התעוררות יהודית במאה ה19
בתחילת המאה ה־19 ירושלים מוזנחת וענייה, יש בה 10,000 תושבים מהם 2,000 יהודים. בסוף המאה ה־19 יש בירושלים 55,000 איש, מהם 35,000 יהודים. בעיר העתיקה לבדה יש כ־20,000 יהודים והיא מלאה עד אפס מקום. שכונות חדשות מתחילות לקום מחוץ לחומות.
התנועה העיקרית שקרתה בירושלים במאה ה־19 מבחינת אוכלוסייה הייתה התרבותה, השתרשותה והתקדמותה של האוכלוסייה היהודית של העיר, שגדלה פי 20 במהלך המאה. האוכלוסייה היהודית לא גרה רק ברובע היהודי, אלא הייתה מפוזרת גם ברובע המוסלמי ובחלקים מהרובע הנוצרי הפרוטסטנטי. מצוקת הדיור שלה גרמה לה לחפש פתרונות מחוץ לחומות ולהתחיל את התנועה החוצה כלפי ירושלים החדשה. לפי יהושע בן אריה "ירושלים היהודית הישנה היא זו שבנתה את ירושלים היהודית החדשה", ובאופן פרדוקסלי זה הביא להתרוקנות ושקיעת הנוכחות היהודית בעיר העתיקה. במאה ה־19 עולה הרובע היהודי על גדותיו וכתוצאה מזה מוקמת ירושלים החדשה מחוץ לחומות.
תחילת העת החדשה מצוינת על ידי מסע נפוליאון לישראל. עלייתו של נפוליאון נחשבה לפעמי גאולה ושינתה את פניה של אירופה. זה הביא להתעוררות משיחית. הגר"א ביטל את האיסורים להחיש את הגאולה. הוא היה בקיא במדעים וחשב שצריך לפעול בדרך הטבע להקים יישוב יהודי בארץ ולבנות את ירושלים. הוא בעצמו רצה להגיע לארץ, אבל משמיים לא הייתה לו הרשאה (כמו הבעל שם טוב – אין מתירים לצדיק להגיע לישראל כל עוד הזמן לא נכון).
הייתה ציפייה מחודשת לבואו של המשיח לקראת שנת ת"ר 1840, והכנה לכך – הגר"א לימד שצריך לחדש את היישוב היהודי בישראל וליצור בו סוג חדש של יהודים – "אנשי אמנה", חכמים ומוסריים. לפי הזוהר "ובשש מאות שנה לאלף השישי יפתחו שערי החכמה למעלה ומעיני החכמה למטה ויכין עצמו העולם להיכנס באלף השביעי, כאדם המכין עצמו ביום שישי בצהריים לכניסת שבת" (איתא בזוהר ח״א קי"ז, א'). התאריך הלועזי של 600 שנה לאלף השישי – ת"ר הוא 1840.
הגר"א (1720–1799) ראה בפסוק "קול התֹר נשמע בארצנו" (שיר השירים ב', י"ב) רמז לאתחלתא דגאולה, ומכאן שיש בתורה נבואה על שנת ת"ר. בעקבות כך הוא ביטל את האיסורים להחשת הגאולה (לדחוק את הקץ ולעלות בחומה) וטען שיש לאדם תפקיד – והוא השתלבות אורגנית במהלך ההיסטורי. כלומר, הגאולה תבוא כמו בימי כורש דרך עלייה לארץ, יישובה ובניין ירושלים, ואת זה על היהודים לעשות. הוא ראה במאורעות היסטוריים ביטוי לתכנית אלוהית והופעה של מציאות מטאפיזית. חורבן המקדש קרה בסוף האלף הרביעי לבריאת העולם, והעידן המודרני מתרחש לקראת סוף האלף השישי לקיום העולם – מקדים את האלף השביעי שהוא זמן השבת, זמן הגאולה.
לפי הגר"א בתורה יש כל מה שקרה ומה שיקרה, ולכן בספר דברים יש רמזים למאורעות האלף השישי. זה זמן בריאת האדם, זמן התיקון. המשיח יבוא בזמן דור שבגלל עושרו והצלחתו פונה עורף לאלוהיו – וזה מה שקורה בעת החדשה. בהתחלה יהיה משיח בן יוסף שיביא גאולה לעם, אבל לאחר מכן תהיה ירידה ואז יבוא משיח בן דוד. ואז בית המקדש ייבנה ויתגלו סודות התורה.
