תכנית שלום – חילוף שטחים משולש

יהושע מנסה לקדם תכנית שלום – מתוך ספרו האוטוביוגרפי

לאחר שפרשתי מעבודתי הקבועה באוניברסיטה, בשנת 2000, החילותי להעלות רעיון לקידום תוכנית שלום בין מדינת ישראל לארצות ערב. התוכנית הייתה מבוססת על שלושת הרעיונות הבאים:

א) מדינת ישראל תסכים להעביר שטח בנגב הדרומי, שיחבר בין מצרים לירדן. שטח זה יהיה צר ובחלקו אף תת-קרקעי. היתרון למצרים יהיה אפשרות חיבור ישיר לסעודיה, למקומות הקדושים.   

ב) מצרים תיתן לערביי אזור עזה, מדרום לרפיח, שטח קרקע שיאפשר הקמת נמל ושדה תעופה עצמאי משלהם שם. זאת תמורת המעבר הישיר שיקבלו המצרים בשטח הישראלי בדרום הנגב.

ג) מדינת ישראל תאפשר לערביי הגדה להקים, בשיתוף עם ישראל, שני מסלולי כבישים ודרכים שיוכלו לחבר בין אזורי הגדה ורצועת עזה, בלי לפגוע בתחבורה ובפעילות הישראלית באזורים אלו. 

לכאורה נראית התוכנית פשוטה יחסית, אך די מהר הובהר שאין לה כל סיכוי. נשיא מצרים חוסני מובראק לא היה מוכן לשמוע כל דבר בקשר למעורבות ושינוי במצרים.[1]

את תוכניתי העליתי לראשונה בפני תלמידיי וחבריי באוניברסיטה. רובם המכריע הביטו עליי כאילו יצאתי מדעתי. אני, בכל אופן, לא נרתעתי, והחילותי להעביר אף הרצאות פומביות לפני קהלים באוניברסיטה ובמקומות נוספים. האנשים שהיו פעילים אז במכון טרומן, באוניברסיטה העברית, סייעו בידי רבות, הן בארגון מפגשים אלו, והן ביציאה עימי למפגשים עם אישים ערביים שאותם הכירו. בהמשך אף סייעו בידי בהדפסת חוברת שהכנתי בנושא זה בשפה האנגלית ובה כ-25 עמודים, כולל שלוש מפות מפורטות של התוכנית.[2]

ההרצאות שלי בנושא הלכו ורבו, הרציתי על כך גם ברדיו ובכנסים רבים. אך רבים היו החברים שהביעו דעתם שאין סיכוי לרעיון. האיש הראשון שהסכים לדבר איתי ולתמוך בי היה אלוף גיורא איילנד, שאליו פניתי כבר בשנת 2000, והצגתי לו את רעיוני. הוא אמר לי שהייתה לו תוכנית דומה בעבר וכי הוא ינסה עתה לקדם את הרעיון שלי. בתחילה הדבר לא זז. עם זאת, מאז שמרתי איתו על קשר מתמיד כל עוד הייתי פעיל ברעיונותיי.

אדם אחר שאליו הלכתי היה השגריר האמריקני בארץ דניאל קרצר, דיפלומט יהודי אמריקני, ששימש קודם שגריר ארצות הברית במצרים. בארץ כיהן בתפקיד השגריר בין השנים 2001–2005. כאשר ביקשתי לשוחח איתו הוא קיבלני יפה מאוד בבניין השגרירות האמריקנית בתל אביב, אם כי בתום השיחה אמר לי שהוא היה שגריר אמריקה במצרים במשך 7 שנים, ואיננו מאמין שמוברק יעשה משהו בכיוון זה. סיפרתי לו שאני הולך לדבר עם אישים ערביים בארץ, והוא ביקשני שאדווח לו אם יהיו דברים מעניינים והוסיף כי ישמח לראותני שנית.

בינתיים חשבתי שאולי מן הראוי להגיע לראש ממשלת ישראל דאז, אריאל שרון. התקשרתי לידיד שלי, שהיה אז בתפקיד חשוב בממשלת ישראל, השופט אליקים רובינשטיין. ביקשתי ממנו להיפגש לשיחה והוא נעתר לי ברצון. נפגשתי עימו וסיפרתי לו על רעיוני, ולבסוף שאלתי אותו אם יסכים להמליץ בפני ראש הממשלה שייפגש איתי. הוא הבטיח לי לעשות זאת. לאחר זמן קצר קיבלתי טלפון ממזכירתו של אריאל שרון שהציעה לי מועד לפגישה עם ראש הממשלה. נעתרתי למועד שנקבע והתכוננתי אליו היטב. אספתי מפות רבות וחומרים מתאימים נוספים שהיו אצלי. כאשר הגעתי למקום וחכיתי לכניסה עבר במסדרון ידיד שלי, שהופתע לראות שהוזמנתי לראש הממשלה, ומיד שאלני אם אוכל לעזור גם לו לתאם פגישה כזו, שהוא מחכה לה כבר זמן רב. כאשר נכנסתי לחדרו הגדול של שרון ישבו שם עוד קצינים רבים, שחיכו כנראה לדיון עם שרון על נושאים אחרים. הוא פנה אליי ואמר: "נו טוב, ספר מה אתה מציע". הסברתי לו בקצרה את תוכניתי הכללית. לאחר מכן הוצאתי את המפות הגדולות שהבאתי עימי, פרשתי אותן לפניו והראיתי לו את מפת הנגב הדרומי, שעליה סימנתי קו אזור המחבר בין הגבול המצרי לגבול הירדני, שבחלקו יוכל להיות אף תת-קרקעי, מתחת לשטחים ישראליים, כך שהתנועה הישראלית מהצפון לדרום לא תיפגע. הוא הביט במפה, לקח אותה בידו, ומיד אמר כי בכל אופן הוא רואה שישנם חלקים מהנגב, לפי תוכניתי, שיהיה הכרח לצרפם למצרים, והוסיף: "אני לחמתי שם, זחלתי והוצאתי את נשמתי בחולות אלו, ואתה מציע לי לוותר על חלק מהם". ניסיתי להסביר את עמדתי הכללית, גם עברנו בקצרה להצעות שלי בקשר לאזורים אחרים בארץ, אך לאחר זמן קצר סימן לי שזמננו עבר. ראיתי גם שקיפל את חתיכת הנייר שהייתה כנראה הפתק שקיבל מאליקים רובינשטיין וזרק אותה לאשפה, שכן מילא כבר אחר המבוקש בה. אני קמתי ממקומי והתחלתי לאסוף את המפות הגדולות שהבאתי, אבל אז הוא עצר אותי ואמר שהמפות נשארות אצלו, הוא אוסף מפות. לא הייתה לי כמובן כל ברירה. השארתי את כל המפות הגדולות שלי אצלו ונפרדתי ממנו בתודות על שנאות לקבל אותי לשיחה עימו.   

