אחוות הקבר הקדוש
בירושלים של התקופה העות'מאנית יש מעמד בכיר לכנסייה היוונית האורתודוקסית, הן משום שהם היו העדה הנוצרית הגדולה ביותר, והן משום שהם ייצגו את שאר הכנסיות האורתודוקסיות ובהן את הכנסייה הרוסית, רומנית, סרבית, בולגרית ואחרים. באימפריה הרומית היו החל מהמאה ה-5 חמישה פטריארכים (ראו ספר ראשון) ואחד מהם היה בירושלים, תחת סמכותו היו הנוצרים בישראל וירדן, וכך זה עד היום. הכנסייה היוונית אורתודוקסית של ירושלים אחראית על הנוצרים בארץ ולאו דווקא ביוון. הגוף השייך לכנסייה זו ואמון על שמירת המקומות הקדושים הנוצריים והוא מעין מועצה עליונה של הנוצרים האורתודוקסים בארץ הוא "אחוות הקבר הקדוש", שסמלה הוא צלב ה"תפוס" (Taphos) – , חיבור של האותיות T ופיי, ומילה שמשמעותה קבר. במידה מסוימת ניתן להשוות את אחוות הקבר הקדוש לקוסטודיה טרה סנטה של הפרנציסקנים הפועלת במסגרת הפטריארכיה הקתולית של ירושלים.
לפי המסורת האחווה התקיימה כבר בתקופה הביזנטית, אלא שבזמן הזה ישראל הייתה חלק מהאימפריה ובשלטון הקיסר הנוצרי, והוא זה שקבע בענייני כנסיית הקבר והמקומות הקדושים. כשהמוסלמים כבשו את ישראל המצב השתנה, הפטריארך סופרוניוס בא לפני הח'ליף עומר וביקש ממנו אישור להמשך השליטה של האחווה במקומות הקדושים לנצרות, וזה שאל אותו איך לקרוא לכם: סופרוניוס התעמק במחשבה ולפתע עלה בו המשפט "הקשיבה לקול שוועי מלכי ואלוהי" (תהילים ה' 3) ולכן הוא ביקש שיקרא להם מלכיתים, מלשון מלך, וכך היה. סלאח א-דין והממלוכים אישרו את זכותם של המלכיתים על המקומות הקדושים, וכך גם העות'מאנים שכובשים את ירושלים ב-1517. לימים חברי האחווה קבעו שאנשי המלך הם רק יוונים, וכך האחווה הפכה לגוף של נזירים ממוצא יווני בלבד, הסגור לאוכלוסייה הנוצרית המקומית, אבל שולט עליה.
ההשתלשלות ההיסטורית היא שב-1534 עולה לשלטון פטריארך יווני אורתודוקסי בשם גרמנוס שהוא גם פטריוט יווני, הוא מוציא את הערבים הנוצרים מאחוות הקבר הקדוש ומעביר חוק שרק יוונים יכולים להיות חברים בה. במילים אחרות, על הכנסייה העתיקה של ירושלים יש השתלטות "עוינת" יוונית. המושב של הפטריארכים היוונים של ירושלים ברוב התקופה העות'מאנית הוא בקונסטנטינופול ולא בירושלים, ורק במאה ה-19 הם חוזרים לעיר.
האחווה של הקבר הקדוש מונה קצת יותר מ-100 נזירים, וביניהם בעלי התפקידים החשובים בפטריארכיה. היא אחראית על המקומות הקדושים האורתודוקסיים ובידיה מתחם גדול בעיר העתיקה בסמוך לכנסיית הקבר ובו שש כנסיות, מנזר, ספרייה חשובה ומוזיאון – מעין עיר בתוך עיר. מבחינה היסטורית הפטריארך החשוב ביותר של הכנסייה היוונית אורתודוקסית ומי שקבע את עיקרי האמונה הוא דוסיתיאוס השני.
מי היה דוסיתיאוס השני?
דוסיתיאוס השני היה הפטריארך היווני אורתודוקסי של ירושלים בשנים 1669–1707. הוא נחשב לאחד התיאולוגים החשובים ביותר שקמו לנצרות האורתודוקסית במאות המאוחרות, שהביא לגיבוש עיקרי האמונה האורתודוקסית. בשנה 1672 מכנס דוסיתיאוס ועידת כנסייה (סינוד) חשובה בכנסיית המולד בבית לחם (שנקראת ועידת ירושלים), אליה מגיעים אח"מים מכל רחבי העולם האורתודוקסי. בוועידה מוגדרת מחדש האמונה האורתודוקסית, וזאת על רקע או כנגד התפשטות האמונות הפרוטסטנטיות (קלוויניסטים בגזרת גורל) והקתוליות[1].