וכך, קבוצה של יותר מ־500 תלמידי הגר"א, ממובילי ושועי יהדות ליטא, בראשות מנחם מנדל משקלוב, עולה לארץ ישראל ב־1808. ב־1816 רבי מנחם מנדל משקלוב מוביל חלק מהעולים החדשים לארץ לירושלים, והם מחדשים את היישוב האשכנזי בעיר (בתחילה בתחפושת). הם משלמים על ה"חובות" של רבי יהודה החסיד ורוצים לקומם מחדש את הריסות בית הכנסת שהוא הקים, מתוך הבנה שקימום הריסות המבנה שנחרב היא פעולה של תיקון שתזרז פעמי משיח.
הם מקימים את בית כנסת מנחם ציון, ובסוף שנות ה־30 הם משיגים אישור לבנייה מחדש של בית כנסת החורבה. אבל חולפים להם עוד קרוב ל־20 שנה עד שהבניין המפואר מוקם, ולאחריו ב־1872 – בית הכנסת ניסן ב"ק של החסידים. במקביל לכך, היישוב הספרדי מתפתח, בתי הכנסת הספרדים נבנים מחדש, ישיבות נוסדות, ויהודים נוהרים לירושלים מכל רחבי העולם.
הבניין המשמעותי האחרון שנבנה ברובע היהודי היה כיכר בתי מחסה. בתי הכנסת הספרדיים שופצו, בתי כנסת אשכנזיים נבנו, וכך גם ישיבות ובתי כנסת נוספים. מונטיפיורי ביקר בפעם הראשונה בישראל ב־1829.
משה מונטיפיורי
דמות מפתח בהתפתחות היישוב היהודי בירושלים הוא משה מונטיפיורי (1784–1885), שביקר בירושלים שבע פעמים החל מ־1827 ולאחר מכן ב־1839, 1849, 1855, 1857, 1865, עד 1875. מונטיפיורי האמין בעלייה לרגל לירושלים. בביקור הראשון שלו הוא לא היה דתי, אבל לאחר שהתפלל בעיר כל הלילה – חזר בתשובה.
למונטיפיורי היה חזון של בניין ירושלים גם בביקור השני שלו ב־1839, והוא הציג אותו לדעת הקהל האנגלית בחזרו לאנגליה. הוא היה אדם אמיד שעשה חלק מהונו מהארת רחובות לונדון במנורות גז, מקושר לחוגי השלטון ובעל השפעה. לונדון הייתה אז העיר הגדולה והמשפיעה בעולם.
בית כנסת החורבה
הרצון של תלמידי הגר"א לבנות מחדש את בית כנסת החורבה באופן מפואר נתקל בקשיים בירוקרטיים, דתיים ופוליטיים, אבל הכל משתנה כשמוחמד עלי כובש את ארץ ישראל ב־1831 ונותן זכויות ליהודים ולנוצרים. בשנת 1834 יש רעידת אדמה שמביאה לאישור של השלטונות לשיפוץ כנסיות ובתי כנסת. ומתקיים שיפוץ של בתי הכנסת הספרדיים. בשנת 1836 משיג שד"ר הקהילה הפרושית, רבי שלמה זלמן צורף, אישור לבנות מחדש את בית כנסת החורבה, דבר שנתפס על ידם כפעמי גאולה. עד כדי כך שהם הפסיקו לתקן תיקון חצות, ולבכות על החורבן, והשמיטו את הקטע הבא מתפילת קבלת שבת: "התנערי מעפר קומי…"
לפי הפרשנות המשיחית של הפרושים, מכיוון שהגאולה תגיע בשנת ת"ר, כלומר 1840, שלטון מוחמד עלי הוא התחלת הגאולה[1]. אפשר למצוא במדרשים ובזוהר תחזיות על כך שישראל יהיו משועבדים לישמעאל במשך זמן קבוע, ולאחר מכן משועבדים לאדום (נוצרים), לפני שיזכו לגאולה, ושלטונו של מוחמד עלי שנתמך על ידי המעצמות האירופאיות נתפס על ידם כשלטון אדום.
