ממלכת ירושלים השנייה

תקופת ממלכת הצלבנים השנייה

בשנת 1187 נפלה ממלכת ירושלים הצלבנית בידי סלאח א-דין, בהמשך הספר נראה איך זה נראה מנקודת המבט האסלאמית, כיצד זה קשור למסע הלילי של מוחמד לשמיים, ואיך זה הביא לעליית המסדרים הסופיים, אך מבחינת הנוצרים זה היה אסון וסימן לכך שאלוהים לא מרוצה ממעשיהם. כשם שהוא הביא לגלות בני ישראל בגלל חטאיהם, כך הוא מביא לתבוסת הנוצרים בגלל אותה סיבה, ולכן צריך לחזור בתשובה ולאמץ רוחניות חדשה וטהורה יותר במקום זו שהכזיבה.

מספרים שהאפיפיור אורבנוס השלישי מת משברון לב לאחר שהגיעו החדשות על אובדן הארץ הקדושה, וגם מחליפו גרגוריוס השמיני מת כעבור חודשיים ממחלה. נשמעה הייתה שאלוהים מפנה עורף לנוצרים, והסיבה, כפי שהטיף לה אנרי מאלבנו, הייתה החטאים הקולקטיביים של העולם הנוצרי, ריבוי המלחמות הפנימיות בתוכו. התיקון הוא השכנת שלום בין מלכי אירופה ובמיוחד אלו של צרפת – פיליפ השני, ואנגליה – הנרי השני, וגיוסם למאמץ המשותף של שחרור מחודש של ארץ הקודש.

הנושא הזה קריטי מכיוון שיש קשר בין ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, וכך, לא חלפו להם חמש שנים וכמה ממלכי אירופה החשובים עשו שלום אלוהי ביניהם ונרתמו למשימה הקדושה, יוצאים למסע צלב של המלכים לשחרר מחדש את ארץ הקודש, שמי שהובילו אותו היו ריצ'רד לב הארי האנגלי, פיליפ השני הצרפתי ופרידריך ברברוסה הגרמני.

המאה ה-12 הייתה תקופה רומנטית של אירועים היסטוריים בלתי אפשריים, התפתחות של תורות רוחניות וחזרת המיסטיקה והפילוסופיה לנצרות דרך המפגש עם העולם המוסלמי. המאה ה-13 הייתה שיא ימי הביניים, זמן של השכלה וקדושה. מבחינה פוליטית השלום האלוהי לא החזיק מעמד גם בין הממלכות והמלכים הגדולים, וגם בין הכוחות השונים בתוך הממלכה הצלבנית עצמה. זאת הייתה תקופה של מלחמות בין נוצרים ומאבקי שליטה, אבל מבחינה תרבותית, אמנותית ורוחנית יש לנו התפתחות עצומה המופיעה בדמות המסדרים החדשים, האוניברסיטאות ועוד, התפתחות שלאחר המשבר של המאה ה-14 תביא את הרנסנס. התפתחות זו של אירופה קשורה בטבורה להיסטוריה של ממלכת הצלבנים השנייה.

ב-1191 כובשים הצלבנים מחדש את עכו ואת כל מישור החוף עד יפו ומקימים את ממלכת ירושלים השנייה, שמתקיימת כמאה שנה עד לנפילת עכו לידי הממלוכים ב-1291. כבר עם יסודה משיגים הצלבנים זכויות לעולי הרגל לירושלים, ובשנת 1229 עד שנת 1241 – שלטון ישיר בירושלים עצמה. על המסורות הרוחניות שמופיעות בתקופה הזו מנקודת המבט הנוצרית, גם של הקתולים אבל גם של אחרים כגון הסרבים או הגיאורגים – בפרקים הבאים.

פרדריך ברברוסה

ישנם כמה שליטים חשובים אגדיים בגרמניה, הראשון הוא קרל הגדול, השני פרדריך ברברוסה, ולהם אפשר להוסיף במידה מסוימת את פרדריך השני, אלא שעיקר עיסוקו, שייכו ותשומת לבו של פרדריך השני היו קשורים לדרום איטליה ולא לגרמניה, וכך פרדריך ברברוסה מצטייר כמלך הצדק הגרמני שלא מת אלא נרדם ויחזור לכונן מלכות צדק עלי אדמות בסוף הימים.

