נצרות לאחר מסעי הצלב

נצרות לאחר מסעי הצלב

הכיבוש מחדש של ארץ ישראל על ידי המוסלמים הושלם ב־1291, ומזמן זה והלאה קתולים לא הורשו להקים דריסת רגל בארץ ישראל. הארגון היחיד שהיה יוצא דופן בהקשר זה הוא המסדר הפרנציסקני, בשל הקשרים ההיסטוריים הטובים בינו לבין האסלאם שמתחילים מפרנציסקוס מאסיזי, אך גם זה לקח זמן. העדות הנוצריות האורתודוקסיות, שהיו חלק אורגני מהמזרח התיכון ונתח חשוב באוכלוסייה של האימפריות המוסלמיות כגון האיובית והממלוכית, הורשו להמשיך להישאר בעיר הקדושה, והזכויות שלהן הובטחו במסגרת כתב הזכויות של עומאר.

וכך, גם במאה ה־14 נמשך זרם עולי הרגל לעיר, אנשים קדושים ומעשי פלאים. ירושלים תחת שלטון האסלאם המחודש נשארת מוקד של רוחניות והתקדשות, גם עבור הנוצרים. עם חזרת המוסלמים לעיר, גם היהודים חוזרים, כשאחד הראשונים הוא הרמב"ן.

ברידגיטה משוודיה בירושלים

בריגיטה משוודיה (1303–1373) היא אחת מששת הקדושים הפטרונים של אירופה (החמישה האחרים הם קיריל ומתודיוס, בנדיקטוס מנורסיה, קתרינה מסיינה ואידית שטיין). היא נולדה למשפחת אצולה שוודית, התחתנה, שירתה בחצר המלוכה והיו לה שישה ילדים, אחת מהם נהייתה קדושה גם כן – קתרינה משבדיה. כשהייתה בת 32 יצאה עם בעלה למסע עלייה לרגל לסנטיאגו, במהלכו הוא חלה ונפטר עם חזרתם. בעקבות כך היא הצטרפה למנזר הפרנציסקני כנזירה מהסוג השלישי והקדישה חייה לתפילה ומעשי חסד.

בחלק מהחזרה בתשובה שלה היא הקימה קהילה נוצרית, מעין מסדר חדש שלימים נקרא הבריגיטינים, שבו היו מנזרים כפולים לנשים וגברים יחדיו. בשנת 1350 היא יצאה עם בתה ומשלחת של כמרים ותלמידים לרומא בכדי לקבל הכרה במסדר. הימים היו ימי המגפה השחורה והאפיפיור היה באביניון ולא ברומא. וכך, מסע שאמור היה לקחת כמה חודשים הפך להיות שהות של 20 שנה ברומא, עד שאפיפיור יחזור ויאשר את המסדר החדש. לאחר מכן היא תכננה להישאר ברומא את שארית חייה, אבל הגורל רצה אחרת.

כבר מגיל 10 היו לה חזיונות של ישוע. בנוסף לכך היו לה נבואות לגבי העתיד, שיש אומרים שהתגשמו אפילו בימינו. חשיבותה של בריגיטה היא בכך שפיתחה תפילות חדשות. באחד הימים, בזמן שהיא מדטה על סבלו, ישוע הופיע לפניה ולימד אותה תפילה שתכפר על 5480 הפצעים שהוא ספג. בעיקרון אלו היו 15 פסקאות שהתייחסו לשבעת המשפטים (המילים) האחרונים של ישוע על הצלב כפי שהם מופיעים בספרי הבשורה השונים. התפילה שבריגיטה הנהיגה נקראה "15 ההו". היא נכנסה למחזור השעות ונחשבה לבעלת כוח על-טבעי, עד כדי כפרה על עוונות.

בריגיטה באה לרומא עם בנה האהוב קארל, אבל זה יצא לתרבות רעה, דבר שציער אותה מאוד. ב-1371 הופיע לפניה ישוע בפעם נוספת וציווה עליה בגילה המבוגר לעלות לרגל לארץ. בדרכה לארץ היא עצרה בנפולי, שם קארל פלרטט עם המלכה. בריגיטה התפללה לעזרת האל, וכתוצאה מכך קארל חלה ומת. אך כשהיא הגיעה לבסוף לארץ, למקום שבו אלוהים הקריב את בנו, היה לה חיזיון נוסף. היא ראתה את קארל ביום הדין והשטן מנסה לקטרג אותו, אבל בגלל תפילותיה ודמעותיה השטן לא מצליח להיזכר בחטאיו של קארל ולא יכול לקטרג עליו. אלוהים מסלק אותו בבושת פנים וקורא לקארל "הבן הנבחר".

