המסתורין של הצליבה והתחייה
הנצרות האורתודוקסית מתאפיינת בפרשנות אלגורית מיסטית של הסיפור הנוצרי והתייחסות אל האירועים השונים כמסתורין.[1] אין ספק, שהמסתורין הגדול מכולם הוא מסתורין החיים והמוות. בנצרות מתבטא הדבר במסתורין של הצליבה והתחייה. צריך להבין שישוע נצלב כל יום מחדש, הצלב הוא האדישות שלנו, חוסר הרצון שלנו לעשות משהו עם חיינו למרות הנתינה האינסופית האלוהית, למרות הקורבן. המסתורין של הצליבה הוא בזבוז חיינו לשווא, הרדיפה אחר החומריות ואחר היצרים, למרות שעמוק בתוכנו קיימות ההכרה והידיעה שלא זו הדרך, שאיננו נותנים את מה שאנחנו צריכים לתת חזרה, שאיננו מוכנים לעשות ולו את המעשה הקטן ביותר, כדי להציל את בן האלוהים הסובל למעננו.
המסתורין של הצליבה הוא מהות הדרך הנוצרית. זה אינו אירוע שהתרחש בעבר אלא תהליך שאנחנו צריכים לעבור לאורך החיים שלנו, ושבו עלינו להשיל את האני הישן, להרוג את האגו, בכדי להיוולד מחדש לעולם הרוחני. זהו המעבר המהותי והבסיסי ביותר בדרך הרוחנית, והוא קורה הן בהתייחסות לחיים כאל מכלול והן באופן ספציפי בכל שלב בחיים שבו אנחנו צריכים לוותר על חיי העבר שלנו בכדי שנוכל להתקדם לשלב הבא. כלומר הילד העוזב את הבית ומסיים את חיי המשפחה למעשה מת בחלק מהחיים שלו בכדי להיוולד מחדש לעולם העצמאות. וגם אצל ההורים יש חוויה של מוות כשהילדים עוזבים את הבית ומתחילים חיים חדשים. השיעור הוא לא להיאחז בקרנות המזבח, ולשחרר את מה שהיה.
ישוע ממוסמר לצלב בידיו וברגליו, אבל ראשו נשאר חופשי, וזה מסמל את המצב שלנו בעולם הזה, שבו החלקים הפיזיים שלנו נשלטים על ידי חוקיו של עולם החומר אבל המחשבה נשארת חופשית. הצלב הוא סמל עתיק לעולם החומר (שבו יש ארבעה כיוונים, ארבעה יסודות, ארבעה מצבים), ואחת הפרשנויות של האדם התלוי על הצלב היא שהרוח שלנו רוצה להיות חופשיה אך כבולה לעולם החומר. המחשבה רוצה להגיע הביתה, אבל אנחנו תקועים בפקקים של תל אביב.
ישוע על הצלב הוא האדם במצב הקשה ביותר שלו, תלוי בין שמיים וארץ במצב של סבל, רגע לפני מוות בייסורים, ולמרות זאת הוא מעביר הנחיות למריה וליוחנן ומחבר ביניהם: "כשראה ישוע את אמו ואת התלמיד האהוב עליו עומד לידה, אמר לאמו: 'אשה, הנה בנך'. לאחר מכן אמר לתלמיד: 'הנה אמך'. מאותה שעה אסף אותה התלמיד לביתו" (יוחנן י"ט, 26). למרות מצבו ישוע אינו מרוכז בעצמו, ומבטיח לגנב הטוב הצלוב לידו שהוא ייפגש איתו בגן העדן: "אמן. אומר אני לך, היום תהיה אתה אתי בגן-עדן" (לוקס כ"ג, 43), ואף מבקש מאלוהים שיסלח למי שצלב אותו: "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים" (לוקס כ"ג, 34). במילים אחרות, גם במצב הקשה ביותר יש לנו יכולת בחירה בין טוב ורע.
המסתורין של הצליבה קשור לפי הבנתי לחוק הקרמה, לפני שישוע עוזב את כדור הארץ הוא מוודא שלא השאיר אחריו אדמה חרוכה ומבקש סליחה ומחילה עבור אלו שפגעו בו, הוא סולח להם בעצמו ועל ידי כך לא לוקח איתו לממלכת השמיים אנרגיות שליליות של טינה ונקמה שרק היו פוגעות בו בסופו של דבר.
ביום שישי בשעה השישית מוסר ישוע את נשמתו לבורא ואומר: "אבי, בידך אפקיד רוחי" (לוקס כ"ג, 46), אלא שבמרקוס ומתי המילים האחרונות שלו הן: "אלי אלי, למה עזבתני" (מרקוס ט"ו, 34; מתי כ"ז, 46). נשאלת השאלה מדוע אלו הן המילים האחרונות שלו? הרי ישוע הלך אל הצליבה מרצון בכדי לכפר על חטאי המין האנושי. האם הוא לא היה יכול לבחור מילים "מתאימות" יותר, כמו למשל רבי עקיבא, שברגעיו האחרונים אמר: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", האריך באמירת "אחד", ומת.