עוד בטרם היותו מלך הגיע פרדריך ברברוסה הצעיר לירושלים במהלך מסע הצלב השני ביחד עם דודו הקיסר קונרד, שלימים מינה אותו ליורשו. לפי האגדות, בזמן מסע הצלב גילה פרדריך בעזרת חזון חרב אגדית ועליה מילים קדושות שנתנה לו כוחות על־טבעיים. בזמן ההכתרה שלו ברומא הכנסייה התמלאה באור רוחני, טקס ההכתרה היה משולב בסימבוליקה רוחנית אזוטרית, החרב נעלמה והופיעה שוב במהלך אחד הקרבות ולבסוף עקבותיה אבדו.

פרדריך ברברוסה היה ג'ינג'י ומכאן שמו – אדום הזקן. הוא עלה לשלטון ב־1155 ושלט עד 1190. במהלך כהונתו הוא הושפע מחזיונותיה ודמותה של ה"נביאה שעל הריין" הילדגרד מבינגן (Hildegard of Bingen)  שהייתה מעין יועצת "מוכיחה" שלו בתחילת כהונתו. היא הייתה נזירה בעלת חזיונות שמיימיים שטיפחה תיאוריה של מבנה העולמות הרוחניים, עולמות של האצלות, סדר קוסמי, האדם כמיקרוקוסמוס של אותו סדר ובעל תפקיד כמשלים ומתקן של הבריאה – תורה המזכירה במקצת תורות קבליות של עולמות הספירות, אדם קדמון לכל קדומים, ומושג התיקון.

הילדגרד (1098–1179) כתבה שירה כנסייתית, מחזות, ומגיל קטן יכלה להבחין בהשתקפויות של האור האלוהי, לצאת מגופה ולעשות מסעות אסטרליים בהם היא ביקרה במקומות ופגשה באופן רוחני אנשים ותקופות שונות. וכך היא יכלה לבקר, לתאר ולהיות בקשר עם ירושלים הרוחנית (שלעיתים נקשרת לכנסייה), במקום ירושלים הפיזית. לפי הילדגרד, המסע של הנפש בחזרה אל אלוהים משולה למסע עולה הרגל לירושלים.

בשנת 1151 היא פרסמה ספר ראשון של החזיונות שלה, שקיבלו אישור האפיפיור, בשם "דע את הדרך". הספר השלישי שלה שפורסם ב־1169 נקרא ספר המלאכות האלוהיות Liber divinorum operum  ובו תיאורים קוסמולוגיים של הבריאה ושל האדם כמיקרוקוסמוס. ציורים מספר זה מעטרים את קירות אולמות האבירים בעכו, וביניהם דמות אדם שנראה כמו האדם הוויטרובי של ליאונרדו דה וינצ'י, ודמות של העולם העגול והכוחות השולטים עליו בשש ספירות מעל.

הילדגרד פעלה בעמק הריין במסגרת רנסנס תרבותי ודתי שנתמך על ידי פרדריך ברברוסה. במסגרת זו, הארכיבישוף של קלן Rainald von Dassel הביא את שרידי שלושת האמגושים לקלן ממילאנו והפך אותה לירושלים חדשה בגרמניה. התפתחה מסורת של אהבה חצרונית בגרמניה, אגדות של הגביע הקדוש, ומיסטיקה נוצרית, כמו גם תורות של אלכימיה שהופיעו אחר כך בדמותו של אלברטוס מאגנוס. המשמעות של מתנות שלושת האמגושים הן הלימודים האזוטריים של אלכימיה – זהב, מאגיה – מור, ואסטרולוגיה – לבונה.

הצבע האדום הנרמז בשם ברברוסה מסמל לפי האלכימאים שינוי והתחדשות ומגלה לנו את עיסוקו של פרדריך בתורת הנסתר. הצבע האדום הוא האש המטהרת והצורפת משנה את החומרים מחומר בסיסי לזהב. ומכאן שברברוסה השיג את אבן הפילוסופים ולכן זכה לחיי נצח. לפי הרוזיקרוצים הוא היה מלך פילוסוף, אדם שקידם את האבירות הרוחנית, אדם מואר. לפי גתה הוא קשור לייעוד הרוחני והמסורת האזוטרית של העם הגרמני.