זמן מסוים לאחר מכן פגשתי בגיורא איילנד, שהיה באותו זמן עדיין עוזרו הפעיל של אריאל שרון בתפקידיו השונים. הוא סיפר לי שבאחת הישיבות שהיו לשרון עם נציגי הממשל האמריקני בארץ הוא פנה אליו וביקש ממנו להציג בפניהם את התוכנית שלי, אבל מיד לאחר תחילת הצגתו את הנושא הפריע לו השגריר האמריקני בארץ באותם ימים, דניאל קרצר, שטען שהוא מכיר את התוכנית וכי אין כל סיכוי שמוברק יהיה מוכן לקבל תוכנית כזו ואף לשמוע עליה. החבר האמריקני השני שהיה בפגישה זו ולא ידע עליה ביקש שבכל אופן יעסקו בה, אבל קרצר טען בתוקף שהוא שימש שבע שנים בתפקיד השגריר האמריקני במצרים והוא מכיר היטב את מוברק, נשיא מצרים, וכי אין כל סיכוי שהוא אפילו ירצה לדבר על נושא זה.[3]

עד כה עסקתי באזור הנגב הדרומי, שהיתרון שלו היה אפשרות חיבור ישיר ממצרים לסעודיה, למקומות הקדושים עבור המוסלמים. אעבור עתה לאזור השני שציינתי, אזור רצועת עזה. ב-1947, לפני מלחמת העצמאות הישראלית, הגיע מספר התושבים בשטח רצועת עזה של היום לכ-50,000 נפש בלבד. בעקבות המלחמה הגיעו לאזור הרצועה כ-125,000 פליטים מעשרות רבות של יישובים ערביים שנמצאו בכל אזור דרום ארץ ישראל אשר נפגעו ונהרסו כתוצאה מהמלחמה. עד לשנת 1967 הוכפלה האוכלוסיה הערבית ברצועת עזה והגיעה לכדי כ-350,000 נפש. ביוני 1904 הוערכה כבר אוכלוסייה זו בלמעלה מפי שלושה – 1,250,000 נפש. כתוצאה מהריבוי הטבעי הגבוה ביותר באזור זה, כ-4–5 אחוזים בשנה, הייתה צריכה האוכלוסיה להיות מוכפלת מדי כ-15 שנה. ב-2020 עתידים היו להיות שם, לפי זאת, כ-2.5 מיליון תושבים. ברור כי אוכלוסיה בהיקף כזה, קשה יהיה לה מאוד להתקיים כלכלית בשטח של הרצועה בלבד, שהוא 350 קמ"ר בלבד. חייבים למצוא פיתרון לבעיה חמורה זו.[4]

בהקשר לזאת הצעתי את הרעיון שהזכרתי לעיל, שאם תתקבל ההצעה שהעליתי, שהמצרים יקבלו שטח קרקע נפרד באזור הנגב הדרומי שיחבר אותם עם ירדן, הם יסכימו לתת לערביי אזור עזה שטח מקביל דומה בגודלו באזור הנמצא מדרום לרצועת עזה, כך שאנשי המקום יוכלו להקים בו נמל ים ושטח מתאים לשדה תעופה שיוכל לשרת מטוסים שיעברו דרכו מהמערב למזרח וכן יוכלו לנחות בו. אלו יוכלו לאפשר את ספיגת גידול האוכלוסייה הרבה שתצטבר ברצועת עזה.[5]  

בינתיים ראיתי שאני לא מתקדם ברעיונותיי. אז פגשתי באוניברסיטה ידיד ששמע אותי באחת מהרצאותיי, ואמר לי שאם ברצוני לנסות לקדם את תוכניתי עליי להגיע ללונדון ולתת הרצאה באולם ההרצאות הנמצא קרוב לממשלה שם. פניתי למוסד זה וקיבלתי תשובה חיובית. נסעתי ללונדון, ובמועד מסוים קיימתי שם את הרצאתי. היה קהל נכבד שהתעניין בנושא, אך הדבר היחיד החשוב שיצא מכל הפגישה הזו עבורי היה שבסופה ניגש אליי בחור צעיר בשם טרי ניומן (Terry Nemann) שאמר לי שהוא מתעניין מאוד ברעיוני. הוא סיפכ כי הוא יהודי, משפחתו באנגליה, אך יש לו קרובים בארץ. בכוונתו לצאת בשנה הבאה למצרים לשנת עבודה, ובמסגרת זו יגיע גם לישראל. קבעתי עימו שנמשיך לעמוד בקשר. אחר כך הוא אכן הגיע לשנה למצרים, משם בא לביקורים בארץ ונוצר בינינו קשר הדוק. החלטנו שאני אנסה גם כן להגיע למצרים, ונראה אם אולי נוכל להצליח במשהו שם. בהזדמנות שנקלעה לי הגעתי למצרים. פגשתי בטרי ניומן אשר הצליח לסדר פגישה עבור שנינו אצל סגנו של מוברק. יצאנו למשרדו מביתו של השגריר הבריטי במצרים, שציין בפנינו כי איננו חושב שיש כל סיכוי לכך, אך בכל אופן הוא מבקש כי נדווח לו איך הייתה הפגישה. הגענו למשרד סגנו של מוברק והתקבלנו יפה. ישבנו אצלו קרוב לשעה, שוחחנו על נושאים רבים ובמיוחד על הרעיון שלי. בסוף ביקשנו שיעביר את תוכניתנו למוברק והלכנו. הוא דאג שנקבל מכתבי תודה מיוחדים על ביקורנו, אך בפועל לא יצא מזה דבר. חזרנו לשגריר הבריטי ודיווחנו לו, ואני, לאחר כמה ימים, חזרתי ארצה.

הידידות שלי ושיתוף הפעולה עם טרי ניומן נמשכו. בהמשך הוא הגיע לארץ ישראל והחל לעבוד בה, וכן נשא בה אישה נחמדה. אני לקחתי את רעייתי עימי לחתונתו. נתתי לו למזכרת את אחד מספריי היפים. אך הזמן עושה את שלו, וברבות השנים כל אחד פנה לדרכו.