אחת הפרשנויות הנוצריות המעניינות היא שישוע רצה לרדת לשאול בכדי לחלץ משם את נשמותיהם של הצדיקים, ולצורך כך הוא היה צריך לוותר על התקשורת שלו עם אלוהים, לוותר על הדבר החשוב מכול שבעזרתו אפשר לשאת את הכל, לוותר על התקווה. ישוע היה מוכן ללכת כל הדרך, למות מבלי ידיעה שהוא יקום לתחייה אחר כך, וכל זאת בכדי להביא את האור גם לעולם התחתון, ולכן הוא אומר ברגעיו האחרונים "אלי למה עזבתני".
המסתורין של הצליבה הוא, שכדי לקום לתחייה מחדש עלינו להרוג תחילה את "האני הישן" שלנו, את "האיש הזקן", את האגו, עלינו להפוך את האני לאין. ולכן, כל המיסטריות של העולם העתיק, החל ממצרים וכלה בבונים החופשיים, היו כרוכות בטקס שדימה מוות, כדי לאפשר תחייה למשהו אחר. היו אלה טקסי חניכה, שבהם המאמין שהה בארון מתים בתוככי האדמה במשך שלושה ימים, כפי שישוע שהה שלושה ימים בקבר וקם לתחייה.
המסתורין של התחייה נובע מהצליבה שקרתה לפני כן. התחייה האמיתית היא התעוררות רוחנית. זוהי המשמעות האמיתית של סיפור תחיית המתים, שאם לוקחים אותו כפשוטו הרי הוא הבל (חזון העצמות היבשות). תחייה היא הוצאת כוח החיים מהכוח לפועל. המסתורין של התחייה הוא שיש משהו רוחני רדום בתוכנו שיכול להתעורר, זהו הסיפור של היפהפייה הנרדמת. אלא שבסיפור שלנו זהו ישוע שמעיר אותה על ידי קורבנו, שמוציא אותנו משלוותנו. ישוע מעביר אותנו דרך הלילה האפל של הנשמה, דרך עמק הבכא של הליכה במדבר, דרך הכאב. הוא מאפשר לנו חיים חדשים בעולם החדש שנגלה לנו, לאחר התעוררות אותו חלק רוחני רדום בתוכנו, טֶבע ישוע שבתוכנו.
הנצרות האורתודוקסית מדגישה את תחייתו של ישוע ולא את הצליבה. הטקס הנוצרי הוא חגיגה של צלילים וריחות, תהלוכות וצבעים, המבטאים את החיים והאדם. מהותה של הנצרות היא התחייה, אירוע שמסמל את הניצחון על המוות ותיקון העולם עד כדי אפשרות חזרתו של האדם למצבו הרוחני המקורי. הנס הנוצרי האולטימטיבי הוא התחייה. לא מספיקה התגשמות המילה בחומר, הופעת מלכות שמיים על פני האדם, או כל הניסים האחרים שישוע חולל, אלא מה שחשוב היא התחייה – הניצחון על המוות, אחרת אין טעם לכל שאר הדברים מכיוון שהכל בר-חלוף. התחייה היא היעד המרכזי שהאדם שאף אליו במשך כל הדורות, היא עונה על חיפוש אנושי נואש שמופיע בכל הדתות והתרבויות. לפי יוחנן פאולוס ה-2 המשמעות של האמונה הנוצרית היא התחייה, כפי שמופיע בפסוק: "ואם המשיח לא הוקם ריק שמועתנו וריק אמונתכם" (הראשונה אל הקורינתים ט"ו, 14)[2].
התחייה של ישוע עזרה לחיזוק האמונה בקרב התלמידים, וגם אתם הקוראים, אם הייתם פוגשים מישהו שקם לתחייה מן המתים הייתם מאמינים. אבל יש משמעות נוספת של התחייה, שהיא הרבה יותר גדולה מאשר התחייה האישית של ישוע. ניתן לומר כי התחייה היא פרפיגורציה לתחיית המתים שתבוא בסוף הימים, והיא מבשרת על האפשרות שקיימת עבור כל בני האדם לשוב למצב הרוחני שלהם. היא מאשרת את עיקרי האמונה היהודית בביאת המשיח ובגאולה, היא הסיכום של מאות אלפי שנות אמונה אנושיות. התחייה נושאת בחובה הבטחה של חיי נצח, ובינתיים נותר לנו רק להאמין.
