בוריס שץ
בוריס שץ היה פסל וצייר מפורסם שהקים את האקדמיה לאמנות הבולגרית בסופיה, שבראשה עמד בשנים 1895–1905. בשנת 1903 הפך לציוני בעקבות מפגש עם הרצל, ועם סיום עבודתו בבולגריה עלה לארץ והקים בשנת 1906 מרכז לאמנות, שלימים הפך לבית הספר לאמנות "בצלאל". בשנת 1908 הוא הקים יחד עם חברים את חבורת "ירושלים החדשה", ששאפה לחדש את פני ירושלים בהתבסס על רעיונות הסוציאליזם, האידיאליזם ותנועת האמנות והאומנות.
במילים אחרות, ניסיונות ראשונים בחיים קומונליים, שהקדימו את ייסוד הקיבוץ (דגניה) והחוות השיתופיות הראשונות בגליל (כנרת), התרחשו שנתיים לפני כן בירושלים. בין החברים בחבורת "ירושלים החדשה" היו יוסף נחמני, מנחם שמואלי, אלכסנדר וציפורה זייד, יחזקאל חנקין ועוד. שץ תמך בסתתים עבריים בני העלייה השנייה, ואלו עברו לעיר וחיו בה חיי שיתוף ועבודה, כהקדמה להתיישבות שיתופית במקומות אחרים. דבר דומה קרה שנים אחר כך, כשקבוצות של יוסף גרו ועבדו במסגרת קומונות ירושלמיות, ומשם עברו להתיישבות בנגב – נאות סמדר. העוצמה וההשראה של הניסיון בירושלים וההטענה של העיר הן שכנראה אפשרו זאת.
לאחר 1908 רבים מהסתתים הראשונים עזבו, ובמקומם הצטרפו לתנועה אנשי רוח כמו רחל ויצחק בן-צבי, אליעזר בן-יהודה, ולימים גם בן-גוריון. הם הקימו עיתון ומוסדות חינוך (הגימנסיה), אך כל זה הגיע לסיומו בזמן מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1918 נאלץ בוריס שץ לשהות כמה חודשים בטבריה בגלל מלחמת העולם הראשונה. שם, בגלות, הוא כתב את הנובלה האוטופית שלו "ירושלים הבנויה", המתארת את פגישתו ומסעו בארץ בחברת בצלאל בן אורי, בונה המשכן, כעבור מאה שנים, בשנת 2018. פרק מרכזי מוקדש לתיאור ירושלים שבמרכזה – על הר הבית בנוי המקדש השלישי, המשמש כבית נכאות ומרכז לאמנות ולתרבות. כיפת הסלע הועברה בהסכמת המוסלמים לאזור שער יפו. התושבים נהנים מקדמה ויצירה בחיי שיתוף במסגרת אגודות קואופרטיביות. אלא שכנראה שהאופטימיות הייתה מוקדמת מדי.
הקשר שבין אמנות לחוויה הדתית
היה זה ג'ון דיואי (Dewey) בספרו "אמנות כחוויה" (1934) שטען כי החוויה האסתטית היא זו שנותנת טעם לחיים, מעבירה אותנו ממישור של הרגיל והיומיומי אל האחדותי, המרגש והמעצים. האדם הוא יצור חי שנמצא באינטראקציה עם הסביבה, ואינטראקציה זו מאפשרת מדי פעם הצצה אל מציאות אחרת, מודוס תפיסה אחר, דרך החוויה האסתטית. זה לא פוסל את תפקידה וחשיבותה של האמנות כשלעצמה, אלא מדגיש את תפקידה כמראה את הדרך, ואת תפקיד הבניינים שנועדו להציג אותה (שחלקם נבנו באופן שנועד לתמוך בחוויה האסתטית, לדוגמה: קיר חלק מאחורי התמונה, ריווח בין תמונות, לדוגמה) כמעין מקדשים המיועדים לקדש את החוויה הזו.
מוזיאונים כמקדשים
המקדש של החברה המודרנית המערבית הוא במידה רבה המוזיאון, ולו רק מפני שהמקדש המקורי נועד לעורר חוויה דתית, והמקדש־מוזיאון נועד לעודד חוויה אסתטית. שתי החוויות דומות זו לזו בכך שהן גואלות את האדם מאופן תפיסה רגיל ויומיומי, שגרתי, וניתן לומר אף משעמם, ומעבירות אותו לאופן תפיסה הקשור למצבי מודעות אחרים.