הפרושים הירושלמים ניקו את אזור החורבה והקימו בתחילה את בית המדרש מנחם ציון ב־1837, שנקרא לזכר מנחם מנדל משקלוב וגם כדי לסמן את נחמת הגאולה. באותה שנה הרס רעש אדמה אדיר את צפת, אלפים נהרגו, ושארית הפרושים עברו לירושלים בראשות מנהיגם ישראל משקלוב. הם התנגדו להקמת בית הכנסת החורבה והקימו במקום זה בית מדרש מתחרה שנקרא סוכת שלום.
הבנייה המחודשת של בית כנסת מרכזי אשכנזי בחורבה נתקלה בקשיים לאחר חזרתה של ארץ ישראל לשלטון עות'מאני וסילוקו של מוחמד עלי, קשיים שהוחרפו על ידי משבר אמונה בעקבות התבוששות המשיח. על רקע הנבואה שנכזבה ניתן להבין באופן אחר את התחלת הפעילות בכנסיית המשיח בסמוך לרובע היהודי של מוסדות מיסיונריים פרוטסטנטיים בהנהגת הבישוף אלכסנדר, במטרה להעביר את היהודים על דתם. ואכן, שניים ממנהיגי הפרושים, רבי אליעזר לוריא ורבי בנימין גולדברג, ממירים את דתם והופכים להיות נוצרים.
הפרושים נסוגים מתפיסתם הציונית-משיחית, מחדשים את תיקון חצות בכותל, ומחכים לישועה אלוהית במקום פעולה אורגנית ליישוב הארץ. ויחד עם זאת, סיפור הציפייה המשיחית של שנת ת"ר הוא סיפור קלאסי של "כשהנבואה נכזבת והאמונה נשארת", העשייה היהודית והגדילה של היישוב היהודי נמשכת. ב־1841 מוקמת ישיבת עץ חיים בחצר האשכנזית, וב־1852 נוסף בית המדרש שערי ציון, ובסופו של דבר בית כנסת החורבה אכן נבנה לתפארה.
ב־1849 מבקר מונטיפיורי בעיר פעם שלישית ומתחילים מאמצים חדשים להקים את בית הכנסת. ב־1855 משיג משה מונטיפיורי פירמן מחודש מטעם הסולטן אבדילמג'יט לבניית בית כנסת מונומנטלי ברובע היהודי. באותה תקופה שולט באימפריה העות'מאנית הסולטן אבדילמג'יט, שתומך ברפורמות, במיוחד לאחר הכישלון העות'מאני במלחמת קרים וההסתמכות של האימפריה על כוחות זרים לקיומה. אבדילמג'יט מכריז על זכויות אזרחיות שוות לכולם ומקום לכל הדתות במסגרת האימפריה הגדולה. אבל איך מוכיחים ומיישמים רעיונות אלו בשטח? על ידי מתן אישורים לנוצרים לבנות כנסיות בירושלים וליהודים בתי כנסת.
האיש שהיה הרוח החיה בבניין בית הכנסת הוא זאב וולפסון, דמות ציורית שהיה מגיה ועבד כמנהל הדפוס של ניסן ב"ק. הוא הגיע לירושלים ב־1834, הגן על הרובע היהודי מפני מרד הפלחים, יצא בראש משלחת לעזור ליהודי צפת לאחר הרעש, ידע כמה שפות ולכן נשלח בשליחויות לחו"ל, כשד"ר. נפגש עם שליטים, ניהל עסקים, הקים את בית חולים ביקור חולים וישיבת עץ חיים.
ב־1856 הוא מתחיל את הבנייה של בית הכנסת ביחד עם אנשים נוספים. בזמן הזה יש עבודות בכנסיית הקבר, במקביל לכך תיקון של המסגדים בהר הבית. אדריכל החצר אסאד אפנדי נשלח לפקח על העבודות, והוא מסכים לתכנן את הבניין. באותה תקופה יש באימפריה העות'מאנית בנייה בסגנון אירופאי המשלב גיאומטריה, סימטריה והרמוניה. רבים מן האדריכלים קשורים לבונים החופשיים. התכנון של אסאד אפנדי משלב מרכיבים ביזנטיים (קשתות, כיפה), ומשקף את כיפת הסלע.