אחד הדברים המהותיים שהוועידה קובעת הוא שאי אפשר להיוושע על ידי אמונה לבד, חסד, או על ידי הסקרמנטים, ללא מילוי החובות המוסריים והפרקטיקה הדתית. עיקרון זה, ששונה מהקתוליות, מתקבל על ידי כל העולם הנוצרי האורתודוקסי. המשמעות שלו היא אדירה – בקתוליות טוענים שהישועה באה לאדם בזכות חסד אלוהי, וזה מתקבל על ידי השתתפות בטקסים של הכנסייה, קבלת הסקרמנטים, וכו'. טענה זו נותנת כוח בלתי מוגבל לכנסייה ולכמרים. אלא שדוסיתיאוס קובע שהשתתפות בטקסי הכנסייה וקבלת סמכותם של הכמרים איננה מספקת. כדי להתקבל אצל האל לא מספיקה אמונה בלבד והשתתפות בטקסים, אלא אדם חייב לחיות חיים מוסריים, ולעלות במדרגות הדרך הרוחנית אל השלמות. ההרחבה של תפיסה זו היא שיש דרך הפתוחה לפני האדם להתקרב אל האלוהות, דרך של חוויה מיסטית.
החלטות ועידת ירושלים לא רק שמבדילות את הנצרות האורתודוקסית מהאמונה הקתולית (אוגוסטינוס, אב הכנסייה הקתולי החשוב ביותר, אמר: "אני מאמין כי זה אבסורד", ומשמעות הדבר – ככל שהאבסורד יותר גדול כך האמונה יכולה להיות יותר חזקה), אלא מאשרות פעם נוספת את קיום המיסטיקה האורתודוקסית, תפיסת התיאוזיס (האפשרות של אדם להפוך לאל), ותרגולות ההסיכאזם (מדיטציה נוצרית המובילה להתאחדות עם האל). בנוסף על כך, הוועידה הדגישה את יכולת הבחירה של האדם, כלומר שעל האדם מוטלת אחריות הבחירה המוסרית, ועל ידי כך ניתקה את עצמה מתפיסת הכנסייה הרפורמית הקלוויניסטית שהאמינה בגזרה הקדומה.
סינוד ירושלים מנסח מחדש את 18 עיקרי האמונה האורתודוקסית, וזאת למעשה אחת מהצהרות האמונה הנוצריות החשובות ביותר לעולם האורתודוקסי במהלך ההיסטוריה. כוחה הדתי והרוחני של ירושלים מאפשר לכנס אליה נציגים מכל העולם ומעניק תוקף אלוהי להחלטות שמתקבלות בה.
דוסיתיאוס פועל גם במישור הדתי והפוליטי כדי לחזק את הנצרות האורתודוקסית למול האיום שמגיע מכנסיות הרפורמציה והקתוליות. הוא מחדש בירושלים ב-1662 את אחוות הקבר הקדוש שמטרתה לשמור על האינטרסים של העולם האורתודוקסי בכנסיית הקבר – אינטרסים שעומדים בלב המאבק הבינלאומי על ההגמוניה באירופה. בנוסף על כך, הוא יוצא למסעות לרומניה, סרביה, בולגריה, גאורגיה וביזנטיון, כדי לגייס את הכנסיות האורתודוקסיות העצמאיות לתמיכה בהחלטות הוועידה, בנוכחות האורתודוקסית בירושלים, ותוך כדי כך עוזר להן לגבש את עיקרי האמונה שלהן.
עיקר מאמציו של דוסיתיאוס מופנים כלפי רוסיה שהופכת להיות כוח עולה בעולם. הוא היה בחליפת מכתבים עם פיוטר הגדול ואולי גם נפגש איתו, ודרש ממנו לבטל את כפיפות הכנסייה לצארים (דבר שלא נסתייע). באותה תקופה נחתמו הסכמי שלום שחילקו מחדש את הבלקן בין אוסטריה והאימפריה העות'מאנית (הסכם קרלוביץ), והסכמים אחרים שחילקו את סביבות הים השחור בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית. דוסיתיאוס ניסה להשפיע על הרוסים להיכנס למשחק ולקבל תפקיד מרכזי בהגנה על הנצרות בארץ ישראל, אך כנראה שנכשל במאמציו אלו.
כדי לבסס את האורתודוקסיה ולתמוך במאמצים הבינלאומיים לחזק את הפטריארכיה האורתודוקסית בירושלים – וכנראה שגם מסיבות אחרות וחלקן היסטוריות – דוסיתיאוס מחבר ספר על תולדות הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית בירושלים, שהופעתו מבססת ומחזקת את הטיעונים למעמדה ההיסטורי והתיאולוגי החשוב. דוסיתיאוס נפטר בגיל 66 לאחר 38 שנים שבהן היה פטריארך ירושלים. הוא קבור בקפלת ארבעים הקדושים הסמוכה לכנסיית הקבר.