מירצ'ה אליאדה טוען שהחוויה הדתית היא דבר טבעי ואף הכרחי לאדם, ובתרבות חילונית כמו שלנו, מבנים של דת נמצאים במקומות אחרים. כך, לפי דעתי, אפשר להבין את הדגש על אמנות בתקופה המודרנית ואת הבנייה של מוזיאונים מפוארים בכל רחבי העולם, החל מהלובר בפריז, המשך במוזיאון הבריטי, מוזיאונים בארצות הברית, מוזיאונים בוותיקן וכן הלאה. הרבה מהאמנות של ימי קדם הייתה קשורה לביטוי הדתי, וגם בתקופה המודרנית האמנות, שמקבלת גוון מופשט, נועדה לבטא אידאות ולהציע כיוון למין האנושי. רבים מהאמנים שהובילו את זרם הציור המופשט הושפעו מתנועות רוחניות כגון האנתרופוסופיה והתיאוסופיה (לדוגמה קנדינסקי), וההצגה של האמנות שלהם במוזיאונים, ולעיתים גם המבנה של המוזיאונים, מבטאת את החשיבות של חיפוש החברה אחר כיוונים רוחניים, דת חדשה.
בירושלים נמצא אחד הציורים הכי מפורסמים וחשובים של פאול קלה, שהיה, ניתן לומר, מעין נביא של התקופה החדשה. ציור שנקרא המלאך החדש, או בשמו שניתן לו על ידי ולטר בנימין – מלאך ההיסטוריה. זוהי דמות מלאך עם עיניים גדולות, ראש ענק וידיים מורמות למעלה בתנוחת תפילה, שלפי ולטר נראה מתרחק בבעתה מ"ערימת ההריסות של ההיסטוריה", שהיא הולכת וגובהת ומתבטאת בתקופה שלנו, והוא נדחף על ידי רוח סערה כלפי העתיד. התמונה מזכירה את ניסיונו של שטיינר ליצור פסל של האדם החדש – "נציג האנושות" – בגתאנום בשווייץ, בערך באותה תקופה ועל רקע אותו אקלים תרבותי.
בירושלים במיוחד, כמה מהמוזיאונים נבנו כך שיקדמו חוויה שאינה קשורה רק לאמנות, אלא להבנה של המורשת ההיסטורית המשותפת ולקבלה של התפיסה של ירושלים כמקדש לכל העמים. וכך מוזיאון רוקפלר תוכנן בתקופת המנדט ועוטר בגילופים באופן שמצד אחד מחבר בין מוטיבים מהמזרח ומהמערב, ומהצד…
אמנות ורוחניות
בשנת 1912 פרסם וסילי קנדינסקי את ספרו "על הרוחני שבאמנות", בו הוא טוען לכמה שלבים במפגש עם יצירת אמנות. ראשית, התרשמות חושית. לאחר מכן, ובד בבד, אימפרוביזציה – רושם פנימי רוחני. שלב זה יהיה שונה אצל כל אדם ואדם לפי המבנה הנפשי שלו. ולבסוף, לאחר עיבוד נוסף, נוצרת הקומפוזיציה – סידור במרחב, פעולה שכלתנית שבה מעורבת ההכרה, המערבת גם נקודות התייחסות קודמות בתהליך.
לפי קנדינסקי, היחס בין טבע לאמנות מוביל להשפעה פסיכולוגית הכרתית המלווה בסמליות מטאפיזית (כלומר, האמן מגלה את ההיירופאניות האלוהיות הקיימות בטבע). האמן צריך להוביל את החברה לכיוון של התפתחות, לקליטה חדשה של הצורות בטבע. כאילו מישהו שתל באדם סדרה של רשמים שהתקבלו מהסביבה שבה הוא חי, ושבה הוטמעו מעין רמזים לכיוון של התפתחות רוחנית של המין האנושי לעתיד לבוא. במילים אחרות האמנות מבטאת את הרוחני, האידיאי, וגם מכוונת, מזמנת, אותו.
כבר בימי קדם היה קשר סימביוטי ברור וחזק בין אמנות לרוחניות. יצירות האמנות הראשונות נעשו בהקשר דתי, ובמיוחד בירושלים; בונה המקדש חירם אבי אביו היה איש מלא חוכמה, בינה ודעת שידע לעשות מלאכות, ועוד בימי המשכן האמן היהודי הראשון בצלאל מילא תפקיד מכריע. מבחינה פנומנולוגית החוויה האסתטית קרובה ביותר לחוויה הדתית, ולעיתים מובילה אליה, כפי שאני מראה בדוקטורט שלי.