בריגיטה שהתה באכסניית עניים בירושלים וביקרה במקומות הקדושים. במקום הגולגולתא היה לה אחד מארבעה חזיונות הצליבה של חייה, בבית לחם היא חזתה את הולדתו של ישוע, בהר הזיתים בעלייתו לשמיים, בקבר מרים היא חזתה במרים – וזו ציוותה עליה לחזור לרומא. בריגיטה הלכה לטבול בירדן וחזרה לרומא. זמן קצר לאחר חזרתה היא נפטרה. הטבילה הייתה מעין הכנה ללידה לעולם שלאחר המוות. החזיונות שלה של אירועים שונים בחייו של ישוע, כגון הלידה, נתנו השראה לציור הנוצרי של אותם זמנים.

מסדר גיזת הזהב

במאה ה-14 בולטת דמותו של פיליפ דה מזייר (1327–1405), שעלה לרגל לירושלים ובעקבות כך פעל להקמת מסדר אבירים חדש שנקרא מסדר סבל האדון ומטרתו שחרור ירושלים משלטון מוסלמי. זה מסדר שיחדש אידיאל האבירות ויתקן את חולשת הצבאות הצלבניים והיא המשמעת העצמית והסדר. דה מזייר פעל בממלכת קפריסין, צרפת ובכל רחבי אירופה למען מסע צלב חדש והיה מאלו שדחפו למסע הצלב של ניקופול שהסתיים בכישלון צורב. הוא כותב ספר "חלומו של הצליין הזקן", שבו הוא מתאר את ירושלים כמרכז העולם, זה קורה במקביל לדנטה.

מסדר גיזת הזהב נוסד על ידי פיליפ הטוב דוכס בורגונדי ב-1430 וקיים עד היום, בראש הענף הספרדי שלו עומד מלך ספרד, ובראש הענף האוסטרי קרל פון הבסבורג ראש בית הבסבורג. ישנן תשע דמויות מופת שהאביר צריך ללכת בעקבותיהן ולקחת מדוגמתן והן: הקטור, אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, דוד, יהושע, יהודה המכבי, המלך ארתור, קרל הגדול, גוטפריד דה בויון. יש שזיהו את גיזת הזהב עם הגיזה של גדעון שמקבלת את הטל כסמל לברכת אלוהים (שופטים ו' 37): "הנה אנכי מציג את גזת הצמר בגרן אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חרב וידעתי כי תושיע בידי את ישראל כאשר דברת".

פיליפ ההטוב (1396–1467) היה צאצאו של גוטפריד דה בויון, הוא פעל למען ירושלים ותרם כסף לבנות את הקפלה של רוח הקודש בחדר הסעודה האחרונה, שם יש חלון עם הסמל ההרלדי שלו וביקש שליבו יהיה קבור במקום, יש להניח שהחשיבות של חדר זה עבורו נובעת בין השאר מקרבתו לקבר דוד, דמות האביר האידיאלית. פיליפ שיגר משלחות לארץ ישראל, בזמנו ממלכת קפריסין נהייתה וסאלית של הממלוכים. אחד האנשים שהוא שלח לירושלים היה Guillebert de Lannoy חבר מסדר גיזת הזהב, גילברט נסע גם מטעמו של מלך אנגליה הנרי החמישי, וכתב ספר על האפשרות לחדש את ממלכת ירושלים ומסעות הצלב, שליח אחר היה Bertrandon de la Broquière  שגם הוא כתב ספר על מסעותיו.

ירושלים באיטליה

התופעה של העברת ירושלים וישראל לאיטליה ניכרת לפי נוכחות המדרגות הקדושות ברומא, הבית של מריה מנצרת שהגיע ללורטו, וגם דרך דמותו של פרנציסקוס, שהופך לישוע שני, המקבל את הסטיגמטה באיטליה. היא מגיעה לשיא בתשעה ההרים הקדושים (Sacri Monte) של פיימונטה ולומברדיה, שם יוצרים מתחמים גדולים המחקים את האתרים הקדושים בארץ, את דרך הייסורים של ישוע ומקומות בישראל ובירושלים.

התפישה של הר קדוש מתפתחת בנצרות של המאה ה-14 ומתבטאת בספרים כגון הקומדיה האלוהית של דנטה. היא כמובן עתיקה הרבה יותר וקיימת בכל הדתות ובכל התקופות ההיסטוריות. לפי מירצ'ה אליאדה, הסמל של הר קדוש הוא ארכיטיפי ומייצג את מעשה הבריאה, הזמן שמעבר לזמן, המקור ששואף להתחדש ושאליו אנחנו רוצים לשוב. ההר הוא ציר עולם המחבר בין מישורים – שמיים וארץ. הטיפוס על ההר סימל בנצרות את המסע הרוחני של האדם מהאדמה אל השמיים. ההר הקדוש מסמל את הכנסייה, את הקדושה, את ירושלים השמימית, מקום הבריאה הנצחית.

