כרי הדשא הרוחניים בירושלים

מפעלותיו של יוסטניאנוס

התכנון המקודש של ירושלים הביזנטית התחיל על ידי קונסטנטינוס והושלם על ידי יוסטיניאנוס, גדול הקיסרים הבונים הביזנטיים (שלט 527-565), שהאריך והרחיב את הקרדו דרומה ובנה בקצהו, במורדות הר ציון, כנסייה נוספת וחדשה (מכאן השם ניאה) שעלתה על כל הכנסיות האחרות והוקדשה למריה אם האלוהים. לפי האגדה שהמלאכה הסתיימה הוא אמר "שלמה התעליתי עליך".

במהלך שלוש מאות שנות שלטון נוצרי ביזנטי בירושלים אנחנו יכולים להבחין בשלושה גלי בנייה עיקריים, זה של קונסטנטינוס בתחילה, זה של אאודוקיה באמצע המאה ה5, וזה של יוסטניאנוס במאה ה6, אבל התפיסה הנוצרית טענה שהכל הוא חלק מתכנון אלוהי כולל שכל שליט תרם לו את חלקו, לעיתים באופן לא מודע, ייתכן גם שכמו בערי בירה גדולות אחרות של התקופה העתיקה, היה מעין תכנון על של העיר, שהתבסס מצד אחד על הגיאוגרפיה הקדושה הנוצרית, ומצד שני על האדריכלות המקודשת הרומאית, והוא נשמר בתוך בית ספר של אדריכלים או בתוכניות עירוניות, וכל קיסר ביצע חלק ממנו, בונה בהתאם לאותה תכנית על. כך או כך, במאה ה6 ותחילת המאה ה7 לספירה, ירושלים הביזנטית מגיעה לשיא תפארתה, רק בכדי להיחרב על ידי הפלישה הפרסית ב614, להשתקם חלקית, עם השחרור של העיר על ידי הראקליוס ב628, ולהיהפך לעיר מוסלמית, על כל מה שמשתמע מכך, ב638.

הקרדו היה הרחוב הראשי של ירושלים הרומאית והביזנטית, מכוון על ציר צפון דרום משער שכם דרומה, רחוב שתחילתו עוד בתקופה הרומית של איליה קפיטולינה, עיר שנבנתה לפי תבנית תכנון היפודומי שבו יש רחובות מצטלבים ושני רחובות עיקריים. בתקופה הרומית הקרדו הגיע עד לאזור כנסיית הקבר, שם היה מקדש לאפרודיטה, וכך גם היה בתחילת התקופה הביזנטית, לקראת סוף התקופה הביזנטית הקרדו מגיע עד כנסיית הניאה באזור הרובע היהודי ונבנה מחדש בצורה מפוארת, כשהרוחב של הרחוב הוא 22.5 מטר. בנוסף לקרדו הראשי יש קרדו משני מזרחה משם היוצא מאותה נקודה – שער שכם, ופונה אל הר הבית, מגיע בסופו של דבר עד לבריכת השילוח, קרדו זה היה ברוחב 24 מטר בחלקו העליון עם שדרת עמודים אחת, כפי שמופיע במפת מדבא.

כנסיית הקבר בשונה מכל הכנסיות האחרות בעולם הייתה מכוונת כלפי מערב, כלפי הקבר הקדוש, כשהאפסיס של הבזיליקה שיצאה מהקרדו פנה מערב. זו הייתה בזיליקה ענקית באורך 56 מטר הפונה אל מבנה עגול – רוטונדה, ובין שני הבניינים חצר עם עמודים ובה סלע הגולגותא. עם התחזקות האמונה במריה במאה ה5 לספירה, ובכדי להשלים את הגיאוגרפיה המקודשת של העיר, בונה יוסטיניאנוס בזיליקה באורך כפול מזה של כנסיית הקבר, היוצאת גם היא מהקרדו אך פונה מזרחה במקום מערבה, ומוקדשת למריה במקום לישוע, ועל ידי כך, על ידי הדואליות שבין מערב ומזרח, ישוע ומריה, על ידי היחסים הפרופורציונליים בין שני המבנים, ועל ידי הטקסים השונים הנערכים בהם, נוצרת דואליות מאחדת שהיא מאפיין ומחולל של קדושה.

