סופים ראשונים וירושלים
בסוף המאה ה־8 לספירה מתחילים להופיע ברחבי המזרח התיכון אנשים קדושים שטוענים לידע מיסטי שעבר אליהם ממוחמד הנביא, שהעביר תורה גלויה לכל המאמינים ותורה נסתרת (כולל המשמעות האזוטרית של חלק מפסוקי הקוראן) רק למקורבים. הם נקראים צופים, על שם הלבוש שלהם. לפי עופר לבנה כפרי, הרבה מהאישים הקשורים לספרות שבחי ירושלים מתוארים כלובשי צמר גס – צוף, זה היה הבגד של הנזירים המתבודדים שהפך גם לבגדם של הסופים[1].
לפי רוב הגרסאות, ארץ ישראל הייתה מקום הופעת הסופים הראשונים. המרכז הראשון של הסופים בעולם היה ברמלה. ואחת הסיבות לכך היא שהתנועה הסופית קיבלה את השראתה מתנועת הנזירות הנוצרית, שהייתה נפוצה ברחבי המזרח התיכון ובמיוחד במצרים, במדבר יהודה ובישראל. הסופים עצמם טוענים בכמה מקומות, ויש יהודים שהצטרפו לטענתם, שהם הממשיכים של חבורות הנביאים שהיו מסתובבות בארץ בימי התנ"ך, רוקדות, שרות, מגיעות לאקסטזה, ומתנבאות.
כותב ההיסטוריון המוסלמי החשוב מהמאה ה־14, אבן ח'לדון: "דרך החיים שאומצה על ידי הסופים הייתה מופעלת החל מתחיל האסלאם ונפוצה בקרב מלווי של הנביא ותלמידיהם, ונחשבה להיות הדרך של אמת והדרכה. היא התבססה על דבקות וייחוד לאלוהים והוויתור על כבוד וגאווה של העולם הזה, והחשבת שום דבר, תענוגות ועושר ותהילה, והיא כללה התבודדות לצורך תפילה. דבר לא היה נפוץ יותר בקרב החברים והאחרים של המאמינים בימים הקדומים, וכאשר האהבה של העולם התפשטה במאה השנייה להיג'רה, ויותר מאוחר, ורוב האנשים הרשו לעצמם להיגרר למערבולת של העולם – אלו שדבקו בחסידות נקראו סופים".[2]
ירושלים הייתה כבר מתחילת התקופה המוסלמית מרכז חשוב של הסופים: ברובע המוסלמי יש רחוב על שמו של ביאזיד אלבסטאמי, אחד מהראשונים שהגיעו אל מצב הכיליון באל. כאן ביקר אל-ע’זאלי והתבודד במסגדים כחלק מהפרישה מהעולם. בהר הזיתים יש מקאם לכבודו של סלמאן הפרסי, ולכאן קשורה ראבעה אל-עדוויה – משוררת האהבה הסופית, ועוד. על כמה מהדמויות המרתקות הללו בפרקים הבאים:
ראבעה אל עדוויה משוררת האהבה
במרומי הר הזיתים ישנה מערה ובה קבורה לפי הגרסה המוסלמית הקדושה הסופית רַבעאה אל-עדוויה (714–801). גם הרחוב הראשי של הר הזיתים קרוי על שמה, ומסיבה זו יש מי שטוענים שהיא ביקרה בירושלים ובלתה חלק מזמנה במערה זו, מתבודדת באהבתה לאל. החוקרת מרגרט סמית [Margaret Smith] שפעלה בביירות בתחילת המאה ה-20, הביאה את תורתה ודמותה של רַבעאה למערב[3].