שטיינר נותן משמעות נוספת למסתורין של הגולגותא (הצליבה והתחייה) וטוען שזה שינה את הגורל הרוחני של העולם[3]. מאז הגולגותא יש דת חיצונית שפתוחה לכל, ונצרות אזוטרית שהמייצג שלה זה האפוקליפסה (חזיון יוחנן). בתחילת האפוקליפסה ישוע אומר אני האלפא והאומגה, זאת אומרת שהוא קיים בתוכנו, ישנו אימפולס כרייסט שיכול להתקיים באיך שאנחנו חושבים. הנצרות האזוטרית היא בעניין של התפתחות אבולוציונית של האדם, וזה מיוצג על ידי 24 הזקנים בחזון ליד אלוהים. המסתורין של הגולגותא הוא המסתורין של האינדיבידואליות, ההתכחשות והבדידות המובילה להארה, כנגד הרוחניות הקבוצתית שקדמה לה.
שטיינר מביא כדוגמא את פרסיבל מאגדות הגביע הקדוש שמגיע לטירה המסוכנת שם נשמר הגביע הקדוש, הוא מוזמן למשתה עם כל הנוכחים ואז מופיעים לפניו חנית הגורל והגביע הקדוש נישאים על ידי דמויות פלאיות, אלא שפרסיבל לא מגיב למחזה ולא שואל לשם מה נועד הגביע. ולכן, בבוקר יום המחרת הוא מוצא עצמו עזוב נטוש ונלעג ונאלץ לבלות כמה שנים בבדידות וריחוק עד שהוא מוכן לקבל עליו את המשימה ומוצא שוב את הטירה. המסע של האינדיבידואליות מזכיר את המסע של הנזירים במדבר, ההתכחשות לעולם והבדידות מאפשרים חיבור למשהו בעל ערך גבוה הרבה יותר. הרוחניות הקדומה הייתה רוחניות של חברה, שהתקיימה בעזרת טקסים ותהליכים קולקטיביים.
האינדיבידואליות הקיצונית של החברה המערבית מרמזת על רוחניות חדשה והיא יכולה להוביל לחיבור מסוג אחר, אחריות אישית ודת פנימית, אבל אם היא בקונטקסט חברתי אזי היא יכולה להוביל לאגואיזם, כפי שקורה היום כשאנשים לא מוכנים לשלם את מחיר הבדידות מרצון. הנזירים הבודדים מגשימים בחלקם את הרוחניות החדשה הזו, אבל זו לא בדידות פיזית בלבד, כי אפשר להיות בתא במדבר ולחשוב על החיים בבית, אלא בדידות קיומית.
הירידה לשאול (Katabasis)
ישוע נקבר ביום שישי אחר הצהריים מקום הקבר בכנסיית הקבר שם היה בית קברות קדום, בזמן השבת אסור לפי המסורת היהודית לבקר בבית קברות, ולכן רק ביום ראשון לפנות בוקר מגיעה מריה מגדלנה למקום הקבר ומגלה שאבן הגולל שהייתה על הקבר הוזזה ממקומה וכי הקבר ריק. וכך כתוב בברית החדשה: "אחרי השבת, עם עלות השחר של יום ראשון, באו מרים המגדלית ומרים האחרת לראות את הקבר, לפתע היתה רעידת אדמה חזקה, כי מלאך יהוה ירד מן השמים, נגש וגלל את האבן מן הפתח וישב עליה, מראהו היה כברק ולבושו לבן כשלג, ומפחדו נבהלו השומרים והיו כמתים. אמר המלאך אל הנשים: 'אל תפחדנה אתן. אני יודע כי את ישוע שנצלב אתן מחפשות, הוא איננו כאן, שהרי קם לתחיה כפי שאמר. באנה וראינה את המקום ששכב בו. לכנה מהר והגדנה לתלמידיו: “הוא קם מן המתים והנה הוא הולך לפניכם לגליל. שם תראו אותו, הנה אמרתי לכן'". הן עזבו מהר את הקבר ביראה ובשמחה גדולה, ורצו להודיע לתלמידיו. פתאום פגש אותן ישוע ואמר: 'שלום לכן'. הן ניגשו אליו, אחזו ברגליו והשתחוו לו. אמר להן ישוע: 'אל תפחדנה, לכנה והגדנה לאחי שילכו לגליל ושם יראוני'" (מתי כ"ח, 1-10).
לפי יוחנן יש רגע אינטימי בין ישוע למריה מגדלנה, כשהיא פוגשת אותו ולא מזהה אותו: "אחרי שאמרה זאת פנתה לאחור וראתה את ישוע עומד, אך לא ידעה כי הוא ישוע. שאל אותה ישוע: 'אשה, למה את בוכה? את מי את מחפשת?' הואיל וחשבה שהוא שומר הגן אמרה לו: 'אדון, אם אתה העברת אותו, אמר נא לי איפה שמת אותו ואני אקח אותו'" אמר לה ישוע: 'מרים!' אז פנתה ואמרה לו: 'רבי!' אמר לה ישוע: 'אל תגעי בי, כי עדיין לא עליתי אל האב, אולם לכי אל אחי והגידי להם: 'אני עולה אל אבי ואביכם, אל אלהי ואלהיכם'" (יוחנן כ', 14-17).