הכול מתחיל עם נזיר פרנציסקני בשם Bernardino Caimi (1425-1500) שחזר מארץ ישראל במאה ה-15, שם הוא היה מופקד על שמירת כנסיית הקבר ואחראי על המקומות הקדושים. הוא החליט להעתיק את האתרים שראה בישראל לאיטליה, לבנות את ירושלים השמימית ליד מקום מגוריו במילאנו. המקום נועד גם עבור אלו שלא יכלו להגיע לישראל, כך שיוכלו לפחות ליהנות מאמנות ומייצוג המקומות הקשורים לפעלו של ישוע. עשרות קפלות נבנו לציון האירועים והמקומות השונים בחייו של ישוע ועוטרו בציור ובפיסול ריאליסטיים, באופן המחיה את סיפורי התנ"ך והברית החדשה ומעורר את רגשות המבקרים.

האתר החשוב והקדום ביותר מבין תשעת ההרים הקדושים הוא ההר הקדוש של ירושלים החדשה בוורלו, שנמצא מעל העיירה Varallo Sesia על צלע הר "שלושת הצלבים". בראש ההר יש שתי רחבות בין בניינים עם מרפסות, שבהן מיוצגים אירועים שקרו בירושלים, בבחינת שחזור של העיר. בנוסף לכך יש במקום בזיליקה המוקדשת לעלייתה לשמיים של מריה. המקום הפך להיות מודל להרים הקדושים שהוקמו לאחר מכן. ההר הוא מסלול מיסטי שדרכו עולי הרגל מתחברים לסיפור של ישוע. יש בו 45 קפלות מעוטרות בפרסקאות, ומעל 800 פסלים שנעשו על ידי אמנים שונים בתקופות שונות, במיוחד במאה ה-16, תקופת הקונטרה רפורמציה.

רוחניות ימי הביניים המאוחרים

ניתן לראות את התפתחות המחשבה המיסטית הנוצרית דרך הרצף של האישים הבאים: מייסטר אקהרט, הנרי סוסו Heinrich Suso (1295–1366), יוהאן טאולר Johannes Tauler (1300–1361) (חבר אגודת חברי האל), רולמן מרסווין Rulman Merswin מייסד חברי האל, יאן ואן רויסברוק Jan van Ruysbroeck (1293– 1381) (מייסד העמק הירוק), גארט גרוטה Geert Groote (מייסד האחווה של החיים הפשוטים), תומאס א קמפיס (מחבר הספר "הליכה בדרכו של ישו"). אפשר לכלול בתוך הרשימה הזו גם את וויטקליף ויאן הוס

לפי שטיינר 400 שנה מהמאה ה13 ועד למאה ה17 היו הכנה לעידן המודרני[1], המודעות השתנתה מהתייחסות לרוח להתייחסות לדברים פיזיים, מציאות. החל עידן הגילויים של האדם והעולם. לדוגמא בימי הביניים הרים נחשבו קדושים וכאלו שאין להפריע את מנוחתם של האלים מעל העננים. פטררכה הוא הראשון שמטפס על הר מעל העננים, מפר בזה את השלווה האלוהית.

אקהרט היה תלמידו של תומס אקווינוס, הוא פעל בזמן פיליפ היפה ובוניפיס השמיני והמאבק ביניהם, זמן דיכוי הטמפלרים וזמני שינוי, וכתב על הקשיים שעומדים בפני האדם בעולם הזה ואיך להתמודד עם מאורעות הגורל, ברוח ה"נחמה הפילוסופית" של בואטיוס Boethius (תחילת מאה 6) אחרון ההוגים הקלאסים ואחד הספרים המשפיעים ביותר על ימי הביניים. אקהרט כתב ברוח זו ספר על נחמה שמימית. הוא פנה לאנשים הפשוטים וצייר להם את הדרך הרוחנית הפנימית המובילה לאלוהים. מאמרותיו: העין שבה אני רואה את אלוהים היא אותה העין שדרכה אלוהים רואה אותי. העין שלי ועין אלוהים הם אותה עין, אותה ראיה, אותה ידיעה ואותה תחושה.

טאולר היה תלמיד של אקהרט, ולפי שטיינר אקהרט ציין את הדרך, אבל טאולר הלך בה. הוא היה מטיף עצמאי בדעותיו שסירב להיות חלק ממאבקי הכוח בין הכנסייה לשלטון החילוני, בשנת 1339 היה לו מפגש גורלי עם "חברי האל" בבזל, חברה של נצרות רוחנית שטענה לאפשרות של קשר ישיר עם האל, הושפעה ממאורעות הזמן וביניהם עידן הקרח הקטן, אסונות אקלימיים והתפוררות חברתית וראתה בהם סימנים לסוף הימים. מאמרותיו: אדם הוא כמו שלושה אנשים: אדם חייתי כפי שהוא לפי החושים, ואז אדם הגיוני ולבסוף האדם הגבוה ביותר דמוי אלוהים. אחד חיצוני, אדם חייתי חושי, השני הוא פנימי אדם הגיוני עם כושרים שכליים, השלישי הוא הרוח, החלק הגבוה של הנפש.

