מיסטריות יווניות בירושלים

המיסטריות של העולם ההלני

היוונים האמינו באופן כללי שהנשמה יורדת לשאול לאחר המוות, ושם היא שוהה ללא גאולה בשדות הנצחיים במקרה הטוב, הם לא חיפשו את החיים לאחר המוות והתרכזו בעולם הזה, אלא שהיה להשקפה זו יוצא מהכלל בקרב בתי הספר הרוחניים שהתפשטו בעולם ההלני וקיבלו את השראתם מתורות רוחניות מהמזרח. בתי ספר אלו נקראו ה"מיסטריות" הם התקיימו במקומות מיוחדים ובמסגרתם מי שרוצה והיה מוכן לשלם את המחיר יכל לעבור חניכה שבסופה הוא או היא השיגו חיי נצח.

המיסטריות כגון אלו של סמותרקי ואלואוסיס ביחד עם בתי הספר הרוחניים של פיתגורס והאורפיזם היו נפוצות בעולם היווני, מטרתן הייתה גאולתו של היחיד, והם היו פתוחים לכולם. ההלניזם חיבר את המיסטריות עם בתי הספר הרוחניים של מצרים (אוסיריס), פרס (מיתרה), מסופוטמיה, ואולי גם הודו ומרכז אסיה. התקופה ההלנית הייתה רוויה בחיפוש רוחני אחרי משמעות, סוד חיי הנצח והגעה להארה, מסעו של אלכסנדר מוקדון למזרח נתפש לא רק כמסע כיבושים, אלא כמסע חיפוש אחר באר הנעורים, בדומה לחיפושו של גלגמש אלפי שנים קודם לכן. ורבים רצו לחקות את המסע הזה. עם הכיבוש היווני של ירושלים הכו בה המיסטריות שורש, כשהמיסטריה הגדולה מכל קרתה 366 שנה לאחר הכיבוש ההלני, והיא מותו ותחייתו של ישוע.

המיסטריות ניסו לענות על השאלות הבסיסיות הקשורות לקיום האנושי, כמו: למה אנחנו חיים? מה קורה לאחר המוות? האם יש מטרה? גורל? – וכן לחבר את האדם ליסוד הרוחני שבתוכו. אלו היו דרכים רוחניות שהציעו תהליכי חניכה המובילים את האדם להשגת חיי נצח, והם כללו תהליכי התכוונות, טיהור והתקדשות שהוביל להתחברות עם האור הרוחני.

אפשר להבחין בכמה זרמי מיסטריות עיקריים בעולם ההלני, כשלכל אחד מהם פולחנים וטקסים מסוג אחר, דמויות מופת ואלים פטרונים אחרים, והם מתקיימים במרכזי קדושה וחניכה, מקדשים ומקומות עלייה לרגל שונים. ולמרות השוני, המטרה הייתה זהה – התחברות לחלק הרוחני שבאדם והפיכת האדם לדמוי אל, ועל ידי כך זכייה בהארה וחיי נצח.

אלו הן כמה מזרמי המיסטריות ההלניות העיקריים:

