, חולם וחווה מציאות אחרת (חלומות), הביאה לאמונה בקיום עולמות אחרים שאליהם מגיעים לאחר המוות, שנדמה במידה רבה לשינה. טקסי טראנס ומצבים אקסטטיים של השמאנים העידו גם הם על קיום עולמות שמעבר.

עם תחילת ההיסטוריה לפני 5500 שנה, מתפתחת במצרים תרבות שמדגישה את החיים לאחר המוות. בספר המתים המצרי מתוארים המסעות של הנשמה לאחר המוות בתוך עולמות אחרים, מסע המדמה את מסע השמש בלילה, נעשה בעזרת האלים, ומביא בסופו של דבר לתחייה בעולם שמעבר. המצרים היו עסוקים כל חייהם בהכנה למעבר הזה, בנו קברים, קישטו והכינו אותם, למדו את הנוסחאות הסודיות שצריך להגיד לשומרים של החלקים השונים של העולם התחתון (העולמות האחרים), וחיו חיים מוסריים מתוך תפיסה שבסוף החיים מעשיו של אדם נשקלים על המאזניים, ולפי התוצאה הוא עובר לסוג של גן עדן, או שטורפת אותו מפלצת[11].

יש תרבויות נוספות בעולם ששמו דגש על החיים לאחר המוות, כמו התרבות הטיבטית, בכל המקרים זה מלווה בדתיות ומוסריות מאד עמוקה. מבחינת המצרים האמונה בחיים לאחר המוות לא הביאה בהכרח לאדישות או יאוש, מכיוון שהחיים לאחר המוות נתפשו כהמשך של החיים הטובים בעולם הזה. אפשר לדמות זאת לסרט שבו אדם רואה שוב ושוב את כל האירועים בחייו, הוא חי את רגעים שקרו לו בחייו לנצח ובמלוא העוצמה, וזה מחייב משנה זהירות מצד אחד וחיים מלאים ומאושרים מהצד השני, מכיוון שכל רגע יש לו משמעות, וצריך להדגיש בעניין זה שאדם לא חי מחדש את ההנאה, אלא את המשמעות. האמונה הזו באה לידי ביטוי בהנצחת האירועים השונים שקרו לאדם בחייו על קירות קברו, והכנסת חפצים לקבר שיעזרו לו בחיים החדשים בעולם שמעבר..

גם תרבויות אחרות האמינו בחיים לאחר המוות, למרות שאצל חלק מהם כגון תרבות שומר במסופוטמיה, או תרבות יוון, החיים לאחר המוות היו המשך קיום במחוזות שונים של השאול, ולאו דווקא הגעה למצב אידיאלי. השאלה הבסיסית היא מהו האדם, וזה הוביל לתפישות השונות לגבי מה קורה לאחר המוות שלו. המצרים האמינו שלאדם יש כמה גופים רוחניים. אחד מהם, הלא הוא הרוח, נוהג לפי המיתוס של רע ומפליג על פני מחוזות המים הקדמונים, כמו השמש כשהיא מתחת לאופק, עד שהוא זוכה ללידה מחדש כרוח, מתחבר לשמש בשמיים, לכוכבים הנוצצים, שם הוא זוכה לחיי נצח. השני, שהוא הנפש, נוהג לפי המיתוס של אוסיריס וזוכה לתחייה מחדש במסגרת העולמות הרוחניים של העולם הזה, הוא יודע לצאת מהקבר וכמו ציפור לנדוד במשך היום, אבל צריך לחזור לגופה ולקבר, כי הם מהוויה מעין עוגן עבורו. ולכן חשוב לטפח את הקבר שיהיה בית מתאים ל"בה" – לנשמה.

אחד הדברים המאפיינים את ירושלים הוא ריבוי הקברים שבה וסביבה, תוצר טבעי של אלפי שנות מגורי אדם, ותרבויות שונות שהאמינו בחיים לאחר המוות. ירושלים היא למעשה בית קברות אחד גדול, ויש מספר רב של קברים שהם עתיקים. דרכם אנחנו יכולים ללמוד על האמונה של המקומיים והרוחניות שלהם, וגם של העברים הקדמונים, ששונה משלנו. עם תחילת היסטוריה בישראל (תקופת הברונזה הקדומה לפני 5000 שנה) קוברים בחדרים מתחת לאדמה שאליהם מוביל פיר (Shaft) ובתוכם כדים שאמורים לספק למת צידה במסעו אל העולם שמעבר. לאחר המוות ציפה לאדם מסע, תהליך, מבחן, וסף שעליו לעבור כדי להתקבל בעולם המתים. בגלל התפיסה של הארץ (יחידה גיאוגרפית) כאורגניזם, היו מקומות שאליהם היו מביאים את הגופות לקבורה, ואולי לקבורה משנית בכדים, כפי שהתגלה בבאב א דהרה בדרום ים המלח[12]. קבר בצורת פיר מתקופת הברונזה הקדומה התגלה בהר הצופים, וכנראה שזה היה אזור קברות.