לכנסיית הקבר ולכיפת הסלע יש כיפות גדולות שבולטות על רקע קו הרקיע של ירושלים, שתיהן דרך אגב באותו הקוטר ועל אותו הציר, אבל ליהודים שמהווים בשלב זה רוב בירושלים אין בניין מפואר, וכך אסאד אפנדי מתכנן בית כנסת חדש בסגנון מסגד מוסלמי שיהווה כיפה שלישית בירושלים, כיפה שתשלים את הכיפה הנוצרית והכיפה המוסלמית ותיצור משולש של קדוש, מתוך תפיסה שירושלים היא מקדש לכל העמים. אומרים שאסאד אפנדי הסכים לתכנן את בית הכנסת מתוך בצע כסף, אבל מן הסתם לא היה חסר לו דבר, וסביר להניח שההסכמה שלו ניתנה על דעת הסולטאן, וכי היו לו סיבות אחרות. הוא היה בקשר עם מונטיפיורי, משפחת רוטשילד ואחרים, ואולי גם היה חבר בבונים החופשיים, ביחד עם הסולטאן לעתיד מוראט החמישי, בנו של הסולטאן אבדילמג'יט.
כך או כך, הבניין המרשים סימל עבור היהודים את ראשית שיבת ציון ובניית ירושלים, וכן את מקומם החשוב של היהודים בירושלים. מגביות רבות ברחבי העולם היהודי תרמו להקמתו. והוא נחנך ברוב הדר ב־1864 והופך להיות בית הכנסת האשכנזי הראשי, סמל לנוכחות והחשיבות היהודית בירושלים.
שתי כיפות
רבי מנחם מנדל מוויטבסק היה דור שלישי לבעל שם טוב, תלמידו של המגיד ממזריטש, דמות חשובה בתולדות תנועת החסידות על שום שהעביר אותה לישראל ושתלה שם. רבי מנדל עלה לצפת ב־1777 ואחר כך לטבריה עם 300 מתלמידיו. הוא ראה את עצמו "כמשולח של שרי המדינות לפלטין של המלך, שלא נעלם ממנו שום דבר לתיקון המדינה הן בגוף והן בנפש". הוא נשאר קשור עם חסידיו בגולה כך "שבשעת קראו קריאת שמע שעל המיטה נגלו לו תעלומות בני אדם הקשורים עמו וידע מה עשו ומה בכוחם לעשות". יש להניח שהוא ביקר בירושלים, למרות שלא הייתה התיישבות חסידית שם ואין מקור המתעד את הביקור הזה.
הבעש"ט מייסד תנועת החסידות, ניסה לעלות לארץ ישראל ולא צלח הדבר, מכיוון שעוד לא הגיע השעה שבה הצדיק יתחבר עם הארץ. נכדו הרבי נחמן מברסלב הגיע לארץ ישראל בזמן מסע נפוליון, בסינכרוניות שבישרה את תחילתה של תקופה חדשה. משהו קרה לו במהלך השהות כאן שבזכותו הוא הגיע למדרגה עליונה, והוא המשיך להתייחס כל חייו לביקור הזה. לא ברור אם הוא ביקר בירושלים או לא, באופן רשמי הוא לא הגיע אל העיר הקדושה, אבל אם נביא בחשבון שהוא היה בארץ חצי שנה, אז יש להניח שזה קרה, ולו גם בסתר. התלמיד שלו וממשיך דרכו נתן מאומן (שקיבץ את סיפורי מהר"ן), גם הוא הגיע לישראל ב־1822, וגם הוא באופן רשמי לא ביקר בירושלים, אבל אני מהמר על כך שהוא כן הגיע לעיר הקדושה.
