המלכות הגדולות של ירושלים

מלכת ירושלים מליסינדה

המסדרים הצבאיים ההוספיטלרי והטמפלרי קיבלו תמיכה ממלך ירושלים פולק מאנג'ו ובמיוחד מאשתו המלכה, שהייתה הדמות החשובה ביותר בירושלים של אמצע המאה ה-12 – מליסינדה. היא הייתה בתו של בלדווין השני ושל נסיכה ארמנית, בת ירושלים שנחשפה לדרכי המזרח והמערב והייתה מצויה בפוליטיקה המקומית. היא נישאה לאציל בשם פולק מאנג'ו, אלמן בן 50, ממעמד הגבוה מצרפת, מבוגר ממנה בהרבה.

לזוג נולד ילד שנקרא בלדווין ה-3. בשנת 1131 בלדווין השני נפטר, אך עוד לפני מותו הוא החליט שהמלוכה תעבור במשותף לפולק מאנג'ו ומליסינדה. אלא שפולק מאנג'ו עסוק בענייניו ולעיתים גם לא נמצא בירושלים, וכך מי ששולטת בפועל בשיתוף פעולה עם הכמורה והאצולה המקומית היא מליסינדה. הוא היה מלך ירושלים הרשמי, אבל היא הייתה השליטה האמיתית.

פולק מאנג'ו ומליסינדה מתחילים בתוכנית אסטרטגית של בניית מצודות, ואולי גם אחוזות כפריות ברחבי המדינה. לא כל המבצרים שימשו להגנה. בנייתם הייתה בין השאר גם עניין תרבותי. המבצרים באירופה מאוחרים מהמבצרים בארץ ישראל, כלומר באירופה למדו איך לבנות מבצרים לאחר הניסיון במסעי הצלב. פולק מאנג'ו נפטר ב-1143, ולאחריו עלה לשלטון בנו בלדווין ה-3, אבל מי ששלטה בפועל הייתה אימו מליסינדה, מכיוון שבלדווין עדיין היה ילד.

בשנים 1147–1149 יוצא מסע הצלב השני מאירופה לארץ ישראל במטרה לנסות ולשחרר את אזור אדסה מידי המוסלמים, ומליסינדה מקבלת את פני הבאים.
במהלך מסע זה היא נפגשת עם אליאנור מאקוויטניה, מלכת צרפת, וזאת פגישה משמעותית עבור שתי הנשים המשפיעות. אליאנור הייתה האישה החשובה של אירופה, שהגיעה לישראל עם בעלה, המלך הצרפתי לואי ה-7, ומליסינדה – שהיא אלמנה בשלב זה – האישה החשובה במזרח התיכון. שתי הנשים מצאו שפה משותפת ובילו כמה חודשים ביחד. הן התנגדו להתקפת דמשק, שהייתה בעלת ברית של הצלבנים, אלא שהן מצאו עצמן בעמדת מיעוט אל מול הגברים. ההתקפה נכשלה והביאה לתוצאות קטסטרופליות מבחינת הצלבנים.

מליסינדה בנתה כנסיות רבות בירושלים, וביניהן סנטה אנה – שם שירתה אחותה כנזירה, קבר מרים, וקתדרלת סנט ג'יימס. היא הייתה שותפה והרוח החיה מאחורי הבנייה הצלבנית בכנסיית הקבר ביחד עם בנה. בהשפעת ובעידוד אליאנור, היא הייתה בקשר מכתבים עם ברנאר מקלרבו, וזכתה להערכת האישים המובילים של התקופה. ויליאם מצור מכנה אותה "אישה בעלת חכמה גדולה". בתקופתה האמנות והאדריכלות הצלבנית הגיעה לשיאה – משלבת השפעות מזרח ומערב ומפתחת מוטיבים אוריגינליים שהיוו אחר כך השראה להתפתחות הסגנון הגותי באירופה.