אלוהים ברא את העולם, ותהליך היצירה הוא הקרוב ביותר למעשה זה. העניין הוא להתחבר לאמנות האובייקטיבית (ויש כזו), שנוגעת בארכיטיפים אוניברסליים הקשורים לחלקים הגבוהים שבאדם ובתפיסת המציאות שלו. וזה מה שניסו לעשות אמנים במהלך הדורות, וגם בירושלים, וביתר שאת עם התעוררותה של העיר במאה ה-19 והבנייה המסיבית של מבני דת בה, ועוד יותר לאחר תקופת המנדט כשניתן חופש דתי ופולחני ותמיכה ליצירה, הן חילונית והן דתית, בתוך האקלים הקוסמופוליטי של העיר.
וכך, אנחנו מוצאים אמנים רבים שמבקרים בירושלים בתקופת המנדט (כגון מארק שאגאל) וגם כאלו שיוצרים וחיים בה. העלייה היהודית מביאה אמנים רבים לעיר, אבל כך גם השלטון הבריטי ואגודות שעודדו אמנות הקשורות אליו כגון תנועת האמנות והאומנות (ראו מאמר). גם הארגונים הנוצריים ובמיוחד ברלוצי מביאים אמנים לעיר. במסגרת הפרויקטים של האדריכלות האמנותית; כמו למשל בבניין ימק"א, יש שיתוף פעולה בין אמנים יהודים לנוצרים, ובמיוחד בהקשר של תחומי עניין משותפים וחברות באגודות משותפות כגון הבונים החופשיים.
במאה ה-19 ציירים מזרמים שונים של ציור הגיעו לירושלים וקיבלו בה השראה וכיוון ליצירתם, כמו ויליאם האנט והציור הסימבולי, או ג'יימס ברטלט והנשגב. במאה ה-20 הגבולות התטשטשו, אך היצירה נשארה, לפי תפיסת העיר הגדולה של אשבי, מגדל דוד נהפך למרכז תערוכות ובעצם לגלריה גדולה. אגודת הציירים והפסלים העבריים עודדה יצירה מקומית בירושלים ובכל הארץ, ויש גם הופעה של אמנות מודרנית וסימבולית וגם אדריכלות בינלאומית של הבאוהאוס. זהו נושא שאפשר להרחיב עליו רבות, אך תקצר היריעה במסגרת ספר זה.
מרדכי ארדון וחלונות וויטראז' בירושלים
האמנות המופשטת אמורה הייתה להוביל את האנושות למחשבה חדשה, מודעות מסוג אחר ורוחניות מודרנית, וניסיונות באמנות מסוג זה יש בירושלים עד היום, כשאחת הדוגמאות הבולטות, תרתי משמע, היא גשר המיתרים בכניסה לעיר. הגשר, יצירתו של האדריכל העולמי המפורסם סנטיאגו קלטרווה, מביא את החוויה האופקית של ירושלים במקום הכניסה שלה, דרך המיתרים והצורה של הזווית והישר, אל הממד הוורטיקלי. הפשטות, הגודל והבהירות של הקווים – אלכסוני וניצב – בקונטרסט להמולה ולאי־הסדר שמסביב, מאפשרים חוויה מסוג אחר למי שפתוח לכך, ולא למי שעסוק ב"כמה זה עלה".
אבל אם נחזור לדוגמאות יותר קלאסיות של אמנות מופשטת ורוחנית בירושלים, הרי שאחת הדוגמאות הטובות לכך היא יצירתו המונומנטלית של הצייר מרדכי ארדון, פסאז' החלונות הצבעוניים בבניין הספרייה הלאומית לשעבר בגבעת רם. ארדון היה תלמיד של קנדינסקי ופאול קלה בבית ספר הבאוהאוס בגרמניה, ולימים נהיה אמן בינלאומי מפורסם בפני עצמו, שצייר את הנופים של ירושלים ומצא בהם משמעות מטאפיזית נסתרת הקשורה גם לתיאוריות הקבלה, כפי שמופיע ביצירות שלו. היצירה של חלונות ארדון נעשתה בשנות ה־80 לאחר מות אשתו והייתה כנראה חלק מתהליך הגאולה שלו. היא מבוססת, לפי דבריו, על קונטרסטים בין צבעים – כחול ואדום – צורות ומוטיבים, באופן שמביא להשלמה, כפי שכל יצירת אמנות גדולה המביאה לחוויה אסתטית מדגישה. היצירה מדגישה את המרכזיות של העיר, את ההיסטוריה העקובה מדם שלה, ואת החזון והאפשרות לתיקון ולהפיכת ירושלים למקדש לכל העמים ברוח חזון ישעיהו.
