שולחן עגול אמנות ואומנות

שלטון המנדט

בשנת 1917 כבשו הבריטים את ירושלים ותקופה חדשה החלה. ירושלים המנדטורית הייתה עיר צומחת במהירות שהפכה מעיר עולם שלישי לעיר אירופאית. לפני תקופת המנדט לא היה חשמל בירושלים, לא היו מים זורמים, כבישים סלולים, כמעט ולא הייתה תאורת רחוב – כל זה התחיל להשתנות במהרה.

ב־1919, לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי בריטניה והתחלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, מוקמת האגודה העולמית הישראלית־בריטית בראשות הנסיכה אליס רוזנת אתלון, בתו של הנסיך לאופולד ונכדתה של המלכה ויקטוריה, קרובה של המלכים והמלכות של בריטניה (היא האריכה ימים – 1883–1981) והייתה הנסיכה הבריטית הראשונה שביקרה בישראל בזמן המנדט.

נסיכה בריטית אחרת בשם אליס שקשורה לארץ היא הנסיכה אליס מבטנברג (1885–1969), נינתה של המלכה ויקטוריה. היא הייתה נשואה לנסיך יווני בשם אנדראס ובילתה חלק גדול מחייה ביוון, שם התקרבה לכנסייה האורתודוקסית עד שבסופו של תהליך המירה את דתה והפכה לנזירה אורתודוקסית, מקדישה עצמה למעשי חסד ומקימה מנזרים. היא התעניינה במיסטיקה ואזוטריקה, וקרוב לוודאי שנחשפה למסורת התיאוזיס וההיסיכאזם. בשנות ה־50 היא ביקרה בירושלים הירדנית ושהתה במנזר גת שמנים – כנסיית מריה מגדלנה, שם קבורה דודתה יליזבטה פיודורובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, שנהרגה על ידי הבולשביקים.

השהות שלה במקום פעלו של ישוע הייתה משמעותית, והיא הביעה את רצונה להיקבר בכנסייה – וכך היה. בשנת 1988 הועברו עצמותיה לארץ. אליס היא אימו של הנסיך פיליפ, בעלה של המלכה אליזבת, וסבתו של המלך צ'ארלס – וזה הביא לביקורים מלכותיים בארץ, ומיסד את הקשר שבין משפחת המלוכה הבריטית וארץ ישראל (ראו פרק על כנסיית מריה מגדלנה).

ירושלים המנדטורית הייתה האטרקציה של העולם המערבי. אומרים שהודו הייתה היהלום שבכתר האימפריה שבה השמש איננה שוקעת, אבל למעשה זאת הייתה ירושלים. אפילו רודיארד קיפלינג ביקר בארץ ב־1929. הוא היה בונה חופשי ואורח לשכה בריטית שנקראה "לשכת מקדש המלך שלמה" ונוסדה ב־1926. הוא טיפל בבית הקברות הצבאי הבריטי בהר הצופים – הבן שלו נהרג במלחמת העולם הראשונה ומקום קבורתו לא נודע.

אנשים רבים אחרים השתמשו באמצעי התחבורה הטובים ושירותי הקרקע המשתפרים, וביקרו בעיר שהיא המקור של התרבות המערבית, וגם מושא לכיסופים – אידיאל לעתיד. מרכז מתפתח של תרבות ודיאלוג בין־תרבותי ובין־דתי.

ראו הרצאה על האגודה לירושלים בתקופה המנדט

שולחן עגול בירושלים

כשמבקרים כיום בירושלים נהנים מהנוף היפה של העיר העתיקה הטבולה בגנים וירק המדגישים את החומות. חלק מהאווירה המיוחדת של העיר נובע מכך שיש בה שלושה מעגלים: מעגל חיצון הוא העיר הגדולה, מעגל ביניים הוא חומות העיר העתיקה, ומעגל פנימי הוא מקומות הקדושה – בין אם תהיה זו כנסיית הקבר עבור הנוצרים, הכותל עבור היהודים או מתחם הר הבית עבור המוסלמים. מעבר לכך שיש כאן ארכיטיפ של קדושה הקשור למספר שלוש, הרי שהבידול של העיר העתיקה מסביבתה הוא תוצאה של תכנון עירוני וקו מחשבה שכל העיר העתיקה צריכה להיות בעצם מעין אגן קדוש, מקדש לאנושות. מי שקידם רעיון זה היה מעין שולחן עגול, שנקרא האגודה למען ירושלים – Pro Jerusalem Society. גוף המורכב מנציגי כל העדות והדמויות המובילות בעיר, שהתכנסו באופן קבוע לדון ולהחליט יחדיו בענייני העיר בזמן תחילת שלטון המנדט הבריטי, וביוזמת המושל סטורס.