אחד הספרים שנשאר לנו מהתקופה הצלבנית הוא ספר התהילים של מליסינדה, שכנראה נכתב או נערך על ידה. בספר יש השפעות מעורבות של המזרח והמערב בבחירת המזמורים, הקדושים, וכן בציורים. אימה של מליסינדה הייתה ארמנית, אבל שייכת לכנסייה היוונית-אורתודוקסית (מלכיתית). במילים אחרות, מליסינדה ייצגה את הרוח הבינלאומית של ירושלים באותה תקופה ואת המפגש הבין-תרבותי והבין-דתי המפרה שהתקיים בחוצותיה. מליסינדה נפטרה ב1161 והיא קבורה בכניסה לקבר מרים ביחד עם אימא (ראו בהמשך)

המסע לירושלים של אליאנור מאקוויטינה

האמירה המפורסמת "חפש את האישה" לא יכולה להיות נכונה יותר מאשר במקרה של אליאנור מאקוויטניה (Eleanor of Aquitaine) (1122–1204), שהייתה האישה שמאחורי מסעי הצלב השני והשלישי, התפתחות האהבה החצרונית, האדריכלות הגותית, המיסטיקה הנוצרית ותפיסת האבירות הרוחנית-מוסרית. היא הייתה נכדתו של דה גיום – הטרובדור הראשון, אשתו של לואי השביעי – מלך צרפת, ולאחר מכן של הנרי השני – מלך אנגליה, ואִמם של שניים ממלכי אנגליה: ריצ'רד לב הארי וג'ון בלי ארץ[1].

במאה ה-12 צרפת הייתה מחולקת לדוכסויות. אליאנור גדלה בחצר של פואטייה (Poitou) בדרום צרפת, וזכתה לחינוך הטוב ביותר, כולל אסטרולוגיה, אריתמטיקה והיסטוריה. היא ידעה מוזיקה, ספרות, לטינית וריקוד. אביה מת בדרכו לסנטיאגו דה קומפוסטלה בהיותה בת חמש-עשרה. מיד אחר כך היא נישאה ללואי השביעי הצעיר, הפכה להיות מלכת צרפת, והעבירה את מקום מגוריה לפריז, שם פגשה את אבוט סוגר (Abbot Suger), שהוא "אבי" קתדרלת סן-דני, ואת ברנאר מקלרבו (Bernard of Clairvaux), התיאולוג, איש הדת והדמות המשפיעה והחשובה של התקופה. שני האישים היו חלק ממהפכה דתית וחברתית שהחזירה לנצרות את המיסטיקה וההשכלה, וקידמה את הספרות והשירה.

ב-1144 התרחש מפגש דרמטי בין ברנאר לאליאנור, שבו היא הודתה בטעותה וקיבלה את ברכתו וסמכותו. במילים אחרות, היא הפכה להיות תלמידה אישית של האיש שהתחיל את המסדר הטמפלרי, מסדר השתקנים הציסטריאני, התיאולוגיה המיסטית הנוצרית החדשה, פולחן ואהבת הנשיות הקדושה בדמות האם הגדולה מריה, ועוד. כמה שנים לאחר מכן היא נשבעה לצאת למסע הצלב השני בהשפעת ברנאר, ויצאה לדרך לאחר שביקרה בקברה של מריה מגדלנה בווזליי  (Vézelay), המקום שבו ברנאר הטיף למסע צלב זה בשנת 1146.

אליאנור יצאה למסע הצלב השני בשנת 1149 יחד עם בעלה, לואי השביעי, והאגדות מספרות על שלוש מאות אמזונות שנלוו אליה. הייתה זו הפעם הראשונה שאישה יצאה בראש צבא משלה, ובנוסף לכך היו לה גם דעות משלה. כשהצבא הגיע לאנטיוכיה, היא יצרה קשר עם דודה, ריימונד מאנטיוכיה, ומתגלעת מחלוקת בינה לבין בעלה, המלך לואי השביעי. היא רצתה להישאר עם דודה ריימונד ולתקוף את חאלב (Aleppo), אך לואי רצה להמשיך לירושלים והכריח אותה לבוא איתו. בשלב זה אליאנור הבינה שהם לא נועדו להיות יחד, וביקשה ביטול של הנישואין על בסיס קרבה משפחתית לא ראויה. בשארית מסע הצלב היא ניתקה עצמה מהמחנה הראשי.

