המקדש בירושלים היה מרכז החיים היהודיים במשך אלף שנה. וגם כיום, רוב המצוות בתורה מתייחסות לבית המקדש, אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום לכיוון ירושלים כתחליף לעבודת הקורבנות בבית המקדש, החגים שאנחנו חוגגים קשורים ברובם לבית המקדש, וכן הלאה. בית המקדש היה המקום הקדוש ביותר בעולם לעם היהודי, וזאת אף על פי שלכאורה היהדות לא אמורה לקדש מקום ויצאה כנגד המקדשים של מצרים והאלילות של העולם העתיק.
קצת קשה להודות בכך, אך מבחינות רבות (לא כולם) בית המקדש בירושלים ממשיך את מסורת המקדשים של ימי קדם ודומה למקדשים אחרים. הוא הוקם אלפיים שנה לאחר שהתחילו להקים מקדשי ענק במצרים, שם היה את קומפלקס המקדשים הגדול ביותר בעולם בכרנך; ואפילו יותר שנים לאחר שהתחילו להקים מקדשים במסופוטמיה ממנה הגיע אברהם, בבבל היה מתחם מקדשים אדיר למרדוך שכלל את הגנים התלויים והיה שיקוף של השמיים. גם במצרים וגם במסופוטמיה האמינו שאצלם התחילה בריאת העולם. אבל לא רק במקומות רחוקים, גם בלבנט בצור הסמוכה לישראל היה מקדש גדול למלקרת; וגם בארץ ישראל במגידו היה אלפיים שנה לפני המקדש בירושלים מקדש גדול הרבה יותר[1].
בית המקדש התקיים במשך יותר מאלף שנה, עם הפסקה קצרה של שישים שנה באמצע (גלות בבל), במשך כל הזמן הארוך הזה אנרגיה אלוהית שנקראה "השכינה" נכחה בבניין עשוי מעץ ואבן בירושלים. זו הייתה נוכחות פיזית ממש שגרמה לדברים מופלאים לקרות והשפיעה מברכתה על הארץ. היהדות לא הייתה באותו הזמן דת מונותאיסטית מופשטת גרידא כפי שהיא כיום – כלומר דת שהפולחן שלה מתמקד בקיום המצוות, תפילה, פלפול ולימוד – אלא נוכחות אלוהית ממשית השוכנת בבית עשוי מעץ, מתכות ואבן, המתקשרת עם בני אדם דרך כוהנים המשרתים בקודש, נביאים ואנשי חוכמה, פולחן קורבנות ועלייה לרגל.
גם מקדשים של תרבויות אחרות בעולם העתיק, כגון מצרים או שומר, טענו לנוכחות אלוהית המתקשרת עם בני אדם. גם להם היו כוהנים ששירתו בקודש, נביאים ואנשי חוכמה, פולחן קורבנות ומסורות של עלייה לרגל. אבל מה בכל זאת היה שונה? בבית המקדש לא היו פסלים של האלים, אלא אם כן נבחר לראות את הכרובים על ארון הברית בתור כאלו. בבית המקדש היה קודש קודשים אחד ולא כמה חדרים המוקדשים לכמה אלים כפי שהיה לרוב במקדשי מצרים. בית המקדש היה מקדש בודד ולא חלק ממערכת מקדשים כפי שהיה במצרים. אביגדור אפטוביצר טוען שבית המקדש היה מקדש דממה[2], כלומר בתוכו לא הייתה שירה ולא תפילה, הנוכחות של האל הייתה בדמות ענן, או כפי שהתנ"ך מתאר זאת: "זבול", או "ערפל". כלומר בתוך בית המקדש הייתה "עין הסערה", נקודה של שקט בניגוד להמולה והפעילות שהיו מחוץ לו.