1. המיסטריות האורפיות – דרך של זיכוך, הארה, ועלייה בסולם המיסטי מהגשמי אל הרוחני. שהתפתחה בהקשר של פולחן אורפיאוס ואפולו, הופיעה בתורת האידיאות של אפלטון, ומקורותיה הקדומים הם פולחני אמון-רע במצרים, ואולי גם בקנוסוס שבכרתים. מטרתה הגעה לקיום בעולמות אחרים, עולמות של אור (ראו בהמשך פרק על המסתורין האורפי).
2. המיסטריות של דמטר ופרספונה – מרכזם היה באלואסיס ליד אתונה, דרך זו נקשרה למחזורי הטבע של סתיו, חורף ואביב, להתכווננות לתדר הטבעי של האדם הקשור לסביבתו, והייתה קשורה לאגדת דמטר ופרספונה, מקורותיה בפולחן איסיס ואוזיריס במצרים. מטרתה השגת חיי נצח (ראו הפרקים על תחייה וגאולה בהר הזיתים).
3. המיסתורין של הכבירים – מרכזם היה באי סמותרקי בצפון יוון, במסגרתם נחגגו הנישואים מקודשים בין אלים לבני אדם, הקשורים לאיחוד הניגודים בתוכנו מחוצה לנו המביא לבריאה חדשה. המסתורין הללו קשורים גם לכישוף, טבע, והאלוהות הנשית, מקור הדרך הרוחנית הזו בלבנט, והיא הובאה על ידי קדמוס נסיך צור ליוון, והתקיימה במרכז המקודש באי סמותראקי ובתבאי (ראו פרק על פולחן האשרה והעשתורת).
4. פולחן הסיביליה – דרך זו מיוצגת על ידי הלנה מטרויה, מתפתחת באפסוס שבאסיה, ומופיעה בדמות הסיבל הפריגית והאלה דיאנה. מטרתה התחברות ליסוד הנשי, לאינטואיציה ולחוכמה, היא קשורה לאינטליגנציה של האלוהות הנשית הבוראת, ומופיעה כבר בפרהיסטוריה (ראו פרקים על רוחניות אלה קדומה ועל החוכמה).

1. המיסטריות של דיוניסוס ופאן – לעיתים, כדי להתחבר לרוחני שבאדם יש צורך לרדת נמוך, להתערבב בעולם החומר ולתת דרור ליצרים, וכך למצוא את היסוד האלוהי ואת כוח החיים – הארוס. זו דרכו של דיוניסוס, שהתבטאה בטרגדיות, באקסטזה ובשיכרון, ושל פאן המתבטאת בגרוטסקי ובמפחיד אבל מובילה בסופו של דבר לאוניברסלי. התוצאה של דרך זו היא חמלה

צריך להדגיש שמדובר במיסטריות הקשורות לתרבות ההלנית, שמקומות הפולחן והמסורות שלהם נמצאו בתוך תחום ההשפעה ההלני, וכי בנוסף אליהם היו גם תורות רוחניות אחרות ודרכי חניכה נוספות שלימים התפשטו בעולם כגון אלו של איסיס ממצרים, או מיתרה מפרס. לכל תרבות הייתה את הרוחניות שלה, לתושבים הקלטים והגאלים של אירופה, לדוגמא, הייתה רוחניות מקורית שנשמרה על ידי הכוהנים הדרואידים וכללה פולחן טבע, צריך היה לעבור חניכה של שנים רבות כדי להיות בארד (משורר) קלטי ולימוד ותרגול של עשרים שנה בכדי להפוך לדרואיד. ניתן להבין מכך שלתרבויות שונות היה ידע מתקדם על החלקים הרוחניים באדם, מבנה העולם האנרגטי, ואפשרויות ההתפתחות האנושית. ניתן למצוא קווי דמיון בין התורות הרוחניות השונות, מכיוון שהם מתייחסים לאותה מציאות ומכיוון שהיו השפעות הדדיות, אבל לכל אחת מהדרכים היה את הגוון הייחודי שלה. העולם הרוחני של ימי קדם היה הרבה יותר פלורליסטי, מגוון ומקבל מאשר עולמה של הנצרות בימי הביניים, וזה השפיע גם על יהודה והיהדות בדרכים שונות.