הטקסט הזה הביא לפרשנויות מודרניות הטוענות שמריה מגדלנה וישוע היו נשואים, מכיוון שהיא קוראת לו "ריבוני" (שם לבעל), והוא אומר לה "אל תגעי בי" (כלומר היא נהגה לגעת בו). לפי פרשנות זו מריה מגדלנה הייתה צריכה להיות זו שתמשיך את הרוחניות הנוצרית אחר ישוע, תלמידתו הקרובה ביותר, וזה מתבטא במשפט: "לכי אל אחי והגידי להם אני עולה אל אבי ואביכם…". טענה זו מופיעה גם בספרות החיצונית הגנוסטית, ובמיוחד בבשורה על פי פיליפ והבשורה על פי מריה מגדלנה, שם מוזכר שישוע נהג לנשק את מריה מגדלנה על פיה – סמל למעבר הרוח, פנאומה, בימי קדם, ושהוא גילה לה סודות שלא גילה לאחרים.
לפי יוחנן, ישוע נגלה לעיני התלמידים באותו הערב בביתם ומעביר להם את רוח הקודש. אחד מהתלמידים שלא נוכח באירוע ונקרא "תומא המפקפק" מסרב להאמין שישוע קם לתחייה, ולכן ישוע נגלה להם בשנית לאחר שמונה ימים ואומר לתומא להניח את ידיו בפצעים שבידיו ובצידו. תומא קורא "אדוני ואלוהי" (יוחנן כ', 28) וישוע אומר בתגובה: "יען ראית אתי האמנת אשרי המאמינים ואינם רואים". הפרי של התחייה הוא האמונה, והרז של האמונה הוא האפשרות להגיע אליה גם בלי לראות, מכיוון שהיא קיימת בתוכנו.
השאלה היא מה עשה ישוע בזמן שבין הקבורה שלו ביום שישי והמפגש שלו עם מריה מגדלנה ביום ראשון בבוקר (הנוצרים מחשיבים את זה כשלושה ימים)? לפי רמזים בברית החדשה הוא ירד לשאול, שבר את שערי השאול וחילץ משם את נשמות הצדיקים. וכך כותב פטרוס: "כי גם-המשיח מת פעם אחת על-חטאתינו הצדיק בעד הרשעים לקרב אתנו אל-האלהים הומת בבשר ויחי ברוח: ובכן הלך ויקרא לרוחות אשר במשמר" (איגרת פטרוס הראשונה ד', 18-19). וגם: "לכן התבשרו גם המתים, כדי שישפטו כדרך בני אדם בבשר, אך יחיו כדרך אלהים ברוח" (איגרת פטרוס הראשונה ד', 6).
בעולם העתיק היו אנשים כגון אורפיאוס או הרקולס שירדו לשאול ועלו ממנו חזרה ועל ידי זה סייעו לנצחיותם ובדרך ניסו לחלץ משם גם אחרים, אבל אף אחד לא עשה זאת למען המין האנושי כולו. לפני הצליבה גם הנשמות הטהורות ביותר ירדו לשאול ולא הייתה אפשרות להגיע לגן העדן. כשישוע יורד לשאול הוא שובר את שערי השאול, ויש אזכורים שונים לכך שבימים שאחרי מותו אנשים רבים קמו לתחייה ונראו ברחובות ירושלים "והקברים נפתחו ורבים מן הקדושים ישני אדמה עפר נעורו: ויצאו מן הקברים אחר תחייתו ויבואו אל העיר הקדושה ויראו לרבים" (מתי כ"ז, 52-53). התחייה של ישוע היא גם התחייה של המין האנושי כולו, לא רק בהווה אלא גם בעבר. ישנם ציורים רבים שבהם רואים את ישוע בזמן התחייה מחלץ מהשאול את אברהם ושרה, או את אדם וחווה. שובר את דלתות השאול או את המכסים של ארונות הקבורה.
הירידה לשאול התקיימה בירושלים, מכיוון ששם יש פתחים לשאול, אבל היא מופיעה במיתולוגיות עתיקות כבר בתחילת ההיסטוריה, כגון האמונה באלים המצרים ובראשם רע ואוזיריס היורדים במהלך הלילה לשאול ונלחמים שם עם מפלצת האפופיס, או באיננה האלה השומרית שיורדת לשאול, מתה וקמה לתחייה. בעולם הקלאסי היו מקומות שבהם פתחים לשאול כגון אגם אוורנוס במפרץ נפולי, נהר האכרון ביוון ומערת גרון השטן בבולגריה.