כשחזרו לאירופה בשנת 1151, הם הפליגו בספינות נפרדות ופנו לאפיפיור כדי לקבל את אישורו לגירושין. בדרך חזרה מארץ הקודש היא עצרה בפלרמו, שם הייתה חצר של השכלה וסובלנות תחת שלטונו של רוג'ר השני הנורמני, ונשארה שם כמה חודשים.
לפי סברתי, במהלך המסע למזרח היא נחשפה לתרבויות מתקדמות והשלימה את השכלתה הרחבה. המסע לביזנטיון ולירושלים בגיל 27 תרם לה מבחינה אמנותית ותרבותית, ופיתח אצלה השקפה חדשה על מטרתה וייעודה בחיים. יש כרוניקאים וסופרים שליוו את המסע, כמו Odon of Deuil . כך או כך, השהות שלה בחצרו של הקיסר מנואל קומננוס (Manuel Comnenus) בקונסטנטינופול גילתה לה שפריז אינה מרכז העולם. עושר עצום של אמנות, מוזיקה, תרבות ועידון אפיינו את העיר, שם שהתה כמה חודשים, תוך חשיפה גם למיסטיקה הנוצרית בדמות כתביו של דיוניסיוס המתחזה (Dionysius the Areopagite).

בנוסף לכך, היא בילתה יותר משנה בירושלים, שם פגשה מלכים, טמפלרים, עולי רגל ונשים בעלות כוח, כמו המלכה מליסינדה. ולפי דעתי, היא גם פגשה בהזדמנות זו או אחרת את המיסטיקה ושירת האהבה של הסופים, שדיברו אליה מכוח מורשתה הטרובדורית. החוויה של המזרח גרמה לאליאנור לרצות להשתחרר מנישואיה ומהכבלים של החצר הנזירית הצרפתית. הנישואין פורקו ביוזמתה, והיא נישאה לאדם צעיר ממנה ב-11 שנה, הנרי השני לבית פלנטג'נט (Henry Plantagenet).

ב-1152 היא נפרדה בהסכם מלואי, והאדמות שלה הוחזרו לה. תוך שמונה שבועות נישאה להנרי השני, שהוכתר כמלך אנגליה ב-1154. הוא היה פטרון של אמנות ולימוד. אליאנור הייתה חופשייה, ועוד בהיותה דוכסית נורמנדי הקימה בארמונה באנז'ה (Angers) חצר של משוררים וטרובדורים, וכך היה גם כאשר עברה לאנגליה, בארמונות של לונדון ווינצ'סטר(Winchester) .

אליאנור תמכה בסופרים כמו ג'פרי ממונמות' (Geoffrey of Monmouth) שכתב את ההיסטוריה של מלכי בריטניה – ספר שבו נטען למוצא טרויאני של האנגלים, הקשור להגעת צאצאיו של הנסיך אניאס לבריטניה. היא זוהתה עם דמויות נשיות היסטוריות המופיעות בסיפור זה, היוצר למעשה מיתולוגיה חדשה לבריטים. היצירה הספרותית התגברה כאשר עברה מאוחר יותר לחצרה בחבל אקוויטניה בצרפת, שהיה אז חלק מהאימפריה של בית פלנטג'נט שהקים הנרי השני, וכללה חלקים גדולים מצרפת, אנגליה, סקוטלנד וויילס.

אליאנור ילדה להנרי שמונה ילדים, אך יחסיהם היו סוערים ומעורערים. להנרי היה ויכוח עם תומס בקט, שבסופו נרצח זה בקנטרברי ב-1170. אליאנור כנראה תמכה בבקט, שהיה מחנך ילדיה, וזה הביא לקרע ביניהם. בזמן הזה למלך הנרי היה רומן עם רוזמונד קליפורד, וזה גרם להתרחקותה של אליאנור. ב-1169 המלך הנרי חילק את נחלתו ונתן לריצ'רד – הבן החביב על אליאנור – את חבלי אקוויטניה ופואטייה בדרום-מערב צרפת. וכך, בשנת 1170 עברו אליאנור וריצ'רד לאקוויטניה, המקום שבו נולדה וגדלה.