המיסטריות ההלניות הציעו שיש באדם חלק פיזי וגם חלקים רוחניים אלוהיים. גם הפילוסופים מתייחסים לכך, אבל נמנעים מלהיכנס לעובי הקורה, כשהדוגמא הבולטת לכך היא סוקרטס, כששואלים אותו אם הוא מאמין בחיים לאחר המוות הוא עונה שאין לו זמן להתעסק בזה, מכיוון שהוא עסוק בלהבין אם הוא נחש טייפון או יצור מעודן (בדיאלוג פיידרוס), ויחד עם זאת תלמידו אפלטון מתייחס לעולם האידיאות ומעביר חלק מהתורה האורפית בכתביו. המיסטריות נועדות למלא את החלל שהשאירה התרבות המתקדמת היוונית המבוססת על השכל והאדם, ולגלות את החלק הגבוה והדתי שבאדם, זה שלפי התורות הרוחניות שהם קידמו ישאר לאחר המוות.

כל מי שעבר את המסתורין נשבע שבועת סודיות, ולכן אין לנו היום מידע מלא על מהלכם. ויחד עם זאת מה שברור הוא שבמהלך החניכה מת החניך לאני הישן שלו ונולד מחדש כאדם רוחני. ידוע לנו שהמיסטריות כללו תהליך היטהרות, עוררו תחושה עמוקה של כבוד ופליאה, והבטיחו אלמותיות. פלוטרך שעבר את המיסטריות, כותב לאשתו (פלוטרכוס – על הנצחיות הנשמה): "מכוח אותן הבטחות קדושות שניתנות במסתורין… אנו יודעים שאותן נשמות הן נצחיות ובלתי ניתנות לרקב." קיקרו, שעבר את המיסטריות, כותב[1]: "אין דבר גבוה יותר מאותם מסתורין… הם לא רק הראו לנו איך לחיות בשמחה, אלא גם לימדו אותנו איך למות עם תקווה טובה יותר."

כיום, נוטים לראות במיסטריות סוג של דת השונה מהתפיסה הרגילה של הדת בעולם הקלאסי. לפי פרופסור גדליהו סטרומזה, במסגרת דתות המסתורין של העולם העתיק התגלו מאפיינים חדשים של דת, שהופיעו מאוחר יותר בתרבות היהודית-נוצרית: דגש על האינדיבידואל, פרשנות של טקסטים קדושים, הימנעות מקורבן דם, ודגש על חיי קהילה דתיים במקום דת אזרחית. המיסטריה הייתה פרטית ואישית, והחוויה של המשתתפים הייתה אקסטטית ורגשית, שונה מאוד מהפולחן הציבורי-קהילתי. כולם יכלו להשתתף במיסטריות, כולל נשים ועבדים. לא היו הדרות, והיו רק שני תנאי קבלה: היות נקי מאשמת דם ולא להיות ברברי (דובר לשון שאינה יוונית).

טקסי המסטריות היו מלווים בדרך כלל בסיפור או במיתוס מכונן ששימש מושא להזדהות, הסיפור היה בדרך כלל על דמות אלוהית שעוברת מסע של סבל, ייסורים ואובדן. כשהחניכים משחזרים את המסע הזה וחווים את סבלו של האל, זה היה חיוני בכדי להגיע בסופו של התהליך לקתרזיס ובעקבותיו להארה וגאולה, כל מי שחווה את מסלול יסוריו של האל, הפך לאל בעצמו, וזה מזכיר לנו כמובן את סיפורו של ישוע, אבל על כך בהמשך.

המסתורין האורפי

אחד מבתי הספר הרוחניים הלניים שהיה לו אחיזה בירושלים הוא בית ספר האורפי, שנפוץ בכל העולם, ולפי פרופסור סטרומזה השפיע על התפתחות היהדות[2]. פסיפס שהתגלה מצפון לעיר העתיקה מרמז לנו על כך כפי שנראה בהמשך.