הרבה פעמים המיסטריות נעשו במערות ובמקומות חשוכים מתחת לאדמה. הן כללו מוות סמלי בכדי לזכות בסופו של תהליך בחיי נצח. המוות מאפשר להזדכך מהיסודות הנמוכים בתוכנו ולהתעורר לתחייה מחדש כישות של אור רוחני, כפי שקורה בטקסים שמאניים ברחבי העולם עד היום, השמאן נקרא לגזרים ומת באופן סמלי כדי לאפשר לידה מחדש. השאלה היא מה קיים מתחת לכנסיית הקבר והאם היו טקסים בחללים תת קרקעיים שלא מוכרים לקהל הרחב.
יש שני אנשים שמתו וקמו לתחייה בירושלים לפי המסורת הנוצרית, האחד זה ישוע והשני זה מריה, מקום קברה (הריק) של מריה הוא במערה היורדת למעבה האדמה ופתחה במקום הנמוך ביותר בירושלים (אפיק נחל קדרון), זהו מקום קלאסי של חניכה וקתבסיס – ירידה לשאול, מקום הקבורה של ישוע הוא במערב, היכן שהשמש שוקעת, מסמל באופן גיאוגרפי את תהליך הירידה למעמקי השאול.
הירידה לשאול של ישוע לא מתוארת בפרוטרוט ובאופן בהיר בברית החדשה, אלא נרמזת בפסוקים שונים, אלא שמפני אופיו הארכיטיפי הסיפור פותח בספרות מאוחרת יותר, וזה התאים לתפישות המיתולוגיות של הנוצרים החדשים, ולארכיטיפ הגיבור שישוע גילם. הקתבסיס הוא אחת הסיבות לכך שהפולחן הנוצרי הקדום התקיים בקטקומבות, זה היה הכרח המציאות, אך גם התקבל כמתאים מיסטית, המתים נקברו באדמה, או בחללים מתחת לאדמה (לימים קריפטות של כנסיות), הממלכה שלהם הייתה מתחת לאדמה, אבל זו אותה אדמה שידעה לתת חיים, להתחדש מדי שנה ולהנביט את הזרעים שכביכול היו מתים מהשנה שעברה, אותה אדמה שספגה את דמו של ישוע. הצליבה, קבורה וירידה לשאול של ישוע קיבעו את האנרגיה האלוהית באדמה, להיות שם לדורות הבאים ולנצח, לאפשר התפתחות והתעוררות של העולם כולו בדרך לתחייה. זו הייתה דרמה קוסמית, היירופאניה של הופעת הקודש בחול, ירידה לצורך עלייה.
לפי שטיינר, ישוע הביא דרך רוחנית חדשה, הוא הציג מסתורין חדש, והאיש הראשון שעבר חניכה בדרך הזו היה לזרוס, שמת וקם לתחייה, הוא הפך ליוחנן, התלמיד האהוב על ישוע, וחיבר את הבשורה על פי יוחנן, כלומר היה בית ספר של חניכה שכלל מוות ולידה מחדש. הירידה לשאול של לזרוס הייתה שונה מדרכי החניכה הקדומות של אוסיריס, שבהם אדם ירד לשאול ופגש שם את כוחו של אוסיריס, נהיה אוסיריס, לזרוס פגש לאחר "מותו" את הלוגוס, את מי שעמד מחוץ לו שהתגשם בבשר.
העלייה לשמים של ישוע
ישוע ירד לשאול בחלק המערבי של העיר, אבל עלה לשמיים מהחלק המזרחי שלה – הר הזיתים. המשמעות העמוקה של העלייה לשמיים היא קיומו של חיבור בין העולמות, והאפשרות של כל אדם להפוך לאל לאחר מותו. לא מספיק לקום לתחייה בעולם הזה, אלא יש צורך להגיע לעולמות טובים יותר, וההבטחה היא שיש עולמות כאלו במחוזות העליונים. ישוע ניצח את המוות בעולם הזה וגם בשאול (העולם התחתון), אבל בכדי להשלים את הניצחון הוא היה צריך לחזור הביתה אל אביו, ולעלות לשמיים כישות של אור שמקומה לצדו של האלוהים ובין המלאכים.
וכך, לאחר שישוע קם לתחייה בירושלים, הוא מופיע במקומות שונים ברחבי הארץ ופוגש את התלמידים במשך 40 יום. בזמן הזה הוא מחזק את ליבם ואמונתם, מלמד אותם את הרזים של הדרך הנוצרית, מכתיר את פטרוס כמנהיג הקהילה אחריו, ומעביר אותם תהליך שבסופו הם מסוגלים לקבל את הכוח והסמכות הרוחנית שלו. לאחר שהוא מסיים את משימתו הגיע זמנו לשוב הביתה והוא עולה לשמיים.