רולמן מרסווין, בנקאי עשיר משטרסבורג היה מראשי "חברי האל", הוא הגיע לראש הפירמידה בגיל 40 אבל הרגיש ריק ובחר בדרך נזירית ביחד עם אשתו, לאחר כמה חודשים היה לו חיזיון של אושר ומיד לאחריו מצב של ריקנות ודיכאון, וכך הוא פגש את טאולר שהיה לו למוודא ויעץ לו להפסיק עם ההסתגפויות ולבחור בדרך של התבוננות פנימית וניקוי המראה של הלב. בהמשך לכך היו לו חלומות וחזיונות שהוא יפגוש חבר של אלוהים ויקים קהילה רוחנית וכך אכן היה. הגיע אליו אדם שנקרא "החבר של אלוהים מאוברלנד" והדריך אותו בדת האמיתית. יש הטוענים שזה היה ניקולס מבזל ויש אומרים שזה היה מרסווין עצמו בדמות העצמי הגבוה שלו. כך או כך לאחר שלוש שנים מרסווין הלך  ליד נהר האיל שסמוך לשטרסבורג וראה שם אי ועליו מנזר חרב, היכתה בו הכרה ששם הוא צריך לייסד את הקהילה – האי הירוק, וכך היה. הוא רכש את האי שנהיה אבן שואבת למיסטיקנים ומחפשי דרך נוצרית ובית של קהילה רוחנית מסוג מיוחד. הם חיו לפי הדרכת הרוח ללא חוקים נוקשים, וקראו לעצמם ענף של האבירים של סנט ג'ון (ההוספיטלרים).

לאחר מותו של מרסווין בבית ג'ון שבאי הירוק התגלה ארגז ובו כתבים של אותו "חבר של אלוהים מאוברלנד" ובהם סיפור על מפגש שלו עם המאסטר של הכתובים. הסיפור הוא על מטיף כריזמטי שהחבר מאוברלנד הולך לסדרת הרצאות שלו, בהם נפתח באופן מבריק התורה המיסטית הנוצרית, אך אלו הם הרצאות חלולות. החבר פונה אל המרצה וקוטל את הרצאתו, וכשזה מתרגז קול פנימי שבתוכו אומר לו להקשיב לאיש. החבר נותן לו 23 משפטים שהם האלף בית של הדת ומציע לו להרהר בהם בלבד כדרך לתיקון דרכו וכך קורה. המרצה פורש מפעילות ציבורית ומאבד את היכולת האינטלקטואלית שלו למשך שנתיים שבהם הוא נהיה ללעג וקלס, ואז הקול הפנימי אומר לו לעלות לדוכן הדרשנים שוב, וכשהוא עולה יוצאות ממנו מילים שמכות את כולם בתדהמה בכוח הרוחני שבהם "החתן איתנו! צאו לפגוש אותו", ארבעים אנשים מהקהל מתעלפים. המסורת קישרה את המאסטר של הכתובים עם טאולר שהיה קרוב לחברי האלוהים והושפע מהם.

בעקבות המפגש שלו עם חברי האלוהים הבין טאולר שהמשימות והחיים של האיש הפשוט הם לא פחות מורכבות וקדושות מאלו של המלומד. באחת ההרצאות שלו הוא אומר: "אחד יכול לטוות, האחר ליצור נעליים, הכל זה מתנות רוח הקודש, לולא הייתי כומר, אני אומר לכם שהייתי חושב זאת לזכות גדול לייצר נעלים, והייתי משתדל לעשות אותם בצורה הטובה ביותר שתהיה דוגמא לכולם".

ויחד עם זאת הוא הבין שכשאלוהים בוחר לטהר אדם הוא עושה זאת באופן טוטלי שלעיתים קשה לשאת. וכך, בזמן המגפה השחורה נשאר טאולר בשטרסבורג וטיפל בחולים ללא פחד ומורא.

בכתבים שפורסמו של החברים הם מציעים תרגול לבוקר ולערב, להתכנס לתוך עצמו של אדם עם יקיצה ולראות מה חי בו, עם מה הוא קם, ואז להיפטר מהנמוך והרע אם יש כזה ולכוון את עצמו לעבודת האל, ועם ערב לראות האם אכן נעשתה עבודת אל או אדם חטא ואם כן להודות לאל על כך ואם לא להתחרט ולהבטיח שלמחרת זה יתוקן.