רַבעאה נחשבה ל"מריה" השנייה, המבשרת של האהבה המיסטית בסופיזם. עד היום, כשרוצים להחמיא למישהי בדרך הסופית, אומרים עליה שהיא "רַבעאה נוספת". רַבעאה אהבה את אלוהים ואת אלוהים בלבד. כל רצונה היה להיות אחת אתו ועם רצונו. היא הייתה מתפללת כל הזמן, יומם ולילה, וישנה רק שעות מעטות. אחת מהאמרות המפורסמות שלה אומרת: "אלוהים, אני עובדת אותך לא מפחד הגיהינום או מפחד האש שלך ולא מתוך רצון להיכנס לגן העדן, אלא מתוך אהבתי לך".
רַבעאה נולדה למשפחה ענייה והוריה נפטרו בצעירותה. היא נמכרה לעבדות, אך שוחררה על ידי אדונה שהתעורר יום אחד באמצע הלילה וגילה את רַבעאה מתפללת בדבקות כשהיא מרחפת באוויר, ומנורה פלאית זוהרת מאירה מעל ראשה. בצעירותה הייתה תלמידתו של חסן אלבצרי, אחד הסופים הראשונים והחשובים ביותר. הוא נולד בשנת 642 במדינה לאישה שהייתה מקורבת למשפחת הנביא, דור שני לאנשי הסֻפְּסָל, וקיבל מהצַחַאבַּה ובמיוחד מעלי אבן טאלב את הידע הנסתר. לפי האגדות, הוא היה סגפן שמדגיש את חיי העולם הבא, את ההבל של העולם הזה, ואת אהבת האל, התפילה והדבקות (הוא זה שהתחיל את השימוש בחרוזים בתפילה וחזרה על שם האל). בנוסף לכך, ככל הידוע לנו, הוא היה גם שופט ומעביר מסורה. הוא נפטר בגיל 86 (שנת 728), אבל לפני מותו העביר את לפיד הרוחניות לרַבעאה, שהפכה להיות משוררת האהבה המוסלמית.
בלילה, על הגג, נהגה להתפלל: "אדוני, הכוכבים נוצצים ועיני בני האדם סגורות, ומלכים סגרו את דלתם, וכל אוהב לבדו עם אהובתו. וכאן אני לבדי אתך." היא הייתה נשארת ערה כל הלילה עד השחר, ואז נרדמת לזמן קצר ומתעוררת בבהלה, שמא לא אמרה את שבחו מספיק. אהבתה לאלוהים כה מילאה אותה עד שלא היה בה מקום לאהוב או לשנוא כל דבר אחר. כשנשאלה: "מה זאת אהבה?" ענתה: "אהבה באה מהנצח וחוזרת לנצח."
רַבעאה חיה ופעלה בבצרה, עיראק. היא גרה לבדה, ניהלה את ביתה בעצמה והדריכה את אלו שבאו אליה, פתוחה תמיד לעזור לאנשים. אלא שכמנהג הסופים, היא נהגה לצאת לתקופות של התבודדות, וייתכן שבמסגרת זו, או במסגרת עלייה לרגל למקומות הקדושים, היא ביקרה ושהתה בירושלים. ה"קבר" שלה בהר הזיתים הוא חדר תת-קרקעי הנמצא מתחת למקום העלייה של ישוע לשמיים בפסגת ההר. זהו חלק של מבנה מימי בית שני, ובו אבנים גדולות ומרשימות.
צריך לזכור שהר הזיתים מקודש באסלאם – ממנו תתחיל הגאולה, תחיית המתים ומאורעות יום הדין (ראו פרק מרכז סופי בהר הזיתים) ולכן טבעי שיהיו עליו קברים של קדושים מוסלמים, יחד עם זאת, הנוצרים מזהים את קברה של רַבעאה אל-עדוויה כקברה של הקדושה פלגיה (ראו פרק "שתי המלניות", ספר ראשון), והיהודים כקברה של חולדה הנביאה (ראו פרק על שערי חולדה). שלוש נשים בקבר מאוזוליאום אחד.
