שירה ומוזיקה מקודשת ליוו את האמונה האנושית מאז תקופת הציידים לקטים, ברבות מהמערות שבהם שכן האדם הקדמון יש תכונות אקוסטיות מיוחדות, וייתכן שזאת הייתה הסיבה שהוא בחר דווקא בהם. מחקרים[1] הראו שהמקומות במערות שבהם מופיעים באופן יחסי יותר ציורי סלע הם המקומות עם האקוסטיקה הטובה. הקול והשירה היה אחד האמצעים הטובים ביותר בכדי להתחבר לאנרגיות של אימא אדמה, וכך אנחנו מוצאים כלים מוזיקאליים כבר עם הופעת האדם הנבון מלפני 30.000 שנה. הוכחה לקיומה של שירה מקודשת בקרב האדם הקדמון נמצא במסורת השירה המקודשת של חברות שחיות עד היום כציידים לקטים כגון האבוריג'ינים באוסטרליה.
ההתיישבות בכפרים ותחילת החקלאות לפני 10.000 שנה מלווה במסורת של שירה וריקוד מקודש, ועם תחילת ההיסטוריה לפני 5.550 שנה בשומר ובמצרים, אנחנו מוצאים מסורת של שירה מקודשת במקדשי שומר במסופוטמיה על ידי הכוהנים שנקראו קאלו (Kalu), ובמקדשי מצרים שירה וריקוד מקודש על ידי כוהנות חתתור. שירת המזמורים והתפילות בשומר נעשתה בליווי כלי נגינה שהחשוב שבהם היה התוף (Lilissu Drum). מטרת המוזיקה והשירה הייתה בין השאר לפייס את ליבם של האלים הגדולים. המוזיקאים עברו מעין חניכה שנמשכה שלוש שנים, והדרגות הגבוהות הצריכו תקופות ארוכות נוספות של לימוד ואימון. יש כיום חוקרים הטוענים שהצליחו לשחזר את שירת ונגינת המקדש המסופוטמית הקדומה, וזה דבר די מדהים המעורר תקווה כי אפשר יהיה לעשות אותו הדבר גם בהקשר של שירת ונגינת הלוויים בבית המקדש.
ביוון העתיקה הייתה מסורת ובית ספר של מוזיקה מקודשת אורפית. הנקראת על שמו של אורפיאוס הנגן המיתולוגי האגדי שירד לשאול בכדי לחלץ את אהובתו. אחד מתלמידי בית ספר זה היה פיתגורס שחקר את נושא המרווחים המוזיקאליים, והקשר ביניהם למתמטיקה וגיאומטריה, הוא גילה שכשמקצרים אורכו של מיתר בשניים יש קפיצה של אוקטבה. פיתגורס טען ששבעה גרמי השמיים הנראים נעים בשמיים, מייצרים תדר מוזיקאלי וזה נקבע לפי מהירות תנועתם – המרווחים, הוא קרא לכך "המוזיקה של הספרות". הכל רוטט והצליל נקבע לפי הגיאומטריה. יש אומרים שפיתגורס יצר את הסולם המוזיקאלי – האקורדים והאוקטבות, לפי מבנה העולמות הלא נראים.
אחת המסורות הרוחניות המרתקות בירושלים היא השירה והמוזיקה המקודשת, שהיה לה תפקיד מרכזי בבית המקדש. ומי שעסק בה היו הלויים. הם היו אחראים על כל מה שתומך בעבודת הפולחן, כולל הכנת המערכה לעולה, שמירה, ניקיון אבל גולת הכותרת של תפקידם הייתה נגינה ושירה בזמן הפולחן, ובמיוחד בזמן הקרבת הקורבנות, כשלכל יום היה את השיר שלו. השירים היו פרקים מתהילים שנשזרו בהם מטבעות לשון קבועים והם לוו בהשתחוויות. השירים והמנגינות עזרו להעלות את כוונותיהם של מקריבי הקורבנות לשמיים, לרומם את רוחו של העם. בנוסף על כך השירה חיקתה את שירת המלאכים סביב כסא הכבוד ויורדי המרכבה על ידי השירה כמו זו של השבת היום עולים בהיכלות.