העלייה לשמיים קשורה לתפקידו החדש-ישן של ישוע כיושב לצד האלוהים ושולט על השמיים והארץ, ולשם כך הוא צריך לחזור למקומו הטבעי כחלק מהאלוהות. כשהוא רואה את התלמידים מהגליל (לפי המסורת בהר הזיתים) הוא אומר להם: "נתן לי כל שלטון בשמיים ובארץ" (מתי כ"ח, 18). לפי מרקוס, ישוע נישא לשמיים: "ויהי אחר אשר דבר אתם האדון וינשא השמימה וישב לימין האלהים" (מרקוס ט"ז, 19). לפי לוקס האירוע התרחש באזור הר הזיתים: "הוא הוציא אותם עד בית עניה, נשא את ידיו וברכם בשעה שברך אותם נפרד מהם ונשא השמימה" (לוקס כ"ד, 50).
ברחבי העולם העתיק היו מסורות שונות על אנשים אלוהיים שמתו וקמו לתחייה, והחלק השני של הסיפור היה הפיכתם לאלים. בתרקיה העתיקה למשל (בולגריה היום) היה מורה בשם סבזיוס שהפך לאל וקם לתחייה לאחר מותו; ביוון דיוניסוס, שנולד לאם ארצית ואבא אלוהי, קם לתחייה לאחר שהטיטנים קרעו אותו לגזרים והפך לאחד מהאלים האולימפיים; לאחר שהאדם קם לתחייה הוא עולה לשמיים ותופס מקומו כאל בן האלים, וכך הרקולס לאחר שמת הופך לאל, וכך גם אחרים, בסופו של דבר כל הקיסרים הרומאים הפכו להיות אלים בתהליך האפותאוזיס (Apotheosis) שמשמעותו העמוקה יותר היא העלייה לשמיים. גם ביהדות הייתה מסורת של אנשים שעלו לשמיים והפכו למעין מלאכים, ובמיוחד חנוך שהפך למטטרון, סגן של אלוהים.
העלייה לשמיים של ישוע מצוינת במרקוס ובלוקס, אבל מופיעה במלואה רק בספר מעשי השליחים, שם מסופר שישוע נגלה אל התלמידים במשך 40 יום ודיבר איתם על מלכות האלוהים, כלומר לימד אותם את הרזים ה"קטנים". וכך כתוב: "אחרי שאמר את הדברים האלה נשא מעליהם בעודם מסתכלים, וענן נטל אותו מנגד עיניהם. עודם מביטים השמימה בעלייתו, והנה שני אנשים לבושי לבן נצבו לידם, ואמרו: 'אנשי הגליל, למה אתם עומדים ומסתכלים אל השמים? ישוע זה אשר נשא מעליכם השמימה – בוא יבוא באותו אפן שראיתם אותו עולה לשמים'" (מעשי השליחים א', 9). כלומר ישוע יחזור מהשמיים לאותו המקום ובאותו אופן שבו הוא עלה, ולפי המסורת הנוצרית זה יקרה בבוא יום הדין.
המסורת הציעה ששני האנשים הללו היו משה ואליהו, אותם אנשים שהופיעו לצד ישוע במעמד הר תבור, ואילו אחרים הציעו שאלו היו מלאכים. העלייה לשמיים התרחשה מהר הזיתים מכיוון שזהו אותו מקום שממנו יבוא המשיח בסוף הימים ובו יתרחשו דברים מופלאים. כך לפחות לפי נבואות זכריה: "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלם מקדם ונבקע הר הזיתים מחציו וימה גיא גדולה מאד ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה" (זכריה י"ד, 4). וצריך להוסיף לכך שהשמש עולה לשמיים מעל הר הזיתים בכל יום וזוהי הדרמה הקוסמית שהייתה קיימת בבית המקדש ובירושלים.
לפי אייל דווידסון [4], המסורת הנוצרית זיהתה את מקום העלייה של ישוע מהר הזיתים כמקום העלייה של השכינה לשמיים לאחר חורבן בית המקדש, העלייה לשמיים מהווה נקודת השקה בין הופעתו הארצית לדמותו האלוהית, הטבע הכפול שלו מתאחד ומתחבר. היירונימוס מתייחס לזה בפירושו על ספר יחזקאל, וגם אוסביוס מדבר על העלייה של ישוע לשמיים כהתגשמות חזון זכריה על חציית ההר בסוף הימים ושיבת כבוד ה' אליו.