בשלב זה של חייה היא הייתה עצמאית, בוגרת וחופשייה. היא הייתה בת 52 עם ניסיון רב. היה לה הרקע העשיר ביותר מכל אדם אחר על פני האדמה לצפות על החיים ממרומי בגרותה. לפי ההיסטוריונית איימי קלי(Amy Kelly), היא קצה בסכלותם ובשלטונם של הגברים, והייתה נחושה ליצור לעצמה ממלכה המוקדשת למינרווה, ונוס והבתולה, שבמרכזה חצר אינטלקטואלית ומעגל פנימי של תלמידים.

אליאנור חזרה לפואטייה והקימה חצר חדשה, שבה טופחה השירה הטרובדורית, האהבה החצרונית, האמנות והתרבות (וגם האדריכלות הגותית). בפואטייה לימדו את עקרונות האהבה וקיימו בית משפט לאהבה. תחת חסותה של אליאנור היו יותר מעשרים בני מלכים ואצילים, שנועדו לשלוט באירופה – גברים צעירים רבים, שכל מה שידעו בחייהם היה מלחמה ואלימות, ולכן היוו סכנה לחברה, למלכים ולכנסייה.

המלך הצרפתי היה זקוק לעזרה בריסון הנוער, ולכן היה זה צעד הגיוני לתמוך במאמץ זה של אליאנור, בתנאי שמרי משמפיין, בתה הבכורה של לואי השביעי ואליאנור, תעמוד בראש החצר – וכך היה. מרי ואליאנור יצרו יחדיו בית משפט של אהבה וחוקי אהבה, שבו לימדו כי הנימוסים וההתנהגות הנכונה הם כלי ליצירת חברה מתורבתת. ביחד עם נסיכות נוספות הן פיתחו אידיאל נשי של האהובה, המביאה לעידון הלב והמחשבה.

האהבה הפכה להיות תֵמה אוניברסלית קלאסית, שעליה ניתן לבנות את הקוד החדש של ההתנהגות האתית-אבירית. קוד זה הולבש על סיפורי המלך ארתור, ובמיוחד על גאווין כדוגמה. חצר האהבה הולידה אידיאלים שהופצו באירופה, ואלה בתורם רוממו את האישה מהמעמד הנמוך שהיה לה קודם לכן – כאשמה בנפילת האדם – למעמד הקרוב אל המלאכים. בקוד של פואטייה הגבר היה לרכושה של האישה.

אליאנור אספה לאולם החדש, המעודן והמפואר בפואטייה, ערב רב של נסיכים, לוחמים ונסיכות, והכניסה את כולם תחת כנפי האצילות הנשית. הקוד הביא לעידון בלבוש, בריחות, בסביבה, במוזיקה, בשירה, בסיפור ובהתנהגות.

אלא שבשנת 1174, אליאנור הייתה כנראה מעורבת במרד בבעלה, וכך, לאחר ארבע שנים, המלך הנרי מחסל את החצר בפואטייה, אוסר את המלכה ומחזיר אותה לאנגליה למעצר בית במצודת סולסברי, שם היא נמצאת בין השנים 1174 ועד 1189. אלא שמרי משמפיין ממשיכה במפעלה. היא וחלק גדול מאנשי החצר של פואטייה עוברים לשמפיין, בצפון-מזרח צרפת, ומקימים חצר דומה, שבה נמשך המפעל התרבותי והספרותי, וממנה יוצאות הגרסאות הראשונות של אגדות הגביע הקדוש.

ב-1189 מת הנרי השני, ואליאנור משוחררת והופכת למלכת אנגליה. בניה, ריצ'רד לב הארי וג'ון בלי ארץ, מולכים אחריה, והיא הופכת למעין סמכות עליונה – מנוסה וכל-יכולה. אליאנור בונה את הקתדרלה בגלסטונברי, מטפחת את הסיפורים והמסורת של הגביע הקדוש, ומחברת אותם לסיפורים על המלך ארתור והשולחן העגול. היא קרובה מאוד לריצ'רד לב הארי, בנה הנבחר, ומספיקה לחזות ולהיות מעורבת בשלטון בנה השני – ג'ון בלי ארץ. היא מייצגת דור של אצילות ומלכות בעלות כוח אדיר.