אני מצידי, למרות כל אי-ההצלחות, החלטתי לנסוע בכל אופן גם לארצות הברית לנסות לקדם גם שם את רעיוני. היו חברים בירושלים וגם בארצות הברית שעודדו אותי לעשות זאת ואף עזרו לי בכך. משהגעתי לארצות הברית סודרו לי כמה פגישות עם אישי מפתח בממשלה שם, אך ללא כל תוצאות. נפגשתי שם גם עם אנשי המכון היהודי-אמריקאי הפעיל בוושינגטון. אחד מאנשי המכון סיפר לי כי הוא מתכונן לנסוע ארצה, ואף לעבור בדרכו דרך מצרים ולשהות בה זמן מה. הוא אמר שינסה לסייע בעניין, וכמו כן ינסה לפגוש בי בארץ, לעדכן אותי בתוצאות. הוא אכן הגיע ארצה, נפגשנו, והוא מסר לי כי במצרים אמרו לו שכל עוד מוברק בתפקיד אין כל סיכוי לנושא.

עשיתי עוד נסיונות רבים בכל מיני כיוונים, אך כולם לא צלחו. מטבע הדברים כל אחד שוקע בעבודות המיוחדות שלו, וגם אני פניתי בהמשך לנושאים אחרים שעניינו אותי. בספר זה סיפרתי על רבים מנושאים אלה. בתחילה לא חשבתי להזכיר את הנושא הזה בספר, אך במחשבה שנייה החלטתי שהוא עשוי להיות מעניין. במצב המשתנה כיום, בכל אזור המזרח התיכון ובתוך זאת גם בארץ ובאזורים הסמוכים, אולי יבואו שינויים באזור, בחלקם קרובים לרעיונות שאני העליתי. חשבתי, כי מתאים יהיה אם אסיים דווקא בניסיונות המיוחדים האישיים שלי לנסות להשפיע על השגת שלום לעם ישראל, וכך עשיתי.

[1]  עניין זה הבהיר לי אדם שאחיו לימד באוניברסיטה ובאמצעותו הגעתי אליו. הוא היה פעיל בנושאים צבאיים והיה

בקשרים עם אנשים מרכזיים בצה"ל. משסיפרתי לו את תוכניתי אמר לי שאין כל סיכוי שמוברק יקבל זאת, ואף סיפר לי שהוא נשלח פעם למוברק בשליחות מסוימת, אך מוברק הגיב לו שאם הוא ידיד שלו, שלא יעלה את הנושא כלל.

[2]  החוברת באנגלית, של הוצאת טרומן, ראתה אור במאי 2004.

[3]  את קרצר פגשתי אחר כך בהזדמנויות נוספות. הוא חייך אליי וסימן ברכת שלום, אך לא דיברנו יותר.

[4]  על גודל האוכלוסיה באזור רצועת עזה ראו גם לפי הערה 347.

[5]  בנושא זה ראו גם השוואה בין רצועת עזה למדינת סינגפור, בהתאם להערה 347.

נייר עמדה חילוף שטחים משולש:

ישראל-מצרים-הרשות הפלשתינאית –  הפיתרון היחיד לקידום שלום אמת בין ישראל לרשות הפלשתינאית יהושע בן-אריה 17 יוני 2004

הקדמה.

להלן יועלה רעיון לתוכנית חילוף שטחים משולש בין ישראל- מצרים – והרשות הפלשתינאית. והצעה  להסכם עקרונות על תוכנית כזו, שיצטרך להיות מלווה בחתימה עליו  ע"י שלושת הצדדים הנוגעים בדבר ונציגים מהעולם כולו: ארה"ב, מדינות אירופה, האו"ם ועוד. הסכם עקרונות כזה יוכל להוות בסיס ופריצת דרך לקידום תהליך השגת הסכם קבע סופי לשלום בין ישראל והרשות הפלשתינאית.

הנחות יסוד.

א) שטחי איו”ש ורצועת עזה לא יוכלו להוות בעתיד שטח מספיק לקיום מדינה פלשתינאית עצמאית בת קיימא, במיוחד לא לאור מצב האוכלוסייה החמור הקיים ברצועת עזה כיום.

ב- 1947 לפני מלחמת העצמאות הישראלית הגיע מספר התושבים בשטח רצועת עזה של היום לכ- 50.000 נפש בלבד. בעקבות המלחמה הגיעו לאזור הרצועה כ- 125.000 פליטים מעשרות רבות של ישובים ערביים שנמצאו בכל אזור דרום ארץ-ישראל  ואשר נפגעו ונהרסו כתוצאה מהמלחמה. עד לשנת 1967 הוכפלה אוכלוסייה זו והגיעה לכדי כ- 350.000 נפש.  כיום מצויים בה כבר כ- 1.250.000 נפש. עם הריבוי הטבעי הגבוה ביותר בשטח כ- 4% – 5% תוכפל האוכלוסייה מדי כ- 15 שנה. ב- 2020 עתידים להימצא כאן כ- 2.5 מליון תושבים. אוכלוסייה זו לא תוכל להתקיים כלכלית בשטח של הרצועה עצמה , 350 קמ"ר בלבד, וחייבים למצוא פיתרון לבעייה חמורה זו.

ב) מצרים נטלה חלק פעיל במלחמת 1948 . הפליטים הערביים הגיעו לרצועה כתוצאה ממלחמה זו. מצרים אף שלטה 19 שנה באזור והיא לא יכולה להתעלם מהבעייה הפלשתינית החמורה ברצועה. היא צריכה על-כן ליטול חלק ממשי בפתרון הבעייה.

העולם הערבי כולו מציג כיום את הסכסוך הישראלי- ערבי כחלק אינטגרלי ומשמעותי מהבעיות המעסיקות אותו אך דומה כי את האחריות לפתרונו הוא מטיל על ישראל בלבד.  סעודיה, ירדן ומדינות ערביות נוספות פועלות מזה יותר משנתיים להציג פתרונות לסכסוך הישראלי-ערבי, אך הן לא הבהירו כלל עד כה מה יהיה חלקן בסיוע לפתרון סכסוך זה.

ג) בעיני העולם, ארה"ב, אירופה  והאו"ם, הבעייה הפלשתינאית נתפסת כבוערת, במיוחד בשל הכיבוש והבעיות ההומניטריות הכרוכות בו. הבעייה גם חדלה זה מכבר מלהיות בעיה ישראלית- פלשתינאית בלבד והפכה להיות חלק מהמתח הפוליטי-ביטחוני של העולם כולו. לעומת זאת לא הציעו גופים אלו, עד כה, הצעה ממשית כיצד יוכלו לסייע הם בפתרון בעייה חמורה זו.

ד) ישראל גובלת עם רצועת עזה . המצב בה ישפיע בעתיד גם על כל המתרחש בה. תוכנת ההינתקות של ישראל לא תפתור את הבעייה הפנימית כלכלית בתוך הרצועה עצמה. אין להשוות את היציאה מלבנון לזו המיועדת להתבצע ברצועת עזה. ישראל משאירה מאחוריה, במקרה של עזה, חבית חומר נפץ מבחינה דמוגרפית וכלכלית, שתמשיך להשליך על  בעיית קיומה של ישראל ותחזק גם את התגברות הסכסוך באזורי איו"ש . לישראל צריך להיות על כן אינטרס קיומי לסייע לפיתרון נכון של המצב ברצועת עזה ,תוך כוונה שפתרון זה יסייע גם לסיום הסכסוך כולו ולהשגת שלום אמת סופי עם העם הפלשתינאי.