בן זמנו של טאולר וקשור עם החברים הוא המיסטיקן הנרי סוסו שכתב שירה לירית נפלאה המבטאת את החיפוש הרוחני של המיסטיקן הנוצרי. הוא היה סגפן קיצוני בשנותיו הראשונות, תחת המוטו של אין צלב אין כתר, אבל הפך בחצי השני של חייו לטרובדור מיסטיקן, אחרון הרומנטיקנים הגדולים של ימי הביניים. הוא כתב את ה"ספר הקטן של האמת". וגם את ה"ספר הקטן של החוכמה הנצחית". על כתיבתו הוא אומר: "מי שיקרא את הכתבים שלי ברוח הנכונה, משהו יזוע במעמקי ליבו ויביא אותו לאהבה שוקקת, אור חדש, געגוע וצמא לאלוהים, בוז ודחייה של חטאיו, ושאיפה רוחנית שמתחדשת בחסד."

רויסברואק הוא עוד אדם הקשור לחברים של אלוהים, אבל הוא הקים חברה משלו שמבוססת בארצות השפלה ולא בדרום גרמניה. הוא חי חיים רגילים של כומר עד גיל 50 נתמך על ידי דודו שהיה גם הוא איש כנסייה פעיל. אז הייתה לו חוויה שגרמה לו לפנות לחיים רוחניים ולפרוש מתפקידיו, במקביל לכך דודו פגש אדם מסתורי שעלה לדוכן בכנסייה שלו, הוציא מפיו דברים מופלאים ואז פנה אליו ואמר לו בנוכחות כולם שהנס הזה קרה לכבודו כדי שיפנה לאלוהים. אדם נוסף שחווה דברים דומים הצטרף אליהם וב1343 שלושת הגברים עזבו את בריסל פנו ליער והתיישבו בצריף נטוש בעמק הירוק מקימים קהילה רוחנית נוצרית שמשכה מבקרים רבים, אחד מהם היה טאולר. איש חשוב אחר היה גרוטה שהושפע מאד מרויסברואק.

יום אחד פנה אליו אדם בשאלה איך להיות רוחני?
התשובה הייתה: את רוחני ככל שיש לך רצון להיות רוחני, זה הכל".
התשובה לא מצאה חן בעיני השואל והוא פנה ללכת, ואז רויסברואק אמר: ילדי היקרים, אמרתי שהרוחניות שלך הייתה מה שביקשת שהיא תהיה כדי שאתה תבין שהרוחניות שלך היא לגמרי ביחס לרצון הטוב שלך. כנסו לתוך עצמכם. אל תשאלו אחרים על ההתקדמות שלכם, בחנו את הרצון שלכם, ומכאן בלבד תגלו את מידת הרוחניות שלכם.

גרוטה היה פרופסור לפילוסופיה בקלן, ויום אחד בעודו צופה במשחק נגש אליו זר מסתורי ואמר לו: מדוע אתה עומד כאן, אתה צריך לההפך לאדם אחר. קצת לאחר מכן הוא נפל למשכב, וכשהיה על סף מוות נזכר בדבריו של הזר ונשבע שאם יבריא יעשה כל שביכולתו כדי להפוך לאדם אחר. גרוטה הביא ואז הגיע אליו אחד מהמורים שלו בפריז לשעבר שהפך לדתי והזמין אותו להצטרף לדת, וכך היה. הוא פנה למסע הרוחני, סירב להיות כומר, ובמקום זאת הפך למטיף נודד, שדיבר אל האנשים בשפה פשוטה ואוהבת, לא מאיים בעונש גיהנום ולא מבטיח פרס בגן עדן, אלא מדגיש את אהבת האל. במהלך נדודיו הוא הגיע לעמק הירוק והושפע עמוק מהקהילה שם ומתלמודו של רויסברואק, וזה הביא אותו לרצון לייסד קהילה דומה. וכך הוקמה האחווה של החיים המשותפים ב Deventer שהתקיימה מהעתקת ספרים נדירים שאותם הוא רכש (זה היה לפני הדפוס), ואימצה ילדים יתומים. בין המצטרפים לאחווה החדשה היה תומס קמפיס Thomas a Kempis שהפך למיסטיקן חשוב בעצמו וכתב את הספר המשפיע – חיקויו של ישוע, הוא היה גם הביוגרף של גרוטה. וכך הוא כותב "מעולם לא ראיתי אנשים כה אדוקים, כה מלאים באהבתם לאלוהים ולחבריהם בני האדם, חיים בעולם הם היו לגמרי מחוץ לעולם הזה."