אורפיאוס הוא נגן אלוהי שקיבל לירה מאפולו, ליווה את הארגונאוטים במסעם, והתפרסם בירידתו לשאול בכדי לחלץ משם את אהובתו אאורידיקה. לפי הגרסה המיתולוגית הקלאסית אורפיאוס אמנם הצליח להגיע לשאול ולקבל רשות להוציא משם את אהובתו, אבל נכשל במשימה ובסופו של דבר איבד את שפיות דעתו ונקרא לגזרים על ידי המיניאדות כוהנות דיוניסוס. אלא שהיו קבוצות בעולם העתיק שטענו שבמהלך מסעו לשאול ובמיוחד לאחר הטרגדיה שקרתה לו אורפיאוס גילה את סוד חיי הנצח, וכי הוא לא מת אלא הפך להיות מורה מואר שלימד בעזרת מוזיקה את מבנה העולמות הלא נראים ואיך אפשר להגיע לחיי נצח, מייסד בית ספר רוחני שנקרא בית הספר האורפי.

גם אם אורפיאוס לא ייסד בית ספר רוחני בעצמו, הרי שבעולם הקלאסי היו תורות רוחניות שנשענו על המיתוס האורפי, לפי המיתוס המכונן של התורות הללו בריאת העולם מתחילה מאוויר – אתר, חושך ותוהו ובוהו היוצאים מחלציו של אוראנוס, מהם נולדת הביצה הקוסמית שממנה יוצאת אלוהות דו מינית עם כנפיים מזהב שנקראת פאנס אריקפיוס וגם ארוס או ניקה. בעזרת כוח החיים – ארוס, מוליד אורנוס אלוהויות יצריות, ענקים מעוותים שנקראו טיטנים, ואחד מהם קורונוס מוליד את זאוס ושאר האלים האולימפיים. לזאוס נולד בן אלוהי שנקרא דיוניסוס זגארוס (המבוגר, בשונה מדיוניסוס הצעיר). הטיטנים מקנאים בדיוניסוס זגארוס קורעים אותו לגזרים ובולעים את חלקיו, אלא שהאֵלָה אתנה הצליחה להציל את ליבו ולהביא אותו לאביו זאוס. זה בלע את הלב והוליד את דיוניסוס השני, אל היין. זאוס נלחם בטיטנים ושרף אותם, מהאפר נוצר המין האנושי, ולכן האדם הוא בעל אופי דיוניסאי-אלוהי וטיטני-מפלצתי גם יחד, מכיוון שהאפר של הטיטנים הכיל גם את גופו של דיוניסוס זגארוס האלוהי. על ידי היטהרות, פולחני איניציאציה, ושמירה על חיים אורפיים, ניתן לסלק את היסוד הטיטני ולהפוך לבכחוס, כלומר, להגיע למצב אלוהי דיוניסאי.

התורה האורפית התבססה על כתבים קדושים. לפי סוקרטס כפי שמופיע באפלטון ב"רפובליקה" וב"פיידון", ישנם ספרים סודיים הקשורים לתורה האורפית ונמצאים בידיהם של כוהנים נודדים, ובהם יש הנחייה לחיים של צמחונות וטוהר.

פרנץ קומנט (מומחה עולמי לדתות בתקופה הקלאסית) מתאר את האורפיזם כדת של ישועה המבוססת על ספרים[3]. ואכן, הטקסט הקדום ביותר באירופה שנמצא במוזיאון בסלוניקי הוא הפפירוס של דרווני, המתוארך לסוף המאה ה-5 לפנה"ס. במגילה זו לוקח המחבר את אחד ההמנונים האורפים ומסביר שלמעשה הכול הוא אלגוריה, וזה מרומז בפסוק הראשון: "אתה החניך סגור את הדלת". המחבר מסתמך על התיאוריות של הפילוסוף הקדם סוקרטי אנקסגורס, שטען שסיפורי האלים מייצגים כוחות טבע ואת מעשה הבריאה.

לפי אליאדה[4]: "פפירוס דרווני חושף תיאוגניה אורפית חדשה שמתמקדת סביב זאוס. באורפיזם יש דואליזם של גוף ונפש הקרוב לדואליזם האפלטוני, ומצד שני סדרה של מיתוסים, אמונות, כללי התנהגות ואורחות איניציאציה המבטיחים הפרדת ה"אורפי" מיתר בני האדם, דבר שמוביל להפרדת הנשמה מן היקום."