הנגנים והזמרים ישנו בלשכה מיוחדת בחצרות בית המקדש ועם שחר היו קמים, מכינים עצמם ומסתדרים בשורות על טריבונות מיוחדות בחצר פניהם אל המזבח ובידיהם מצלתיים, חצוצרות, נבלים, כינורות ובאירועים מיוחדים גם חלילים. בזמן שכוהן במזבח העולה שפך את נסך היין, כוהן אחר הרים מטפחת וזה היה סימן ללויים לתקוע בחצוצרות, לצלצל בפעמונים, לנגן ולשיר מזמורים מתהילים. בהפסקות שבשירה החצוצרות תקעו בשנית והאנשים שצפו בטקס השתחוו לפני בית המקדש והתפללו את תפילת "שמע ישראל".
לאמירה של תפילת "שמע ישראל" עם שחר הייתה חשיבות גדולה, ובכדי להבין אותה נתבונן לרגע בנוסח התפילה כפי שהוא מופיע בתורה: "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד. ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך. ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך. וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך" (דברים, ו' 9-4).
סוד התפילה הוא בהיותה מחברת מחדש את הנפש עם הגוף לאחר שנפרדו בזמן השינה בלילה. החיבור נעשה דרך מעבר על חלקים שונים בגוף המתייחסים לפסוקים מהתפילה: "שמע" – מתייחס לראש, "ואהבת ולבבך" – מתייחס לחזה, "ושננתם לבניך" – מתייחס לבטן ולחלציים, "בשבתך ובלכתך" – מתייחס לרגליים. צריך לזכור כי בית המקדש סימל את "אדם קדמון לכל קדומים" השוכב על ציר מזרח-מערב, ראשו קודש הקודשים ורגליו כלפי הר הזיתים – מקום זריחת השמש.
לכלי הנגינה, כמו לכל דבר אחר בבית המקדש, הייתה השפעה מאגית אך גם משמעות סמלית: לנבל היו 22 מיתרים שסימלו את 22 אותיות האלפבית בשפה העברית, לכינור (לירה) היו עשרה מיתרים שסימלו כנראה את עשר הספירות. בחלילים ניגנו רק בחגים ובחצוצרות תקעו בימים מיוחדים שנקשרו להתעוררות הרוחנית. יש הטוענים שמי שניגנו ושרו היו לא רק לויים אלא גם כוהנים ומכובדים מישראל, בימים מיוחדים הייתה מקהלה ותזמורת (אורכסטרה) גדולה מאוד שיכלה להכיל עד שישה נבלים, 12 חלילים, 120 חצוצרות, עשרות כינורות, אבל רק צלצל אחד (כנראה מצלתיים).
המסורת של שירה ונגינה מקודשת התחילה בימי דוד המלך ואיננה מצווה מהתורה. דוד כידוע ניגן בנבל כשנחה עליו רוח הקודש והצליח להשקיט בכך אפילו את רוחו הרעה של שאול. דוד הוא נעים זמירות ישראל והכותב של מזמורי התהילים ששימשו בשירת הלווים.
לפי איתמר גרינולד[2], בספרות האפוקליפטית נמצא רעיון של מלאכים השרים לאל, גם במקרא וגם בספרות חיצונית: בישעיהו ו' 1-3 נאמר: "ואראה את אדני ישב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל, שרפים עומדים ממעל לו, שש כנפיים לאחד, בשתים יכסה פניו, ובשתים יכסה רגליו, ובשתים יתעופף, וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש". בדרך כלל בתנ"ך יש קריאה כפולה כמו "לך לך", אבל כמעט שאין לנו חזרה משולשת, ולכן יש כאן מאגיה וכוונה כלשהי, אולי שירית.
בספר טוביה פמליה של מעלה אומרת שבח האל. באפוקליפסה של אברהם הוא עולה לשמיים והמלאך אומר דברי שיר, שעליו על אברהם לחזור, וזה אמור לעזור לו להתגבר על הפחד. לשיר יש תכונות מאגיות תיאורגיות (אלוהיות) והוא מושר על ידי אדם המחקה את המלאכים בשירתו.