תחילת שלטון המנדט הייתה תקופה של חסד. הבריטים סללו רחובות, הביאו לראשונה מים זורמים וחשמל, תכננו תכנית עירונית, הקימו מוזיאון, בנייני ציבור ומוסדות דת. ירושלים פרחה ושגשגה, ולרגע קצר הייתה עיר של שלום, קוסמופוליטיות, רב־גוניות ומפגש בין־תרבותי ובין־דתי. אפשר ממש היה לשמוע את פעמי המשיח. השלטונות הבריטיים ראו בירושלים מעין מיקרוקוסמוס של התרבות המערבית – בית תפילה לכל העמים.

רונלד סטורס (Ronald Storrs) ראה את העיר כולה כ"מתחם אחד המקודש לתרבות העולם, שעל השלטונות מוטלת חובה לשמרו ולהבליט את ערכיו ההיסטוריים והאסתטיים." הוא גדל באווירה של מסדרי האבירים הבריטיים של מיכאל הקדוש וסנט ג'ורג'. לפי נורית שליו כליפא הוא היה בעל השכלה הומניסטית רחבה ועומק מחשבה שחרג הרבה מעבר לגבולות ומגבלות תפקידו. הוא מתווה חזון נשגב, הנבנה על יסודות ההגות והנאום של העולם הקלאסי אותו הכיר על בוריו, ועל היכרות עמוקה עם תולדות האמנות האירופית.

ולכן באופן טבעי, עם מינויו למושל ירושלים, חשב שיהיה זה רעיון טוב להקים שולחן עגול, ברוח אבירי המלך ארתור, שבו ייפגשו כשווים בין שווים מיטב אבירי הממלכה. למרבה הפלא – החלום הפך למציאות: באכסניית סנט פאול הגרמנית לשעבר שליד שער יפו הוצב שולחן עגול בתוך האולם המפואר בבניין, ואליו היו מגיעים פעם בשבוע רבנים, שייח'ים, כמרים, פוליטיקאים ואנשי אקדמיה. "לראשונה בתולדות העיר התאחדו בני הדתות, העדות והקהילות הירושלמיות למאבק משותף על שימור נכסיה ההיסטוריים והדתיים של העיר, והטו שכם אל שכם בניסיון לעיצוב מראה דמותה של העיר הקדושה".

וכך הוא כותב: "מאחורי ההקמה של האגודה למען ירושלים עומד רעיון נשגב. העיר הקדושה זקוקה יותר מכול לאחדות. היא מבקשת שולחן עגול שסביבו יועדו בני כל הגזעים והדתות, ישכחו לרגע את עצמם ואת מריבותיהם הקטנות ויחשבו אך ורק על העיר הקדושה ועל משמעותה לאנושות כולה".

האגודה הפכה למעין מועצת העיר המסייעת ליד המושל הצבאי, עד שהוקמו המוסדות הרשמיים והותקן הממשל האזרחי, והיא פעלה רבות לשינוי ושיפור פני העיר. האגודה למען ירושלים הייתה חברה (society) שכל אחד יכול היה להצטרף אליה תמורת תשלום דמי חבר, הרעיון היה לנצל את שעת החסד של שלטון הבריטים בארץ ולהפוך את ירושלים מוזיאון פתוח, מקדש לכל העמים. לשים את האינטרסים הכיתתיים בצד ולהתגייס למען שימור המורשת המשותפת של כל המין האנושי (וזאת העיר הקדושה).

לפני זמן המנדט נשקו לחומות העיר העתיקה בניינים, כפי שקיים בעכו. סטורס, שהושפע מרעיונות תנועת האמנות והאומנות והעיר האידיאלית של אשבי (ראו בהמשך), ציווה להרוס את אותם בניינים ולתכנן בצמידות לחומה פארק של שטחים פתוחים. התכנון העירוני הזה הושלם רק ב־1967 בהוראתו של טדי קולק, אך האב הרעיוני כותב כבר בשנות ה־20:
"אלו היה בשנת 1850 כובש בעל טעם וחוש לעניינים אלה, הוא היה מקים את החנויות, המנזרים ובתי המלון הרחק מן העיר העתיקה, והיה משאיר את החומה האפורה בתוך כר של עשב, זיתים וברושים".