ההיסטוריה נקבעת על ידי דמויות גדולות מהחיים. לפי איימי קלי, אידיאל האהבה החצרונית הוא ביסודו של דבר מפעלה של אישה אחת גדולה – אליאנור מאקוויטניה, תוצאה של ניסיון חייה. בשנתיים האחרונות לחייה עברה למנזר פונטברו בעמק הלואר, שם מתה (1204) ונקברה לצד בעלה, הנרי השני, כשעל קברה פסל שלה, מחזיקה ספר בידה.

ובהקשר של קשרים נסתרים: הנרי השני בעלה השני של אליאנור מאקווטינה היה נכדו ויורשו של פולק מאנז'ו, בעלה של מליסינה שנפטר כמה שנים לפני ששתי הנשים נפגשו. כלומר להנרי היה זכות לטעון לקשר למלכות ירושלים, וזה מסביר מדוע לבן שלו – ריצ'רד לב הארי היה חשוב להשתתף במסע הצלב לירושלים, במיוחד לאור הסיפורים שהוא שמע מאימו, כפי שנאמר, הכל נשאר במשפחה.

מתחם סנטה אנה

המלכה הצלבנית של ירושלים מליסינדה בנתה (שיפצה) שלושה בניינים נפלאים בירושלים: מנזר וכנסיית קבר מרים, מנזר וכנסיית סנטה אנה – מקום הולדת מרים, וכנסיית סנט ג'יימס ברובע הארמני. שלושת האתרים הללו שרדו ברובם את שיני הזמן והם מהשרידים היפים ביותר של התקופה הצלבנית. מכנסיית ומנזר קבר מרים נותרה הקריפטה ושער הכניסה אליה, כנסיית סנט ג'יימס וסנטה אנה נשארו בשלמותם, והם מהדוגמאות הטובות ביותר בירושלים של אדריכלות רומנסקית עם השפעות ארמניות (ראו פרק על אדריכלות רומנסקית בספר ה-3).

ביום עלייתה של מריה לשמיים 15.8 התקיימו ומתקיימים תהלוכות בין מקום לידתה במתחם סנטה אנה למקום קבורתה ועלייתה לשמיים בקבר מרים. נראה כי בזכות היותה אישה, היה חשוב למלכה לבנות ולטפח אתרים הקשורים במיוחד לדמותה של מרים, ובהקשר זה כדאי לציין שמנזר סנטה אנה היה מנזר של המשפחה המלכותית ובה שהו אחותה של מליסינדה ואִמה.

לפי המסורת הנוצרית מריה נולדה וגדלה בביתם של אנה ויהויכין שהיה במקום זה, שהוא הקרוב ביותר לכניסה לרחבת בית המקדש. הבשורה של ג'יימס מספרת לנו שיהויכין חשוך הבנים הלך למדבר למשך 40 יום ושהה שם בתפילה וצום, וכשבקשתו התמלאה הוא חזר לירושלים וחיבק את אנה אשתו בשער העיר, וכתוצאה ממגע זה מרים נולדה, השער היה כנראה שער האריות הפונה אל המדבר, וזה מחזק את זיהוי הבית שלהם במקום זה. בנוסף לכך המסורת של מסירת הילדה למקדש שהוא ממש מעבר לפינה מתכתבת גם היא עם מיקום זה.

מרים, אם כן, נולדה בקריפטה של בית זה, בדומה ללידה של ישוע בקריפטה של כנסיית חג המולד, וניתן לרדת אל מקום הלידה שנמצא מתחת למזבח המרכזי. היא גדלה במקום זה עד גיל שלוש ויש להניח שגם כשהייתה במקדש הסמוך היא באה לבקר, ולו בגלל מצוות התורה על כיבוד אב ואם.