השלמת מעשה הבריאה
מעמד הר סיני הביא לכך שישות אלוהית הופיעה בעולם הזה, שנראתה כמו עמוד ענן ביום ועמוד האש בלילה, והעוגן שלה היה המשכן. זו הייתה פריצת דרך עצומה, שכן נפתחה הדלת לתקשור בין העולמות האלוהיים למין האנושי. אולם, לפי הטקסט התנכ"י, הענן היה מעל המשכן ובתוך המשכן היה רק את כבוד האל, כלומר ההתגלות לא הייתה שלמה. חלפו 480 שנה עד שתתאפשר הופעה שלמה יותר של האלוהות בעולמות החומר, והענן יבוא לשכון בתוך הבית – דבר שקורה עם הקמת בית המקדש. בניית בית המקדש היא השלמת תהליך התיקון ההיסטורי שהחל במעמד הר סיני, ובמובן עמוק יותר, השלמה וחיתום תהליך הבריאה. לכן בית המקדש נבנה במקום שבו התחילה בריאת העולם – אבן השתייה.
הקשר בין בניית בית המקדש להשלמת תהליך הבריאה יכול להיות מובן כך: העולם הטבעי אינו סביבה אידיאלית לנזר הבריאה – האדם. חילופי הקור והחום, הרוח והגשם, החמה היוקדת וחיות הפרא – כל אלו אינם ידידותיים לאדם, ולכן הוא בונה בתים שבהם יוכל לשכון בתנאים בטוחים ומוגנים יותר מאשר בטבע הפראי. בני האדם משפרים את הטבע וכך משתתפים במעשה הבריאה, יוצרים סביבה "מקודשת" שתאפשר להם להתפתח ולמלא את תפקידם בעולם. זהו אחד הדברים שמייחדים אותנו כבני אדם – היכולת לשפר ולהוסיף על הבריאה.
באופן דומה, נראה שהעולם אינו אידיאלי גם למשכנה של אלוהות, וגם היא זקוקה לבית שייבנה עבורה, שבו תוכל לשכון לבטח. כשהושלמה בניית בית המקדש, הענן שהיה מעל המשכן עבר לשכון בתוך בית המקדש, יחד עם כבוד האלוהים, ובכך התאפשר לו למלא את תפקידו: "בצאת הכוהנים מן הקודש והענן מלא את בית יהוה ולא יכלו הכוהנים לעמוד ולשרת מפני הענן כי מלא כבוד יהוה את בית יהוה" (מלכים א' 17:11). ועל ידי כך מעשה הבריאה הושלם. עד כמה שזה יישמע מוזר, בית המקדש אפשר לאלוהות למלא את תפקידה – להפיץ אור רוחני בעולם.
בתהליך בניית בית המקדש קרה הפוך ממה שקרה במשכן: קודם בנו את המבנה, הכניסו את הכלים, סידרו את החצר ועבדו בכוונה טהורה ובשיטתיות. רק אז אלוהים הגיב – זהו המעשה המאגי. הפעולה של עם ישראל בהנהגת שלמה היוותה זימון לכוחות עליונים, וגילוי הקדושה נעשה מלמטה למעלה, מה שהפך את ההתגלות לקבועה וחזקה יותר מזו של המשכן, שם הגילוי היה מלמעלה למטה – הענן הופיע על ההר והדריך את בני ישראל לגבי מה שצריך להיעשות. בבית המקדש לעומת זאת, הענן נכנס לבית רק לאחר שכל דבר הושלם – המבנה, הכלים, ההכנות – והתפילה הושמעה.
בית המקדש שבנה שלמה היה השלמת תהליך הבריאה בכך שהאור הרוחני מילא אותו מבפנים, כפי שבא לידי ביטוי בפסוק: "אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל, בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים" (מלכים א', ח' 12). הערפל הוא ה"חושך על פני תהום" מיום הבריאה הראשון, והחושך הופך לאור עם הופעת האלוהות. בית המקדש היה המקום שבו התרחשה הבריאה מחדש כל הזמן, וחלונותיו – "אטומים שקופים" – אפשרו גם כניסת אור פיזי וגם העברת אור רוחני החוצה.
המהות של בית המקדש כמכיל את האור הרוחני ומחבר למצב הראשוני של היקום ולמצב האדם בגן עדן, מתבטאת באיסור להכניס טומאת מת לעזרה. בית המקדש נתפס כארץ הנשמות הנצחיות, מקום שבו יש אפשרות לחזור למצב חיי נצח, כמו בגן עדן. בניית בית המקדש סימנה את סגירת המעגל – ניצחון על המוות וההשראה למין האנושי לטעום מעץ החיים[3].