כשהציעו לו – שומו שמיים – לבנות מסילת רכבת בין העיר העתיקה להר הזיתים, הוא אמר:
"בהנאה רבה הודעתי בתשובה לבקשה לזיכיון לסלול מסילה חשמלית לבית לחם ולהר הזיתים, כי המסילה הראשונה תעבור על גופתו של המושל הצבאי".

זה היה חלק מתפיסתו על חשיבות שימור אופייה של העיר.

עוד דבר שסטורס עשה זה להעביר חוק עירוני שממנו אנו נהנים עד היום – על ציפוי בניינים באבן ירושלמית לבנה. הוא קרא בשמות לרחובות החדשים והישנים (בתקופה העות'מאנית לא היו שמות), והתקין שלטי רחוב מקרמיקה שנעשתה בבצלאל בשלוש שפות. על ידי בחירת השמות הוא הנחיל לעיר את התפיסות שלו על הקוסמופוליטיות והחשיבות ההיסטורית של העיר.

"איני יכול להעמיד פנים שיש בכוחי לתאר או לנתח את שורש אהבתי לירושלים, היא אינה גובלת כולה על הרגשות, האסתטיקה או הרגש הדתי – ופחות מזה על הגבול התיאולוגי או הארכיאולוגי. סבורני שהיא מכילה משהו מחמשת הדברים גם יחד… בעיני נראית ותראה ירושלים כעיר לעצמה בקרב ערי תבל."
— מתוך האוטוביוגרפיה שלו.

ועוד הוא אומר באחד מנאומיו ב־1920:
"במשך מאות בשנים הצטלבו בירושלים האינטרסים הגדולים ביותר של שלוש הדתות הגדולות בעולם. מירושלים יצא בזמנים שונים קול אורגן שמימי שהלהיב את העולם ושלט בו. אינני מעז לנבא – משום שהמזרח הוא אוניברסיטה שבה התלמיד אינו מקבל לעולם תעודה – אבל אני כן מעז להאמין שמה שארע בעבר יקרה שוב, ושאם נצליח במילוי צודק של המשימה שהוטלה עלינו על ידי רצון העמים, ואם נוכל ליישב או לאחד את המנהיגים והמאמינים של שלוש הדתות הגדולות – ייתכן ששוב יתקיים למען טוב העמים, קול מציון".

בין החברים באגודה למען ירושלים היו: ראש העיר ירושלים (ראג'ב נשאשיבי), המופתי של ירושלים, ראש הקוסטודיה טרה סנטה (הפרנציסקנים), הפטריארך היווני, הפטריארך הארמני, ראש הקהילה היהודית, יו"ר האגודה הציונית, אליעזר בן־יהודה, ברלוצי, פטריק גדס (מתכנן העיר ומפקח העתיקות), מוסא כאזם חוסייני (ראש העיר לשעבר), דוד ילין, ועוד.
נשיא הכבוד היה המושל הראשון הרברט סמואל.

סטורס הזמין אדריכל בשם מקלין שיעשה תכנון עירוני לירושלים, וזה בנוסף לפטריק גדס המתכנן העירוני הראשון שהושפע מרעיונות הודים, גדס רצה לתכנן את העיר כמבטאת היותה מרכז רוחני. תכנן את האוניברסיטה העברית וגם את תל אביב. הוא ראה בעמק קדרון את הפארק הקדוש בעולם, בהמשך לכך הוזמנה לירושלים אישיות ידועה באותה תקופה בהקשר של תכנון ערים – ראש תנועת האמנות והאומנות צ'ארלס אשבי – בכדי שיצטרף אליהם בירושלים בתפקיד יועץ למושל, ולימים גם ראש אגודת התכנון, מתכנן עירוני, ומזכיר האגודה למען ירושלים. גדס ואשבי פרסמו ב1922 תכנית מתאר ראשונה לירושלים

התנועה לאמנות ואומנות  (Arts and Crafts)

התנועה של אמנות ואומנות נוסדה באנגליה בסוף המאה ה־19 על ידי ג'ון רסקין (1819–1900) וויליאם מוריס (1834–1896) כנגד התיעוש הוויקטוריאני. היא הושפעה מהוגי דעות חברתיים שיצאו כנגד המהפכה התעשייתית והתרפקו על תרבות הגילדות של ימי הביניים. התנועה חרטה על דגלה את ערכי האומנות של ימי הביניים, איכות של יצירה שקשורה לבעלי מלאכה מסורתיים, והטיפה לחזרה לערכים הללו.