סלמן הפרסי בהר הזיתים
קדוש מוסלמי נוסף שלו יש מקאם בהר הזיתים הוא סלמן הפרסי, ברחוב המסתעף מהרחוב הראשי של הר הזיתים ונקרא על שמו, נמצא מקאם ומסגד הקרוי על שמו של סלמן הפרסי, אחד מהמאמינים המוסלמים הקדומים החשובים ביותר, ומעביר שלשלת הידע והברכה הרוחניים ממוחמד לשייח'ים והמורים הרוחניים שיבואו בדורות שלאחר מכן, כך לפי מסדרים סופיים שונים, וגם השיעים, הדרוזים והעלווים. הוא החשוב מבין חברי הנביא שאיננו ערבי, והיה לו גם תפקיד מכריע אחר כך בהבאת האסלאם לעולם הפרסי. האימאם של מסגד זה בשנים 1960–1995, שקברו נמצא בחצר המסגד, היה השייח' הקאדרי האשם אל-בגדדי, עליו נרחיב בספר השלישי.
סלמן הפרסי נולד למשפחת אצולה פרסית. אביו רצה שיהיה משרת האש הקדושה במקדש של זרתוסתרא – הדת השלטת בפרס באותה תקופה. סלמן נכנס למקדש אך לא הצליח להדליק את האש. כשאביו כעס עליו, הוא ברח ועבר בדרכו על פני מנזר. משהו משך אותו להיכנס פנימה, והוא הפך להיות נזיר נוצרי, כנראה מסוג הנצרות הנסטוריאנית שהייתה נפוצה בפרס באותה תקופה. סלמן הפך לתלמידו המועדף של ראש המסדר, וכאשר הלך למות, הוא שלח אותו אל נזיר מתבודד שחי במדבריות סוריה. שם סלמן המשיך בחניכתו הרוחנית בהדרכת נזיר זה והפך להיות נזיר מתבודד. אלא שגם מורה זה שלו נפטר, ולפני שנפטר הוא כיוון אותו ללכת למכה ולחפש שם את השלב הבא של הדרכתו, וכך אמר הנזיר המתבודד לסלמן: "כאן לא נשארו אנשים טובים. ימים אלו הם ימים שבהם יופיע נביא במכה. לך לשם ומצא אותו."
סלמן שם פעמיו למכה. בדרך תפסו אותו סוחרי עבדים ומכרו אותו כעבד במדינה. אלא שאבו בכר, שחש במעלותיו הרוחניות, שחרר אותו, והוא נהיה אחד מחבריו הקרובים של הנביא. לפי גרסה אחרת, סלמן שמע שמוחמד מגיע למדינה, והוא פנה אליו בבקשה לקבל את האסלאם, וכתוצאה מכך שוחרר מעבדותו על ידי תשלום כופר בידי מוחמד.
כך או כך, סלמן מסמל אצל הסופים את הצניעות והטוהר. הוא היה מהראשונים שלבשו את בגד הצמר. היה עני מאוד ולא התעסק בכלל במסחר ובענייני דיומא, אלא כל ימיו עבד את האל. כשביקשו ממנו עזרה – תמיד נענה. הוא יעץ למוחמד לחפור את השוחה בקרב השוחה (קרב שבו המוסלמים שבמדינה נלחמו בצבא של מכה שהתנגדה אז למוחמד), עצה שבזכותה המוסלמים ניצחו בקרב. סלמן הוא דמות המאמין האידיאלי, אחד מארבעה חכמים שהכירו במוחמד. הסופים מדגישים בספרותם את מעשיו ודיבוריו ומנסים לחקות את אורח החיים שלו.
לסלמן היה גם תפקיד חשוב במסעות הכיבוש המוסלמיים, במיוחד בקרב בני פרס. הוא הסתובב בכל רחבי המזרח התיכון, ושכנע אנשים לקבל על עצמם את דת האסלאם. הקבר הרשמי שלו נמצא בעיראק, אבל יש לו נקודות ציון (מקאם) בארץ. החשובה ביותר היא ביישוב יצהר בשומרון, אבל גם בהר הזיתים בירושלים יש מסגד לכבודו.