במקביל לביצוע יצירה זו, ובאופן אולי מתחרה בה, הותקן ויטראז' צבעוני נפלא אחר בבניין ציבורי גדול וחשוב בירושלים: ויטראז' החלונות בבית הכנסת הגדול, שנעשה ב־1982. הוא נוצר על ידי האמנית היהודייה־צרפתייה רגינה היים, ובדומה לוויטראז' בספרייה הלאומית משלב גם כן מוטיבים קבליים.
מארק שגאל וניקולאי רוריך
מארק שאגאל (1887–1985) הוא הצייר היהודי המפורסם ביותר בכל הזמנים, וניתן לומר כי משימת חייו הייתה להביא את רוח העיירה היהודית שנעלמה ממזרח אירופה, על ההיבטים הרוחניים והאנושיים שבה. בירושלים יש שלושה מבנים שבהם מופיעה אמנות שלו בקנה מידה גדול: הראשון הוא בית הכנסת של בית החולים הדסה, שם משולבת אחת מעבודות האמנות החשובות והמפורסמות שלו, והיא הוויטראז' של חלונות שאגאל, עם ייצוגים לשנים עשר השבטים. עבודות חשובות לא פחות נמצאות בטרקלין שאגאל בבניין הכנסת, שם יש פסיפסים וגובלנים שהוא יצר. והבניין השלישי הוא בנייני האומה, שם יש תבליט שלו והעתקים של החלונות. העולם של שאגאל מלא צבע, סמליות, עם דמויות פלאיות ומוטיבים שחוזרים על עצמם.
הוא נולד וגדל בעיירה ליד ויטבסק בתחום המושב היהודי, מקום שהיה לב התנועה החסידית, למשפחה חסידית קשת יום. הוא למד בחדר, אבל בזכות תמיכתה של אמו הגיע לבית ספר מודרני וללימוד אמנות, ובגיל 19 עבר לסנט פטרסבורג, שם הוא למד בבית ספר של החברה המלכותית לשימור האמנויות (Imperial Society for the Preservation of Fine Arts), בית ספר שמנהלו היה הצייר והמיסטיקן הנודע ניקולאי רוריך. זה השיג לו מלגה ללימודים וגם הגן עליו מגיוס לצבא.
רוריך היה דמות מרשימה, מבין אנשי התרבות והציירים הבולטים של רוסיה בחצי הראשון של המאה ה־20, אלא שמעבר לכך היה גם חוקר, ארכיאולוג, פילוסוף ומיסטיקן. רוריך נחשב לצייר החשוב ביותר בהיסטוריה של רוסיה וגדול ציירי הנוף. בציוריו הוא משלב בין המיסטיקה הביזנטית־רוסית למודרני, מוטיבים היסטוריים וחזיונות של המחר. בנצרות הרוסית ישנו זרם מיסטי שנקרא הסיכאזם ומסורות של אנשים מוארים – אבות הנמצאים במנזרים ברחבי הארץ הגדולה. לזרם זה ספרים משלו כגון "ספר היונה", והוא חווה תחייה בסוף המאה ה־19 שחלקה קשור לאנשים מיוחדים מהכנסייה הרוסית שפעלו בירושלים – ראו פרק על רוסים בירושלים.
רוריך הושפע בתחילת הקריירה שלו מרעיונות של הנצרות המיסטית הרוסית, והוא היה גם מקורב לחוגים מיסטיים רוסיים מחוץ לכנסייה האורתודוקסית כגון תנועת הסופיולוגיה, ולדימיר סולוביוב, דוסטויבסקי, וגם לתנועות אזוטריות מודרניות ובמיוחד לחברה התיאוסופית. בשנת 1899 הוא פגש את הנשמה התאומה שלו, שותפתו, אהבתו ומקור ההשראה שלו, הלנה רוריך, שנהייתה אשתו ב־1901. יחדיו הם עשו מסע ברחבי רוסיה בשנים 1903–1904 כדי לאסוף את ניצוצות האור מכל המקומות המיוחדים והמנזרים העתיקים, ובד בבד לעסוק בגילוי, שימור ותיעוד. הלנה התעניינה בפילוסופיות ותורות המזרח והיא הדביקה בהתעניינות הזו גם את בעלה. היא הייתה מתקשרת שטענה כי המאסטר מוריה (Morya), שגילה את הידע להלנה בלבצקי, התגלה גם לה והמשיך וגילה לה את הידע שהועלה על הכתב בשורה של ספרים כגון העולם היוקד (Fiery World) ו"על־עולמי" (Supermundane), החיים הפנימיים, עלים מגנו של מוריה ועוד. השניים הקימו את חברת האגני יוגה (Agni Yoga), המשלבת רוחניות של מזרח ומערב, בשנת 1920. ולימים הוציאו משלחות לימוד וגילוי לטיבט והביאו את הבודהיזם הטיבטי למערב.