המתנגדים בראשות מנחם מנדל משקלוב מחדשים את היישוב האשכנזי בירושלים ב־1816 ובעקבותיהם מתחילים להגיע לירושלים גם חסידים. בית הכנסת החסידי הראשון בירושלים היה של הצמח צדק מחסידות חב"ד. הוא הוקם כבר ב־1845, וקרוי על שם האדמו"ר השלישי של החסידות. בתחילה זה היה מבנה בשכירות, אך ב־1856 הוא נקנה והוקם בית כנסת במקום ובמתכונתו הנוכחית ב־1879. מעניין לציין שרבי זלמן מלאדי מייסד חסידות חב"ד רצה לעלות לארץ ביחד עם רבי מנדל מוויטבסק אבל חזר בו בשל בקשתם של יהודי רוסיה וייסד את חב"ד. חב"ד – ראשי תיבות של חוכמה, בינה ודעת – מראה על האופי של התנועה, המדגישה את הכרת התבונה ואת זכויותיה בבחינת דרך אל האלוהות, ניסיון להשלים בין הרבנות והחסידות, וכן הבנה שאנחנו בפתיחה של תקופה חדשה שבה ייפתחו מעיינות הידע.
ב־1857 מתחילים החסידים לבנות את בית הכנסת תפארת ישראל, שיהיה בית הכנסת החסידי המרכזי ויהווה משקל נגד לבית כנסת החורבה של הפרושים. מי שמקדם את הבנייה של בית הכנסת החסידי תפארת ישראל הוא ניסן ב"ק (1815–1889). הוא לומד כנראה ממנהל הדפוס שלו זאב וולפסון, שהיה פרושי והדמות החיה בבניין בית כנסת החורבה, ומחליט לבנות בית כנסת דומה שישתווה בגובהו לבית כנסת החורבה ויאזן את מעמדם של החסידים מול הפרושים והמתנגדים.
חזית החלק התחתון של בית הכנסת תפארת ישראל היא העתק של בית הכנסת ברעם, האזור ממנו מגיע ניסן ב"ק. הבנייה נתקלת בקשיי מימון ומסתיימת רק ב־1872, בעזרתו של הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף. וכך נוצרו שתי כיפות דומות מעל שני בתי הכנסת, כיפות יפות מרשימות המפארות את קו הרקיע של הרובע היהודי וירושלים.
מעניין לציין כי בשנת 1860 נבנה מתחם כיכר בתי מחסה ובו בית כנסת לכולל הו"ד (הולנד ודויטשלנד), וכיום יש בו בית כנסת של חסידי ברסלב, ובו ציורים של יצחק ב"ק (1896–1974), נכדו של ניסן ב"ק, ליאונרדו דה וינצ'י של ירושלים. יצחק ב"ק צייר ציורי קיר הן בבית כנסת החורבה והן בתפארת ישראל לפני מלחמת השחרור, אולם הם הושמדו במלחמה. לאחר המלחמה הוא צייר את ציורי הקיר והתקרה בישיבה הגדולה במאה שערים, שחלקם משחזר את הציורים שהיו בבתי הכנסת בעיר העתיקה.
חסידות.
קשה קצת לסכם את החסידות בכמה משפטים. לפי יורם יעקבסון[2], החסידות מטעימה את האימננטיות האלוהית. היא מבליטה את הנחת האימננטיות, לפיה האלוהות שורה ומתגלה בכל ואין מקום פנוי ממנה – "לית אתר פנוי מיניה", זה יסוד עולמה הנטול מן הזוהר.
האלוהות לא מסתלקת, אלא מפנה מקומה, מתעלמת ומתלבשת. האלוהות מתלבשת, מתכסה, מתעטפת בלבושיה. היא שורה בכל כמקדם, ושום צמצום לא חל בה. היא אינה מסתלקת ממקום ומותירו פנוי, אלא אך ורק מולבשת, מתכסה ומעלימה עצמה מעיניהם של אלה שמתהווים או עתידים להתהוות בקרבה.
השבירה מוסברת במשל של חייט, שנוטל אריג וגוזרו פיסות פיסות כדי לשוב ולאחותן ולתפור מהן בגד ראוי. במשל זה ניטל לגמרי עוקצה הקטסטרופלי של השבירה, והיא איננה נתפסת כחורבן, אלא, אדרבה, כמעשה מתוכנן של תיקון, איחוי ובנייה.