כך או כך, ב־1190 יצא פרדריך ברברוסה בראש צבא גדול לארץ ישראל במסגרת מסע הצלב השלישי, אלא שכמו אלכסנדר מוקדון לפניו, חלק ממטרת המסע הייתה חיפוש אחר ידע, ולא רק כיבושים צבאיים. הצבא הלך ברגל דרך הבלקן ונאלץ להילחם בגורמים עוינים במהלך דרכו. בנוסף לכך, הביזנטים ניסו להפריע לו בדרך, אלא שפרדריך התגבר על כל הקשיים, הגיע לתורכיה, כבש את קוניה – בירתם של הסלג'וקים, והמשיך לקיליקיה הארמנית, שם למרבה ההפתעה הוא טבע בנהר וכתוצאה מכך הצבא הגדול שלו התפוגג ורק כמה אלפים הגיעו לארץ ישראל.

אלא שלפי האגדות פרדריך לא טבע אלא נעלם מסיבה כלשהי וחזר לגרמניה, שם הוא ישן עד היום במרתף אחת הטירות שהוא בנה, ויש אומרים שבמערה בהרKyffhäuser  מתחת לאחת מהטירות הללו. במאה ה־19 הקים וילהלם השני במקום זה מונומנט עצום ובו פסל של פרדריך ברברוסה – שבע השנים – יושב מנומנם על כס מלכות ליד שולחן וזקנו האדום, שגדל פרא, עוטף את השולחן וחודר דרכו כמו שורשים של עץ אלון. לפי אגדות אחרות הוא נמצא במערה בהרUntersberg בבוואריה גבול אוסטריה, שלוחה מרשימה ומקודשת של האלפים הצפוניים.

כך או כך, ברברוסה מתעורר משנתו כל מאה שנה בכדי לראות אם העורבים עדיין מתעופפים מסביב להר שבו המערה או המרתף ששם הוא נמצא. אם יהיה מקרה שבו לא יהיו יותר עורבים – הוא יקום משנתו ויוביל מחדש את גרמניה לקרב מכריע שיבסס את גדולתה, יקים מחדש ממלכת צדק עלי אדמות, שתזרז את ביאתו המחודשת של ישוע.

בכנסיית אוגוסטה וויקטוריה בירושלים נראית דמותו של פרדריך ברברוסה בחדר קבלת הפנים המפואר. הוא אמנם לא הצליח להגיע לירושלים, אבל הקיסר ווילהלם השני ראה עצמו כממשיך דרכו (ראו פרק על כנסיית המשיח באוגוסטה ויקטוריה ספר שלישי). הקיסר הגרמני שהגיע לירושלים בסופו של דבר ביחד עם האבירים הגרמנים מהמסדר הטבטוני הוא נכדו – פרדריך השני ב־1229.

פרדריך השני

אחד האנשים החשובים ביותר בהיסטוריה של ירושלים הוא פרדריך השני, שמכונה איש הרנסנס הראשון, אדם שהוא משכמו ומעלה. הוא נודע כפטרון המדעים והאומניות, מלך האימפריה הרומית הקדושה, אבל גם מלך ירושלים, דרום איטליה בורגונדי וסיציליה, שליט נאור ששילב בדמותו בין המזרח לבין המערב.

פרדריך ה-2 היה נכדו של המלך הגרמני האגדי פרדריך ברברוסה, בנם של הנרי ה-4 קיסר הקיסרות הרומית הקדושה וקונסטנצה מלכת סיציליה. הוא היה אדם מיוחד, שידע שבע שפות, עסק בשירה ופילוסופיה, בעל מחשבה חופשית ואמביציה פוליטית חזקה. פרדריך בנה את המדינה המודרנית הראשונה באירופה בדרום איטליה, שבה הוא היה מעין שליט אבסולוטי נאור, פילוסוף שקידם את האמנות וההשכלה. הוא היה לא קונבנציונלי בדעותיו ובמעשיו, בז לדתות הממוסדות ה"רגילות", ובתוך כך גם לנצרות הקתולית ולאפיפיור, וכן לאסלאם האורתודוקסי. פרדריך אהב חופש ונלחם על דעותיו ותפישת עולמו בהצלחה רבה, ויחד עם זאת העריך דיאלוג ושיתוף פעולה, הוא כיבד את העולם המוסלמי, וידע את שפתו ומנהגיו. קראו לו "פלא העולם", והוא נחשב במידה רבה לאיש הרנסנס הראשון, דמות גדולה מהחיים.