מקדש כאדם הרוחני
מקדשים בימי קדם נבנו לפי תבנית אדם כפי שהראה החוקר ישעיה לוביץ בהקשר למקדש לוקסור במצרים[4], זה לא היה רק דמות אדם פיזי, אלא דמות אדם שלמה, אידיאית ורוחנית, באותו האופן המקדש בירושלים הוא הופעה של דמות "אדם קדמון לכל קדומים" של הקבלה, צלם אלוהים, אדם המורכב מעשר ספירות – אנרגיות, שהופיע בתהליך הבריאה. כשקרן אור ראשונה חדרה את החלל העגול – הטהירו, היא לבשה על עצמה עשרה מלבושים, כלים, שהסתדרו בדמות אדם של אור, אם אם תרצו עץ החיים. באותו האופן המקדש בירושלים הוא התלבשות של קרן האור הראשונה הזורחת מעל הר הזיתים, בנוי על ציר מזרח מערב כל חלק שבו הוא הופעה של אחת מהכלים – אנרגיות – ספירות של האדם הרוחני.
קודש הקודשים הוא הראש, ההיכל הוא הגוף, בועז ויכין שני העמודים שמחוץ להיכל הם הרגליים. פתח הבניין שדרכו יוצאים ונכנסים הכוהנים הוא איברי המין הזכרי והנקבי. תלוי בתנועה פנימה או החוצה. בתוך חלקים אלו ישנה חלוקת משנה: שני כרובים שעל ארון הברית ולידו מייצגים את שני החלקים של המוח, האונה הימנית – האינטואיטיבית והאונה השמאלית – הלוגית. כבוד ה' הנמצא בין שני הכרובים מייצג את הכתר שעל ראש האדם. חפצי הקודש שבתוך ההיכל, המנורה, שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת מייצגים את החלקים הפנימיים באדם והחלוקה הקיימת בו בין פיזי לרוחני. המקדש הוא למעשה אדם שוכב על ציר מזרח מערב, כשהראש שלו במערב.
אם נתבונן על הדברים מבחינת אנרגיות רוחניות, הרי שני הכרובים שמעל ארון הברית הם הופעה של ספירות חוכמה ובינה, כבוד ה' שביניהם הופעה של ספירת כתר בעולם הזה. מנורת שבעת הקנים שבאולם היא הופעה של ספירת חסד, וניתן להקביל אותה ליד ימין הנותנת, שולחן לחם הפנים שבאולם הוא הופעה של ספירת דין וניתן להקביל אותו ליד שמאל המקבלת. לחם הוא פיזי ומוגבל, נוצר מהיבט החום של האש, בעוד שאור הוא אינסופי.
בין המנורה ושולחן לחם הפנים נמצא מזבח הקטורת שהוא הופעה של ספירת תפארת. העשן והריח העולים מהקטורת מחברים בין שמיים וארץ (במקדש הוא עלה תמיד ישר למעלה), ניתן להקביל את מזבח הקטורת לריאות במובן הגבוה שלהם, של שאיפה ונשיפה, חיבור בין העולמות. וכך באולם שבו מתבצעת פעילות הכוהנים הפנימית יש לנו הופעה של שלוש ספירות, חסד, דין ותפארת, צד ימין, שמאל ואמצע[5].
האולם משול לחלק העליון בגוף שהוא במישור אופקי בשונה משאר הגוף שתכונתו היא העמידה האנכית הייחודית לאדם. המישור האופקי הוא זה שבו בני אדם יוצרים, הידיים הם היבט ייחודי נוסף של האדם ובמיוחד כפות הידיים המאפשרות לו לעשות דברים, ליצור כלים, לנגן, לצייר. בין הידיים נמצא הלב שנחשב למקום התבונה בימי קדם וגם במיסטיקה העברית הקדומה, חכמת הלב היא זו שאפשרה ליצור את הכלים בבית המקדש.
באולם התבצעה פעילות הכוהנים היומית: הקטרת קטורת, הטבת המנורה, וגם הפעילות השבועית: החלפת כיכרות הלחם. הפעילות הזו מלמדת אותנו שהאדם צריך להיות כלי בידי הקדושה, לשרת אותה, לקבל על מנת לתת, ולא בשביל עצמו. פעילות הכוהנים במקדש נקשרה לעולם הבריאה, שהוא השני מארבעת העולמות הקבליים. גם במקדשים אחרים בעולם היה אולם פנימי שבו התקיימה פעילות הכוהנים, לא כל אחד יכל להיכנס אליו, רק מי שהכין עצמו לשרת בקדושה.