מהצד השני ישראל מצדה לא תוכל לסגת לגמרי לקווי ה- 4 ביוני 1967, לרגל העובדות שנוצרו במשך 37 השנים מאז מועד זה, אם ברצונה שלא לגרום לשסע והרס פנימי בתוכה.

המסקנה היא על כן שיש להעלות  תוכנית לפתרון מקורי יצירתי שלא הועלה עד כה ואשר מחד יביא לפתרון נכון של הבעייה הפלשתינאית ברצועת עזה ומאידך יסייע לישראל בפתרון מספק גם לבעיותיה היא.  הפתרון המוצע הוא חילוף שטחים משולש בין ישראל- מצרים והרשות הפלשתינאית.

                     עקרונות חילוף השטחים המשולש

א) העיקרון הראשון העומד ביסוד רעיון חילוף השטחים המשולש הוא כי פתרון אמת לסכסוך הישראלי- פלשתינאי יוכל לבוא רק אם הוא יבטיח למדינה הפלשתינאית, הוספה של שטח חיוני- קיומי לה, תמורת שטח פחות חיוני שתוותר עליו, מבלי שהדבר יגרע מהשטח הכללי שיועד לה לפי קווי ה- 4 ביוני 1967.

השטח החיוני- קיומי, המתאים ביותר, והכמעט יחיד, שאפשר לצרף למדינה הפלשתינאית, הוא מדרום לרצועת עזה, בין רפיח לאל-עריש ופנימה ממנו. שטח זה הוא בעל פוטנציאל אדיר לפיתוח (עליו נעמוד בהמשך)ויוכל לענות לבעיית צפיפות האוכלוסייה הקשה ביותר ברצועת עזה, והבלתי ניתנת לכל פתרון אחר, ואשר ישנה באופן יסודי את מהותה ובסיסה הכלכלי של המדינה הפלשתינאית שתקום.

ב) העיקרון השני הוא שחילוף השטחים הבסיסי הראשוני הוא בעצם בין מצרים והרשות הפלשתינאית כאשר ישראל משמשת מתווך בספקה לפלשתינאים שטח באזור הנגב הדרומי אותו יוכלו להחליף עם מצרים. רעיון חילוף זה מבוסס על תקדים של חילוף שטחים שהיה בין ירדן לסעודיה ב- 1965. שם נבע החילוף מהרצון להגדיל את שטח חוף הים ליד עקבה שהיה לפני-כן מצומצם מאד. בעקבות ההסכם הוגדל כאן שטח ירדן בכ-20 ק"מ חוף ים, אך החילוף עצמו התבצע לכל אורך הגבול שבין ירדן וסעודיה, מאות ק"מ, ממפרץ עקבה ועד הגבול העיראקי  וכלל חילופי שטח של 6000 קמ"ר למול  7000 קמ"ר. והשאלה העולה, אם לצורכי הגדלת נמל עקבה ניתן היה לבצע חילוף שטחים גדול שכזה, האם לצורכי פתרון בעייה הרבה יותר חריפה, של ריכוז האוכלוסייה הנורא הקיים ברצועת עזה והסכסוך הישראלי- פלשתינאי הכה- מר, לא מן הראוי לחשוב גם כאן על ביצוע חילוף שטחים דומה, אפילו קטן הרבה יותר בהיקפו ?

ג) העיקרון השלישי הוא שתמורת השטח שתקבל הרשות הפלשתינאית ממצרים היא תסכים שיצורף לישראל (כיוון שישראל נתנה למצרים שטח משלה באזור הנגב)  שטח באזור איו"ש, מעבר לקווי ה- 4 ביוני 1967,שיהיה שווה בגודלו לשטח שהם יקבלו בסיני, מדרום לרצועת עזה. בצורה כזאת יישמר לפלשתינאים שטח מדינה השווה בגודלו לשטח שיועד להם לפי קווי ה- 4 ביוני 1967.

                       מרכיבי התוכנית והסיכויים להגשמתה

1 העברת שטח בנגב למצרים ודרך מעבר מקצה שטח זה לירדן שתהיה בבעלות מצרית .

ניתן לאתר  שטח בנגב בין 200 –500 קמ"ר לאורך הגבול הישראלי-מצרי שיוכל להיות מועבר לריבונות מצרית. השטח המוצע הוא מדרום להר שגיא  לאורך כ 25-30 ק"מ של הגבול הבינלאומי, עד לערך למצפה סיירים. כניסה פנימה לאורך גבול זה , 10-15 ק"מ, במרחב מישורי פארן וצניפים, תיתן את השטח המבוקש. מקצה שטח זה ניתן לבנות דרך – פרוזדור ברוחב של 100 – 200 מ' לעבר גבול ירדן בערבה , כאשר המרחק כאן הוא כבר רק כ- 20-30 ק"מ, שתעלה אח"כ לכביש עקבה- מען ( ראו מפה). דרך זו תאפשר חיבור יבשתי בין מצרים לירדן והארצות הערביות  השכנות לה: ערב הסעודית, סוריה ואף עיראק.

גדרות יכולים להיבנות משני צדי הדרך שישמרו על בידודה מהשטח הישראלי בו היא תעבור. בנקודות מעבר בהן תחצה דרכי חיבור ישראליות קיימות או כאלו שעשויות להיבנות בעתיד ייבנו מחלפי מעבר שיבטיחו הפרדה מוחלטת בין הדרך המצרית והדרכים הישראליות. ( ניתן לבנות את הדרך בחלקה  גם ככביש משוקע ואולי אף כמנהרה אך לא בטוח שיש צורך בכך).

2 העברת שטח מצפון סיני, באזור מדרום לרצועת עזה, לרשות הפלשתינאית.

בתמורה, לשטח ולדרך, שיועברו למצרים מישראל תסכים זו להעביר לרשות הפלשתינאית שטח, מדרום לרצועת עזה, שיהיה בגודלו כפול לפחות לשטח שישראל העבירה אליהם . הכפלת השטח היא עבור הדרך שתינתן להם שהיא בעלת חשיבות רבה ביותר וגם בגלל הבדלי השטח הגדולים ביותר בין שטחה של ישראל לשטחה של מצרים ואפילו לשטח חצי האי סיני  שברשותה שהוא פי 3 משטחה של מדינת ישראל. ( שטח מצרים כולו הוא פי 50 משטחה של ישראל).