לאייסכילוס, הטרגיקון היווני, היה מחזה שאבד בשם "באסרידים", שבו הוא תיאר את הפולחן האורפי, כשם שהמחזאי היווני אוריפידיס תיאר את פולחן דיוניסוס במחזה "הבאכחיות". לפי מחזה זה, אורפיאוס היה עולה כל בוקר להר בשם פנגיאוס בכדי להשתחוות לשמש. המהות של האורפיזם היא עידון והתפתחות, ואלה הושגו, בין השאר, על ידי מוזיקה, ריקוד, שירה, ריפוי, פרשנות, חיי קהילה ונבואה. הנגינה של אורפיאוס מרגיעה את התשוקות ומאפשר את הגעת המחשבה הטהורה. יש לה השפעה על אבנים, עצים וחיות, והיא קשורה למוזות ולדיוניסוס האלוהי.

לפי פרופסור ברמר[5], אורפיאוס שמשתתף במסע אל גיזת הזהב נותן את הקצב לחותרים בספינת הארגונאוטים. מוזיקאים נמצאים מחוץ לסדר החברתי הרגיל, שכן יש להם קשר מיוחד עם המוזות. אורפיאוס היה קשור לחניכה, במיוחד של צעירים, חבורות סודיות, הוא מייסד מסורת מסתורין, משורר ונביא. הומר והסיודוס הם צאצאיו, פיזיים או רוחניים, ואורפיאוס הוא ראשון ועתיק המשוררים. אורפיאוס לא מוזכר על ידי הומר או הסיודוס, אבל פינדר מזכיר אותו וקורא לו אב השירה, מחבר פיוטים קדושים.

האורפיזם נפוץ בכל העולם הקלאסי. לפי אליאדה[6], המתקדשים בדרך של אורפיאוס (האורפיים) הקפידו על צמחונות, המשמעות הדתית של הצמחונות היא הימנעות מקורבנות דם. אכילת בשר נקשרה בימי קדם למיתוסים על האלים, למעשהו של פרומתאוס ולחיים הדתיים של העיר היוונית. אכילת הבשר הייתה חלק מברית שנכרתת מחדש בין אלים ובני אדם, וטקס דתי. הצמחונות של המאמינים האורפיים הבדילה אותם מהתרבות העירונית היוונית והמיתולוגיה. משמעות הצמחונות הייתה השתחררות מהקארמה היוונית האנושית. ובנוסף לכך, "הפנייה אל הצמחונות מעידה הן על ההחלטה לכפר על החטא הקדמון, והן על התקווה לשוב, לפחות באורח חלקי, אל המצב של האושר ההיולי".

חיים אורפיים היו חיי היטהרות, סגפנות,  שמירה על כללים ייחודיים, גאולה שאליה ניתן להגיע באמצעות איניציאציה, כלומר על פי התגלויות קוסמולוגיות ותיאוסופיות. כנראה שהחניכה האורפית כללה חזרה על תפילות, מנטרות, צום, פולחני היטהרות, הצגת דרמה של מוות ולידה מחדש, ואולי גם נסכים וארוחה טקסית, בסופו של דבר החניכה הביאה לקבלת חסד, והיוותה דרך להשתחרר מגלגל החיים, מחזור אינסופי של לידות מחדש, שמטרתן להעביר את האדם דרך הסבל של הלידה והחיים בכדי לטהר את היסוד הטיטני שבו

לפי אליאדה, מספר רמזים של אפלטון מאפשרים לנו לעמוד על עיקר התפישה האורפית בנוגע לאלמוות וגלגול נשמות. בשל החטא הקדמון, "הנפש נכלאת בגוף (סומה) כמו בקבר (סאמה). מכאן שהקיום הגשמי דומה יותר למוות, ומות הגוף הוא אפוא תחילת החיים. אולם "חיים אמיתיים" אלה אינם מושגים באורח אוטומטי, אלא רק בעזרת מאמץ, חיי טוהר וחניכה. הנשמה עומדת למשפט על פי הישגיה וכשליה, ואחרי זמן מה היא מתגלגלת מחדש. בדומה למופיע באופנישאדות ההודיות, התפישה האורפית מאמינה בקיום הבלתי ניתן להשמדה של הנשמה, הגורם לה להתגלגל שוב ושוב, עד גאולתה הסופית.

