מייסד תחום הגיאוגרפיה ההיסטורית – עם לכתו של פרופ' יהושע בן אריה ז"ל
יוסי בן ארצי – מאמר לאופקים בגיאוגרפיה:
ביום שני ה -25 בדצמבר 2023, הלך לעולמו פרופ' יהושע בן אריה מהאוניברסיטה העברית, מייסד תחום החקר של הגיאוגרפיה ההיסטורית בישראל, איש ירושלים ואוהב ארץ ישראל בכל מאודו.
יהושע שיקף בדמותו ובהישגיו האקדמיים את ה'חלום הציוני' במלואו. כמי שנולד לשתי משפחות שנימנו על מייסדי 'מאה שערים' מהכא [לויזון], ופתח תקוה מהתם [שטמפפר], וכמי ששירת כמחנך ומורה במלחמת הקוממיות ולאחר מכן בענף ההיסטוריה של צה"ל, שם זכה להניח יסוד ללימוד קורות אותה מלחמה, ולמפות את מאות הקרבות שהתחולל במהלכה בקורפוס קרטוגרפי ייחודי, זכה יהושע להניח יסודות מוצקים לתחום הגיאוגרפיה ההיסטורית בישראל. את ראשית לימודיו האקדמיים עשה באוניברסיטה העברית ב 1949/50 בתחומי ההיסטוריה של עם ישראל וגיאוגרפיה, ובמסגרת זו כתב עבודת גמר על מערות בית גוברין. במהלך מחקר השדה במרחב שהיה אז שטח לא מיושב נחטף בידי חיילים ירדניים, ושהה בשבי יותר מחודשיים. עבודת הדוקטורט שלו שהיתה גם לספרו הראשון [1965] עסקה בגיאוגרפיה הרגיונאלית של בקעת כנרות, ולאחריה יצא להשתלמות ראשונה בחו"ל, כעין בתר-דוקטורט. הוא השתלם אצל מייסד המחקר הגיאוגרפי-היסטורי מנקודת המבט הגיאוגרפית קליפורד דרבי [DARBY], ומשם חזר עם תפיסת עולם מחקרית מגובשת לגבי המשך דרכו. הגיאוגרפיה ההיסטורית המודרנית היתה אז בראשית דרכה, והתפתחו בה גישות שונות שהפכו אותה לתת-תחום מוביל בגיאוגרפיה העולמית ,דווקא אל מול ה'הפיכה הכמותנית' וההתפרקות של הגיאוגרפיה המסורתית לעשרות תחומי חקר מבודרים. יהושע היטיב להגדיר את התחום אותו פיתח לימים בישראל בשני מאמרי יסוד: "מהותה של הגאוגרפיה ההיסטורית מבחינת ההשקפה הגיאוגרפית" [מחקרים בגיאוגרפיה של ארץ ישראל,7, תש"ל] , כדי להבדילה בעיקר מתחומים דומים בארכאולוגיה ובהיסטוריה של הגילויים, ו"ארץ ישראל בנושא לימוד גיאוגרפי-היסטורי" [רבעון למחקר חברתי, 9, 1975] אותו ביסס על נאום שנשא עם פתיחת החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה ב- 1974. בשני אלה קבע יהושע את המשך דרכו הוא במחקר, וממנו השתרגו גם מחקרי עשרות תלמידיו בדורות שלאחר מכן. הוא הגדיר את תקופת התמחותו לעת החדישה – תחילה המאה ה -19 ולאחר מכן תקופת המנדט, והעמדת גילויה של ארץ ישראל וחקר ירושלים כתשתית לבניין התחום כולו. בספרו 'ארץ ישראל במאה הי"ט-גילויה מחדש' [1970] , הציג יהושע מחדש את מפעלי החקר של בודדים וגופים כגון ה- PEF וריתק אליו דור חדש של חוקרים. היו אלה שנות גילויה של ארץ ישראל שלאחר 1967, עם נגישות לחבלי ארץ ולמקורות ראשוניים חדשים.