איברהים איבן אדהם בודהא המוסלמי
איברהים איבן אדהם Ibrahim ibn Adham (מת 782) היה נסיך מוסלמי, שהפך להיות סגפן ומיסטיקן נודע. סיפורו מזכיר קצת את זה של הבודהא. הוא הסתובב בכל רחבי המזרח התיכון, הלבנט, כולל ארץ ישראל, קצת כמו דרוויש נודד. חייו אפופים באגדה, ולכן לא ברור איך הוא מת והיכן, ויש כמה מקומות שמזוהים כמקום קברו, כפי שנפוץ גם במקרים אחרים באסלאם. אחד מציוני הקבר שלו נמצא בתחם חצר המטרה של מערת ירמיהו במזרח ירושלים, מחוץ לחומות. לפי המסורת איברהים אמר על תקופתו: "אלו הם זמני העונשים, עזבו את העולם הזה על כל יושביו הנוגשים בו וצאו אל ארץ הקודש ואל ההרים הללו…" והוא הצביע בידו לכיוון ההר של ירושלים.
איבן אדהם היה ממשפחת מלכים בבלח בצפון אפגניסטן. אביו עלה לרגל למכה, ושם נולד איברהים. הוא נשא את התינוק הקטן מסביב לכעבה וביקש מההמונים שיתפללו עליו. הילד גדל כנסיך. יום אחד, בעודו צד, הוא שמע קול שמימי שאומר לו: "הו איברהים, האם לשם כך יצרתי אותך?" מרוב פחד הוא נפל מסוסו. זה קרה שלוש פעמים, ואז דיבר אליו קול מלפני האוכף שלו: "באמת לא יצרתי אותך לכך, ולא בזה תמות." איברהים ירד מסוסו ופגש אחד מרועי אביו. הוא לקח את לבוש הצמר של האיש ושם אותו עליו, שילם לו, ומבלי דבר בידיו התחיל ללכת לכיוון מכה.
לפי גרסה אחרת אחד מתלמידי איברהים שאל אותו ביום מן הימים: "מה גרם לך, בן מלך, לעזוב את העולם הזה ולחפש את הנצח?"
וכך הוא סיפר: "יום אחד, ביושבי בדיוואן של הארמון עם משרתיי סביב, היבטתי החוצה מבעד לחלון וראיתי בחוץ קבצן אוכל לחם יבש שהיה טבול במים ומתובל במלח. לאחר שהקבצן סיפק את רעבונו, הוא התפלל והלך לישון. ביקשתי לקרוא לו ושלחתי אליו אחד ממשרתי. הקבצן, כששמע שהאדון של הארמון מבקש לדבר איתו, אמר: 'בשם אלוהים, אין אדון ואין כוח חוץ מזה של אלוהים, אבל אבוא.'
שאלתי את הקבצן: 'האם הרעב שלך סופק על ידי פיסת הלחם?'
והוא ענה שכן.
שאלתי אותו: 'האם אתה ישן טוב, בלי דאגה או צער?'
והוא ענה שכן.
חשבתי על תשובותיו של הקבצן וחוסר הסיפוק שלי מחיי, ותהיתי איך הוא יכול להיות כה מרוצה. באותו הלילה הורדתי את בגדי המלכות, לבשתי בגדי עניים ועזבתי את הארמון לחיות חיים של עוני ונדודים, כמו הקבצן. בתחילה עשיתי דרכי למדבר. והו אז הצטרף אליי אדם שיודע, על ידי תפילה, לגרום למים ואספקה להופיע. אותו אדם לימד אותי את השמות האלוהיים הסודיים, ואז נעלם.
מטורף מפחד קראתי לאלוהים בשמו, ומיד הופיע לצידי מישהו שאמר לי: 'שאל ויינתן לך.'