הרבה אנשים למדו בבית ספר האורפי. אחד מהנודעים ביותר היה פיתגורס, שלימים פתח בית ספר רוחני וקהילה רוחנית משל עצמו בדרום איטליה. לפי פרופסור גיא סטרומזה מהאוניברסיטה העברית ,[7] הדוקטרינה האורפית הוכרה גם על ידי יהודי אלכסנדריה שהעריכו אותה. אריסטובולוס, פילוסוף יהודי מהמאה ה-2 לפנה"ס, טוען שאורפיאוס למד ממשה.

סטרומזה טוען שהאורפיזם זה הופעה ראשונה מסוגה של דת מודרנית המקדמת גאולה אישית, חיי חברה ומוסר במקום פולחן, שהשפיעה מאד על ההתפתחות המאוחרת של היהדות והנצרות. לפי סטרומזה המונח "יורדי המרכבה" קשור לקתבסיס – ירידה לשאול שמזוהה עם אורפיאוס. מונח זה מופיע בספרות ההיכלות המייצגת את השלב הראשון של מיסטיקה יהודית, והוא מתייחס לחזון של המרכבה ביחזקאל.

לפי מקורות יהודים אלכסנדרונים משה המזוהה עם הרמס לימד את אורפיאוס את החוכמה העתיקה והוא הביא אותה למערב, אורפיאוס הוא החכם של הפגאנים המשכיל מבין האומות. לפי יוספוס פלביוס האיסיים היו סוג של אורפיזם יהודי, ויש אומרים גם התרפויטים באלכסנדריה. החיים בקהילה מחוץ לעיר, הפרשנות האלגורית של ספרים קדושים, הדגש על היטהרות וחיבור עם מלאכים, הם מאפיינים משותפים של הקהילה האיסיית שהייתה לה שכונה בירושלים. בחפירות ארכיאולוגית שהתקיימו בעיר התגלה כאמרו פסיפס המצביע על קיום קהילה אורפית בזמן השלטון הרומי, אבל ייתכן שהיו גם קבוצות בעלי אידיאולוגיה ואורח חיים דומה בתקופות קדומות יותר

פסיפס אורפיאוס בירושלים

אשר עובדיה וסוניה מוכזניק טענו כי פסיפס שהתגלה בתוך חדר של בית מהמאה ה4 לספירה בשכונת ניסן ביי מצפון לעיר העתיקה, היה חלק ממרכז פולחן פגאני לאורפיאוס, אולי מקום חניכה, ולא קישוט של מקום קבורה נוצרי כפי שזוהה עד כה[8].

במרכז הפסיפס נראית דמותו של אורפיאוס עם עיניים גדולות שמתבוננות במבט רוחני למרחק, והוא לובש כובע פריגי, סימן לחניכה, אורפיאוס לבוש גלימה אדומה זהובה, ומחזיק בידו קיתרה עם 11 מיתרים, מעל ראשו סלמנדרה ונחש נאבקים, אבל אורפיאוס מצליח להרגיע בנגינתו את החיות ולפתור את המאבק. מתחת לדמותו של אורפיאוס יש קנטאור ופאן, הקנטאור נראה מקשיב למוזיקה בפליאה, פאן מחזיק בידו חליל פאן אבל לא מנגן. פרחי לוטוס ועלי אקנטוס נמצאים בשני מסגרות חיצוניות, כשעלי האקנטוס יוצרים מדליונים בהם פרצופים גדולים בפינות, פרצוף אישה במרכז צלע אחת, חיות ופירות במדליונים אחרים. מתחת לתמונה המרכזית שתי נשים לבושות גלימות משני צדי עמוד ולהם הילה, אחת מחזיקה יונה והשנייה פרח, השמות שלהם Theodosia ו-Georgia, מתחת לנשים פאנל נוסף ובו שני ציידים ערומים ושתי חיות ציד.