תורת הצמצום החסידית, שבה הוצא הצמצום הלוריאני מפשטו, תורת ההתעלמות או ההתכסות שחלה בהוויה האלוהית, מניחה שביסוד התהליכים הגנוזים המתחוללים בחביוניה מצוי חפצה הטמיר של האלוהות להתגלות בעולמות התחתונים דווקא, להיוודע בהם ולשכון בקרבם. עולמות אלה הם בבחינת אורות עמומים וקלושים, שבטלים במיעוט זוהרם בתוך אורה הגדול של האלוהות, ונכללים בעצמותה כ"שרגא בטיהרא" – כאור הנר שאינו ניכר בצהרי היום. בתוך השטף האינסופי של החיים האלוהיים נמחים גבולותיה של המציאות הסופית ונשטפים, כטיפה שאיננה נודעת בהווייתה הפרטיקולארית המובחנת בתוך מימי האוקיאנוס.
הכול מתקיים בעמקי נשמתו של האדם. הנשמה היא זירת ההתרחשויות הקוסמיות והמטאפיזיות. במעמקיה מתחוללים השבירה והתיקון, שטרנספורמציה פסיכולוגית מעמיקה ביותר התחוללה בהם. האדם יכול לפגוש את האלוהי, לא כשהוא חורג מתוך עצמו, מפקיע את עצמו מן העולם הזה, אלא כשהוא יורד אל עמקי עצמו. החסידות חותרת לגאולתו של הפרט, התשובה לגאולה האישית נמצאת באיפוס או איון האני, ביטולו המוחלט, המביא לדבקות באל.
האני השרוי בגבולות התודעה העצמית הוא בגדר מחיצה מפסקת בין האדם לבין ההוויה האלוהית. אומר רבי שניאור זלמן מלאדי: כל הברואים הם במקורם תמיד, והם מתהווים בקרב האין ומתגלים בו במעמד של יש, כהתהוות האור מהשמש בתוך גוף כדור השמש עצמו, דרך משל.
הרע איננו קיים כישות בפני עצמה, אלא הוא מעין עורלה, עורלת הלב, קליפה שמקיפה את החיות הפנימית ואת הנקודה האלוהית שגנוזה בעמקי נשמתו של אדם. אני ואפסי: ההולך בשרירות לבו, מתחשב בעצמו בלבד, מתנשא בגאוותו ואינו נותן את דעתו על כבוד הזולת ועל זכותו – אני אמלוך. כוחי ועוצם ידי. הדרך המובילה מן האני אל האין היא זו של הירידה, שנתבע האדם לרדת אל עמקי האני. שם, במעמקים הרדומים, הלא נודעים של האני האנושי, גנוז האין האלוהי שאין מקום פנוי ממנו.
לפי אהרון צייטלין, הייתה מסורת ח"ן של טלפתיה בחסידות, כבקבלת האר"י. וזה נעשה על ידי התקשרות "עם עצמות נפש החושב". זה ניתן לקדושה ולא לחוכמה, אבל חכם ההתקשרות האמיתי – כלומר הצדיק – מסוגל לקשר נפשו עם נפש נמוכה במדרגה ממנו, וכך התקיימו בחסידות הקלאסית יחסי טלפתיה מיוחדים בין הצדיק לחסידיו.[3]
צדיק נסתר הרב אלישר
יעקב שאול אלישר (1817–1906), בראשי תיבות – י"שא. לפי הפסוק "יִשָּׂא בְּרָכָה" בתהילים, נולד בצפת, הוא היה נכדו של רב מפורסם וחברו של החיד"א. היה תלמידו ובנו החורג של רבי בנימין מרדכי נבון – ראש ישיבת בית אל. הוא עסק בלימוד תורה באופן מרוכז בשנים 1832–1856, כשאביו החורג, שמאוד העריך אותו, דאג לפרנסתו. השניים נקברו יחדיו באותה חלקת קבר בהר הזיתים. יש להניח שבזמן הזה הוא גם התעמק בקבלה והפך לאחד הצדיקים הנסתרים של ירושלים. ישיבת בית אל הייתה הישיבה הקבלית החשובה בעיר, ורבי מרדכי נבון היה מקובל חשוב וראש הישיבה.