בחזון יוחנן פרק ד' שמונה חיות בעלות שש כנפיים אומרות שירה יומם ולילה: "קדוש, קדוש, קדוש, קדוש ה צבאות היה והווה ויבוא." שירת המלאכים נאמרת בבוקר עם הזריחה, והיא גם שיר הלל לבריאה. זאת לרוב שירה קולית, ורק לעיתים נדירות מלווה בכלי נגינה. יש אמנם כינורות שמנעימים לאל, אבל לא המלאכים מנגנים בהם כי אם עשרים וארבעה הזקנים המופיעים בחזון בנוסף למלאכים, בנושא זה המלאכים דומים ללויים ששירתם הייתה קולית, אמנם הלויים ניגנו בכלים מוזיקאליים שונים, אבל עיקר העבודה הייתה לשיר בשעת ניסוך היין. בתחילה היו מנגנים בכלים, ולאחר מכן הוחל בהלל קולי לה'.
לפי גרינולד השירה לא הייתה דקלום אלא נעימה. וכך כתוב בהיכלות רבתי ב' 4: "משבח ושירה של כל יום ויום, מגילה ורנה של עתים ועתים, מהגיון היוצא מפי קדושים, ומניגון המתגבר מפי המשרתים.." לא רק המלאכים משבחים לאל אלא גם כיסא הכבוד. בהיכלות רבתי מוזכרת דמותו של דוד המלך שהיה ידוע בנגינת רוח הקודש שלו, וגם ריקוד שהחיות והמלאכים היו רוקדים בשעת השירה של הלויים. מסורות אחרות טוענות כי במרום יש כלי נגינה והם מנגנים בשעה שישראל מתפללים ואומרים קדוש. כי המלאכים שרים באופן בלתי פוסק והם תמיד ערים, ולעומת זאת כי הם שרים במקביל לתפילה של ישראל למטה.
השירה, אם כן, עזרה בעלייה בהיכלות והביאה למפגש עם האלוהים.
שלוש תפילות ביום מקבילות לשלוש פעמים של טקס שמתנהל במרום, ולשילוש של הקדושה, בזמן הזה אלוהים יורד אל כיסא הכבוד שברקיע השביעי ויש חיבור בין העולמות. אלוהים לרוב נמצא מעל החיות, ורק בשעת רצון, שעת תפילה יורד לכיסא הכבוד, כמו מלך שמקבל את המבקרים שלו, ולכן העלייה במרכבה והשירה צריכה להיות מכוונת לזמן הזה. זה יכול להיות ההסבר לטעמים שיש בתפילה ולנגינות המתלוות אליה.
ויחד עם זאת, יחזקאל קויפמן טוען כי בניגוד למקדשי קדם האחרים, מקדש ישראל היה מקדש של דממה,[3] בלי דיבור. הוא מצביע על כך שיש מזמורים ללויים אך אין מזמורים לכוהנים, ומדגיש כי יש שירה ונגינה מחוץ לבית המקדש אך לא בתוכו.
כך או כך, מסורת השירה המקודשת עברה מהלויים בבית המקדש אל חלק מהקהילות הנוצריות המוקדמות, קהילות מונופיזיטיות כגון הסורים או הארמנים, טוענות כי המלודיות של שירי הפולחן שלהם ממשיכות את שירת הלווים של בית המקדש נכתבו על ידי אנשים קדושים במאות 3-4 לספירה), גם לאתיופים מסורת שירה מקודשת מיוחדת שעליה נרחיב בהמשך, וגם לעדות הגדולות בארץ של היוונים אורתודוכסים[4] והיוונים קתולים יש מסורת של שירה מקודשת.
הערות
[1] Fazenda, Bruno, et al. "Cave acoustics in prehistory: Exploring the association of Palaeolithic visual motifs and acoustic response." The Journal of the Acoustical Society of America 142.3 (2017): 1332-1349.
[2] איתמר גרינולד, מלאכים, הקדושה ובעיית חיבורה של ספרות ההיכלות, מתוך פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני, יד בן צבי.
[3] והנה ה עובר ורוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'. לא ברוח ה'. ואחר הרוח רעש. לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש. לא באש ה'. ואחר האש קול דממה דקה (מלכים א', יט' 11).
[4] הנזירים האורתודוקסים בהר אתוס שרים בלילה את שיר הערש ששרה מרים לישוע התינוק, ובו הנוסחה: טרי-רם, טרי-רם, טרי-רם… בדומה קצת להארי קרישנה של ההודים…