לפי עובדיה ומוכזניק הפסיפס הוא פגאני, ולכן הוא פונה מערבה ולא מזרחה, שתי הנשים מייצגות תכונות מופשטות ולא נשים ספציפיות, המילה גיאורגיה משמעה – הפירות של האדמה או חקלאות, והמילה תיאודוסיה משמעה – מתנה מהאלוהות. אורפיאוס נחשב למאלף של התשוקות והנפש האנושית, החלקים הפראיים שבתוך האדם. אחד מהדברים שתורמים לחייתיות של האדם זה אכילת בשר חיות, ולכן אורפיאוס מלמד את בני האדם חקלאות, המשמעות של החקלאות זה אוכל שמרסן את התשוקות, הנפש האנושית משתחררת על ידי הצמחונות מהאינסטינקטים והתשוקות החייתיות, הפירות של האדמה הם מתנות האל שנועדו לרומם את האדם.

ההילה שמסביב לנשים היא מוטיב פגאני שמופיע בפסיפסים רומים ויוונים לפני הנצרות, ולא סמל של קדושים. על צווארו של נשר המופיע בפסיפס תלוי ענק שמזכיר את הענק שענדו חסידי אורפיאוס ובו הוראות התנהגות בעולם הבא, וכך הנשר מסמל את התגלגלות הנשמה, אמונה אורפית בסיסית.

הקנטאורים הם מורי חוכמה, ומופיעים בפמליה של דיוניסוס החוזר מהמזרח, גם פאן הוא מלווה של דיוניסוס במסע זה. הקנטאור ופאן משלבים אדם וחיה, את היסוד הטיטני והאלוהי באדם, ולכן הם כמו הנפש האנושית שיש בה מאבק בין כוחות מנוגדים. אלו סמלים של החניכה הדיוניסאית אורפית. הקנטאור ופאן הם ייצוגים של אלוהות כתונית (של האדמה) שקשורה לטרנספורמציה של היצרים החייתים באדם לשלווה אוניברסלית, ולכן הם מופיעים בפסיפס.

לפי עובדיה ומוכזניק הנצרות הקדומה זיהתה את אורפיאוס עם הלוגוס המאלף את התשוקה והיצרים, מביא שלום לעולם ומכיר באל עליון. הפסיפס היה בתחילה חדר בבית של משפחה פגאנית ששימש לפולחן והטקסים האורפים, ויש לתארך אותו לסוף המאה ה-4 לספירה. אבל יש להניח שפולחן זה התחיל הרבה קודם לכן בזמן הקמתה של איליה קפיטולינה, ושהשפעות ממנו הופיעו בקרב קבוצות שוליים יהודיות בסוף ימי בית שני. בזמן זה האימפריה הרומאית וישראל בכלל זה הפכה באופן רשמי לנוצרית, אבל הפולחן הפגאני נשאר במחתרת כפי שמוכח על ידי הפסיפס. בשלב שני, כנראה באמצע סוף המאה ה5 לספירה, עם בניית המוסדות הנוצרים בסביבה ובמיוחד המתחם של אאודיקה, רכשה את הבית משפחה נוצרית והוסיפה לפני הפסיפס אפסיס עם פסיפס נוסף וברמה הרבה יותר נמוכה של צלב.