הרב יעקב שאול אלישר היה מקורב לוורדר קרסון וגרם לו להתגייר ולהפוך ליהודי ב-1848. הוא פוגש בין השאר את מאדאם בלבצקי ב-1872. ב-1893 הוא הופך לרב הראשי הספרדי של העיר והופך לדמות מופת המקובלת על כל הזרמים והעדות ביהדות, וגם על הקהילות האחרות. ב-1898 מקבל את פניו של הקיסר וילהלם השני. הוא ידע מספר שפות וניסה לאחד בין כל הזרמים והפלגים היהודים בעיר. על שמו קרויה שכונת גבעת שאול בירושלים.
בעל הסולם הרב אשלג
הרב יהודה אשלג (1884–1954) הוא האיש שהביא את תורת הקבלה מהחוג הסגור של ישיבות הקבלה ברובע היהודי ובמיוחד ישיבת בית אל אל העולם היהודי הרחב, מחוגים של גברים מבוגרים בני עלייה המקדישים לקבלה את חייהם, אל ציבור ההדיוטות, דרך הפרשנות שלו לכתבי האר"י ולספר הזוהר שמופיעה בספר הסולם.
לפי טענות הוא נחשף בפולין כשהיה בחור צעיר לרב מקובל, צדיק נסתר שלימד אותו את סודות הקבלה במשך שישה חודשים. לפי המסורת הקבלית הידע של העולמות הרוחניים חייב לעבור מאדם לאדם וזה מתחיל ממשה, אם אין ממי לקבל – אין קבלה. לאחר מכן הוא המשיך בלימוד הקבלה בכוחות עצמו.
ב־1921 מגיע הרב אשלג לירושלים ולומד בישיבת המקובלים החסידית חיי עולם, וכנראה שגם בישיבת המקובלים המסורתית בית אל, אבל הוא מתאכזב מהגישה האליטיסטית ומהתפישה שידע תורת הסוד היהודי לא צריך להיות נחלת הציבור, וטוען לעומתם שהם עוסקים בדמיונות ולא במהות הדברים. שלוש שנים אחר כך, ב־1924, הוא עוזב את הרובע היהודי ובעזרתו של הראי"ה קוק נהיה לרב השכונה גבעת שאול, הקרויה על שם הרב יעקב שאול אלישר.
ב־1926–1928, תקופת המנדט, והרב יהודה אשלג עובר ללונדון לשנתיים, ושם הוא מתחיל בעבודה מאומצת של כתיבת פירוש לספר עץ החיים של האר"י, המסתיימת ב־1936. לפי תפישתו, על הקבלה להיות חופשית ופתוחה לכולם, מכיוון שזהו זמן של גאולה; התפשטות הקבלה תביא לזירוז הגאולה. השיעור החשוב ביותר שנמצא בקבלה הוא המעבר מהתרכזות בצרכי עצמי לאלטרואיזם, וזה מתבטא גם בתורה הקומוניסטית שנפוצה באותה תקופה – אבל לקומוניזם חסר הפן הדתי־אמוני.
הפרויקט הכי חשוב שלו, שנחשב למפעל חייו, הוא תרגום ראשון מארמית לעברית של ספר הזוהר המלווה בפרשנות – יצירה שכוללת 21 כרכים, נקראת הסולם, ונכתבה בשנים 1943–1953. לפי הרב אשלג, הסולם הוא רק כלי עזר בכדי להגיע אל הזוהר עצמו, שהוא מעיין בלתי נדלה, ים של ידע, שכל אחד יכול לדלות ממנו כפי יכולתו וכפי רצונו. לפי דבריו, התעברה בו נשמת האר"י והוא קיבל חזיונות נבואיים שעזרו לו בכתיבת ספר זה. הוא נפטר בירושלים שנה לאחר שהשלים את מפעלו המונומנטלי, בשנת 1954.
הערות
[1] מורגנשטרן, א', פרידמן, מ', כץ, י', & תשבי, י'. (1981). ציפיות משיחיות בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. קתדרה, 20, 5–25.
[2] מקבלת האר"י ועד החסידות, האוניברסיטה המשודרת, 1984
[3] פראפסיכולוגיה, עמ 170.