אם בכנסיית הקבר חגגו את המוות והתחייה, במיוחד בחג הפסח, הייסורים והקורבן, הרי שבכנסיית הניאה חגגו את הלידה והיו תקופות שהיא החליפה את הכנסייה בבית לחם כמקום שבו קיימו את מיסת חג המולד. האוריינטציה של כנסיית הקבר כלפי מערב קשורה לשקיעה ומכאן למוות ולתחייה, ואילו האוריינטציה של כנסיית הנאה הייתה כלפי מזרח, כלפי הלידה והחיים. מריה היא האמצעי שדרכו האלוהות מגיעה לעולם – ישוע, והקיום של הכנסייה בדרום הדגיש את האופי הפיזי של ההתגשמות (דרום נקשר לפיזי) וגם נקשר למקומות שבהם מריה חיה, פעלה ונרדמה – הר ציון.

בין כנסיית הניאה וכנסיית הקבר התקיימו תהלוכות דתיות שהשתמשו ברחוב הרחב והמסוגנן, מדרום מערב לכנסיית הניאה היה את כנסיית האגיה ציון, או בשמה האחר כנסיית השליחים, מקום הסעודה האחרונה, מקום ירידת רוח הקודש על התלמידים, מקום הקהילה הנוצרית הראשונה, הטבילה והאוכריסטיה, ולימים גם מקום התרדמה של מריה. כלומר מכנסיית הניאה המאמינים יכלו להמשיך בשדרת תהלוכות רחבה שהיא לא הקרדו, אל כנסיית השליחים, להתחבר אל רוח הקודש שנחתה במקום בפנטקוסט, ועל ידי כך לחוש משולש של קדושה, והוא ישוע, מריה והשליחים (רוח הקודש), וכך גם שלושת המקומות הקדושים שהיו על אותה דרך תהלוכות כללו בתוכם את שלושה החגים הנוצרים החשובים – כריסטמס, פסחא ופנטקוסט.

כרי הדשא הרוחניים

הנזיר והמיסטיקן ג'ון מוסכוס (John Moschus 550–619) חי ופעל בירושלים בסוף המאה ה6 ותחילת המאה ה7, זמן השיא של תנועת הנזירות ופריחה רוחנית, דתית ותרבותית רגע לפני הכיבוש המוסלמי. למזלנו הרב מוסכוס כתב ספר בשם "כרי הדשא הרוחניים"[1] שבו הוא משרטט את המפה הרוחנית של ירושלים הביזנטית רגע לפני היעלמותה, הדמויות הנוצריות החשובות בעיר, הפטריארכים, המרכזים הנזירים בירושלים וסביבתה, ועוד[2].

מוסכוס נולד בדמשק, אך הפך להיות נזיר במנזר תיאודוסיוס שליד בית לחם ובמנזר סנט סאבא, בגיל 28 הוא החל לנדוד ברחבי המזרח התיכון ששותפו למסעות היה סופרוניוס, לימים פטריארך ירושלים בזמן כיבושה על ידי המוסלמים. הם הגיעו לקרתגו ושם נחשפו לתורות של דיוניסוס האראופגיטי וגרגורי מנזיאנזו[3].

סופורניוס מירושלים Sophronius of Jerusalem) 560-638) ) היה איש דת, תאולוג, מיסטיקן, והפטריארך הנוצרי האחרון של ירושלים לפני הכיבוש המוסלמי, הוא הנהיג את הגנת העיר, אך משנפל הפור, קיבל את פניו של החליף עומאר וליווה אותו לתוך כנסיית הקבר, משיג ממנו כתב זכויות לנוצרים. לאחר מכן הוא כתב קינות על ירושלים, וגם לפני כיבושה כתב שירי געגוע לירושלים בזמן מסעותיו, ובהם מתוארים אתריה הביזנטיים העיקריים והעיר במלוא תפארתה. הוא כתב על חיי מריה המצרית, קדושה שמגלמת את עיקרון החרטה בנצרות והאפשרות להגיע לגאולה גם מהמקום הנמוך ביותר, ונתן בכך להמונים קדושה עממית שהם יכלו להזדהות איתה.