פרדריך התחנך בחצר האפיפיורות ברומא על ידי האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, לאחר מכן התחנך באופן אישי על ידי איש דת שלימים הפך לאפיפיור הונריוס השלישי. הונריוס השלישי יזם את מסע הצלב החמישי למצרים וכשזה הסתבך התחנן בפני פרדריך שיעזור, אולם כשפרדריך התחמק מכך, נוצר סכסוך מר בין שני האישים.

במשך שנים ניסה הונריוס לגרום לפרדריך לצאת למסע צלב בכדי לשחרר את ירושלים משלטון המוסלמים, והוא דחה אותם עד כדי נידויו. אולם שיצא בסופו של דבר למסע הצלב השישי ב-1228 הוא הצליח, בלא לשפוך טיפת דם אחת אלא רק בעזרת משא ומתן, לקבל חזרה לידי הנוצרים את ירושלים ובכלל זה את כנסיית הקבר (הפשרה הייתה שהמוסלמים ימשיכו לשלוט במתחם הר הבית). כשהגיע לישראל הוא התחתן עם איזבל ה-2, היורשת של ממלכת ירושלים, ונהפך באופן רשמי למלך ירושלים בטקס חגיגי בכנסיית הקבר.^[1]

באותה תקופה נפוצו סיפורי הגביע הקדוש בגרמנית, והגרסה המורכבת והמיסטית ביותר של הסיפורים נקראה "פרסיבל", ונכתבה כנראה בשנים 1210-1220 על ידי אביר, משורר וייתכן שגם נזיר גרמני בשםWolfram von Eschenbach , שחי כנראה בבוואריה ואולי גם באוסטריה (הגרסה הראשונה של סיפורי הגביע הקדוש נכתבה על ידי כרטיאן מטרואה שבצרפת ב-1180). במסגרת סיפור זה מגיע הגיבור פרסיבל לטירת הגביע המסתורית, שם נגלים לו דברים נפלאים, אבל הוא לא מגיב להם כיאות ונאלץ לצאת למסע ארוך ובודד שנמשך חמש שנים, עד שהוא מצליח למצוא את טירת הגביע בשנית ולהפוך להיות שומר הגביע. זהו מסע שבמהלכו עובר פריסבל תהליך של התפתחות וגילוי עצמי, ומגלה (בין השאר) שיש לו אח תאום מוסלמי ששווה לו בכוחו ובמוסריותו.

הדמות של פרסיבל בסיפורים מרתקת. הוא מגודל על ידי אימו ורק מפגש מקרי עם אבירי השולחן העגול בלבוש אבירים טמפלרים גורם לו לעזוב את היער שבו גדל ואת אימו, ולבקש להיות אביר בחצרו של ארתור. הדמות של פרסיבל היא מעין הופעה מחודשת של ישוע באירופה, דמות תמימה שלא מהעולם הזה, שגדלה להיות המלך פילוסוף האידיאלי, והיא מזכירה את דמותו של פרדריך ה-2, שגדל ללא אב ויצא לחפש את עצמו במסעותיו בעולם הגדול ובדרכו לכבוש את ירושלים^[2].

הנרי ה-4 (אביו של פרדריך ה-2) שינה את מסורת העברת כס הקיסרות הרומית הקדושה והפך אותה לכזו שעוברת בתורשה, מתוך רצון ליצור מדינה גרמנית נורמנית חדשה, כלל-עולמית ונוצרית, שתתבסס על דמות של מלך אלוהי. הוא נתמך על ידי הרוזנים של אנדכן, ובראשם Berthold IV , שתמך בנער הצעיר פרדריך למול המתחרים הרבים שהיו לו, ועזר לו לתפוס את מקומו בהגה השלטון. הסיפור של פרסיבל מרמז על האירועים הללו.