הוגי הדעות של תנועת האמנות והאומנות טענו כי ה"קלקול" של המין האנושי קרה בתקופת הרנסנס עם הופעתם ופרסומם של גאונים כמו לאונרדו דה וינצ'י, רפאל ואחרים. באותה תקופה נכנסה לעולם תחרותיות ורצון להצטיין, התפתח מושג ה"גאון" – האדם שמעבר לאדם הרגיל. עד לאותה תקופה, אנשים חיו בגילדות, עשו את מלאכת יומם מתוך התחייבות מוסרית להיות מה שהם, מתוך חדוות יצירה שנשענה על מסורות שעברו במשך דורות מאב לבן. האומנים של ימי הביניים הצטיינו בעבודתם מפני המסורת והכבוד, וגם מפני הצורך החברתי והמקצועי. האומנות הייתה מקור לזהות וסוג של כבוד עצמי שעבר מאז מהעולם – כבוד בלהיות הכי טוב שאתה יכול במה שאתה עושה, ממשיך מסורת אבות ונאמן לערכים שגדלת עליהם. התפישה של התנועה הייתה שבניגוד לאמנות – שהיא ביטוי אישי של האדם, של אישיותו – האומנות היא מחויבות של האדם אל מול הדבר, שהוא מחוצה לו.

זאת ועוד, התיעוש והקפיטליזם של התקופה הוויקטוריאנית מרחיקים את האדם מקשר עם ה"אמת" של החיים והחומר. אנשים כבר לא רואים יותר את התמונה של המוצר בכללותו, איבדו את הקשר בין תכנון ועשייה, והם בורג במערכת גדולה ללא חשיבה וללא ערכים. התדרדרות האיכויות הנובעת מכך משפיעה לא רק במישור החומרי, אלא גם במישור הרוחני והמוסרי, ולכן יש צורך לחזור לערכי העבודה והאומנות של ימי הביניים.

לתנועה של האמנות והאומנות הייתה השפעה רבה בציור, פיסול, אדריכלות באירופה ומחוצה לה, והיא נתנה את הטון בסלונים של אנגליה עד לתחילת האמנות המודרנית בשנות ה־20 של המאה ה־20. בתוך התנועה הייתה קשת של דעות בנושאים שונים כגון האימוץ של מכונות: היו כאלו שראו בכך הכרח, אלא שיש צורך לשלוט במכונה (אשבי), והיו כאלו שהתנגדו לכך. או בנושא של חלוקת העבודה וההפרדה בין תכנון למעשה – היו כאלו שטענו שבחברה המודרנית אי אפשר בלי זה, והיו כאלו שנאחזו באידיאל הגילדות של ימי הביניים וראו בשלל הכנסיות האנגליות שנבנו ותוכננו על ידי בעלי מלאכה – בנאים אנאלפביתים – כפסגת היצירה האנושית ותור זהב שצריך לחזור אליו.

גון רסקין

ג'ון רסקין (John Ruskin) היה הנביא הזועם של התנועה. הוא היה ממבקרי האמנות החשובים במאה ה־19, ובמסגרת זו נסע לטיול מקיף באיטליה. שם הוא כתב את אחד מספרי היסוד של התנועה, שנקרא שבע מנורות האדריכלות, המבוסס על ההתרשמות שלו מאמנות הרנסנס והגותיקה, ובו הוא מתאר ארכיטקטורה אידיאלית המבוססת על אתיקה, אסתטיקה ודת.

לפי דבריו, יש שבע השפעות של אדריכלות/אמנות, ואלו הן:
מנורת ההקרבה
מנורת האמת
מנורת הכוח
מנורת היופי
מנורת החיים
מנורת הזיכרון
ומנורת הציות.