ניקולאוס קוזאנוס וחזון ירושלים הרוחנית

כמה שנים לאחר מותו של גרוטה הובא לאחווה ילד צעיר בן 12 לגדול בה ולהיות מושפע על ידי האידיאלים שלה והוא ארסמוס מרוטרדם, אחד מגדולי הוגי הדעות של המאה ה15 וממבשרי ומשפיעי הרפורמציה החשובים ביותר. אדם אחר שגדל בקהילה היה ניקולאס מקוזה

ניקולאס מקוזה נולד ב1400 ברח מהבית וגדל באגודה הנוצרית רוחנית ב Deventer כשאחד ממוריו הוא תומס קמפיס. למד באוניברסיטת פדובה משפטים, אך נכשל במשפט הראשון שלו, כתוצאה מכך שינה כיוון הפך לכומר והשתתף כארכידיאקון של לייז הבלגית בועידת בזל שקבעה את עתיד הנצרות, במקביל להקמת האקדמיה הפלטונית של קוזימו דה מדיצי בפירנצה ב1437. הועידה ערכה כמה שנים, ניקולאס נהיה שליח דיפלומטי של האפיפיור ונשלח לקונסטנטינופול, שם הייתה לו מעין הערה ונגלו לו רעיונותיו הפילוסופיים 'בלב הים כמתנה מלמעלה מאבי האורות'. רעיונות אלו היו "אי הידיעה המלומדת" ו"חפיפת הניגודים"

הוא המשיך לפעול בקונסטנטינופול ובגרמניה, הופך לקרדינל ב1448 ומכהן בתפקיד במשך 20 שנה דרמטיות במהלכן קונסטנטינופול נכבשה, הומצא הדפוס, אתונה נכבשה ב1456 ובכך הקיץ הקץ על מה שנשאר מההלניזם, ונולדו ליאונרדו דה ווינצי ופיקו דה מרנדולה.

ניקולאס הביא תפישה של נצחיות ואין סופיות היקום, אוניברסליות ורוחניות חדשה המתאימה לרנסנס המפציע. הוא היה מתמטיקאי ואסטרונום שהקשר שלו עם המזרח הביא אותו להבין שכדור הארץ נע ביקום כמו כל כוכב אחר ולהקדים בכך את קופרניקוס. למרות היותו מדען ותיאולוג הוא לא נפל למלכודת של החומריות מצד אחד, והסכולסטיות מהצד השני, אלא שמר על פתיחות לסוגים נוספים של ידע, ובמיוחד הידע רוחני. לפי שטיינר התפישה החשובה ביותר בחיים הרוחניים של קוזה היא "בורות נלמדת". סוג של תפישה שהוא גבוה יותר מידע במובן הרגיל שלו. בכך הוא ממשיך את דיוניסוס המתחזה. 

הוא היה אחרון גדולי הוגי הדעות של ימי הביניים שהיה מעורב גם בפוליטיקה הבינלאומית, ניסה לחבר מזרח ומערב והביא בספרו 'על השלום ועל ההסכמה של הדת'. חזון על דת עולמית שמרכזה יהיה בירושלים. לטענתו זה המקום המתאים ביותר בעולם להקים מרכז של רוחניות חדשה שתגשר בין הדתות השונות, ובמהותה תהיה סוג של נצרות רוחניות. לימים אחד החוקרים שלו שכתב עליו את הדוקטורט יהיה מרטין בובר, שבאישיותו ובמעשה התיישבותו בירושלים הגשים במידת מה רעיון זה (ראו פרק על ציונות רוחנית)

הופעת האזוטריקה מערבית

הרנסנס מופיע במלוא תפארתו באיטליה ובמיוחד בפירנצה במאה ה-15. ההתפשטות העותומנית בבלקן ויוון במאה ה-14-15 מביאה להגירה של מלומדים לאיטליה ופירנצה וכך מלומדים כגון פלטון ממיסטרס ביוון מביאים לפירנצה את כתבי הפילוסופים היוונים העתיקים וגם את הכתבים של הקורפוס הרמטיקום^[2] (ראו פרק חוכמה עתיקה בספר ה1), סיכום חוכמת מצרים העתיקה. כתוצאה מכך מקים קוזימו הגדול את האקדמיה הנאופלטונית שתעסוק בתרגום הכתבים, וזה מביא לתחיית מדעי הנסתר, בארץ שולטים בזמן זה הממלוכים.

מרסיליו פיצ'ינו (Marsilio Ficino 1499-1433) היה ראש האקדמיה הנאו פלטונית בפירנצה, נזיר מלומד והומניסט שנחשב למי שהתחיל את התחייה של האזוטריקה המערבית. לפי אליאדה^[3] קוזימו דה מדיצ'י הביא לפיצ'ינו את ה"קורפוס הרמטיקום" (אוסף כתבים אזוטריים עתיקים מאלכסנדריה מהמאות ה-1-3 לספירה, המיוחסים להרמס טרימגיסטוס), וזה תרגם אותו ללטינית ועל ידי כך החזיר לקדמת הבמה את הניאופלטוניזם ואת ההרמטיזם, העוסקים במבנה העולמות הרוחניים ובתורת הנסתר.