מוצע שרצועת עזה החדשה תשתרע לאורך 30 ק"מ של חוף צפון סיני, מרפיח לכיוון אל-עריש, ותתפשט פנימה כ 30 – 40 ק"מ כך שתכלול שטח בין 500 – 1000 קמ"ר . (רצוי שמצרים תסכים למתן שטח גדול יחסית) . השטח של רצועת עזה כיום הוא 350 קמ"ר. ( 40 ק"מ לאורך החוף ו 5- 12 ק"מ רוחב). תוספת השטח מסיני תגדיל את רצועת עזה פי 2- 4 לשטח של 850-1.350 קמ"ר . האוכלוסייה הבדווית המקומית הקטנה  החיה במקום, למעט האוכלוסיה של רפיח המצרית שהיא בעצם אוכלוסייה פלשתינאית, תוכל או להישאר במקום תחת ריבונות פלשתינאית או שתקבל פיצויים ותוכל לעבור למקום אחר בסיני , במיוחד לסביבת העיר אל-עריש. היתרונות עבור הרשות הפלשתינאית יפורטו בהמשך.

3 העברת שטח מהגדה המערבית לריבונות ישראלית

בתמורה לשטח שתקבל הרשות הפלשתינאית בצפון סיני, ישראל תקבל לריבונותה שטחים מהגדה המערבית. בשלב הנוכחי  שרטוט תפרושת וגודל השטחים שיצורפו לישראל לא ייקבע אבל כן חשוב לקבוע סדר גודל כללי לשטח שיוחלף. נראה כי ישראל תוכל לבקש שיצורף אליה שטח בהיקף של בין 500 – 1000 קמ"ר בדיוק גודל השטח שהפלשתינאים יקבלו בסיני מדרום לרפיח.  צירוף שטח כזה לישראל יוכל לענות לבעיותיה המרכזיות באזור הגדה ויזכה לתמיכת הרוב המכריע של האוכלוסייה הישראלית, לצורכי חתימת הסכם שלום סופי .

קביעת השטח שיצורף לישראל יוכל להתבסס על כמה עקרונות:

א) שכונות ירושלים המצויות מחוץ לקו הירוק של ה- 4 ביוני 1967, כולל אזור מעלה אדומים וסביבתו שיהוו חלק משטחה של ירושלים היהודית.

ב) גושי ההתיישבות היהודים הגדולים, המצויים מעבר לגבולות ה- 4 ביוני 1967, כמו אריאל בשומרון וגוש עציון ביהודה ותיקוני גבול קטנים נוספים לאורך גבול זה.

ג) שטחים נוספים בהם אין כל אוכלוסיית קבע פלשתינאית כמו קטעים ממדבריות יהודה ושומרון  ובקעת הירדן.

                        נימוקי הבעד והנגד של כל צד באשר לתוכנית

מצרים.

נגד: 2 נימוקים יכולים לעלות כהתנגדות מצרית לתוכנית:

1) אי נכונותה של מצרים בעבר לוותר או להחליף אף שעל מאדמתה כפי שהתבטא בדיוני השלום עמה ב´קמפ דיויד" ובטאבה לאחר מכן.

2) אי רצונה להיות מעורבת בנושא הפלשתינאי ושאיפתה שלא להיגרר להסתבכות במערכת היחסים בין ישראל לפלשתינאים.

בעד: 5 נימוקים יכולים לסייע לנכונות מצרית לשקול את הרעיון:

1) קיים התקדים משנות ה- 60 הקודמות של חילוף שטחים משמעותי בין ירדן לסעודיה, כאשר המטרה הייתה הגדלת שטח החוף הירדני ליד עקבה. חילוף השטחים המוצע הוא למעשה בין מצרים לרשות הפלשתינאית. ישראל לא תקבל כהוא זה משטח מצרים. קשה יהיה על כן למצרים לעמוד מול תקדים זה, במיוחד אם בקשה כזו תבוא מהרשות הפלשתינאית.

2) ניתן יהיה לסלול דרך ראשית מהעיר סואץ לשטח ולדרך שיוצעו למצרים, באזור הנגב הישראלי, ואשר תחבר בינה לבין ירדן והמדינות הערביות הגובלות אתה. לאורך דרך זו ניתן יהיה להניח גם מסילת ברזל, צינורות נפט, גז ומים. כך שהמעבר שיינתן להם יהיה בעל חשיבות רבה ביותר עבור המצרים ובבחינת הגשמת חלום משכבר הימים. ניתן לראות בדרך זו אף חזרה לדרך ההיסטורית של ה"דרב אל-חאג'" שעברה כאן. קבלת מעבר זה תוכל לשמש נימוק מספיק להנהגה המצרית כדי להסביר לעמה את ההצדקה בחילוף השטחים.

3) המשך הסכסוך הפלשתינאי-ישראלי והעברתו לפסים דתיים יכול להוות סכנה פנימית גם עבור מצרים, דבר שיש להניח שהיא מאד מעוניינת שלא יקרה. על-כן אם ע"י תרומה מצדה תוכל מצרים לסייע לפתרון הבעייה ולמנוע גלישה של הסכסוך לתחומה, יש לקווות שהיא לא תשלול זאת על הסף.

4) תוכנית ההינתקות הישראלית כיום  מרצועת עזה יכולה להביא להסתבכות מצרים בענייני הרצועה.  המצב הכלכלי הקשה שיווצר באזור, סגירת היציאה ממנו לעבר ישראל ובעיות קיומיות קשות שיווצרו בתוכו יכולים להביא לנסיונות גלישה של האוכלוסייה במקום לעבר אדמת מצרים. גם הדרישות ממצרים שתסייע ותדאג לביטחון ברצועה ועל-כך שתושביה לא יהיו מעורבים יותר בהתקפות טרור על ישראל יכולים להרתיע אותה . אם על-כן תוכל מצרים לתרום מצדה לפתרון סופי של הבעייה ייתכן ותהיה מוכנה לשקול עתה, יותר מאשר הייתה מוכנה לעשות זאת קודם, את דבר חילוף השטחים המשולש, במיוחד אם הדבר ייעשה כתוצאה מבקשה או הסכמה משותפת ישראלית- פלשתינאית או אם  תבוא פנייה ויוזמה בינלאומית בנידון.  מצרים תוכל אז אף לדרוש פיצוי כספי נכבד  על חלקה ותרומתה בנושא.היא אף לא חייבת להשיב מיד בחיוב על רעיון שכזה אלא לא לדחות אותו על הסף ולהתנות כי במידה ותיווצר הסכמה קודמת בין שני הצדדים הישראלי והפלשתיני וגיבוי של מדינות המערב והאו"ם להסכם שלום סופי ישראלי- פלשתינאי היא תהיה מוכנה לשקול דבר תרומת חלקה להסכם שכזה.