האיש אמר: 'אני אחיך ח'דר, וזה היה אחי דאוד שלימד אותך את השמות הסודיים. אכוון אותך לקרוא לאלוהים כדי שיחזק אותך בכל זמן שתצטרך.' (ח'דר הוא מדריך הנשמות באסלאם).
וכך, נשארתי במדבר ארבע שנים כשאלוהים מספק את צרכי, וח'דר מייעץ ומלמד אותי. ליבי נהיה ריק מכל דבר חוץ מאלוהים."
לאחר המפגש עם ח'דר וההתבודדות במדבר, שבמהלכה זכה איברהים להארה, הוא עלה לרגל למכה, שם נפגש עם מורים סופיים חשובים. ולאחר כך הלך לסוריה וחי שם כקדוש סופי מפורסם, אוכל רק את מה שהוא מגדל בעצמו, ומבלה את הלילות בתפילה. לפי האגדות, הוא עלה על כל אדם באהבה, בידע ובחברות.
ג'ונאיד אומר שאיברהים היה המפתח של הדוקטרינה הסופית. יש המקשרים אותו למשפחה של מוחמד דרך האימאמים השיעים או החליף עומר. רומי מקדיש לו שורות רבות במסנאווי. הסופים מהמסדר הצ'יסטי מאמינים שהוא היה אחד משלשלת השייח'ים שלהם, וכך גם הסופים הנקשבנדים. לעומתם, יש כאלו הטוענים שמדובר בדמות אגדית שלא הייתה במציאות. לפי המסורת של המסדר הנקשבנדִי, איברהים לימד שייח' בשם שקיק אל-בלחי, שעבר לחורסאן והיה גורם משמעותי ביצירת זרם המלאמתיה.
מקום ציון קברו של איברהים איבן אדהם נמצא במערת ירמיהו שהיא חלק ממה שנקרא מתחם חצר המטרה, בצמוד לתחנת האוטובוס המרכזית של מזרח ירושלים, מול שער הפרחים. בשנת 1335 נוסדה במערה זאוויה של דרווישים מזרם האדהמיה. בכניסה למערה יש את הקבר של סולטן איברהים וקברים נוספים, מסגד לכבודו, בוסתן וחצר. מעל המערה יש בית קברות מוסלמי, ולכן הדרווישים נקראו "החיים מתחת למתים". בית הקברות הזה נחשב למקום שבו תהיה תחיית המתים: "אמנם אחרי השמע קול שופר אחד, יצאו מקבריהם." (קוראן עט' 14). ואכן, השם העתיק של המקום הוא א-סאהרה, אלו הערים בלילה, אולי בגלל הקשר לפרקטיקה של לילות שימורים שנהג איברהים איבן אדהם, בדומה לאבות הנפוטיים (הערים) הנוצרים, או אולי בגלל שהמתים לעולם לא ישנים.
בקוראן מסופר על אלו הערים בלילה. "הם המעיטו מאוד לנום בלילות, ועם שחר הם מבקשים סליחה," (סורת א-ד'אריאת 17:51). הפרשנות חיברה את המקום שבו זה תיאורטית קורה, מקום ערטילאי, עם ירושלים, ומכאן גם התפתח מושג הערות בלילה, אלא שזה ממשיך מסורת רוחנית נוצרית, וגם יהודית ופגאנית קדומה של לילות שימורים, הערנות היא לא רק פיזית, אלא גם רוחנית.
אנשי האשם –מלאמתיה
איברהים איבן אדהם מתחיל זרם סופי פסיכולוגי שנקרא מלאמתיה (Malamatiyya). באופן כללי החל מהמאה ה9 הסוּפיוּת מתפתחת בשני זרמים עיקריים: זרם אחד יותר "רגוע", הלא הוא הזרם הבגדדי של גונאיד, ששם דגש על קיום המצוות ועל לימוד הדרגתי, וזרם אחד "פרוע" יותר, בראשות אנשים כמו בסטמי, אל חלאג' ואחרים, ששם את הדגש על האיחוד המיסטי עם האל. בזרם זה התפתח מושג ה'שאטחת' – שפירושו דברי אלוהים חיים. סוּפים שהגיעו למצב של התאחדות עם אלוהים קראו קריאות כמו: "עבדוני, מה נעלה אנוכי", "אני האלוהים" ועוד. אבל היה גם זרם שלישי והוא זרם המלאמתיה.