אין ספק שדוסיתיאוס הוא אחד מהפטריארכים של ירושלים המשפיעים ביותר. אלא שבגלל צירוף נסיבות הוא נבחר לתפקידו על ידי הפטריארך של קונסטנטינופול, ולא על ידי הפטריארך של ירושלים שקדם לו. באותה תקופה גם היה מטוכיון (חלק של מנזר) של מנזר ירושלים בקונסטנטינופול, שבו שהה דוסיתיאוס ברוב זמנו. מזמן זה והלאה הפטריארך האורתודוקסי של ירושלים שהה רוב הזמן בקונסטנטינופול ונבחר על ידי הפטריארך של קונסטנטינופול, עד זמנו של קיריל השני ב-1845 (על כך בספר השלישי).
משה של הסרבים
זרם עולי הרגל הנוצרים לירושלים בתקופה העות'מאנית כלל אנשים רבים מהארצות האורתודוקסיות: רוסיה, רומניה, סרביה, בולגריה. אחד החשובים שבהם היה ארסני השלישי קרנובצ'יק (Arsenije III Crnojević, 1633–1706), מעין משה של הסרבים. הוא הנהיג מרד בעות'מאנים והוביל את ההגירה הגדולה מאזור קוסובו–פג'ה אל נובי סאד ומחוז וויבודינה, ששינתה את פני הבלקן. הוא קבור במנזר של קרושדול (Krušedol) בשיפולי ההר הקדוש פרושקה גורה (Fruška Gora).
ארסני נולד במונטנגרו אבל גדל במנזר בפג'ה ונבחר לפטריארך ב־1673. עם קבלתו לתפקיד החל בסיורים ברחבי הבלקן, יצר קשרים עם ונציה וחיזק את הסרבים הנלחצים על ידי העות'מאנים. בשנת 1680 החליט לעלות לרגל לירושלים, ובדרך ביקר בקרטובו וסקופיה שבמקדוניה. הוא ביקר בכנסיית הקבר, במר סבא, והביקור שלו מתועד ביומן. כשחזר לסרביה, תמך באופן גלוי במרד של ג'ורג' ברנקוביץ' כנגד הטורקים ב־1683. המלחמה שהחלה ב־1683 הביאה לתבוסה טורקית בשערי וינה, ולכמה שנים סוערות, במהלכן שוטטו צבאות עות'מאניים ברחבי סרביה והרסו כל מה שבדרכם. הם שדדו את אוצר פג'ה ואסרו את ארסני לכמה חודשים ב־1687. הייתה סכנה לחייו והוא גמר אומר לעזוב את קוסובו, אלא שב־1688 כבשו האוסטרים את סרביה וארסני חזר כמשחרר.
למרבה צערה של סרביה, העניינים השתנו לטובת הטורקים, וכעבור כשנתיים הם כבשו מחדש את השטחים שאיבדו, ובכללם את סרביה. ארסני, שחשש מנקמה, החליט ביחד עם כ־70,000 איש לעזוב את קוסובו ביחד עם האוסטרים הנסוגים. הקיסר האוסטרי לאופולד הזמין את הסרבים ועמי הבלקן האחרים אל האימפריה ההבסבורגית ונתן להם זכויות. האסיפה בבלגרד קיבלה את תנאי ההבסבורגים, וארסני הוכר על ידי האוסטרים כמנהיג האומה והכנסייה. עשרות אלפי האנשים חצו את הדנובה והסאווה בדרכם צפונה. כדי להתמודד עם לחץ מצד הכנסייה הקתולית על הסרבים להמיר את דתם, הוא קיבל מהממשל האוסטרי כתב הגנה ובעזרתו נדד ברחבי האימפריה, וחיזק את הדת האורתודוקסית הסרבית. ההגירה הביאה ליצירת מחוז וויבודינה הסרבית (המילה ווֹד פירושה מושל, והכוונה היא לארסני), לעליית חשיבותה של העיר נובי סאד ולייסוד מנזרים חדשים בהר הקדוש פרושקה גורה. בנוסף לכך, הוקם צבא סרבי שעזר לאוסטרים לעצור את הטורקים המתקדמים ולדכא את המרד ההונגרי מאוחר יותר.
כמו הגנרל הארמני ורטן במאה ה־5 שמקבל השראה לפתוח במרד לאומי במהלך ביקורו בירושלים, ותמיכה מאבתימיוס הגדול, כך גם ארסני שמקבל מן הסתם תמיכה מהנזירים הסרבים האורתודוקסים בירושלים ובמנזר מר סבא. וכמו במקרה של ורטן, המרידה שמסתיימת בתבוסה צבאית מביאה לאוטונומיה דתית ומבטיחה את שימור המורשת הלאומית.
הערות
[1] Dowling, T. E. (1913). The Orthodox Greek Patriarchate of Jerusalem. Society for Promoting Christian Knowledge.