הציבור הגיב בשקיקה לספריו של יהושע על ספרות הנוסעים, על צייריה וציוריה של ארץ ישראל [תשנ"ב], ועל שני הכרכים העמוסים ידע על ירושלים בעת החדשה [1977-1979]. לעת הזו העמיד כבר דור ראשון של תלמידים שהיו בעצמם למובילים בתחומי משנה נוספים, פרופ' רות קרק ופרופ' גדעון ביגר, ודור שני עמד להרחיב את המחקרים לשדות מחקר נוספים של ארץ ישראל בראייה גיאוגרפית-היסטורית, שהיו גם למורי דרך בתחומיהם לעוד דור של תלמידים: פרופ' יוסי כץ, פרופ' יוסי בן ארצי, פרופ' רן אהרנסון, פרופ' ריכב רובין, פרופ' צבי שילוני, פרופ' עירית עמית, פרופ' חיים גורן ופרופ' רוני אלנבלום ז"ל. כך הצליח יהושע לבנות אסכולה עצמאית בתוך הדיסציפלינה הגיאוגרפית, ובחקר ארץ ישראל. ה'סקציה הגיאוגרפית-היסטורית' שהוקמה בתוך האגודה הגיאוגרפית הישראלית היתה הפעילה ביותר מבין קבוצות המחקר בה במשך שנים רבות, כמו גם נוכחות הולכת וגוברת של חוקרי התחום בהיסטוריוגרפיה של ארץ-ישראל, לצד היסטוריונים וארכאולוגים. במקביל העצים יהושע את הקשרים הבין לאומיים של חבורת הגיאוגרפים ההיסטוריים, והצליח לצרפם לסדרת הכנסים היוקרתית של CUKANZUS, חוקרים מקנדה, בריטניה, ניו זילנד וארה"ב, ממנה נולד גם כתב העת המרכזי בתחום: Journal of Historical Geography. הכנס הבין לאומי הראשון של חבר חוקרים זה התקיים בזכותו בירושלים ב 1989, והיה הראשון לזמן חוקרים גם מארצות אחרות באירופה, אוסטרליה ויפאן.
במידה רבה היתה זו מעורבותו העמוקה של יהושע בכל השנים הללו בגופי האוניברסיטה העברית, כראש חוג וכדיקן הפקולטה למדעי הרוח בשנים 1981-1984, וכיו"ר הוועדה האקדמית ומערכת הספרים של יד יצחק בן צבי, שאפשרה לו להרחיב את מעגלי תלמידיו ולקדמם במוסדות האקדמיים השונים בישראל. בפעילותו ארוכת השנים ב'יד' מיזג יהושע את יכולותיו הארגוניות וסמכותו האקדמית, והשפעתו ניכרה בהתרחבות שדות המחקר התורמים ממגוון רחב של היבטים לידע העצום על ארץ ישראל.
הוא עצמו המשיך המחקרים מקוריים משלו ובשיתוף תלמידיו. באחד מהם הניח תשתית ביקורתית ומאוזנת על שאלה מרכזית שיש להם היבטים של עימות אידאולוגי ופוליטי על גודל אוכלוסיית הארץ ערב מפעל ההתיישבות הציונית. בהיעדר מפקדים שיטתיים וסדורים של השלטון העות'מאני ברמת היישוב הבודד, פיתחו יהושע ושותפיו שיטת מחקר גיאוגרפית קלאסית לסוגיה הדמוגרפית. ממגוון רחב של מקורות בנו הם 'מלמטה למעלה' טבלאות מפורטות של הרכב האוכלוסייה בכל יישוב ובכל נפה ומחוז, והצליחו לגבש הערכה מבוססת על גודלה, תפרוסתה והרכבה העדתי של הארץ על פי יישוביה. מסקנתם כי ערב המפעל הציוני היו בארץ כ-350000 תושבי קבע, ועוד כ-20-30.000 נוודים, וזאת ב כ-700 יישובי קבע, מקובלת כיום גם על סמך 'שיחזור' לאחור על פי נתוני סקרים ומפקדים מבוססים יותר בתקופות מאוחרות.
בשנים 1993-1999 כיהן יהושע כרקטור האוניברסיטה העברית, ובשנת תשנ"ט -1999 זכה בפרס ישראל לגיאוגרפיה ביחד עם עמיתו פרופ' אריה שחר ז"ל.
פסגות אלה של קריירה אקדמית לא מנעו מיהושע להמשיך ולחרוש תלמים חדשים במחקר. אחד מהם היה חקר 'מפקד יהודי ירושלים' מספטמבר 1939, שהוכן לצורך פנקס הבוחרים לכנסת ישראל. אלפי טופסי המפקד שנרשמו ב- 90 כרכים מספקים מידע נדיר על יהודי העיר, בכל היבט אפשרי: דמוגרפיה, תעסוקה, דיור ועוד. יהושע כיתת רגליו בכל העיר, זיהה את המוסדות, מבני הציבור והמגורים הנזכרים במפקד, והוציא לאור ב -2011 שלושה כרכים שמהווים מראה זכה כבדולח של יהודי ירושלים החדשה בתקופת המנדט. משבאו והתלוננו מדוע הותיר את הרובע היהודי בעיר העתיקה ללא מחקר דומה, שב יהושע ו'חרש' את המקורות הרבים ופרסם ב- 2015 כרך נוסף שעניינו הרובע היהודי עד נפילתו במלחמת העצמאות.