המנורה הראשונה, אליבא דרסקין, היא הקורבן. כעין הקרבת המלאכה לאלוהות, ובעברית: מלאכת הקודש. המנורה השנייה היא מנורת האמת של מלאכת הכפיים לעומת זיופי המכונה. רק אדם בעל תחושה נכונה, שידיו כידי בעל המלאכה של ימי הביניים, יכול לייצר יצירת אמת, כגון זו שרסקין מטיף לה.

לפי רסקין, בימי הביניים, בתקופה הגותית, האדריכלות הייתה מכוונת כלפי האלוהים, ולכן הכנסיות היו ארוכות וצרות – קתדרלות גותיות שהתרוממו לגובה רב, ולא זו בלבד, אלא היו בנויות מעמודים וקמרונות הפונים כלפי מעלה וביניהם חלונות צרים ומאורכים. הכול נטה כלפי האורך ולכיוון מעלה. הד לזה ניתן לראות גם בציורי הדמויות של אותה תקופה. כל הקדושים נעשים פתאום ארוכים מאוד. הקפלים של הבגדים מזכירים את אולמות העמודים – הרבה מאוד קפלים ורטיקליים, שיוצרים את הקווים המאורכים.

בתקופת הרנסאנס הדגש עבר מהאלוהים אל האדם. האדם הוא במרכז, ולכן הכנסיות קטנות יותר, גבוהות פחות, יותר עגולות, מכוונות כלפי המרכז. הצלב מתכווץ, לא עוד זרוע ארוכה הנמשכת עד אין קץ, שלא ניתן לראות מקצה האחד את הקצה השני של הכנסייה, אלא מספר זרועות קצרות יוצאות ממרכז, שהוא החשוב. הכנסיות הן בזיליקות ממורכזות עגולות או אחרות.

המעבר אל האדם הוא חשוב ונכון, אבל כחברה – איבדנו משהו בדרך, והוא הקדשת העבודה והיצירה אל משהו שהוא גדול מאתנו, שאפשר לקרוא לו אלוהים.

רסקין טען שבאופן עקרוני בריאות מוסרית וחברתית של אומה קשורה לאיכות של הארכיטקטורה שלה ולאופי עבודתה. המהפכה התעשייתית יוצרת עובדים כנועים ולא ישרים, בניגוד לעובד העצמאי של ימי הביניים שאחראי על המוצר בכללותו. ההפרדה של תכנון ועבודה והחלוקה של העבודה למקטעים לא קשורים מחלישה אסתטית ומוסרית. רסקין התנגד לחלוקת העבודה, ומבחינת מוצרים טען שצריך לחזור לאידיאל ימי הביניים של ייצור ידני ולא בעזרת מכונות (לדוגמה רהיטים).

הוא חשב שבימי הביניים בעלי המלאכה נהנו ממלאכתם, ואחת התוצאות של זה הייתה הקתדרלות הגותיות שנבנו ותוכננו על ידי גילדות של בנאים, פסלים וציירים, כך שהסגנון הנעלה ביותר הוא הגותי. רסקין היה אחד האנשים המשפיעים ביותר בכיוון של אימוץ הסגנון הנאו־גותי באנגליה במאה ה־19 (בנוסף לאדריכל אוגוסטוס פוגין) כפי שמופיע בבניינים ציבוריים, ובין השאר באוקספורד שם הוא היה ראש הקתדרה לאמנות. ואותו סגנון מופיע גם בכנסיית המשיח והכנסיות האנגליקניות האחרות בירושלים.

ויליאם מוריס

הנביא השני של התנועה היה ויליאם מוריס (William Morris) הטיף גם הוא לחזרה לאומנות ולמלאכה של ימי הביניים. הוא רצה להחזיר לבעל המלאכה את גאוותו, וטען כי "אומנות היא ביטוי של חדוות היצירה". האומנות של ימי הביניים התקיימה בתוך גילדות מקצועיות ועם מסורת משפחתית של גאווה בעבודה ורצון לעשות אותה בצורה הטובה ביותר בשביל האומן עצמו, ולא בכדי להצטיין ולהיות טוב יותר מהאחרים, כפי שהתפתח מאוחר יותר ברנסאנס.