מחוך לאולם היו שני עמודים נפרדים ומיוחדים מנחושת שנקראו בועז ויכין ועליהם עיטור של שושן, והם ייצגו את השפעת ספירות נצח והוד בעולם הזה, והיוו שאת שני הרגליים של המקדש. מה הם שני רגליים אלו שעליהם העולם עומד? אחד מהם הוא הפעולה, ניצחון, ספירת נצח שהיא המשך של צד ימין של עץ הספירות וניתן להקביל אותה לרגל ימין. השני הוא הערך שניתן לפעולה, הודיה שהיא המשך צד שמאל של עץ הספירות וניתן להקביל אותה לרגל שמאל, האחד הוא עיקרון הפעולה (או תוכן) והשני זה עיקרון הצורה. ומכאן שפתח בית המקדש ושני העמודים בועז ויכין שמצדדיו קשורים לעולם היצירה שהוא השלישי מתוך ארבעת העולמות הקבליים
בין שני העמודים התרחשה פעילות של כוהנים שקשורה לעולם העשייה שהוא האחרון מבין ארבעת העולמות הקבליים. מצד אחד הכוהנים נכנסו למקדש ביראת קודש, השתחוו לפניו. ומצד שני הכוהנים יצאו מהאולם לאחר הפולחן היומי וברכו את העם, מפיצים את האור הרוחני. על ידי הפעילות הכפולה הזו נוצר חיבור בין ספירות יסוד ומלכות, זיווג שבזכותו העולמות מתקיימים ונבראים מחדש כל הזמן. הברכה שהכוהנים בירכו את העם הייתה זרימה של שפע אלוהי שהוא פעולה של ספירת יסוד וקשור לאיבר הזכרי באדם. התפילה וההשתחוויות שהכוהנים קיימו לפני פתח המקדש היו זימון ועירור של האנרגיה האלוהית שנכחה בבית, פעולה של ספירת מלכות הקשורה לאיבר הנקבי באדם.
ספירת מלכות התבטאה גם בפעילות שהתרחשה בחצר (עזרת) המקדש ובראש הקרבת הקורבנות ומעשי הפולחן והתפילה של בני אדם, שהיוו זימון לכוחות אלוהיים. ובנוסף לכך ספירת מלכות נחשבת למראה הכהה שדרכה הנביאים היו מתקשרים עם אלוהים, בהמשך נראה איך הנבואה קשורה לכוהנים בבית המקדש. ספירת מלכות יוצגה על ידי העמק העגול של ירושלים, החושך והחלל הריק שבתוך הבניין שקיבל לתוכו את קרן האור הרוחני, את קרן השמש. ואילו ספירת יסוד יוצגה וזומנה על ידי זריחת השמש מעל הר הזיתים וקרן אור ראשונה שהאירה את פתח המקדש.
הזיווג בין ספירת יסוד למלכות הוא מהות תפקידו של המקדש שנועד לחבר בין שמיים וארץ בין זכרי לבין נקבי, בין אלוהים לבין בני האדם. העולם צריך להימצא בזיווג תמידי בין הזכרי והנקבי, בין יסוד ומלכות, זאת משמעות המשפט "ארץ ציון ירושלים". ירושלים זה המלכות וציון זה היסוד שמפרה את המלכות, ובלעדיו היא לא תיכון. ספירת היסוד היא יסוד העולם. סיבת הסיבות. ספירת המלכות זה ההופעה, ההתגשמות, של אותה סיבה בחומר. ספירת מלכות קשורה להופעת המלוכה בירושלים ובמיוחד לדוד ולהקמת בית לאלוהים וממלכה לבני ישראל, אלא שצריך זרימה תמידית של שפע המגיע דרך ספירת יסוד, בכדי לקיים שבאותה ממלכה יהיה תוכן, חיים רוחניים, צריך להפיח בממלכה רוח באופן תמידי, וזה היה תפקיד המקדש והכוהנים.