העלייה לשמיים מגלה לנו גם את סודות העתיד ותחיית המתים, זמן שבו בני אדם יחזרו למצב הרוחני שלהם וישכנו בגן עדן, נהנים ממנעמי העולם הרוחני. אמונה זו נותנת תקווה, אבל בשביל שהחזון יתגשם נדרשים התפתחות והשתנות, עלייה במדרגות הסולם הרוחני, ומעבר דרך השלבים השונים של הדרך הרוחנית
העלייה לשמים של מרים
ישנם שני אנשים שעלו לשמיים לפי הנצרות, האחד זה ישוע, והשנייה זו מריה אימו, הכינוי של העלייה שלהם באנגלית הוא שונה, בעוד שהעלייה של ישוע נקראת Ascension הרי שהעלייה של מרים נקראת Assumption ומכאן שטבעה שונה. ישוע חוזר הביתה לאביו, בעוד שמריה פותחת את הדרך של התחייה עבור המין האנושי.
בפרק א' של ספר מעשי השליחים מוזכרת מריה בפעם האחרונה בברית החדשה: "אחרי כן שבו לירושלים מהר הזיתים, הקרוב לירושלים כדרך תחום שבת. באו כיפא ויוחנן ויעקב, אנדרי ופיליפוס ותאמא, בר-תלמי ומתי ויעקב בן-חלפי, שמעון הקנאי ויהודה בן-יעקב, ועלו אל העליה – המקום שנהגו לשהות בו. כל אלה התמידו בלב אחד בתפילה, הם והנשים ומרים אם ישוע ואחיו" (מעשי השליחים א', 12-14), ואפשר ללמוד מכך שמריה נכחה במעמד העלייה, ושהיא הייתה חלק מהחבורה הפנימית, אם לא המובילה בה.
האמונה בעלייה לשמיים של מריה מופיעה לראשונה בקרב קבוצות שוליים מהמזרח ובתנועות הגנוסטיות במאה ה-3 לספירה. עד אז לא הייתה מסורת ברורה לגבי מקום מותה, אופן מותה וזמן מותה. במאה ה-5 מתפתחות גם מסורות על כך שמריה גרה באפסוס, מכיוון שהייתה נתונה להשגחתו של יוחנן, ויש גם בית שמזוהה כביתה. הייתה מסורת שלפיה היא גם נקברה באפסוס, אך היא נזנחה. המיסטיקנית הגרמנייה מהמאה ה-19 Catherine Emmerich חוותה חזיונות של ביתה ומקום קבורתה של מריה באפסוס, וחלק מהם התקבלו על ידי הכנסייה. אבל באופן כללי הזיהוי של מקום העלייה שלה מירושלים התקבל על ידי רוב הנוצרים.
לפי יוחנן פאולוס ה-2 ישוע עולה לשמיים להיות לימין אלוהים, ומריה זוכה לאותו המעמד כמה שנים אחריו, וזה מעין קדימון לתחיית המתים ביום הדין[5]. העלייה לשמיים מביאה איתה תקווה ואמונה, בהן שני העמודים של מקדש הדת, שתי תכונות נשיות שהואנשו בספרות ובאמנות הנוצרית, כולל בכמה מן הכנסיות של ירושלים. התקווה היא לחזרתו המחודשת של ישוע בסוף הימים וכינון מלכות שמיים על פני האדמה, לגאולתו של המין האנושי וחזרתם של בני אדם למצב גן העדן. האמונה נובעת מכך שזה כבר קרה בזעיר אנפין, בזמן הופעתו של ישוע בעולם, תחייתו ועלייתו לשמיים, ועלייתה של מרים
קבר מרים
עד כמה שידוע לנו, החל מהמאה ה3 מופיעות מסורות ותיאורים נוספים לאלו של הברית החדשה לגבי פעולותיה וחייה של מריה, המגמה הזו מתגברת במאה ה4 ומגיעה לשיא בזמנם של אאודקיה ופלוכריה, וכך מתפתחת האמונה כי היא נרדמה בסוף ימיה בהר ציון, נקברה בעמק יהושפט ועלתה לשמים. לפי אותן מסורות היא הייתה מנהיגת הקהילה הנוצרית הקדומה. לאחר "הירדמותה" הועברה מריה לקבורה בקבר מרים שבעמק יהושפט, אבל לאחר שלושה ימים ישוע בא והעלה אותה לשמיים בגופה ונשמתה, ושם היא הוכתרה כמלכת השמיים, יושבת לצדו של ישוע ומתווכת עבור בני אדם הזוכים בזכותה למחילה ותקווה.