וויליאם מוריס היה האבא של סגנון אמנות הארט נובו ששילב בין מוטיבים צמחיים, מזרח רחוק, גוף האישה ועוד, מבטא בכך חלק מרעיונות תנועת האמנות והאומנות. הוא היה אחד המעצבים המוערכים ביותר במאה ה־19 אם לא הכי מוערך, ובנוסף לכך הוגה דעות, ארכיטקט, צייר, סופר ומשורר, שהיה גם פעיל פוליטית ועזר להפיץ את רעיונות הסוציאליזם באנגליה. הוא החיה את אומנויות הטקסטיל המסורתיות וייסד חברה מסחרית פרטית מצליחה. החברה שייסד ייצרה בין השאר זכוכיות צבעוניות, אחת מתלמידותיו הייתה וורוניקה הול שייצרה את החלונות הצבעוניים באולמות האבירים בטינטג'ל.

מוריס התעניין כבר בגיל צעיר באגדות המלך ארתור, בתור אדם צעיר כתב שירה והיה בעל השקפות רומנטיות. הוא עסק בציור בסגנון פרה־רפאלי (האסכולה של ויליאם האנט) וכתב ספרים רבים וביניהם על יאסון, צ'וסר, פואמות איסלנדיות, סיפורים נורדיים, וירגיליוס, ורומנים של פנטזיה שהשפיעו על שר הטבעות של טולקין .

מוריס הושפע כאדם צעיר מרעיונותיו וספריו של רסקין, כשגדל הפך להיות עמיתו לתנועה, ובעשור האחרון של חייו הוא השלים מעגל בכך שהפך לנשיא החברה לאמנות ואומנות, ששמה לה למטרה לחדש את מסורת האומנות של ימי הביניים. הוא מת ב־1896, ביום פתיחתה של תערוכה בינלאומית של התנועה. מי שהחליף אותו לימים כמנהיג היה צ'ארלס אשבי, אמן ואדריכל, שהפך לימים למזכיר האגודה למען ירושלים.

צ'ארלס אשבי

צ'ארלס אשבי נולד בלונדון (1863–1960) ולמד אדריכלות. הוא הצטרף לתנועת האמנויות ואומנויות ובהשפעת מוריס, שהיה מורהו, הקים גילדות של אמנות שפעלו בכפר. לאחר שזו התפרקה מסיבות כלכליות, הבין שהמקום לפעילות אנושית, כולל זו של תומכי האומנויות, הוא בעיר, כפי שהיה בימי הביניים, אלא שצריך לבנות עיר עם תכנון "נכון". לפי אשבי, "תפקידו של האמן להתאים את מראה העיר לחברה החיה בה, וזאת באמצעות אמנותה".

אשבי גרס שצריך להשתמש ביתרונות הכלכליים של העיר, כולל מכונות, וטען כי זה יכול להביא עתיד חדש וטוב יותר למין האנושי. הוא כתב ספר על העיר האידיאלית[1], שבו הוא מציע חזון של עיר שבה יש קישור בין אמנות מקומית ותעשייה מסורתית, מודרנה ללא הניכור, ושמירה על מרקם החיים החברתי של המשפחה הגדולה בגילדה. "הממשל העירוני יגן על הגילדות מפני תחרות כלכלית, ובתמורה יגנו הגילדות על החברה מפני נזקי התיעוש". הגילדה היא הבסיס לחברה והתשתית של העיר החדשה. הגילדה יוצרת המשכיות טבעית ונאמנה של התרבות ועליה להיות נאמנה לסגנון המקומי.

לאחר מותו של מוריס הפך אשבי לאחד האישים הבולטים בתנועת האמנות והאומנות. הוא טען שעל התנועה להוסיף גם התייחסות ופתרונות לנושאים כגון דיור ועבודה. צריך להחזיר לעיר את האיכויות האנושיות, וכך תימצא הגאולה לחברה ולאמנים. לדבריו: "לא תהיינה לנו אמנויות אם לא נהיה ראויים להן, אם לא תהיינה לנו ערים נקיות יותר, יפות יותר, אם לא נהיה רגישים לנוף." הוא חי כמה שנים בקהיר והתרשם מהאמנים המקומיים, ערג על עיר ימי הביניים והטיף לשימור עירוני והגנה על בניינים היסטוריים, מכיוון שלפי תפישתו זה מביא לאווירה ואיכויות.