בחלל הכנסייה שנבנתה כאמור על ידי מליסינדה יש אקוסטיקה מיוחדת שמשבחת את השירה והתפילות בציבור, ויש הטוענים שהאקוסטיקה מעידה על תכונות אנרגטיות של החללים המשפיעים על הנכנס לתוכם, וכי מקורה של המסורת הזו באדריכלות המקודשת הארמנית שממנה הצלבנים קיבלו השראה (מליסינדה הייתה בת של נסיכה ארמנית). החלל של הכנסייה מעצים את שדה האנרגיה האנושי, האאורה, המשתרע מסביב לגוף, זה משתקף גם באפסיס השטוח הקישוטי שנמצא בחצר ממול הכניסה.

לאחר מפלת הצלבנים החל מזמנו של סלאח א-דין שימשה הכנסייה כמדרסה ומקום של דרווישים מוסלמים, אך היא ניתנה בחזרה לממשלת צרפת בתור נציגת הנוצרים על ידי הסולטאן העות'מאני בזמן מלחמת קרים. כיום המקום מוחזק על ידי מסדר האבות הלבנים, שנקראים כך גם מכיוון שהם פעלו באפריקה וגם מכיוון שהם עוטים גלימות לבנות, וזוכה לתמיכת ממשלת צרפת. ברחבה המרשימה לאחר הכניסה יש גן ובו פסל מייסד המסדר (ראו פרק על האבות הלבנים בחלק השלישי).

בנוסף לכנסייה הצלבנית העתיקה ניתן לראות במתחם הגדול את שתי בריכות המים העתיקות של ירושלים, שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות עמוקות ונקראו בריכת בית חסדא, שם היו משאירים את החולים והנכים שלא יכלו להיכנס למתחם המקודש בהר הבית. לפי הברית החדשה, מדי פעם היה מופיע מלאך בבריכה ומי שהיה קופץ ראשון פנימה היה נרפא מתחלואיו. ישוע מגיע למקום ומרפא אדם שניסה במשך כמה שנים להיכנס לבריכה ולא הצליח מכיוון שהיה נכה ותמיד מצא את עצמו אחרון. ישוע אומר לו: "קום, קח את משכבך והתהלך", ומיד הוא נרפא ומתהלך (יוחנן ה', 9). לכן מקום זה נהפך לאתר קדוש נוצרי, ומעל הבריכות נבנות כנסיות ביזנטיות וצלבניות, שניתן לראות שרידים שלהם וללכת מסביב לבריכות. ליד הבריכות יש שרידים של מקדש לאל הרפואה היווני אסקלפיוס (ראו פרק בספר ה-1) ועתיקות נוספות.

בית עניה

ממזרח לירושלים נמצא הכפר הערבי עיזרייה הקרוי על שם לזרוס, אחיהם של מרתא ומרים, האיש אותו ישוע הקים לחיים מהמתים בזמן השבוע הקדוש. האדריכל הנודע אנטוניו ברלוצ'י (ראו פרק בספר ה-3) הקים במקום כנסייה מיוחדת המחיה באדריכלות ובאמנות שלה את נס התחייה. אבל בתקופה הצלבנית היה במקום מנזר נשים חשוב שהקימה מליסינדה והוא השלים את מנזר הנשים המלכותי שהתקיים בסנטה אנה, ולמעשה אחותה של מליסינדה Loveta הפכה להיות ראש המנזר הזה לאחר שהייתה ראש מנזר סנטה אנה.

המקום היה מרכז של השכלה ורוחניות שאליו נקבצו נשים משכילות נוספות. לפי ההיסטוריון מאייר Hans Eberhard Mayer המנזר היה קשור למנזר פונטברו בעמק הלואר בצרפת, שהיה המנזר המלכותי של השושלת האנגווינית (הנרי השני)^[2]. המנזר בפונטברו לא היה מנזר רגיל, אלא מנזר מיוחד, שרומם את מעמדה של האישה. הוא נוסד בשנת 1101 על ידי הקדוש הכריזמטי Robert of Arbrissel  כקהילה משותפת של גברים ונשים, שבה קיימו את פרקטיקת Syneisaktism – נישואים רוחניים ומגורים משותפים של נזיר ונזירה, אשר קיימו נדרי צניעות אך חלקו חיים. בשל התנגדות הכנסייה, הזוגות הופרדו, ובמקום זאת הוקמו שתי קבוצות של נזירים ונזירות שגרו בנפרד. עם זאת, הנזירים שירתו את הנזירות ודאגו להן, וראשת המנזר המשותף הייתה אישה. לפי מאייר גם המנזר בבית עניה היה כזה.