עם הגעת הכנענים לארץ בסוף האלף השלישי לפנה"ס שנה מסורות הקבורה משתנות, בקרבת כנסיית דומינוס פלביוס בהר הזיתים נמצאה מערת קבורה מלפני 4000 שנה ששימשה לקבורה במשך אלף שנה, בתוכה נמצאו אלפי כלי חרס, כלי בהט, מתכת, תכשיטים, ואוסף מרשים של חרפושיות. החרפושית הייתה סמל מצרי לחיים לאחר המוות. זאת חיפושית זבל היוצאת כזחל מתוך כדור זבל, מתגלמת בגולם והופכת לחיפושית המסוגלת לעוף. כמו הפרפר החיפושית מסמלת את שלבי המעבר לחיים אחרים לאחר המוות, האדם המת בתכריכי הקבורה הוא הגולם, שממנו יוצא יצור חדש ושונה המסוגל לעוף, הלא היא הנשמה. בארץ נמצאו עשרות חרפושיות קבורה, ולהן עיטור מיוחד מקומי, במצרים לעיתים כתבו עליהם פסוקים מספר המתים.

המסע של הנשמה היה גם בעולם הזה וגם בעולמות שמעבר, והוא הקביל למסע השמש בלילה, הדרמה הקוסמית של השקיעה והזריחה, וגם זו של החורף והקיץ ותנועת השמש והכוכבים על פני השמיים, נקשרה לפולחן המתים, ניתן היה להתקשר איתם בימים מסוימים, והייתה סינכרוניזציה בין המקרוקוסמוס למיקרוקוסמוס. לכיוונים של הזריחה והשקיעה הייתה חשיבות, כשהמערב היה ארץ השמש השוקעת הקשורה לאוסיריס אל המתים. .

ערי המתים, מקדשי המתים והקברים המלכותיים של מצרים היו בדרך כלל בגדה המערבית של הנילוס. אולם יש לכך חריגים, ואחד הבולטים ביותר הוא מסורת הקבורה בתל אל עמארנה בזמן אחנתון. הפרעה מהפכן המצרי ניסה לקדם פולחן שמש מונותאיסטי של אל השמש אתון במאה ה14 לפנה"ס. האל אתון היה קשור לזריחה ולכוחה המחייה של השמש, לחיים עצמם ולאו דווקא לחיים לאחר המוות. הפולחן שלו היה קשור לקבלת השמש בזריחה. וכך, מיקומה של תל עמארנה נקבע לפי זריחת השמש בפתח וואדי ממזרח לעמק המקודש, וקברו על הפרעה נחפר בוואדי הזה[13].

ירושלים יש לה הרים סביב לה וגם קברים סביב לה, אבל המיקום החשוב ביותר של הקברים הוא במזרח, מקום הר הזיתים, הר הצופים, כפר השילוח, כבר מתקופת הברונזה ואולי גם קודם לכן אנחנו מוצאים קבורה ממזרח לעיר דוד והר הבית. ואת המסורת הזו מאמצת היהדות, ובעקבות כך גם הנצרות והאסלאם. יותר על כך בהמשך

הערות

[1] בן אריה, זאב.  (2021) האלים באים : תחילת ההיסטוריה בישראל (מהדורה ראשונה.). פראג

[2] Childe, V. G. (1950). The urban revolution. Town planning review, 21(1), 3.

[3] Lamy, Lucie. Egyptian Mysteries: New Light on Ancient Knowledge. Thames & Hudson Ltd, London, 1989.

[4] בן אריה, זאב. (2020) . הפלא השביעי : טיולי תרבות ורוח במצרים ופטרה. הוצאת פראג.

[5] Anthony West, John. Serpent in the Sky: The High Wisdom of Ancient Egypt. Quest Books, 1993.

[6] Gilbert, Adrian and Duval Robert. The Orion Mystery: Unlocking the Secrets of the Pyramids. Broadway Books, 1995.

[7] מייטליס, י. (2004). סביבות ירושלים בתקופת הברונזה התיכונה ב ובתקופת הברזל ב-מחקר משווה. מחקרי יהודה ושומרון, יג, 27–34.

[8] רייך, ר. & שוקרון, א. (2009). שרידי ביצור מתקופת הברונזה התיכונה ב’ שנחשפו לאחרונה בעיר דוד, ירושלים. מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, דברי הכנס ה- 10 (קובץ): ירושלים, מכון מגלי"ם, המכון הגבוה ללימודי ירושלים, תשס"ט 2009.

[9] Barkay, G. (1996). A Late Bronze Age Egyptian Temple in Jerusalem?. Israel Exploration Journal, 23-43.

[10] Belmonte, J. A., Shaltout, M., & Fekri, M. (2009). Astronomy, landscape and symbolism: a study of the orientation of ancient Egyptian temples. In search of cosmic order, selected essays on Egyptian archaeoastronomy, 211-82.

[11] Lamy, Lucie. Egyptian Mysteries: New Light on Ancient Knowledge. Thames & Hudson Ltd, London, 1989.

[12] Lapp, P. W. (1968). Bab edh-Dhra'Tomb A 76 and Early Bronze I in Palestine. Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 189(1), 12-41.

[13] Stevens, A. (2016). Tell el-Amarna. UCLA Encyclopedia of Egyptology, 1(1).1