פולחן שמש במקדש
לפי שטיינר הנביאים היו בית ספר ששימר את התפקיד של העם היהודי, שהוא להיות אומה שלמה שעוברת חניכה, לכן הם היו כה קיצוניים בדרישה לשמור על חוקי משה. הגלות הייתה חלק מהחניכה של האומה, הגלות הראשונה הייתה במצרים מרכז המיסטריות של החיים לאחר המוות, משה היה חניך במסתורין של אוסיריס. הגלות השנייה הייתה בבל, מרכז המיסטריות של החיים לפני המוות, האסטרולוגיה, דניאל היה חניך בדרך הזאת. שלב נוסף בחניכת האומה היה בניית מקדש שלמה, שהפרופורציות שלו הם גוף האדם, והמערך שלו מבנה האדם הרוחני.
שלמה בנה את בית המקדש כמרכז אוניברסלי, ועם חנוכתו בחג הסוכות הוקרבו 70 פרים לכבוד 70 אומות העולם, פר לכל אומה. צריך לזכור ששלמה ידע 70 שפות, והיו לו אלף נשים, שרובן מקרב אומות העולם. ולכן אין להתפלא כי לתוך פולחן בית המקדש נכנסו השפעות זרות הקשורות לפולחן שמש שהיה נפוץ במצרים השכנה ובמקומות רבים אחרים[6]. מיקומו של בית המקדש ממערב להר הזיתים החיה את הדרמה הקוסמית של זריחת השמש ושקיעתה. אמנם הדת היהודית לא אוהבת להודות בכך, ואף מקיימת טקסים מפורשים כנגד פולחן השמש (למשל מקריבים את הקורבן עם הגב לשמש), אבל בדומה למקדשי מצרים, גם במקדש בירושלים יש התייחסות ברורה לזריחת השמש בכמה אופנים:
ראשית דבר, השגרה של פולחן בית המקדש התחילה לפני זריחת השמש. הכוהנים של המשמרת התורנית היו קמים עם אור ראשון, מתרחצים, לובשים את בגדי הכהונה שלהם, עושים סיבוב בחצר לוודא שהכול במקומו, מטילים גורל לגבי תפקידי היום, מנקים את הפחמים והגחלים על המזבח מהמדורה של הלילה, מכינים את המערכה שעל המזבח, מטהרים אותו טקסית, מביאים את הכלים הנחוצים לפולחן של אותו היום, מביאים את החיות שיועלו כקורבן, ופותחים את דלתות בית המקדש בצורה מיוחדת (תמיד מבפנים).
ברגע שהשומר שעל המגדל זיהה את קרני השמש הראשונות, הוא קרא בקול גדול "ברקאי", וזה היה האות לתחילת הפולחן עצמו. הכוהנים התחילו בשחיטת הקורבנות (כשגבם אל השמש, כדי להנכיח את העובדה שהם לא סוגדים לה) ובהקרבתן על המזבח. משמרת הכוהנים נכנסה אל תוך האולם והחלה בעבודת הכלים, הלויים תפסו את מקומם על הטריבונות לפני בית המקדש כשבידיהם כלי נגינה, ושרו את שיר היום. כל העם היה משתטח לפני הקודש ואומר את תפילות "שמע ישראל" ו"שמונה עשרה". בתקופת בית שני הייתה תלויה מעל פתח בית המקדש מנורה שנקראה "המנורה של המלכה הלנה". מנורה זו נצצה עם זריחת קרני השמש הראשונות, והניצוצות שלה התפשטו בכל העיר, וסימנו את הרגע הנכון להתחיל בפולחן.
גם במקדשים אחרים של העולם העתיק יש כיוונים והתייחסות לזריחת השמש, והפולחן נקבע על פיה. הטהרות, תפילה ושירה, מנחות לאל ופולחן סייעו לתחייה היומית של היקום, לבריאתו מחדש[7]. הדרמה הקוסמית של זריחת השמש ושקיעתה סימלה את מעגל החיים: לידה, מוות והאפשרות להיוולד מחדש, והפעם לנצח, בעולמות הרוחניים. הרבה פעמים המקדשים מוקמו כך שקרן שמש תחדור אליהם או תאיר אותם (או חלקים מהם כגון האובליסקים) בזמן הזריחה בימים מיוחדים בשנה, וזה הביא לימים גם לאוריינטציה של כנסיות כלפי זריחת השמש.