פיצ'ינו עמד על קיומה של חוכמה עתיקה קדומה והדגיש את ההרמוניה שבין המאגיה ההרמטית לבין הנצרות. לפי טענתו, הרמס קיבל את השראתו מהאל, והיה חכם אשר ניבא את הולדתו של ישוע. בנוסף אליו יש שורה של מוארים קדומים כגון זרתוסטרא, משה, הרמס, אורפיאוס, פיתגורס ואפלטון (כפי שמופיע ביצירות אמנות, ובראש ובראשונה על הרצפה של הקתדרלה בסיינה),^[4] המייצגים שאיפה אל דת אוניברסלית, טרנס-היסטורית, היולית.

השאלה הייתה מי זה הרמס? ואנשי הרנסנס זיהו אותו עם משה.^[5] הוא משולש בחוכמה, מייצג את שלושת החכמים שביקרו את אברהם ואת שלושת המאגים שבאו מהמזרח לרגל לידת ישוע. הם הביאו עמם שלוש מתנות – מור, זהב ולבונה, המייצגות את שלושת המדעים האלו: אסטרולוגיה, אלכימיה ומאגיה.

שלושת המדעים הם שלושה סוגים של חוכמה עתיקה: החוק של המאגיה הוא "דומה מושך דומה", החוק של האסטרולוגיה הוא "כמו שלמעלה ככה למטה", והחוק של האלכימיה הוא "מחשבה יוצרת". החוכמה של השמש מיוצגת על ידי האלכימיה. מטרתה היא להביא את הגוף לידי שלמות דרך זיקוק, ותהליך זה נקרא "מָאגוּס אוֹפוּס" (Magus Opus). החוכמה של הירח מיוצגת על ידי האסטרולוגיה, ומטרתה מציאת איזון בין פנים לחוץ (תנועת כוכבי הלכת היא סמלים בשכלו של האחד). החוכמה של העולמות הלא-נראים מיוצגת על ידי המאגיה ויש לה שני פנים: האחד הוא מאגיה שחורה, והשני הוא תיאורגיה (הפעלת הכוחות) – מאגיה לבנה, קשר עם מלאכים ועם כוחות אלוהים במטרה להפוך אדם לאל ולהביא בסופו של דבר להתאחדות בין האדם לבין האל.

במילים פשוטות יותר, וכפי שאני מבין זאת: המאגיה עוסקת בזימון כוחות, בהתחברות אל כוחות. השאיפה היא חיבור לכוחות יותר ויותר גבוהים, עד כדי התאחדות עם האל. האלכימיה היא מדע של תהליכי שינוי שמטרתו להתחבר לזהב שבתוכנו, או במילים אחרות, לזכות בחיי נצח. האסטרולוגיה היא הידע לגבי איך לחיות בדרך הרמונית בהתאם למיקומנו ולתפקידנו ביקום. אדם צריך לפעול לפי הנטייה האסטרולוגית שלו, כל היקום נמצא בתוכנו, ואנחנו צריכים לסנכרן בין המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס.

ברנסנס יש הבדלה בין מאגיה דמונית לבין מאגיה טבעית ושמימית, בין מאגיה שחורה לבין מאגיה לבנה. המאגיה הטבעית מאחדת בין טבע ודת, משתמשת בטקסים, בזימונים, בה מתקשרים עם ישויות שאינן חלק מעולם הפיזי הנברא, ויש קשר בין המאגיה הטבעית לבין האסטרולוגיה. פיצ'ינו תרגל מאגיה רוחנית שמימית, ובמרכזה הרמוניה בין האדם לבין תנועות היקום. פיקו דלה מירנדולה אמר שתיאורגיה היא מאגיה אלוהית הנסמכת על קשר בין בני אדם לבין מלאכים או אלים. שניהם מאמינים בכוח בסיסי כלשהו הקיים ביקום מעבר לתופעות הנראות, ואותו אפשר לגייס לטובת האדם. מבחינתם המאגיה קשורה לחקר היקום והטבע ולשאיפה להתפתחות אנושית. המאגיה היא התבוננות בטבע ובאלוהותו. יש כוחות שאפשר לרתום לעליית האדם. הרמטיציזם ומאגיה קשורים זה בזה, והיו אנשים שניסו לחבר בין הדברים.

את דרכו של פיצ'ינו המשיך פיקו דלה מירנדולה (1463–1494) והוא הוסיף לקורפוס הידע העתיק את הקבלה. פיצ'ינו וגם מירנדולה ידעו עברית, החשיבות של מה וגילוי הכתבים העתיקים הביאו אותם להתעניינות מחודשת במקורות העבריים העתיקים, והם גילו שמערכת הכוחות של הקבלה דומה מאוד לתיאור העולמות העליונים בקורפוס הרמטיקום, זה הוסיף לחשיבות של משה כמורה חוכמה והביא להופעתו בפסיפסים וציורים בכל רחבי איטליה. במסגרת זו התעוררה גם ההתעניינות בארץ ישראל ובמיוחד בירושלים, הן בהקשר של בית המקדש, המידות שלו, החומרים ששימשו אותו (מתכות, אבנים, חי, צומח) והן בהקשר של התנ"ך והברית החדשה – ישוע.