5) רעיון חילוף השטחים המשולש ייתן למצרים ולמנהיגה את המעמד המוביל בכל המזרח התיכון ומעמד מרכזי בעולם כולו, שכן רק בה יהיה תלוי אפשרות ביצוע הפתרון. היא תצטרך להיות חתומה עליו ובמידה רבה להוביל אותו, כאשר שני הצדדים המעורבים בסכסוך, מדינות ערב נוספות, נציגי ארה"ב , מערב אירופה, האו"ם ומדינות נוספות יצטרפו אליו, מה שיתן למצרים ולמנהיגה מעמד יוקרתי בלתי רגיל במזרח התיכון ןבעולם כולו.

הרשות הפלשתינאית

בעד: 2 נימוקים יכולים להביא את הפלשתינאים לתמיכה בתוכנית:

1) רצועת עזה כיום היא בגודל של כ- 350 קמ"ר בלבד. כמצוין לעיל האוכלוסייה היושבת בה מגיעה כיום לערך ל- 1.250 מליון תושבים, בכך היא אחד מהאזורים הצפופים ביותר בעולם. ריבוי האוכלוסייה במקום הוא גבוה מאד והאזור מהווה חבית חומר נפץ מבחינה דמוגרפית קיומית.

השטח מדרום לרפיח, הוא בעל פוטנציאל אדיר לפיתוח ויכול יהיה להיות בעל חשיבות בלתי רגילה עבור המדינה הפלשתינאית כולה עד שיוכל לשנות את כל אופייה העתידי.

את תכנון ופיתוח השטח תוכלנה לבצע חברות מערביות בעזרת הון אירופי-אמריקאי. ניתן יהיה להקים: באזור החוף: נמל עמוק מים.  ונמלי דייגים; תחנת חשמל לכל האזור ואף לרצועת עזה הנוכחית; מתקנים להתפלת מים. (שיוכלו לספק מים לצריכה תעשייתית וביתית לכל האזור); מלונות ושטח תיירותי בחוף שהוא בעל אופי של ריביירה ים-תיכונית מהיפות והמתאימות ביותר בכל האזור.

באזור הפנימי: במרחק של כ- 20-30 ק"מ מהחוף ( רבע שעה נסיעה בכביש מתאים עד לאזור החוף) אפשר יהיה להקים עיר מרכזית מתוכננת שתהווה מרכז לכל האזור. עיר זו תוכל לקלוט אוכלוסייה של מאות אלפי תושבים עד מליון ומעלה.

במרחק לא רב מהעיר המרכזית בחלק הפנימי של האזור אפשר יהיה להקים שדה-תעופה בינלאומי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה. (המעבר של קווי התעופה הקצרים מהמערב למזרח מעל אזורנו נותנת יתרונות תעופתיים חשובים ביותר לשדות התעופה כאן).

בנוסף אפשר יהיה להקים ערי משנה נוספות ולסלול דרך ראשית  שתחבר את כל אזור "רצועת עזה החדשה", אל דרך המדבר המצרית שתעבור ממצרים דרך הנגב לירדן ולמדינות הערביות הנוספות הגובלות עמה, כך שגם אזור זה יקושר ישירות לארצות אלו.

2) הנימוק השני שיכול לסייע לתמיכה פלשתינאית בתוכנית המוצעת, והוא חשוב מאד מבחינת הפרסטיג'ה הפלשתינאית, היא העובדה שהם יזכו למדינה בשטח שבגודלו יהיה שווה ב– 100% לשטח הפלשתינאי מעבר לקווי ה- 4 ביוני 1967. הם יוכלו לטעון ובצדק כי קבלו את מלא השטח וכי אך החליפו שטח אחד בשטח שני. השטח החדש שיקבלו אף יעלה בטיבו בהרבה על השטח שיצטרכו לתת. (אזור חוף מול אזור פנימי). כן יקבלו כתוספת, שטח ניכר של מים טריטוריאליים  ו"תחום אזור ימי כלכלי ", בו ישנן רזרבות מוכחות של גז ונפט בעלי ערך כלכלי רב. תחום אזור ימי-כלכלי מגיע כיום עד ל- 200 ק"מ מקו החוף והדבר הוא בעל משמעות כלכלית חשובה ביותר.

נגד: נימוק אחד יכול להביא את הפלשתינאים להתנגד לתוכנית.

1) אי נכונותם לוותר על שטחים לישראל באזור איו"ש שייראו בעיניהם כחיוניים.

התשובה לכך צריכה להימצא בנסיון להגיע אתם להסכמה על גודל השטח שיקבלו בסיני ועל התמורה בגודל ובמיקום השטחים שיצטרכו לוותר באיו"ש ועל כך שיקבלו דרכי חיבור חופשיות משלהם בין הגדה לרצועה, כולל לשטח החדש שיקבלו בסיני, בצורה שיתחזק ביותר הקשר שלהם בין שני חלקי המדינה הפלשתינאית שתקום.

ישראל

נגד: שני נימוקים יכולים לגרום לישראל להסס מלקבל את התוכנית

1) מסירת שטח מהנגב תהווה כרסום בעמדה הישראלית בכך שישראל תהיה מוכנה לוותר על שטח מקורי ישראלי מהזמן שעוד לפני 1967.

2) הדרך שתינתן למצרים בנגב תהווה בעצם קו ניתוק של איזור אילת והנגב הדרומי מישראל כולה ותוכל להוות אצל ישראלים רבים מחסום מרצון לקדם את התוכנית.

בעד:שני נימוקים מכריעים צריכים לקבוע לישראל תמיכה בתוכנית.

1) עובדת הריחוק הקיצוני של האזור המוצע ממרכז שטח המדינה היהודית וחוסר כל בדל של ישוב יהודי בתוכו יקלו על ההחלטה לוותר עליו.

2) האפשרות שהתוכנית תביא לפריצה בדרך לעבר שלום סופי בין ישראל לרשות הפלשתינית ולארצות ערב כולן, שווה את ההקרבה של שטח מהנגב, אף אם יהיה גדול יחסית, ואף אם הדרך המצרית תהווה מחסום מסויים, שניתן יהיה להתגבר עליו.

סיכום

דומה כי הזמן להעלות תוכנית ישראלית מקורית לשלום הוא דווקא עתה.

הצעת תוכנית שלום ישראלית חשובה מאד גם מבחינה פנימית ישראלית, שכן היא תציג  לחברה היהודית אופק אפשרי של שלום אמתי למקרה שיימצא לו בן-ברית בצד השני.

נכון שכדי להגשים את התוכנית המוצעת, צריך, חזון, ורצון לשלום, אצל שני הצדדים. נראה כי בצד היהודי קיימת כיום חברה הכמהה בהחלט לשלום שתוכל להעריך את חזון התוכנית המוצעת ואשר תעשה כל  שביכולתה כדי להשיג אותו.