בית המקדש הוא מבנה גדול המכוון כלפי מזרח ולו דלתות ענק שנפתחו עם זריחה, כמו מאפשרות את כניסת האור הפיזי פנימה (ובמקביל יציאת האור הרוחני החוצה). המעבר בין היום והלילה הודגש על ידי פתיחת וסגירת הדלתות (מרכיב שלא קיים במשכן). בנוסף, לפני הדלתות היה גרם מדרגות ושני עמודים. לאחר עבודת הכלים יצאו הכוהנים ונעמדו על המדרגות, בירכו את העם והעולם בברכת הכוהנים, פניהם מזרחה לכיוון השמש העולה והם מפיצים למולה את האור הרוחני. הקרבת הקורבנות על המזבח הגדול, ושחיטת החיות בעזרה נעשו עם אור קרני השמש הראשונות, וכך התמזג המוות עם החיים. המבקרים בחצרות המקדש התפללו עם הזריחה והלווים שרו. מהדהדים ומסונכרנים בכך עם התחייה היומית של היקום.
פעמיים בשנה, בימי השוויון שנופלים פחות או יותר על זמן החגים החשובים של היהדות, השמש זרחה בדיוק ממזרח לפתח המקדש, ויש להניח שבזמן פתיחת הדלתות האור היה חודר פנימה ומאיר את הפרוכת, קרן שמש ראשונה הייתה מפלחת את החשיכה וחודרת אל תוך האפילה של קודש הקודשים, מאירה (ואולי גם מעירה) את הישות ששכנה בין שני הכרובים. רבים מקדשי מצרים, החל מאבו סימבל וכלה בפירמידות, בנויים כך שקרן שמש תחדור לתוכם ותאיר את החלק הפנימי שלהם ביום מיוחד בשנה. וייתכן שזה היה המקרה גם במקדש ירושלים. ההתרחשות הדרמטית הזו מסמלת את הפריית הנקבה על ידי הזכר ואת התולדה של הקדושה כתוצאה מהמפגש בין שניהם, ובמקרה של היהדות את הזיווג בין ספירת יסוד לספירת מלכות.
יחד עם זאת, היהדות מדגישה שהיא לא עוסקת בפולחן שמש, ומבדילה בין האור הראשוני, שהוא רוחני ושופע דרך הספירות העליונות, לבין אור השמש והירח שנובע מספירת מלכות. אם יש סמליות לזריחת השמש כאות לתחילת הפולחן, הרי שזה קשור לזיווג של ספירות יסוד ומלכות, שמיים ואדמה, אלוהות ועם ישראל. המפגש בין קרני השמש הראשונות לבית המקדש סימל את השפע הזורם דרך ספירת יסוד אל המלכות בזמן הפולחן בבית המקדש. הזיווג הרוחני נסתייע בפולחן שנעשה בזמן הזריחה.
הערות
[1] Adams, M. J., Finkelstein, I., & Ussishkin, D. (2014). The Great Temple of Early Bronze I Megiddo. American Journal of Archaeology, 118(2), 285-305.
[2] אפטוביצר, א. (1931). "בית המקדש של מעלה על פי האגדה". תרביץ, (חוברת ב), 250-137.
[3] מקובר, מנחם, אורו של מקדש: עולם המחשבה של המקדש, 2 כרכים, ירושלים: מכון המקדש, תשס"ג-תשס"ה.
[4] R. A. Schwaller de Lubicz. The Temple in Man: Sacred Architecture and the Perfect Man. Inner Traditions, 1998
[5] בן אריה, זאב . (2023) . לגעת בקדושה : תפישה חדשה לגבי המשכן ובית המקדש. פראג הוצאה לאור
[6] שוע, צ. (1993). פולחן השמש במקדשים קדומים וחגי ישראל. מחקרי חג: כתב-עת לתרבות יהודית.
[7] Belmonte, J. A., Shaltout, M., & Fekri, M. (2009). Astronomy, landscape and symbolism: a study of the orientation of ancient Egyptian temples. In search of cosmic order, selected essays on Egyptian archaeoastronomy, 211-82.