מירנדולה חיבר בין הקבלה לאלכימיה להומניזם ולהרמטיזם. כתב את המסה על "הנאום על כבוד האדם" שנחשבת למניפסט של ההומניזם. למרות גילו הצעיר הוא זכה לכבוד רב על ידי מיכלאנג'לו שקרא לו "אדם כמעט אלוהי" והשפיע על מקיאוולי, על יוהנס קפלר, ובעקיפין גם על ניוטון.

מירנדולה, כמו חבריו, גם הוא האמין שהייתה תורת אמת קדומה שממנה התפתחו כל הדתות ובה עסקו המוארים הגדולים של ההיסטוריה האנושית – זרתוסטרא, הרמס, פיתגורס, משה, אפלטון ועוד. ואם כך הדבר, אזי אפשר למצוא שרידים שלה בכל הדתות. ולכן הוא התעניין בדתות ובמסורות תרבותיות ורוחניות אחרות.

מירנדולה למד באוניברסיטה בפדובה, שם היו מורים יהודיים שלימדו אותו עברית כגון חברו של אליהו דלמדיגו, ממנו למד קבלה. בין השאר הוא קרא את "ספר היצירה", ספרים של הרב והמקובל אברהם אבולעפיה, ויש להניח שגם את "ספר הזוהר". הוא ניסה להוכיח את עליונות הדת הנוצרית בשימוש במיסטיקה יהודית. העיסוק בקבלה שולב בעיסוק בהרמטיציזם ובניאופלטוניות, וכך נוצר סינקרטיזם חדש שהיה יכול להכיל את "הגילוי המדעי של הטבע", מבלי להקריב את הקדוש.

האמונה בקיומה של חוכמה אוניברסלית קדומה והייחוס של משה כאחד המורים שלה הביאה להתעניינות מחודשת ביהדות ובירושלים, החשיפה לתורת הקבלה והדמיון שלה לתורה הניאופלטונית המופיעה בקורפוס הרמטיקום הביאו לשילובה במדע והלימוד המתחדש וליתר התעניינות בירושלים וארץ ישראל. כל זה נסתייע בחכמים יהודים שחיו באיטליה ושיתפו פעולה עם אנשי הרנסנס ועם מלומדים של המסדר הפרנציסקני שהיה נוכח אז בארץ ישראל. במיוחד ניתן לציין את הקשר של משפחת דה מדיצ'י לירושלים. וכך, בפירנצה יש קפלה בשם Rucellai Sepulchre מהמאה ה-15 ובה העתק של כנסיית הקבר.

צריך להבין שלפי הפילוסופיה ההומניסטית אזוטרית של ימי הביניים יש דת שהיא מעל כל הדתות שכולם שואפים אליה, ולכן אפשר ללמוד מהקבלה או מהסופיות המוסלמית. אחד מגדולי הפילוסופים הנוצרים של הרנסנס הגרמני ניקולאוס קוזאנוס (1401-1464), שהיה גם חשמן ושליח האפיפיור, כותב בספרו "על השלום ועל ההסכמה של הדת" כי הוא מקווה לברית של אחדות שיחתמו כל הדתות ביניהם בירושלים, ומכאן חשיבותה של העיר^[6].

עם הכיבוש העות'מאני נפתחה הדרך לביקורים בארץ ישראל, במיוחד לאור מעמדה המשופר של ונציה (ראו פרק התפתחות הקבלה הנוצרית), וכך, הדוכס הגדול פרנדיננדו הראשון דה מדיצ'י Ferdinando I de' Medici (1549–1609)  תרם מזבח עם תבליטים מברונזה יצירת מופת של הרנסנס לכנסיית הקבר, נעשה על ידי הפסל ג'אמבולוניה (1529–1608), אחרון פסלי הרנסנס הגדולים. הוא עשה את היצירה ב-1587 והיא מזכירה את דלתות הברונזה בקתדרלה בפיזה, מקום שדה הכוכבים, שהוקמה על אדמה שהובאה מירושלים.

הערות

[1] Steiner, R. (1980). Mysticism at the dawn of the modern age (2nd ed.; K. E. Zimmer, Trans.; P. M. Allen, Intro.). New York: Steinerbooks. (Original work published 1901)

[2] Trismegistus, H., & Copenhaver, B. P. (1995). Hermetica: The Greek Corpus Hermeticum and the Latin Asclepius in a new English translation, with notes and introduction. Cambridge University Press

[3] תולדות האמונות ג', עמ' 218.

[4] ראו בספרי "איטליה המקודשת", הוצאת פראג.

[5] The Elements of Gnosticism by Stuart Holroyd

[6] Cusanus, N. (1453). De Pace Fidei [On the Peace of Faith] (W. F. Wertz, Trans.). In Toward a New Council of Florence: “On the Peace of Faith” and Other Works by Nicolaus of Cusa.