יש לקוות כי גם בצד הפלשתינאי יימצא בן-ברית ושיחד יחתרו להשגת השלום המיוחל.

רעיון חילוף השטחים המשולש יהווה צעד ראשון לקראת הסכם שלום סופי בין ישראל והרשות הפלשתינאית. הוא צריך יהיה למצוא את ביטויו בהסכם חתום.

רעיון גיאוגרפי ישן. מדוע עכשיו? אולי הגיע הזמן?

יהושע בן-אריה  14 נובמבר 2015

הקדמה

לפני שנים העליתי רעיון של פיתרון אזורי, בשילוב עם מדינת מצרים, להשגת הסכם שלום סופי בין ישראל לרשות הפלשתינית. מסיבות שונות, שלא כאן המקום לפרט אותן, הרעיון לא קרם עור וגידים.

ייתכן וקיים כיום סיכוי רב הרבה יותר לנסות ללכת בכיוון רעיון זה. הסיבות ברורות. הטרור העולמי מכה בכל מקום ומי יודע לאן הוא עוד יכול להוביל את כולנו. במדינת מצרים חלו שינויים בסיסיים בשלטון וחשוב למהר ולבדוק אם הדבר אפשרי יהיה לביצוע בסיועו. המצב שם יכול להשתנות במהירות ומי יודע מה עשוי לקרות גם שם. המצב הכלכלי שם הוא קשה ביותר וייתכן שבעזרת הפיתרון המוצע תוכל גם מצרים להתאושש כלכלית ולזכות שוב במעמד של המדינה המובילה במזרח התיכון ואולי אף להגיע לעמדה עולמית מכובדת משלה.

חשוב גם לזכור כי אצל הפלשתינאים הבעיה המרכזית היא כיום "רצועת עזה".

ב- 1947 לפני מלחמת העצמאות הישראלית הגיע מספר התושבים בשטח רצועת עזה של היום לכ- 50.000 נפש בלבד. בעקבות המלחמה הגיעו לאזור הרצועה כ- 125.000 פליטים מעשרות רבות של ישובים ערביים שנמצאו בכל אזור דרום ארץ-ישראל  ואשר נפגעו ונהרסו כתוצאה מהמלחמה. עד לשנת 1967, זמן כיבוש הרצועה ע"י מדינת ישראל, הוכפלה אוכלוסייה זו והגיעה לכדי כ- 350.000 נפש.  כיום מצויים בה כבר כ- 1.750.000 נפש. עם הריבוי הטבעי הגבוה ביותר בשטח כ- 4% – 5% תוכפל האוכלוסייה מדי כ- 15 שנה. ב- 2020 עתידים להימצא כאן מעל 2 מליון תושבים. אוכלוסייה זו לא תוכל להתקיים כלכלית, בשטח של הרצועה עצמה , 350 קמ"ר בלבד, וחייבים למצוא פיתרון לבעייה חמורה זו.

העולם הערבי כולו מציג כיום את הסכסוך הישראלי- ערבי כחלק אינטגרלי ומשמעותי מהבעיות המעסיקות אותו.  ובשנים האחרונות יצאו מדינות ערביות  ביוזמה ערבית משלהם. מדינת ישראל יכולה להתייחס ליוזמה זו.

בעיני העולם, ארה"ב, אירופה  והאו"ם, הבעיה הפלשתינאית נתפסת כבוערת, במיוחד בשל הכיבוש והבעיות ההומניטריות הכרוכות בו. הבעיה גם חדלה זה מכבר מלהיות בעיה ישראלית- פלשתינאית בלבד והפכה להיות חלק מהמתח הפוליטי-ביטחוני של המזרח התיכון כולו. הבעיה החריפה לאחר השתלטות החמאס על רצועת עזה והמלחמה האחרונה שאירעה באזור.

תוכנת ההינתקות של ישראל לא פתרה את הבעיה הפנימית-כלכלית, בתוך הרצועה עצמה. לישראל צריך להיות אינטרס קיומי לסייע לפיתרון נכון של המצב ברצועת עזה, תוך כוונה שפתרון זה יסייע גם לסיום הסכסוך כולו ולהשגת שלום אמת סופי, עם העם הפלשתינאי. מהצד השני ישראל מצידה לא תוכל בשטחי הגדה לסגת לגמרי לקווי ה- 4 ביוני 1967, לרגל העובדות שנוצרו במשך 48 השנים מאז מועד זה, אם ברצונה שלא לגרום לשסע והרס פנימי בתוכה.

מכול אלו עולה מסקנה אחת ברורה שיש להעלות  תוכנית לפתרון מקורי יצירתי,  אשר מחד יביא לפתרון נכון של הבעיה הפלשתינאית ברצועת עזה ומאידך יסייע לרשות הפלשתינאית ולמדינת ישראל למצוא יחד פיתרון גם לאזור הגדה המערבית ולשלום אמת ביניהן . הפתרון שהוצע הוא חילוף שטחים כפול בין ישראל- והרשות הפלשתינאית ובין הרשות הפלשתינאית ומצרים.

הבעיה העיקרית היא איך לשכנע את מצרים להסכים לפיתרון המוצע

ללא שיתוף מצרים לא נראה כיצד אפשר יהיה לפתור את המצב הנורא של רצועת עזה. השטח החיוני- קיומי, המתאים ביותר, והיחיד כמעט, שאפשר לצרף לרצועת עזה, על מנת לפתור את בעיותיה, הוא מדרום לה, בין רפיח לאל-עריש ופנימה ממנו. (צורה של מלבן 20 ק"מ חוף ים ו- 30 ק"מ פנימה, יתנו שטח של 600 קמ"ר, אחוז אחד,  בלבד, משטח  סיני) זה שטח בעל פוטנציאל אדיר לפיתוח הרצועה (הוא ישליש כמעט את שטחה מ- 350 קמ"ר כיום לקרוב ל- 1.000 קמ' יחד ראו מפה). עם אזור חוף ים, בו ניתן יהיה לבנות נמל ימי חשוב ובפנים שדה תעופה כינלאומי, דברים שישראל תוכל להסכים להם, אם זה יהיה במסגרת הסכם שלום וגם נמצא במרחק ניכר מהגבול הישראלי. האזור יוכל להיהפך ל"דובאי" חדשה עם מליונים של תושבים. זה יענה סופית לבעיית צפיפות האוכלוסייה הקשה ביותר ברצועת עזה. יהיה בעל בסיס כלכלי איתן וגם ישנה עי"כ באופן יסודי את מהותה ובסיסה הכלכלי של כל המדינה הפלשתינאית, כמובן בתנאי שישראל תאפשר גם דרכי מעבר מתאימות ונוחות אליו.