ספר סורי מהמאה ה-3 הוא הראשון המזכיר את קבר מרים בירושלים ומספר על נוכחות של השליחים בו ולקיחת גופתה לשמיים על ידי המלאך מיכאל. ספר נוסף, מהמאה ה-4, מזכיר מערה בעמק יהושפט שאליה לוקחים את גופתה, כשבדרך היהודים מנסים להתנכל לה ומתחוללים כל מיני ניסים. במאה ה5 מצאו את בגדי הקבורה שלה בקבר ובנו מעליו כנסייה. בספר מהמאה ה-5 בשם Pseudo Mileto מופיע לראשונה סיפור התרדמה של מריה בהר ציון [6]
קבר מרים נמצא במקום הנמוך ביותר בירושלים, שנמצא לרגלי המקום הגבוה ביותר ממזרח לו, והוא פסגת הר הזיתים. יש להניח שכחלק מהגיאוגרפיה המקודשת של ימי קדם זה היה מקום פולחן לאלוהות הנשית שנקשרה למערות שסימלו את רחם האדמה, ואילו בפסגת ההר היה מקום פולחן של אלוהות זכרית. מעניין לציין שמריה עלתה לשמיים מהמקום הכי נמוך בירושלים, ואילו ישוע עלה לשמיים מהמקום הכי גבוה הנמצא ממזרח לו. אלו הן שתי עליות שונות שמתרחשות במקומות שונים ושהפרי שלהן שונה.
הקבר נמצא במערת קבורה חצובה ועמוקה היורדת על מעבה האדמה, במערה יש חדר פנימי ובו מריה שוהה במשך שלושה ימים, עד שישוע מגיע ומעיר אותה מתרדמתה ולוקח אותה לשמיים, גופה ונשמתה. העלייה של מריה לשמיים היא לא דבר של מה בכך והיא קדימון לתחיית המתים שתתרחש תחילה במקום הזה. העלייה של ישוע לשמיים היא דבר טבעי מכיוון שהוא בן האלוהים, אך מרים היא בת אדם, והמשמעות של העלייה שלה היא שהיא הופכת לישות אלוהית, מלכת שמיים.
עליית מריה לשמיים מתוארכת ל-15 באוגוסט. ביום זה נערכות תהלוכות מפוארות של הקתולים ועדות נוספות ממקום לידתה של מריה בכנסיית סנטה אנה הנמצאת בתוך העיר העתיקה מאחורי שער האריות, מערבית לעמק יהושפט, אל מקום קבורתה מחוץ לחומות בתחתית עמק יהושפט, צריך לציין בהקשר זה שלקתולים אין חזקה במבנה הקבר עצמו, אלא רק במערכת קברים תת קרקעיים סמוכה, אולי בגלל האמונה של חלק מהם שהיא קבורה באפסוס. אורתודוקסים הנשענים על הלוח היוליאני חוגגים את עליית מריה לשמיים ב-25.8 בתהלוכה היוצאת מאזור כנסיית הקבר ומגיעה לקבר מרים.
הכנסייה הביזנטית נהרסה על ידי הפרסים ובמקומה בנו הצלבנים כנסייה מפוארת וגדולה שהיא חלק ממנזר בנדיקטי, המקום היה מרכז של טקסי מסתורין ופולחן וגם הטמפלרים השתמשו בו, מלכות ירושלים נקברו בו ובראשן מליסינדה, והוא שימש במידה רבה כמנזר מלכותי בסגנון המנזרים בצרפת. לאחר מפלת הצלבנים המנזר נהרס ומה שנשאר זה רק מבנה הקבר עצמו, הקריפטה שלו, מדרגות רחבות יורדות אל חלל בצורת צלב תת קרקע, כשהחלק האחד שלו בו הקבר בחזקת האורתודוקסים והזרועה השנייה בחזקת הארמנים, בשני החלקים מחזור ציורים של אירועים בחייה של מריה. לפני חזית הכניסה הצלבנית יוצא מסדרון אל חלל תת-קרקעי אחר שנקרא "מערת הבגידה" ונמצא בחזקת הפרנציסקנים. המקום נקשר לבגידה של יהודה בישוע ולחבלי השאול בגן, אבל הפרנציסקנים חוגגים בו גם את העלייה לשמיים של מריה.
הערות
[1] Besant, A. (1912). Esoteric Christianity: Or, The Lesser Mysteries. Theosophical Publishing House.
[2] יוחנן פאולוס השני. (1994). לחצות את סף התקווה. תל אביב: ספרית מעריב
[3] einer, R. (1914). Christianity as Mystical Fact and the Mysteries of Antiquity (H. Collison, Trans., 3rd ed.). New York, NY & London, UK: G.P. Putnam’s Sons. (Original lectures delivered in 1902)
[4] דודסון, א'. (2022). "ובעלותם על הר הזיתים": הצעה לזיהוי אתר "עליית השכינה" בירושלים במסורות יהודיות מימי הביניים. In the Highland’s Depth (IHD), 12, עמ' 92.
[5] יוחנן פאולוס השני. (1994). לחצות את סף התקווה. תל אביב: ספרית מעריב
[6] Shoemaker, S. J. (2004). Ancient Traditions of the Virgin Mary’s Dormition and Assumption. Oxford, UK: Oxford University Press. (Includes discussion of early Transitus literature, including Pseudo‑Melito)