הדרך הרוחנית של ה'מלאמתיה' התפתחה במרכז אסיה החל מהמאה ה-9 לספירה כשיטה רוחנית עצמאית בתוך העולם הסוּפי, ומהותה נסבה סביב הטענה שלעתים זהו חטא גדול יותר לא לחטוא מאשר להודות בחולשותיו של האדם ולחטוא, מכיוון שהחטא הגדול יותר הוא חטא הגאווה. זהו החטא היחיד המפריד אדם מאלוהים. חטאים קטנים עוזרים לאדם להבין שהוא לא מושלם ולהיות צנוע. הסכנות האורבות לאדם שהולך בדרך רוחנית הן גדולות יותר מאשר אלה הניצבות בפני מי שלא עושה דבר. השטן הוא חמקמק ויודע למצוא דרכים פתלתלות ללב האדם.
מסופר על משה, שיום אחד התלונן לאלוהים על חולשותיהם של בני האדם.
"לך והבא לי את הגרוע שביניהם," אמר לו אלוהים.
משה החל להסתובב בין בני האדם. הוא פגש זקן קמצן, אך כשרצה להביא אותו לפני אלוהים ראה שהוא מחלק פירורים לציפורים בשעות הבוקר. הוא פגש רוצח אכזר, אך כשרצה להביא אותו לפני אלוהים ראה שהוא מלטף חתול שהתיישב על ברכיו. הוא פגש נוכלים וגנבים, אנסים ושודדים, אך בכל אחד מהם הייתה גם תכונה טובה כלשהי.
לבסוף, משלא מצא אף אחד שיכול היה להגדיר כגרוע ביותר, החליט משה להביא לפני האלוהים כלב שוטה, אך משזה הלך אחריו בנאמנות, ויתר משה גם על ניסיון זה וניגש וניצב לפני האלוהים באומץ. "אני הגרוע ביותר," הוא אמר, "מפני שחטאתי בחטא הגאווה. חשבתי שאני טוב יותר מהאחרים."
"אם לא היית מגיע למסקנה זו, לא היית יכול להיות נביא," ענה לו האלוהים, שמח על כך שמשה למד סוף סוף את השיעור החשוב הזה, החיוני להנהגתם של בני אדם ולהגעה להארה רוחנית.
הזרם של המלאמתיה התחיל כמחאה נגד חסידות מזויפת וגאווה של הסגפנים מצד אחד והנהנתנות והחומרנות של השליטים מהצד השני, והונהג על ידי שייח'ים כגון אבו סעיד, אל קושיירי וא-סולמי, וגם משוררים כמו עומַר ח'יאם, סינאי, עטאר, רודקי ואחרים. המרכז של התנועה היה בח'וראסאן, והיא המשיכה להתפתח במאות ה-10–11 דרך המורים הגדולים והמסדרים שנוצרו באותו אזור במהלך הדורות. הדגש היה התבוננות פסיכולוגית פנימית, תוך ניסיון להבין את החולשות שבתוכנו ומאמץ להתגבר עליהן.