מייסד האקול ביבליק הצרפתי בירושלים ב1930 Marie-Joseph Lagrange כתב ספרי מבוא ללימוד הברית החדשה, את הספר הרביעי כולו הוא מקדיש לאורפיזם בהתייחס לפסיפס שנמצא בירושלים[9]. בניגוד לפרופסור סטרומזה הוא יוצא נגד הדעה שנצרות היא שילוב של אמונות משיחיות יהודיות עם מסורות כתות המסתורין לגבי האל המושיע. לפי טענתו ההבדל המהותי בין נצרות לאורפיזם קשור לגוף, הנוצרים מייחלים לתחייה של הגוף, בעוד שהאורפים מייחלים להשתחרר ממנו.

כדאי להזכיר בהקשר זה כי בסוף המאה השלישית ותחילת המאה הרביעית לספירה פעלו הוגי דעות נאופלטונים גדולים באזור סוריה: פרופרי בצור, ויאמבליכוס ביאפמיה (ליד חמה), יאמבליכוס כתב את הביוגרפיה של פיתגורס שהיה תלמיד של אורפיאוס, פרופרי העלה על כתב את תורתו של פלוטינוס הדגיש את הצמחונות וכתב על הפילוסופיה הקדומה ובכלל זה על פיתגורס, בהקשר זה נזכיר כי משמעות האורפיזם הייתה צמחונות. עד כמה שידוע שני האישים הללו לא הגיעו לירושלים, אבל פרופרי התייחס באהדה ליהדות ובמיוחד לאיסיים. יש להניח שתלמידי הפילוסופיה הנאופלטונית, וחסידי כתות הישועה הקלאסיות ובכלל זה האורפיזם התקיימו בכל רחבי הלבנט וקרוב לוודאי שגם באיליה קפיטולינה הרומאית פגאנית.

יוליאנוס הכופר היה מחסידי הפילוסופיה הנאופלטונית והתיאורגיה של יאמבליכוס, הנשען על המאגיה המצרית, כשדית, ורואה בחיוב את הדת והפולחן היהודיים (משה נחשב למורה של אורפיאוס ופיתגורס), ייתכן שמסיבה זו הוא רצה להקים מחדש את בית המקדש בירושלים. הפילוסופיה הנאופלטונית מזרחית נשענה על המיתוס של אורפיאוס, וייתכן כי הפסיפס של אורפיאוס הותקן בתקופתו של יוליאנוס על ידי קבוצה נאופלטונית אורפית שחיה בעיר, זה מתאים לתיארוך הפסיפס.

הערות

[1] Burkert, Walter. Ancient Mystery Cults. Harvard University Press, 1987

[2] Stroumsa, G. G. (2012). The Afterlife of Orphism: Jewish, Gnostic and Christian Perspectives. Historia religionum: an international Journal: 4, 2012, 139-158.

[3] Cumont, F. (1912). Astrology and Religion among the Greeks and Romans (Vol. 581). GP Putnam's sons.

[4] אליאדה, מירצ'ה. (2001) תולדות האמונות והרעיונות הדתיים, כרך 1, תרגום יותם ראובני. הוצאת נמרוד, ת"א.

[5] Bremmer, J. N. (2014). Initiation into the Mysteries of the Ancient World. In Initiation into the Mysteries of the Ancient World. de Gruyter.

[6] אליאדה, מירצ'ה. (2001) תולדות האמונות והרעיונות הדתיים, כרך 1, תרגום יותם ראובני. הוצאת נמרוד, ת"א.

[7] Sṭrumzah, G. G. (2012). The Afterlife of Orphism: Jewish, Gnostic and Christian Perspectives. Historia religionum, 4, 139-158.

[8] Ovadiah, A., & Mucznik, S. (2004). Orpheus from Jerusalem-Pagan Or Christian Image

[9] Lagrange, M.-J. (1937). Introduction à l’étude du Nouveau Testament, IV: Critique historique. Les mystères: l’orphisme. Paris: Gabalda. (Études bibliques)

ראו הרצאה ראשונה על מסורת המסתורין היווני