ניתן אולי לומר כי סנטה אנה היה המנזר הגלוי העוסק במשמעות הגלויה של הדת הנוצרית, ואילו בית עניה המנזר החבוי העוסק במשמעות המיסטית הנחבאת. במקום נבנתה כנסייה למרתה ומריה, האחיות של לזרוס. הוא נתמך על ידי בית המלוכה והפך למוסד הנוצרי העשיר בממלכה הצלבנית. בין חברות המנזר ניתן למצוא את Sibylla of Anjou הבת של פולק מאנג'ו, מלך ירושלים, שבאה מצרפת במהלך מסע עלייה לרגל והייתה קרובה לאפיפיור המחדש קליקטוס השני, שקידם את העלייה לרגל לסנטיאגו. הסבא שלה, פולק הרביעי מאנג'ו, היה מי שתרם את האדמות למנזר פונטברו.

המלכה האחרונה של ירושלים הצלבנית – סיבילה – גדלה במנזר מגיל 4 והייתה נתונה להשפעת הנשים המשכילות. היא הייתה בת של אמרליך הראשון ואישה משכילה נוספת בשם אגנס מקורטניי. נראה כי נשים מילאו תפקיד מכריע בממלכת ירושלים, ונשים אלו החליטו שהזכאית לכתר, סיבילה, תישא לאישה אביר צרפתי בשם גיי דה ליזיאן, שיהפוך להיות מלך ירושלים במקום הטוענים לכתר המקומיים. גיי דה ליזיאן הגיע מפואטייה, מרכז התרבות הצרפתי שהיה ביתה ומקום ארמונותיה של אלינור מאקוויטניה. למשפחה הייתה טירה מפוארת לא רחוק מפואטייה, והאגדות אמרו שזו הטירה המסתורית המופיעה באגדות הגביע הקדוש, שהחלו להיות נפוצות באותה תקופה, וכי גיי קשור לשושלת שומרי הגביע, שהתחילה מזמנו של ישוע.

השם סיבילה הוא שמם של הנביאות בעולם הקלאסי, שפעלו במרכזי נבואה ברחבי הים התיכון, כמו למשל קומאי באיטליה, והן מונצחות באמנות ימי הביניים (הקפלה הסיסטינית). הנוצרים טענו שהן ניבאו את בואו של ישוע, ולכן הנבואות שלהן נאספו בספר מהמאה ה-6 ונחשבו לבעלות תוקף אלוהי. בחוגים אזוטריים שונים (ולרוב מאוחרים, החל מהמאה ה-19) מתקשר שמה של המלכה הצלבנית סיבילה עם היותה מעין נביאה של סוף העידן הצלבני-משיחי, מעין אם גדולה שאבלה על קורות צאצאיה ומכילה בליבה את האובדן ושינויי העיתים, מאפשרת עתיד חדש.

ייתכן כי סיבילה בחרה בגיי דה ליזיאן כי היה תאומה הרוחני או מסיבות אזוטריות אחרות, אבל באופן מעשי התברר כי הבחירה של סיבילה בגיי דה ליזיאן הייתה כשגויה, מכיוון שהוא הפסיד את הממלכה לסלאח א-דין, הרבה בזכות שגיאותיו בקרב קרני חיטין, וחוסר תמיכה מספקת משאר האצילים של הממלכה בשל הספקות לגבי זכותו לכתר. למרות זאת, סיבילה נשארה נאמנה לו והמשיכה לתמוך בטענתו לכתר עד יום מותה, כך לפי ה־ Chronicle of Ernoul מהמאה ה-13.

הערות

[1] Kelly, A. R. (1950). Eleanor of Aquitaine and the Four Kings. Harvard University Press

[2] Mayer, H. E. (1994). Kings and Lords in the Latin Kingdom of Jerusalem (1st ed.). Routledge

ראו הרצאה על אבירות רוחנית ואלינור מאקוויטניה