קשה שלא להבחין בדמיון בין פעלם ודרכם של רוריך ושאגאל, וכנראה שהמפגש ביניהם היה סינכרוני. ראשית דבר, היצירות החשובות הראשונות של שאגאל היו ב־1908 בוויטבסק, לאחר שנתיים של לימוד אצל רוריך. אז הוא גם פגש את אהבת חייו, ובדומה לרוריך היא זו שנתנה לו השראה להמשך דרכו. הציור הראשון הידוע שלו הוא נוף מהחלון, וזה מתכתב עם היותו של רוריך צייר נוף. אבל הנקודה העיקרית היא שרוריך מנסה דרך הציורים שלו לגלות, לתעד ולשמר את המורשת הרוחנית־דתית הרוסית תוך כדי שהוא מעביר אותה לממד אוניברסלי־מיסטי, וכך גם עושה שאגאל עם המורשת היהודית המקומית. האמנות היא דרך לגילוי מציאות רוחנית.
בנוסף לכך, האמנות של שאגאל ושל רוריך היא סמלית, יש לה מעין שפה משלה. אצל שאגאל זה מלאכים, דמויות מעופפות, תרנגול וכו'. בנוסף לכך, אצל שניהם נמצא שימוש גאוני ובולט בצבעים. שניהם גם מתגעגעים למעין מולדת מיתית; אצל שאגאל זו העיירה או ייצוגי ירושלים, אצל רוריך זו רוסיה הכפרית־נוצרית או שמבאלה, הרי ההימלאיה בשלב השני של חייו. אני לא טוען שרוריך הוא ההשפעה העיקרית על שאגאל או שהיה מורה ישיר שלו, אלא שבאופן סינכרוני שני האישים נפגשו, וייתכן כי למפגש הזה היה תפקיד בעיצוב האמן שהם נהיו. ב־1931 ביקר שאגאל בירושלים לראשונה וצייר נופים של העיר, וב־1977 הוא נהיה יקיר העיר ירושלים.
סגנון בינלאומי ועיר גנים בירושלים
קנדינסקי ביחד עם פאול קלה התחילו את בית הספר האדריכלי של הבאוהאוס בגרמניה, שממנו התפתח הסגנון הבינלאומי שהשפיע רבות על בנייה ותכנון בארץ ישראל בכלל, בדגש על תל אביב, ובירושלים בפרט, בה פעלו כמה מהאדריכלים החשובים ביותר של התנועה: ריכרד קאופמן, לאופולד קרקואר (שהיה גם צייר) ואריך מנדלסון. הסגנון הזה מתבטא בקווי רוחב, בבניין הזורם אל סביבתו ובפונקציונליות. הוא התאים לרוח החלוצית ולמשאבים המוגבלים של המתיישבים הראשונים, אבל התקרות הגבוהות והמרפסות הרבות מביאות תחושות רווחה לחיים בהם עד היום. הסגנון הבינלאומי החדש התאים גם לתפיסה של ירושלים כמיקרוקוסמוס, והשפיע על אופי האנשים שהתגוררו בשכונות שבהן הוא היה. הוא היה צריך לשמש את צורכי החיים ולהיות ממוקד בדיירים, ולא בגדולה ובתוכניות האדריכל, אבל כל זה כדי לאפשר דבר אחר והוא המפנה הרוחני. אלא שלא הייתה התייחסות לנושא הזה מלכתחילה, ואני מציין זאת רק מהרגשה של מי שמכיר את הבתים האלו באופן אישי.
קאופמן, שתכנן כמה משכונות ירושלים כגון רחביה, תלפיות, בית הכרם וקריית משה, הושפע מתיאוריות עיר הגנים של אבנעזר הווארד, וזה מה שנותן עד היום את היופי והאופי לשכונות הללו.