סופרניוס היה מורהו של מקסימוס המוודא (St. Maximus the Confessor) אחת התורמים החשובים ביותר לאוסף הפילוקליה (אהבת היופי) – הכתבים של האבות הנפוטיים (הערים בלילה), ניתן לומר שאוסף כתבים זה שרובו מימי הביניים, הוא במידה מסוימת ספר הזוהר של הנצרות. ומכאן שסופרניוס תרגל כנראה סוג כלשהו של תפילת מדיטציה פנימית הנקראת הסיכאזם ((Hysicasm על כך בהמשך.

מקסימוס המוודא (580-662) נולד לפי כתבים מרונים בישראל (אולי ירושלים), אבל גדל בקונסטנטינופול והיה בצעירותו המזכיר האישי של הקיסר הראקליוס. הוא עבר עבר לקרתגו ולמד כתבים נאו פלטוניים ותורות פילוסופיות נוספות, מפתח את התפיסה הנוצרית המיסטית שלו לגבי האפשרות של אדם להיהפך לדמוי אלוהים (תיאוזיס). הוא המצוטט ביותר בפילוקליה, שחלקים רבים שלה נכתבו הרבה יותר מאוחר בימי הביניים, אבל מבוססים גם על הגותו.[4]

מקסימוס מאמין בגאולה וחזרה של האנושות למצב אחדות עם האלוהים, לא רק של נוצרים, אלא של כל הנפשות התבוניות. הוא משלב את תורתו של פלוטינוס לתוך המחשבה הנוצרית, האדם הוא ממקור אלוהי ורוצה לחזור למצבו הטבעי, ולכן יש אפשרות להתקדשות. באדם יש ניצוץ אלוהי וההוכחה לכך היא שישוע הוא בדמות אדם, ולכן האלוהי נמצא באדם, והתפישה הדיאופיזיטית, של האופי הכפול של ישוע – אלוהי ואנושי, חשובה מאין כמותה, אלא שצריך להבין אותה באופן מיסטי. מקסימוס היה גם הראשון שכתב ביוגרפיה מלאה של מרים

הוא נקרא המוודא מכיוון שעונה קשות אך לא מת מות קדושים. בכדי למנוע ממנו לדבר חתכו לו את הלשון, בכדי למנוע ממנו לכתוב חתכו לו את היד. הוא עבר לגיאורגיה ושם נפטר. ולמרות זאת יש להניח שהוא נשאר נאמן לתורתו של ישוע כפי שהבין אותה: "אהבה וחיבה אמיתית, כלומר אמונה ומצפון נקי, הם בברור תוצאה של דחף חבוי בלב, מפני שהלב יכול לייצר בעצמו בלי צורך בגירוי חיצוני," מקסימוס המוודא.

הערות

[1] Moschus, J. (1992). The Spiritual Meadow (J. Wortley, Trans.). Kalamazoo, MI: Cistercian Publications

[2] Vasileiou, F. (2025). Holy Places and Liminal Spaces in John Moschos’s Spiritual Meadow. In Boundaries of Holiness, Frontiers of Sainthood: Negotiating the Image of Christian Holy Figures and Saints in Late Antiquity (pp. 203-228).

[3] Chadwick, H. (2017). John Moschus and his friend Sophronius the Sophist. In Late Antiquity on the Eve of Islam (pp. 385-418). Routledge

[4] Maximus the Confessor. (1985). Selected Writings (G. C. Berthold, Trans.). Mahwah, NJ: Paulist Press