אשבי השתתף בתחרויות בינלאומיות לתכנון ערים, ושמו התפרסם כמומחה להתחדשות עירונית ברחבי העולם. באחת התחרויות (בדבלין 1914) פגש בפעם הראשונה את גדס – אדריכל יהודי שהיה קרוב לוועד הציוני. לימים הם שיתפו פעולה בתכנון העיר ירושלים.

אשבי הגיע לירושלים ב־1918 בהזמנת המושל סטורס כדי להכין, באופן רשמי, סקר על מצב האומנויות, ומיד עם בואו החל לפעול לפיתוח ושיקוף האומנויות והאומנים המקומיים. הוא שיקם את גילדת "נולי ירושלים" והקים בה מערכת חונכות. לשם כך שופץ שוק הכותנה והוקם בית ספר מקומי שנעזר במומחים מצריים. הוא הביא אמני קרמיקה מטורקיה ובראשם דוד אוהניסיאן והעסיק אותם במפעל שיקום האריחים של הר הבית. הוא ראה בזה תחייתה של המסורת האמנותית הפרסית. הוא הביא אמני ניפוח זכוכית מחברון שיעבדו בבית הנציב העליון וגם נגרים שייצרו רהיטים. הוא תרם להתפתחות כוחם ורווחתם של גילדות האמנים הפלשתינאים. בשנת 1922 הוא ארגן תערוכה שנקראה "מלאכת יד ותעשייה בפלשתינה" שבה הוצגו מלאכות מסורתיות וכלי בית, והיא תרמה לשיקום ושימור אומנויות הארץ.

בנוסף על כך הוא עשה סקר מקיף של עתיקות ובניינים בירושלים והציע הצעות פרקטיות לגבי תיעודם ושימורם, מתוך גישה ורצון לשמור על האופי העתיק (צלבני) של העיר העתיקה. הוא ראה בכיפת הסלע סמל עירוני והחליט לשקמה. הוא פעל לשיקום מבנים עתיקים נוספים וביניהם השווקים העתיקים שבהם ראה את ליבה של העיר המסורתית. בנוסף לשוק הכותנה שוקמו גם שוק אלעטרין ושוק דוד, ובעיר החדשה שוקם שוק מחנה יהודה.

עם הזמן הוא הפך למזכיר ועדת התכנון העירוני. אשבי ראה בירושלים ובפלשתינה מעין "מיקרוקוסמוס", וחשב שהניסוי שהוא עושה בה בתכנון עירוני לפי עקרונות האמנות והאומנות יש לו משמעות עולמית. בכדי לשמור על מראה העיר, אחד המפעלים החשובים ביותר היה ניקוי המצודה של מגדל דוד שהייתה קסרקטין צבאי ושיקומה. מגדל השעון שהקים הסולטאן עבדול חמיד ליד שער יפו הורד מכיוון שלא תאם את אופייה ה"צלבני" של העיר, ובניינים הסמוכים לחומות הורדו גם כן כדי להדגיש את מרכזיותה ויופייה של המצודה, שהפכה להיות הלב התרבותי של העיר – מקום תערוכות ותצוגות בינלאומיות, הצגות וירידים.

ב־1911 מפרסם אשבי ספר על החיים האידיאליים של העיר The Larger Life of the City, ובו הוא מציע שגילדות בעלי המלאכה יהיו מסודרות לפי אזורים ושכונות, באופן מעגלי מסביב למה שהוא כינה – מקור הכוח של העיר, מקום של בית הספר שבו ילמדו האומנויות והאמנויות, יוצגו תערוכות וההצגות הציבוריות. אותו בית הספר יהיה גם המרכז לתעשייה מקומית אמנותית שבו ייערכו "תצוגות קבועות ומתחלפות מתוצרתן של הגילדות כדי לעודד ייצור של עבודות איכותיות". בו ישומרו "דגמים המשקפים את המסורת המקומית על כל ביטוייה כמופת להתפתחות נאותה. באמצעות מרכז זה תשלוט העיר, על פי אמות מידה אמנותיות, באמצעי המיכון הדרושים לה."