פרדריך ראה את עצמו כקיסר שנבחר על ידי האלוהים ונועד לשרת את האלוהים בליבו, מחשבתו וכוחו, אבל כנראה שרק בדרך שנראית לו לנכון, והוא לא היה מוכן לקבל תכתיבים של אחרים. למרות שחרור ירושלים הוא לא זכה להכרה ממסדרי האבירים של הטמפלרים וההוספיטלרים והאפיפיור המשיך להטיל עליו חרם ולא הכיר בכיבושו. מי שתמך בו הוא המסדר החדש של האבירים הטבטונים הגרמנים.

ההגעה של פרדריך ה-2 לירושלים והכתרתו כמלך של ירושלים, בנוסף להיותו קיסר הקיסרות הרומית הקדושה, נתפשה על ידי חסידי בית שטאופן הגרמני כהתערבות אלוהית, תחילת מעשה הגאולה, הופעה משיחית. פרדריך השני נתפש על ידי חסידיו כמלך הדיג, שומר הגביע, כמחליפו של המלך ארתור ומייסד האחווה הקדושה. באותה תקופה ירד מעמדו של המסדר הטמפלרי, לאחר שהפסיד את קרב קרני חיטין ואיבד את מרכזו הרוחני בכיפת הסלע בירושלים. את החלל שהותירו הטמפלרים מילאו במידה מסוימת האבירים הגרמניים הטבטונים, מסדר שהוקם רק לאחר חידוש מסעי הצלב והכיבוש המחודש של עכו ב-1191.

האבירים הטבטונים הצטיינו מבחינה צבאית במסע הצלב החמישי במצרים, נודעו במשמעות הברזל שלהם, והיו הכוח העיקרי שעליו נשען פרדריך השני בתמרוניו ובפוליטיקה הפנים-צלבנית והנוצרית-קתולית. ראש המסדר הרמן פון זלצה תמך בו ותיווך במאבקים שהיו לו עם האפיפיור ועם האצילים והמסדרים הצבאיים האחרים בארץ.

לאחר חזרתו לממלכתו בדרום איטליה בונה פרדריך השני טירה מיוחדת באפוליה בשם Castello del Monte תוך כדי שימוש בעקרונות אדריכלות מקודשת של כיפת הסלע. הוא יוצא למלחמה באפיפיור גרגוריוס התשיעי שהחליף את הונריוס השלישי ב-1227 ובעלי בריתו. בשלב מסוים מכריח פרדריך את האפיפיור להימלט לליון שבצרפת, פועל יוצא מכך הוא הוכרז ככופר, אנטי כרייסט והוטל עליו חרם. במשך עשרים השנה הבאות הוא המשיך להילחם באפיפיור גרגורי התשיעי ולאחר מכן באיקנוטניוס הרביעי. כל אירופה הייתה עדה למאבק שבין האפיפיור לבין הקיסר שהתגלה כגאון אסטרטגי וייצג את כוחות הקדמה, איטליה נקרעה בין שתי מפלגות זו שתמכה באפיפיור בראשות הערים פיזה וסיינה. וזו שתמכה בקיסר בראשות הערים בולוניה וגנואה.

בשנת 1244 איבדו הנוצרים את ירושלים, ובשנת 1250, דווקא בזמן שתומכיו זכו להצלחות בשדה הקרב, מת הקיסר מדיזנטריה ונקבר בפלרמו. כותב עליו ההיסטוריון היהודי ארנסט קנטרוביץ: "דנטה חש רגש עמוק של כבוד להוהנשטאופן. במשך חייו היה פרידריך השני מודל לשליט, שופט, מלומד ומשורר, הנסיך המושלם – הגיבור המהולל. אדם – שכל זמן שמזלו דרך – חיפש אחר רוח האנושית. שליט שאסף סביבו את הנשמות אצילות והמבריקות ביותר בעולם".