סיפור נוסף אשר משקף גישה זו: "מסופר על מלך אחד שיצא לחפש את אחד הפרושים. כשנודע לפרוש כי המלך קרוב, ביקש שיביאו לפניו מאכלים ומיני ירקות, והחל זולל ברעבתנות ובגסות. כשראה אותו המלך בכך, מיד ירד ערכו בעיניו ופנה משם. אמר הפרוש: ברוך שפטרני ממנו."[4]
הסיפורים של המלאמתיה מזכירים זרם שהיה קיים בקרב תנועת הנזירות הנוצרית במדבריות יהודה, ירדן וסוריה כמה מאות שנים קודם לכן. הנזירים הסורים היו בחלקם סגפנים שחיפשו את הקושי והסיגוף כדרך לחוות ולהיות שותף בגורלו של ישוע וכדרך לפתח כוח רצון שמתגבר על מגבלות הגוף הפיזי, הם ביצעו דברים בלתי אפשריים, כמו הפקירים בהודו. אלא שחלקם לא הסתפק בסיגוף הפיזי והם חיפשו גם את הסיגוף הנפשי, התגברות על האגו. הם עשו עצמם משוגעים במשך היום בכדי שאנשים יבוזו להם, וכך ישתתפו בגורלו של ישו. בלילה היו מתפללים ומטהרים. הרעיון היה לעבוד כנגד הגאווה העצמית. המפורסם מבניהם היה נזיר מהמאה ה-6 שנקרא שמעון המשוגע Simeon the Holy Fool.
הוא חי עד גיל 39 כנזיר במדבר יהודה ומנזר גרסימוס שליד הירדן, אבל אז החליט בהשראה אלוהית ללכת לעיר חומס בסוריה, הוא נכנס לעיר גורר כלב מת למצהלות הילדים, מילא את כיסיו בחרצנים וקליפות אגוזים ופנה ללכת לכנסיית העיר הקרובה, בבואו לשם המטיר שלל קליפות וחרצנים על נרות הכנסייה, באמצע התפילה, עד שהצליח לכבות את כולם, לזוועת המאמינים, אך בכך לא אמר די, הוא טיפס על במת המטיף והמשיך להמטיר משם את קליפותיו, כשהוא מכוון אל הנשים. רק איש אחד בקהל סירב להתרשם מהמבצע המטורף והניח שלפניו רק נזיר מתחזה למשוגע, איש זה הזמין את שמעון להתארח בביתו. האורח המוזר החל לחשוש שאולי בכל זאת הוא עלול לחטוא בחטא הגאווה, שתבוא כתוצאה מהכנסת האורחים המכובדת, והחליט, בו במקום, לגמול לאיש כגמולו. עם לילה הוא התגנב למיטת אשתו, כשהוא דואג לעשות זאת כך שייתפש בדיוק בזמן. שמעון הועף מהבית לשביעות רצונו. והאיש שהזמין אותו אליו נשבע שאין יותר נבל ממנו. מה שעשה את שמעון עוד יותר מאושר[5].
כדאי להזכיר בהקשר זה שסלמן הפרסי כוון להגיע למכה על ידי נזיר נוצרי, וגם במקרה המצחיק שלעיל אנחנו רואים מעבר של מסורות רוחניות מהנצרות אל האסלאם.
הערות
[1] לבנה־כפרי, עופר, "ירושלים – 'טבור הארץ' במסורת האסלאם", בתוך: הנ"ל, עיונים במעמדה של ירושלים באסלאם הקדום: קובץ מאמרים, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשס"א, עמ' 109-78.
[2] עבד אל רחמן אבן ח'לדון, אקדמות למדע ההיסטוריה ("מקדמה"), הוצאת מוסד ביאליק, 1966, הדפסה שנייה 2002
[3] Smith, M. (1994). Rabiʿa: The Life and Work of Rabiʿa and Other Women Mystics in Islam (Mystical Classics of the World). Oneworld.
[4] אל חרגושי, חינוך צפונות הלב, מופיע אצל סבירי שרה, הסוּפים – אנתולוגיה, הוצאת מפה, עמ' 42.
[5] Peña, I. (1992). The amazing life of the Syrian monks in the 4th–6th centuries (J. Sullivan, Trans.; R. Bonanno, Ed.). Milano: Franciscan Printing Press. (Trans. of La desconcertante vida de los monjes sirios, siglos IV–VI).