השאלה החוזרת ועולה היא כיצד לשכנע את מצרים להסכים להיכנס לרעיוןן כזה.

נראה כי 4 סיבות יכולות כיום לסייע לשכנע את מצרים להצטרף למפעל מאתגר עצום שכזה.

1 מצרים תקבל תמורת השטח שתיתן שטח אחר באותו גודל מדויק בנגב התיכון (בערך תואי נחל פארן, ראו מפה) כך שלא תפסיד אפילו ס"מ אחד משטחה המקורי. איזור זה ישמש ליצירת דרך של חיבור ישיר בין שטח עזה החדש, לירדן, סעודיה, סוריה ואף עיראק. מה שיהפוך את שטח עזה החדש למקום מוצא וכניסה כלכלי לכל האזור הערבי הפנימי הזה וכל השליטה וההכנסות מהדרך יהיו בידיה המלאות של מדינת מצרים.

2 מצרים תוכל גם להתנות שכל החילוף של השטחים יוכל להיעשות בתחילה בצורה של חכירה לתקופת זמן של מספר שנים (5 -10 וכדומה) בשני הצדדים. עד שהמצב יוכיח את עצמו ואם לא, אזי החכירה תימשך. מצרים תצטרך להיות שותפה מרכזית בכל הנושא הניהולי והכלכלי של התוכנית, ובמידה רבה להוביל אותו. על כך וגם על סיועה לפתרון הבעיה הישראלית-פלשתינאית, תוכל לדרוש מצרים ולקבל, ממדינות העולם, כולו, סיוע כלכלי רב ביותר, לפיתוח אזור עזה החדש, גם לפיתוח כל סיני וגם עזרה כלכלית חשובה למדינת מצרים כולה.

אפשר להגביל את השטח החדש שיצורף לרצועת עזה בגבולותיו הדרומי והמזרחי, באזורי חייץBuffer Zones   ברוחב של כ- 5 קמ"ר ממוקשים (2,5 ק"מ מכל צד) עם כבישים ודרכי כניסה לאזור עצמו, בצירים מיוחדים, עם שערים. כך שמצרים וסיני יובטחו מכל אפשרות זליגה ממנו לעברם ואף יתן להם יתר ביטחון בגבול זה.

3 מצרים יכולה גם להתנות שהיא תהיה מוכנה לחשוב על כל עניין כזה, רק אם יהיה ברור מראש ששני הצדדים, הישראלי והפלשתיני, מוכנים לכך ושהדבר יפתור סופית את כל נושא הסכסוך הישראלי- פלשתיני. שכן ישראל תקבל מהפלשתינים את אותו גודל שטח שהיא תיתן למצרים בנגב, מה שיפתור את בעיותיה היא בגדה. והבקשה למצרים תהיה מופנית ע"י הפלשתינים והישראלים גם יחד ותהיה מותנה בהסכמה מצידן לפתור ביניהם את כל יתרת הנושאים. מצרים תזכה ע"י כך ליוקרה רבה. יהיה ברור שהכול תלוי בה. והיא בעצם תוכל להוביל את השלום המיוחל.

4 מצרים יכולה גם להתנות שהיא תהיה מוכנה להיכנס לכל הנושא. בתנאי שגם העניין  של ירושלים ייפתר. דבר זה יעמיד אותה במצב שהיא היחידה היכולה להוביל גם בפיתרון החשוב כל כך לכל העולם הערבי ולא צריך להרבות במילים בחשיבות שדבר זה ייתן לערבים המעוניינים בשלום בעולם הערבי כולו.

השאלה המרכזית העולה מכול הרעיון הזה. האם בכלל אפשר לפתור את נושא ירושלים בין היהודים והערבים ? ואת עניין "הגדה המערבית" בין הישראלים לפלשתינאים? כמובן שאלה הן שאלות בסיס עיקריות. אבל אסור להתחיל בהן. כי זה יוביל מיד למצב "ללא מוצא". אם המצרים יסכימו אפילו רק שהרעיון המוצע יובא בחשבון. יווצר "קטליזטור" שיוכל אולי להזיז גם הלאה את ענייני היסוד. על-כן הדרך היא מצרים תחילה. אבל השאלה איך עושים זאת?. לשם כך יש צורך במנהיגות מובילה שתמצא את הדרך, בשלב הראשון במיוחד, להעלות רעיון זה בפני המצרים בצורה "דיסקרטית מלאה" ולמצוא שותפים מתאימים שיחד יצליחו לשכנע את מצרים על מנת שתסכים ללכת בדרך המוצעת. ואשר יבהירו לה בצורה הברורה ביותר עד כמה רעיון זה יכול גם לסייע לה

מה עושים עם ירושלים?

לפי נייר רעיוני של יהושע בן אריה משנת 2000  צריך לפתור את בעיית ירושלים בכמה שלבים. שלב ראשון לתחם את כל האזור הגדול של ירושלים, ובתוכו לתחם את אזור האגן הקדוש, כך שייווצר מעין עיגול קטן בתוך עיגול או שטח יותר גדול. את האזור שבין הגבול החיצוני לגבול הפנימי יש לחלק לשני חלקים לפי שכונות יהודיות וערביות, והחלק האחד יהיה קשור למדינה היהודית והחלק השני למדינה הערבית, אזורים ערביים לאחר מלחמת ששת הימים שיוותרו מבודדים בתוך אזור יהודי, כמו למשל הכפר בידו, יחוברו לאזור הערבי בכביש, ובעיקרון אף ישוב ערבי מלפני 67 לא ישאר בשלטון יהודי

לאחר מכן תשאר בעיית האגן הקדוש שכולל את העיר העתיקה, חלק מהשכונות שצפון לו, הר הזיתים, נחל קדרון, הר ציון, באזור זה יש חלקים המיושבים בערבים וחלקים כגון הרובע היהודי המיושבים ביהודים או בנוצרים. יהושע מציע שמועצה משותפת תנהל את העיר ותקבע מראש אורחות חיים ונהלים שיהיו מקובלים על כולם, המועצה תונהג על ידי הנהגה כפולה יהודית וערבית, וחלקים שונים תהיה להם זיקה לחלק היהודי או הערבי של העיר. זה נשמע אוטופיה, אך לכולם יהיה אינטרס לשמור על השלום והתנהלות התקינה של החיים. 

במילים אחרות יהושע מחייה את חזון ירושלים לכל העמים ברוח של סטורס והאגודה למען ירושלים, לפחות לגבי העיר העתיקה. החידוש שלו בנוגע לירושלים רבתי הוא חיבור השכונות הערביות השונות והיהודיות המבודדות ברשת של כבישים