במסגרת תפקידו בירושלים הוא מנסה ליישם את הרעיונות המופיעים בספר זה. אשבי ראה במגדל דוד מרכז פיזי ורוחני של העיר האידיאלית החדשה בירושלים, מקום מתאים לבית הספר לאומנות ואמנות. מבחינת אשבי, בית הספר בירושלים צריך להיות אחראי גם על שיקום ושימור העתיקות. וכך, מרוקנים סטורס ואשבי את מצודת דוד מערכה הדתי והשלטוני והופכים אותה למרכז חילוני – וכך זה עד היום (מוזיאון העיר נמצא במצודה).

במילים אחרות: אשבי יוצר מעגל של שווקים ומקומות מלאכה במקומות שונים בעיר העתיקה ומחוצה לה, ומרכז של אומנות ואמנות, בית ספר ומקום תערוכות במגדל דוד בואכה שער יפו. בנוסף לכך הוא מחדש מרכז סמלי שהוא כיפת הסלע ברוח האומנות והאמנות, מייפה את העיר ברוח זו, ומעודד אמנים מקומיים. אשבי חושב שתפקיד החברה הוא שיקום האמנויות והאומנויות והגנה על מבנים, ייסוד מערכת מוצקה של בתי ספר טכניים, והוא מעודד ברוח זו מוסדות כגון בצלאל.

אשבי חשב שירושלים היא הדוגמה השלמה ביותר של עיר ימי־ביניימית עומדת, ובמיוחד החומות בהיקפה. ולכן הוא פועל לשיקומן. הוא חשב שהאגן הקדוש צריך להיות נפרד מהעיר המודרנית החדשה. העיר העתיקה צריכה להיות מקום של מיינד, רוח, מוקדשת לחיים הרוחניים, התרבותיים והדתיים. מעין תחום אלוהי. אשבי מציע (ברוחה של תכנית מקלין שקדמה לו) להקים מערכת של שטחים פתוחים ופארקים מסביב לחומת העיר העתיקה, שיפרידו ויבדילו את העיר החדשה מהעיר העתיקה שתשמר את אופיה וידגישו את חשיבותה ויופיה. במסגרת התכנית יש תפקיד מרכזי לשיקום טיילת החומה, מכיוון שהיא מהווה את עמוד השדרה של האגן הקדוש, ומאפשרת תצפיות לכל הכיוונים, כולל פנימה לתוך העיר עצמה. בפארקים שמסביב לחומה הוא מציע לשלב מרכיבים עתיקים וגם מרכיבים קישוטיים כגון מזרקות.

מבלי להתכוון לכך, אשבי תורם להרגשת הקדושה והמיוחדות של העיר העתיקה, על ידי כך שהוא יוצר הפרדה בין קודש לחול, מחבר את המקום הבנוי עם הטבע, ויוצר ניגוד בין אבן לצמחים. בנוסף על כך הוא משמר את תחנת הרוח בימין משה (קשורה לאומנות), נוטע עצים ומפתח שטחים ירוקים מחוץ לחומות. חמישה גנים הוקמו ברחבי העיר, חלקם בתוך העיר העתיקה וחלקם מחוצה לה, ובנטיעה הופעלו תלמידים כדי לערב אותם בעשייה הקהילתית.

אשבי התייחס לעיר העתיקה כאל "אלמנט ייחודי הראוי לשימור מחד גיסא ולהמשכיות עירונית מאידך גיסא." התכנון של מרכיבים עירוניים חדשים צריך להיות לפי מראה העיר הקיימת, צריך לשמר זיקה בין התכנון העתידי של העיר לבין שימור עברה. חלק מזה היה החוק שקבע כבר מי שקדם לו – מקלין – שצריך לבנות עם ציפוי אבן ירושלמית.

ב־1922 החליף האדריכל קליפורד הולידיי (1897–1960) את אשבי בתור ראש החברה למען ירושלים ואחראי על התכנון העירוני. עם עזיבתו כותב אשבי דו"ח על פעילות האגודה למען ירושלים בארבע שנים סוערות[2]. לאחר עזיבתו יורד קרנה של האגודה למען ירושלים, ולמרות זאת היו אנשים שהמשיכו להאמין בתפישה של ירושלים כמיקרוקוסמוס, בית תפילה לכל העמים.

הערות

[1] Where the Great City Stands 1917

[2] הייזלר-רובין, נ. (2005). Planning the Artistic City: Charles Robert Ashbee in Jerusalem/תכנון העיר האמנותית: צ'רלס רוברט אשבי בירושלים 1918-1922. קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 81-102.