ריצ'רד מקורנוול

לא רק הגרמנים הפכו לגורם בעל השפעה בזמן ממלכת ירושלים השנייה, אלא גם האנגלים, וזה התבטא בתפקיד המרכזי של ריצ'רד לב הארי בכיבוש המחודש של ארץ ישראל. אלא שמיד אחר כך אנגליה נפלה לידי מלחמת אזרחים, ודווקא אז מופיע אחד האנשים המרתקים באירופה של המאה ה־13, ריצ'רד ה־3 מקורנוול, על במת ההיסטוריה של ארץ ישראל. הוא מוביל מסע צלב מוצלח ולא ידוע שנקרא "מסע הצלב של הברונים", שמביא את שלטון הצלבנים בארץ ותנועת עולי הרגל לירושלים לשיאם.

ריצ'רד מקורנוול היה הנכד של אלינור מאקוויטניה, בנו של המלך ג'ון אחיין של ריצ'רד לב הארי ואחיו של המלך החלש הנרי ה־3 והתומך העיקרי שלו. בנוסף להיותו רוזן קורנוול שבדרום־מערב אנגליה הוא היה גם רוזן פואטו בצרפת ולימים הוכתר כמלך גרמניה. אבל מעבר לכול, ריצ'רד היה אחד האנשים העשירים באירופה. הוא זה שבנה את טירת טינטג'ל באנגליה כמודל של האגדות הארתוריאניות.

מסע הצלב של הברונים נמשך מ־1239 עד 1241 בשני שלבים, את השלב הראשון הנהיג תיאובלד הראשון מנווארה, שנקרא גם ה"טרובדור", ואת השלב השני הנהיג ריצ'רד מקורנוול. במהלך המסע הוא השיג באמצעים דיפלומטיים וללא צורך בשימוש בכוח שליטה על מבצרים רבים בצפון כגון הר תבור והבופור, ובנה את חומות אשקלון הצלבנית. יש אומרים שלאחר מסע צלב זה, הנוצרים שלטו על כל השטח מהים ועד הירדן. לפי מקורות מהתקופה הוא עלה לרגל לירושלים, אך לא ידוע מה הוא עשה שם.

ריצ'רד היה חסיד נלהב של אגדות המלך ארתור והגביע הקדוש, בדומה לריצ'רד לב הארי – דודו שמלך לפניו. כשהוא חוזר לאנגליה הוא בונה בטינטגל שבחוף קורנוול מצודה שמדמה את מצודתו של המלך ארתור. טינטג'ל נחשבה למקום שבו המלך ארתור התעבר בעזרת הקוסם מרלין. למרות שלא הייתה לה שום חשיבות אסטרטגית, בנה ריצ'רד בצוקים שמעל החוף מצודה אדירה.

מאותה תקופה מתחזק הקשר המיסטי בין אנגליה לבין ירושלים, דבר שמתבטא בהשתתפותו של המלך לעתיד אדוארד הראשון במסע הצלב התשיעי לארץ ישראל ובתפיסת האנגלים את עצמם כירושלים השמיימית. אדוארד בילה הרבה מילדותו בביתו של דודו – ריצ'רד מקורנוול. בכניסה לכנסיית הקבר בירושלים קבור האציל Philip d'Aubigny שעלה לרגל לירושלים ונפטר בה ב־1136, מחותמי המגנה כרטה ומחנכו של הנרי השלישי.

האנגלים טוענים שיוסף מארמתיה הגיע לאנגליה עם הגביע הקדוש, ויש גם טענות שהם מצאצאי השבטים האבודים וכי מוטל עליהם לבנות ירושלים חדשה באנגליה, וכך השיר הפופולרי ביותר באנגליה של תחילת המאה ה־20 הוא "ירושלים השמיימית" שנכתב בתחילת המאה ה־19 על ידי הצייר והמיסטיקן ויליאם בלייק והפך להמנון הלא רשמי.

הערות

[1]  מאותו הזמן מלך ירושלים, שהיה התואר הרשמי של מלך הממלכה הצלבנית, שהה מחוץ לישראל ולא היה מעורב באופן מעשי בענייני הממלכה.

[2] Kawanishi, T. (2013). Study of the legend of Holy Grail’s Knight and Emperor Friedrich II by the European House of Andechs Meranien: From the viewpoint of their aim for ending of international religious war “the Crusades” in 12–13th century. Mediterranean Journal of Social Sciences, 4(10), 160–170.