מי שסבור היה כי בכך תמו מפעלי החקר רחבי ההיקף שפרסם יהושע, לא שיער שדווקא לעת הזו המתין, כדי לפרסם 'אופוס מגנום' המסכם בצורה שיטתית ומהודקת את תולדותיה של ארץ ישראל ממסע נפוליאון ועד הקמתה של מדינת ישראל. ספרו שפורסם ב-2018 בעברית ובאנגלית, "כיצד נוצרה ארץ ישראל 1799 -1949", הוא 'טקסטבוק' קלאסי המשתרע על פני יותר מ-700 עמודים על התהוותו של הנוף היישובי הכפרי, העירוני, החקלאי והפתוח במהלך 150 שנות הפיכתה של הארץ מפינה נידחת למדי באימפריה העות'מאנית, למוקד פעולתם של כוחות ומעצמות-על, ובעיקר דן הוא בהתהוותו של היישוב העברי והמעבר שחווה במעברו למדינה.
וכדי לא להשאיר 'לאחרים' לסכם את מפעלות חייו, פרסומיו וחוויותיו בכל אשר נסקר לעיל, טרח יהושע רבות לפרסם את ספרו האחרון – "בן הארץ הזאת" [2022], בו מגיש הוא לקוראים את קורות חייו במלואם: את משפחתו הענפה שהניחה יסודות ליישוב העברי בארץ, את דרכו באקדמיה, ואת החוויות המרכזיות שעיצבו את דמותו המיוחדת.
לא ניתן שלא להזכיר במסגרת זו גם את ניסיונו הכן של יהושע למצוא מזור לעמו ולהבטיח את עתיד מולדתו. בשנת 2000 החל ביוזמה לקדם הצעות הסכמי שלום עם הפלסטינאים המבוססים על חילופי שטחים בין ישראל, מצרים והרשות הפלסטינית. ביסודו נשען הרעיון על עיקרון 'החלפת שטחים' משולשת, לפיה מצרים תעניק לפלסטינים שטח שיכפיל את רצועת עזה כלפי סיני, ישראל תפצה את מצרים ברצועת מעבר ריבונית מסיני לירדן באזור פארן, ותפוצה על ידי הפלסטינים בשטחים ממזרח לגב ההר לאורך מדבריות יהודה ושומרון. ההצעה הוגשה על מפות מפורטות לראשי הממסד המדיני והצבאי בימיו של אריאל שרון כראש הממשלה, ודומה שהגיע אף לעיון בצד הערבי במצרים וברמאללה. המצרים דחו את הרעיון באיבו. יהושע ניסה עוד שנים מספר לשכנע בתועלות ה'תחבולה' הגאוגרפית של הרעיון האסטרטגי שלו, אך לכלל מו"מ המבוסס עליה מעולם לא הגיעו הצדדים היריבים. באחרית ימיו עוד הספיק יהושע להיוודע לאסון הגדול של ה 7.10. 23, ויכול היה רק להצטער צער רב יותר על כך שלא שעו לעצתו בצורה רצינית יותר 20 שנים קודם לכן.
שבע ימים וברוך מעשים הלך יהושע לעולמו, מוקף במשפחה אוהבת שכל כולה ספוגה גם היא במחקר האקדמי בישראל: רעייתו שרה ששירתה בפלמ"ח, הינה בעלת תואר שני בארכיאולוגיה, ניהלה חפירות והקימה את מעבדות השימור ברשות העתיקות. בנו זאב סיים תואר דוקטור באוניברסיטת חיפה, בנו אשר מכהן כדיקן ביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ומנכ"ל מכון 'חרוב' ואורית בתו הינה פסיכואנליטיקאית המנהלת את שירותי הייעוץ של האוניברסיטה העברית.
בחייו, יהושע היה גיאוגרף היחידי שזכה ליצור יש מאין אסכולה משלו בגיאוגרפיה הישראלית, האדם ששיקף בדמותו, בחייו ובמעשיו את הארץ ואת תקומתו של היישוב העברי בה. במותו, הנחיל מורשת עצומה של כתיבה אקדמית ותשתית נצחית לחקר ארץ ישראל.
